הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"מה נשתנה, הזקן והזקנה, שעלו על הבמה, עם פיז'מה לבנה" - כך שר לעצמו רפי בן החמש כשחזר מהגן. היטיתי אוזן לשמוע את ההמשך, ורפי ממשיך "הזקן עשה קידוש, הזקנה אמרה אמן..."
לפעמים אני תוהה לעצמי מי הוא ההורה החכם הזה שדואג להנחיל לבניו את אותם השטויות, המיותרות לכאורה, שאנחנו גדלנו עליהם. משהו אצלו כנראה לא השתדרג. וחוץ מזה למה אותו הורה - שכנראה לא השתדרג בעוד הרבה דברים - חושב לעצמו שהשטויות האלו הם חלק בלתי נפרד מהילדות עד שהוא חייב להעבירם במסורת מאב לבנו?? טוב, לפחות יש לו שכל לצנזר. כי אצלנו היתה איזו תוספת בשיר אחרי הקידוש... (אותו הדבר היה כשהבת שלי חזרה יום אחד מהגן והתחילה לשיר: "היום יומולדת, לסבתא יוכבד", ואני מטה אוזן, והיא לא יודעת שעכשיו המסורת הבין דורית עומדת למבחן – "מה קנו לה מתנה, שתי סטירות ולמיטה". נרגעתי. ממש אכשר דרא. נו נו).
ובמחשבה מעמיקה יותר אני חושב, למה זה כך? מה זה שונה מהספרות היפה שכל כך השתדרגה [ואני כבר לא מדבר מבחינת דת. מבחינת רמה], שלא לדבר על ציורי הקומיקס המיתולוגים של רחמים מזרקור אלו שגדלנו עליהם עם כזו הערצה לצייר המוכשר, רק לשים אותם מול קומיקס בינוני ומטה בן דורנו...; הכבישים שהשתדרגו, המכוניות, תקנוני הבטיחות בדרכים, הלבוש בסמינרים ובבתי הספר, הקוקה קולה, הממתקים [מישו ידע פעם מה זה מרשמלו, חמצוצים, זאזא, ג'לים, ליצמן? מקסימום היה את הג'ולים של עלית אלו שהיו בלי הכשר, ואת המסטיק בזוקה זה עם הבלונים הוורודים שהיה סמל היכר לאלו שיש להם טלוויזיה...], אפילו השפה השתדרגה. מה'ממחטות' נהיה לנו 'טישו', מה'ווינטלטור' – 'מאוורר', מה'פושטקים' – 'פרחחים', ה'חופשים' [כבר מזמן] נהיו 'חילונים', ה'עצלנים' שהיו בכל כיתה הפכו לאיזו נקודה על סקאלה של הפרעות קשב וריכוז, קיצער - חוץ מהגרפיקה על העטיפה הכחולה של הופלה המצופה של "מן" הכל השתדרג.
ואם כבר מדברים על להשתדרג נזכרתי שלפני קרוב לעשרים שנה בתקופת ה"אני מאשים", איזה פוטו בבני ברק [זה שליד הדואר ברבי עקיבא] שם בחלון הראווה מסך קטן עם הסרט הנ"ל, מה שגרר צפיות רבות מאד מאנשים שהצטופפו ליד חלון הראווה וצפו.
עבר שם מישו ותמה: "כל כך הרבה אשכנזים יש בבני ברק אוהדי ש"ס??" ענה לו אדם חכם: "אתה לא מבין, זה לא אוהדי ש"ס, זה אנשים שבקושי ראו סרט בחייהם, תראה להם סרט על חתולה תראה איך כולם מצטופפים לראות..."
זהו, שהימים האלו חלפו, וכיום גם ילדים כבר לא מתלהבים מכל איזה סרטון. [מי זוכר את ה"פנס קסם" שהיינו מצטופפים עשרות ילדים מיוזעים באיזה מקלט בקייטנה ומלהבים לראות את "פרה שומרת שבת" וכו.. נוסטלגיה...].
אבל האמת, שיום אחד שמעתי את בתי הגדולה יותר עם השירים שלה – מה שנקרא השטויות של הדור הזה – משו על "אני יפה ואת קופה וזוהי העובדה, יש לי אודם בשפתיים, סומק בלחיים, השיער שלי גולש, וזה מה-זה מרגש, יאלה ביי ביי ביי, ולא כל כך זוכר את ההמשך, אמרתי לעצמי אם כבר שטויות, אז עדיף אלו שאנחנו גדלנו עליהם, כי מכל כיוון נראה שאת השטויות עדיף שלא לשדרג...
ואגב, הכי חמוד שאחר כך שאלתי את רפי הקטן: "רפי, מאיפה אתה מכיר את השיר הזה?" והוא – שהדהים אותי לראות איך התאווה לכבוד קיימת כבר בגיל חמש – בקול בוטח כזה אומר: "אני המצאתי"...
זונדל רחמים [רחמים על זונדל...]
לפעמים אני תוהה לעצמי מי הוא ההורה החכם הזה שדואג להנחיל לבניו את אותם השטויות, המיותרות לכאורה, שאנחנו גדלנו עליהם. משהו אצלו כנראה לא השתדרג. וחוץ מזה למה אותו הורה - שכנראה לא השתדרג בעוד הרבה דברים - חושב לעצמו שהשטויות האלו הם חלק בלתי נפרד מהילדות עד שהוא חייב להעבירם במסורת מאב לבנו?? טוב, לפחות יש לו שכל לצנזר. כי אצלנו היתה איזו תוספת בשיר אחרי הקידוש... (אותו הדבר היה כשהבת שלי חזרה יום אחד מהגן והתחילה לשיר: "היום יומולדת, לסבתא יוכבד", ואני מטה אוזן, והיא לא יודעת שעכשיו המסורת הבין דורית עומדת למבחן – "מה קנו לה מתנה, שתי סטירות ולמיטה". נרגעתי. ממש אכשר דרא. נו נו).
ובמחשבה מעמיקה יותר אני חושב, למה זה כך? מה זה שונה מהספרות היפה שכל כך השתדרגה [ואני כבר לא מדבר מבחינת דת. מבחינת רמה], שלא לדבר על ציורי הקומיקס המיתולוגים של רחמים מזרקור אלו שגדלנו עליהם עם כזו הערצה לצייר המוכשר, רק לשים אותם מול קומיקס בינוני ומטה בן דורנו...; הכבישים שהשתדרגו, המכוניות, תקנוני הבטיחות בדרכים, הלבוש בסמינרים ובבתי הספר, הקוקה קולה, הממתקים [מישו ידע פעם מה זה מרשמלו, חמצוצים, זאזא, ג'לים, ליצמן? מקסימום היה את הג'ולים של עלית אלו שהיו בלי הכשר, ואת המסטיק בזוקה זה עם הבלונים הוורודים שהיה סמל היכר לאלו שיש להם טלוויזיה...], אפילו השפה השתדרגה. מה'ממחטות' נהיה לנו 'טישו', מה'ווינטלטור' – 'מאוורר', מה'פושטקים' – 'פרחחים', ה'חופשים' [כבר מזמן] נהיו 'חילונים', ה'עצלנים' שהיו בכל כיתה הפכו לאיזו נקודה על סקאלה של הפרעות קשב וריכוז, קיצער - חוץ מהגרפיקה על העטיפה הכחולה של הופלה המצופה של "מן" הכל השתדרג.
ואם כבר מדברים על להשתדרג נזכרתי שלפני קרוב לעשרים שנה בתקופת ה"אני מאשים", איזה פוטו בבני ברק [זה שליד הדואר ברבי עקיבא] שם בחלון הראווה מסך קטן עם הסרט הנ"ל, מה שגרר צפיות רבות מאד מאנשים שהצטופפו ליד חלון הראווה וצפו.
עבר שם מישו ותמה: "כל כך הרבה אשכנזים יש בבני ברק אוהדי ש"ס??" ענה לו אדם חכם: "אתה לא מבין, זה לא אוהדי ש"ס, זה אנשים שבקושי ראו סרט בחייהם, תראה להם סרט על חתולה תראה איך כולם מצטופפים לראות..."
זהו, שהימים האלו חלפו, וכיום גם ילדים כבר לא מתלהבים מכל איזה סרטון. [מי זוכר את ה"פנס קסם" שהיינו מצטופפים עשרות ילדים מיוזעים באיזה מקלט בקייטנה ומלהבים לראות את "פרה שומרת שבת" וכו.. נוסטלגיה...].
אבל האמת, שיום אחד שמעתי את בתי הגדולה יותר עם השירים שלה – מה שנקרא השטויות של הדור הזה – משו על "אני יפה ואת קופה וזוהי העובדה, יש לי אודם בשפתיים, סומק בלחיים, השיער שלי גולש, וזה מה-זה מרגש, יאלה ביי ביי ביי, ולא כל כך זוכר את ההמשך, אמרתי לעצמי אם כבר שטויות, אז עדיף אלו שאנחנו גדלנו עליהם, כי מכל כיוון נראה שאת השטויות עדיף שלא לשדרג...
ואגב, הכי חמוד שאחר כך שאלתי את רפי הקטן: "רפי, מאיפה אתה מכיר את השיר הזה?" והוא – שהדהים אותי לראות איך התאווה לכבוד קיימת כבר בגיל חמש – בקול בוטח כזה אומר: "אני המצאתי"...
זונדל רחמים [רחמים על זונדל...]
נערך לאחרונה ב:
