הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
- הוסף לסימניות
- #1
שמי יוני.
אברך כולל רגיל, שגרתי, בן תורה ממוצע, לא גאון הדור ולא טיפש הכפר. תמים, נחמד, אפור, שגרתי, מתחמק סדרתי מראש הכולל. נשוי בערך שנה וחצי, טפו טפו.
לפני כמה חודשים ביצעתי תפנית נוראית בחיי, שבגללה אני כאן, כדי להפרד ממכם, ככל הנראה.
הכל התחיל מהרעיון של אשתי, כמו הרבה טעויות טיפשיות אחרות שעשיתי.
היא אמרה:
יוני- הגיע הזמן להתקדם כלכלית. אני רוצה לגור בדירה חדשה של 4 חדרים.
אמרתי: שורל'ע, אין לנו כסף.
היא אמרה: אז לך תלמד מקצוע. אמרתי: השוק מוצף. היא אמרה: עכשיו גם הבית. אני עושה ספונג'ה עכשיו. צא החוצה.
יצאתי, הלכתי לכולל בלב דואב.
בדרך שמעתי רעש חזק. הרמתי את הראש. שוב פעם מטוסים של חיל האוויר משטיחים את החולות בעזה.
פתאום קינאתי בהם. טסים גבוה, הרחק. גם אני רוצה להיות מעל כולם. להרגיש שונה, אחרת, גבוה.
ואז הבנתי מהי שאיפת חיי:
להיות טייס.
עשיתי אינטרנט בבית כדי שאוכל ללמוד איפה לומדים טיס. שורל'ע נבעתה: יוני, תוציא את האינטרנט מהבית וטוס החוצה. אמרתי: בסדר. שילבתי בין הדברים: הטסתי את האינטרנט החוצה, ואת עצמי השארתי בבית.
בסוף חזרתי לכולל, שורל'ע שוב פעם שטפה את הבית. האמת שתמיד התפלאתי: למה שוטפים את הבית כל כך הרבה? מה ההבדל בין בית שזקוק לשטיפה שבועית, ובין מקלחת שעושים אחת לחודשיים?
אין לי מושג.
בקורס טייס רוויתי נחת. למדתי מהר את הכללים, את התקנים, את כל מה שצריך. ממש נהניתי. גם הכרתי חבר'ה חדשים. מגניבים אש, כולם. את החברים מהכולל השארתי בצד, מקורקעים שכמוהם. אני מכבד אותם אבל יש לי נתיבי אוויר חדשים.
יום אחד שורל'ע אמרה: אתה ממש בן אדם חדש, אני מתגעגעת לישן.
שאלתי בלי ציניות: מה השתנה אצלי? היא הסתכלה על החולצה הכחולה שלי, על מכנסי המעצבים, על הסיכה המוזהבת החדשה (1100 ש"ח ב'יפית', ככר המדינה), על השיער המעוצב (ג'ל לשיער של אמדגוצ'י, 200 ש"ח ל 80 מ"ל), על הנעליים האציליות שלי, ושתקה.
השאירה אותי סקרן.
אחרי חצי שנה מפרכת ונעימה קיבלתי את רשיון הטיס הזמני שלי. מוניתי לטייס בחברת גרעפס. טייס משנה, אבל זה לא משנה. העיקר טייס!
בהתרגשות אמיתית עמדתי בפתח המטוס הקטן לטיסות פנים של חברת גרעפס. עמדתי ובירכתי את עשרות הנוסעים הנרגשים.
אדון ישיש אחד אמר לי: אני כל כך מתרגש לטוס, זו הפעם הראשונה שלי בחיים.
רציתי להגיד לו שגם אני מתרגש בדיוק מהסיבה הזאת.
כולם נכנסו והדייל הראשי טפח לי על השכם ואמר: יהיה בסדר, בחור. מייד הרגשתי הקלה.
הקברניט (בחור לא סימפטי עם עיניים של זבוב) בדק שהכל במקום, סגר את דלת תא הטייס, הביט בי בזעף והרים את המצערת.
המטוס זינק קדימה והרגשתי כאב איום! הוא אמר לי: דביל, שים חגורה כבר.
שמתי.
אחרי כמה דקות המראה המטוס התאזן ואני הבנתי כמעט את כל מה שהקברניט עשה עד כה. בינתיים קראתי עיתונים כי לא היה רגע פנוי עד עכשיו.
פתאום אני שומע שקט חשוד, והקברניט (-הטייס ראשי) השתתק והפסיק לקלל בשקט את עצמו ואת חברת גרעפס.
הסתכלתי עליו והוא מלמל בקול חנוק: אני לא מרגיש טוב, תשאל אם יש במטוס רופא.
קמתי לעזור לו, ובינתיים ראיתי להק שלם של ציפורים עפות ישר לכיוונינו.
אני אוהב ציפורים והייתי מוכן להסתכל עליהם כל היום, אבל רציתי לחפש רופא.
פתאום המטוס כולו רעד. מהר מהר זרקתי את הטייס הראשי שכבר הספיק להתעלף מהכסא, ותפסתי את ההגאים.
כמה חיכיתי לרגע הזה! עכשיו נראה לכולם שגם יוני הנעבעך שווה משהו ויודע להיות טייס.
צעקות איומות מכיוון תא הנוסעים, והבטן שלי התהפכה. בעצם- כולי התהפכתי. ריח חזק של עשן עלה לי בנחיריים, ושמעתי דפיקות מהירות על דלת תא הטייס. הדייל הראשי צעק ברמקול בצעקות מטריפות מילים לא קשורות, והשעונים מולי איבדו כל קשר עם המציאות.
הריח של העשן התחזק, ופתאום תא הטייס התמלא כולו עשן. שמעתי המון ציוצים מסביב, ובליל של צעקות. איך הציפורים נכנסו לכאן? ומה זאת הרוח פרצים הזו?? קר, קר, אוי.
שמעתי גשם של דפיקות עצבניות על דלת תא הטייס.
המטוס תחיל להסתחרר.
הצעקות מאחורה נרגעו, אבל המטוס איבד גובה במהירות.
ריח חריף של סוף שחור מילא את כל הנוף.
הקברניט שכב לצידי בזווית בלתי אפשרית, לא תקנית כזאת.
ואז הבנתי שטעיתי במשהו, ופספסתי איזו פואנטה.
אין לי מושג מה פספסתי.
ראיתי לפתע את האדמה מתקרבת אליי במהירות מחליאה,
וכאן אני נפרד ממכ
אברך כולל רגיל, שגרתי, בן תורה ממוצע, לא גאון הדור ולא טיפש הכפר. תמים, נחמד, אפור, שגרתי, מתחמק סדרתי מראש הכולל. נשוי בערך שנה וחצי, טפו טפו.
לפני כמה חודשים ביצעתי תפנית נוראית בחיי, שבגללה אני כאן, כדי להפרד ממכם, ככל הנראה.
הכל התחיל מהרעיון של אשתי, כמו הרבה טעויות טיפשיות אחרות שעשיתי.
היא אמרה:
יוני- הגיע הזמן להתקדם כלכלית. אני רוצה לגור בדירה חדשה של 4 חדרים.
אמרתי: שורל'ע, אין לנו כסף.
היא אמרה: אז לך תלמד מקצוע. אמרתי: השוק מוצף. היא אמרה: עכשיו גם הבית. אני עושה ספונג'ה עכשיו. צא החוצה.
יצאתי, הלכתי לכולל בלב דואב.
בדרך שמעתי רעש חזק. הרמתי את הראש. שוב פעם מטוסים של חיל האוויר משטיחים את החולות בעזה.
פתאום קינאתי בהם. טסים גבוה, הרחק. גם אני רוצה להיות מעל כולם. להרגיש שונה, אחרת, גבוה.
ואז הבנתי מהי שאיפת חיי:
להיות טייס.
עשיתי אינטרנט בבית כדי שאוכל ללמוד איפה לומדים טיס. שורל'ע נבעתה: יוני, תוציא את האינטרנט מהבית וטוס החוצה. אמרתי: בסדר. שילבתי בין הדברים: הטסתי את האינטרנט החוצה, ואת עצמי השארתי בבית.
בסוף חזרתי לכולל, שורל'ע שוב פעם שטפה את הבית. האמת שתמיד התפלאתי: למה שוטפים את הבית כל כך הרבה? מה ההבדל בין בית שזקוק לשטיפה שבועית, ובין מקלחת שעושים אחת לחודשיים?
אין לי מושג.
בקורס טייס רוויתי נחת. למדתי מהר את הכללים, את התקנים, את כל מה שצריך. ממש נהניתי. גם הכרתי חבר'ה חדשים. מגניבים אש, כולם. את החברים מהכולל השארתי בצד, מקורקעים שכמוהם. אני מכבד אותם אבל יש לי נתיבי אוויר חדשים.
יום אחד שורל'ע אמרה: אתה ממש בן אדם חדש, אני מתגעגעת לישן.
שאלתי בלי ציניות: מה השתנה אצלי? היא הסתכלה על החולצה הכחולה שלי, על מכנסי המעצבים, על הסיכה המוזהבת החדשה (1100 ש"ח ב'יפית', ככר המדינה), על השיער המעוצב (ג'ל לשיער של אמדגוצ'י, 200 ש"ח ל 80 מ"ל), על הנעליים האציליות שלי, ושתקה.
השאירה אותי סקרן.
אחרי חצי שנה מפרכת ונעימה קיבלתי את רשיון הטיס הזמני שלי. מוניתי לטייס בחברת גרעפס. טייס משנה, אבל זה לא משנה. העיקר טייס!
בהתרגשות אמיתית עמדתי בפתח המטוס הקטן לטיסות פנים של חברת גרעפס. עמדתי ובירכתי את עשרות הנוסעים הנרגשים.
אדון ישיש אחד אמר לי: אני כל כך מתרגש לטוס, זו הפעם הראשונה שלי בחיים.
רציתי להגיד לו שגם אני מתרגש בדיוק מהסיבה הזאת.
כולם נכנסו והדייל הראשי טפח לי על השכם ואמר: יהיה בסדר, בחור. מייד הרגשתי הקלה.
הקברניט (בחור לא סימפטי עם עיניים של זבוב) בדק שהכל במקום, סגר את דלת תא הטייס, הביט בי בזעף והרים את המצערת.
המטוס זינק קדימה והרגשתי כאב איום! הוא אמר לי: דביל, שים חגורה כבר.
שמתי.
אחרי כמה דקות המראה המטוס התאזן ואני הבנתי כמעט את כל מה שהקברניט עשה עד כה. בינתיים קראתי עיתונים כי לא היה רגע פנוי עד עכשיו.
פתאום אני שומע שקט חשוד, והקברניט (-הטייס ראשי) השתתק והפסיק לקלל בשקט את עצמו ואת חברת גרעפס.
הסתכלתי עליו והוא מלמל בקול חנוק: אני לא מרגיש טוב, תשאל אם יש במטוס רופא.
קמתי לעזור לו, ובינתיים ראיתי להק שלם של ציפורים עפות ישר לכיוונינו.
אני אוהב ציפורים והייתי מוכן להסתכל עליהם כל היום, אבל רציתי לחפש רופא.
פתאום המטוס כולו רעד. מהר מהר זרקתי את הטייס הראשי שכבר הספיק להתעלף מהכסא, ותפסתי את ההגאים.
כמה חיכיתי לרגע הזה! עכשיו נראה לכולם שגם יוני הנעבעך שווה משהו ויודע להיות טייס.
צעקות איומות מכיוון תא הנוסעים, והבטן שלי התהפכה. בעצם- כולי התהפכתי. ריח חזק של עשן עלה לי בנחיריים, ושמעתי דפיקות מהירות על דלת תא הטייס. הדייל הראשי צעק ברמקול בצעקות מטריפות מילים לא קשורות, והשעונים מולי איבדו כל קשר עם המציאות.
הריח של העשן התחזק, ופתאום תא הטייס התמלא כולו עשן. שמעתי המון ציוצים מסביב, ובליל של צעקות. איך הציפורים נכנסו לכאן? ומה זאת הרוח פרצים הזו?? קר, קר, אוי.
שמעתי גשם של דפיקות עצבניות על דלת תא הטייס.
המטוס תחיל להסתחרר.
הצעקות מאחורה נרגעו, אבל המטוס איבד גובה במהירות.
ריח חריף של סוף שחור מילא את כל הנוף.
הקברניט שכב לצידי בזווית בלתי אפשרית, לא תקנית כזאת.
ואז הבנתי שטעיתי במשהו, ופספסתי איזו פואנטה.
אין לי מושג מה פספסתי.
ראיתי לפתע את האדמה מתקרבת אליי במהירות מחליאה,
וכאן אני נפרד ממכ
