שיתוף/ משהו קטן ומוזר שכתבתי, אין לי מושג למה...

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד


ראיתי אותם בנפרד, כל אחד היה בחדר אחר.
ברגע שראיתי אותם, הבנתי שיש ביניהם קרבת דם, קשר משפחתי.
ביקשתי מהם ממש בנימוס:
חברים יקרים, אכפת לכם להצטלם ביחד?
ממש רגע אחד זה יגזול מזמנכם,
ואז כל אחד יחזור למקומו.

הם משכו בכתפיהם בחוסר עניין. בסדר. אם זה חשוב לך, אין בעיה. נואו פרובלם. הם לא חשבו לרגע שיש להם מכר או קרוב, אבל הסכימו בשמחה.
הם ביקשו שאעזור להם ללכת, כי קשה להם לבד.
אין בעיה, אני תמיד שמח לעזור.
התחלתי בעדינות עם האבא, כיונתי אותו למקום הנכון.
חזרתי למטבח, לקחתי את הילד הקטן, הרמתי אותו בעדינות כפולה ומכופלת, שמתי אותו ליד אביו.
הם עמדו שם בביישנות, בהו זה בזה ללא מילים.

יכולתי לשמוע אותם משוחחים חרש:
אבי, אבי היקר. לא ידעתי שיש לי אבא. חשבתי שאני סתם נטע זר. אף אחד לא הסתכל לכיווני. ישבתי לי במטבח, בשקט, מאז הבוקר. אף אחד לא ידע שיש לי אבא. אני עצמי לא ידעתי שיש לי שורשים.

אביו עמד קרוב אליו, בהה בו בחיבה. הוא נשא אליי עיניים דומעות:
תודה שהפגשת בינינו, אפילו שזה רק לצורך צילום תמונה משותפת. כעת ברור לי שהוא אכן בני, הדמיון בינינו מדהים.
שתקתי באי נוחות. מה כבר יכולתי להגיד?
האמת שלא חשבתי שכל כך אצליח לרגש אתכם, אמרתי, והם חייכו בחום.

הוא אמר לבנו באהבת אין-קץ:
חשבת שאין לך שורשים, טעית.
תראה כמה אנחנו דומים. אין מקום לשאלות.
מהיום תהיה אמיץ יותר, חזק יותר, תדע לבטח:
אתה לא בודד, יש לך אבא.

אחר, הוא פלט לעצמו בנימה של עצב מסויים:
הלוואי גם לי היו יותר שורשים. יש לי שורשים, אבל מועטים.
הבן הבין היטב את כאבו של אביו, ולכן רק שתק בחוכמה.

הוא שאל את אביו פתאום:
אבא, יום אחד גם אהיה גדול כמוך? גדול, מרשים, נכבד?
האם גם אני אלבלב, אפרח, אקבל יחס של כבוד מבני המשפחה?
אביו חשב קצת, וחשב עוד קצת, ואז אמר בקול מדוד:
בני אהובי, יקירי.
אני לא יכול להבטיח כלום.
אבל מי יודע, יום אחד, אולי תהיה כמוני. הלוואי. אני כל כך רוצה בכך.

ראיתי את הילד הקט מקבל קצת יותר ביטחון עצמי, קצת יותר בטוח בעצמו.
חיכיתי עד שהם יגמרו להחליף ביניהם עוד כמה מילות נימוס, סידרתי אותם כך שיעמדו נכון אחד ליד השני והדמיון המשפחתי המדהים שלהם יבוא לידי ביטוי-
וצילמתי.

ביקשתי את רשותם לפרסם את התמונה. הם צחקו ביחד, בקול רך, זהה:
בוודאי שאתה יכול לפרסם, בלעדיך אף אחד לא היה מנחש לעולם שיש לנו קשר משפחתי.
נעים לשמוע, תודה על המילים.
כיף שיש לי ידידים כמוכם...

געציל
אב ובנו.jpg
 
  • הוסף לסימניות
  • #4

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת ליראם
פרולוג לסיפור.
לביקורת, לא מיועד המשך.
אשמח לדעת איך הרגיש לכם הקטע ואלו תמיהות התעוררו לכם לגביו.
תודה!
*


הרוחות מיללות באותו הלילה כמו שלא ייללו מעולם. חובטות בדלת הרעועה, מתיזות עפר על תריסי העץ ומקיצות אותו משינה חסרת חלומות.

לרגע בוהה ליראם אל התקרה מכוסת הקש, אחר כך מעביר מבט אל מיטתו של אביו, סדורה כאילו גופו לא פגש בה הלילה.

הרוחות, בחוץ, מוסיפות ליילל. ואם כן - אביו יכול להיות רק שם. בשקט הוא מתרומם ממיטתו, מסלק מעל כתפו אניצי קש, מוודא את מציאותן של שתי סכיני הציד על ירכיו, אוסף את חרבו, זורק עין על הקשת ואשפת החיצים, המונחות לצד הכותל הצפוני, ובוחר להשאירן שם.

היללות לא פוסקות כאשר נמצא אביו סמוך למדורה עשנה, מפיצה ריח מתקתק עד בחילה. ליראם אינו מצהיר על הופעתו, בוחן את הגב הרכון, העיניים העצומות והשפתיים הדקות, שלא מפסיקות למלמל.

יללה נוספת מגיעה משמאל, מעיפה עליו עלים, מרקידה את האש מטה, ללחך עפר.

"רוחות הזאבים, הן מייללות", לוחש אבא. מסובב ראש. נועץ בו עיניים כהות, מבשרות רע.

ליראם בולע רוק. מרגיש את הרוח נושבת בשדרת גוו. לכל אורכה. הרוחות. האם שוב יוליכו אותם הזאבים הרחק, דרך מהלך שבועות רבים? או שירתקו אותם אל הבקתה עד יעבור זעם, לא יתחשבו במלאי האוכל המצומצם?

"המנחה", הוא אומר. עיניו מצטמצמות על שיירים שרופים. "היא לא הועילה?"

אבא, שלא כמוהו, מבין היטב את שפתם של הרוחות. אבל בעיניו לא נראה שהיה במאמץ תועלת. "לא", הוא חותם. קולו צלול כמו הרוח, כמו יללות הזאבים בליל ירח מלא. "אבל יש לנו אורכה. ומחר... מחר שבת".

שבת. האם גם הפעם ירדו מן ההר אל כפרם של היהודים? או שישבתו פה, על הצלע. יחכו לשלושה כוכבים בטרם ייטול אבא את מקל הנדודים, יערום על גופו את מחצית מלאי כלי הנשק ויורה לו, בנוקשות לא מתפשרת, לעשות כמוהו?

הרוח שוב מיללת, אך הפעם מצטרפים לקולותיה דשדושם השקט של מנעלים ואי אלו פצפוצי ענפים ועלים, גורמים לאב ליישר את גבו ולבן להדק את אחיזתו סביב נדן החרב. להפנות ראש אל הקולות, אל העצים שבין גזעיהם אין די מרחב למעבר שניים.

איש לא יוצא מן הצללים. גם לא חיה. אך כפות רגליו היחפות קולטות תנודות קלות על גבי הקרקע. שייכות בהחלט לבני אדם.

"חשוף עצמך", גם אבא חש בנוכחות אדם. והוא, כרגיל, לא נרתע. צועד ישירות אל החשיכה, שהלבנה וכוכביה לא מצליחים לסלק.

'וווואוווואו', מיללת הרוח באוזניו סכנה. מצעידה את רגליו בעקבות אביו, אל סבך העצים. אל הדמות העומדת דום אי שם, מראה אינו ברור. רק חוד להב החרב, האחוז בידה, מבריק באפילה, מסמן על מיקומה.

'וואווווואווה', נוגעת הרוח בענפי העצים, מטלטלת אותם, חושפת מעט אור. הזר, מרחק אמות ספורות ממנו, אמה וחצי מאביו, נע פתאום.

חרבו שלוחה קדימה, רגליו רצות מהר, ידו נעה באופן בטוח, מסמנת לחרב מקום פגיעה. אבא מרים את חרבו, עוצר את חרב התוקף, בועט בו במלוא העוצמה.

התוקף משתטח על הקרקע, מתגלגל מסכנת החרב הנשלחת לחזהו. מתייצב לא הרחק, יורק עפר.

"מי אתה?" פוצה אבא שפתיים, גובר על הרוח. חרבו נחה לצד גופו. אדישה כמו לא ידעה קרב - קצר ביותר - לפני רגע.

"אני?" שואל הזר. ידו תופסת בשמאל מותניו. מתרוממת אל מול עיניו. הבעתה הנשפכת על פניו ברורה, מוחשית. "אוכל לשאול אותך אותה השאלה. משום מה, חשבתי כי אפגוש כאן את זאב הסהר", מבטו נע מעט, מתמקד בבן השש עשרה. "אבל מסתבר שטעיתי. לי סיפרו שהאגדה, אם קיימת, מהלכת בדד".

האיש, כמו קולו, רועד. תכף יתמוטט אל העפר, ינשום טיפות אוויר אחרונות. ייאסף אל הרוחות. היא כבר מרקדת, הרוח. מחוללת סביב עלים, מנגנת אותם בקול אוושה. אבא לא מניח לה לסיים קינה, כמו שלא מניח לזר להמשיך במילותיו. חרבו מסיימת את פתיל חייו של האיש, ממלאת את רצונה של הרוח.

"זזים", אומר אבא בגבינים מכווצים כשהוא קם מעל הגופה, מנקה את להב חרבו בשולי חלוק העור. "לפני שיופיעו עוד".

הרוח נוטלת את המילים, מפיצה אותן הלאה בקול שאגה. אינה מותירה לו שהות לשאול, לתהות.

אבא אמר שזזים. והוא, כרגיל, מציית. אבא גם הזכיר ששבת מחר, לא ייתכן ששכח. ובכל זאת, הם זזים. כי כך ציוותה הרוח.

ואבא, כרגיל, מציית.
אט אט אני מבינה שאני לא מיוחדת בכלל.
בכלל.
אומנם אני ייחודית כמו שכל אדם ייחודי, אך אין לי סגוליות.
אני לא מיוחדת.
איך אני יודעת את זה?
סימנים קטנים מכל מקום, הוכחות.
כמו למשל אנשים כמוני בדיוק בדיוק.
כמו למשל הבנה שאם אני מיוחדת - זו כפירה.
*
ההבנה הזו נושאת בתוכה משהו מדהים.
אמנם תמיד ידעתי שאני לא מיוחדת אבל היתה לי גם חשיבה גרנדיוזית. וגם מחשבה/חשש אולי כן, אולי חושבים שאני מיוחדת (כאילו חושבים עלי...)
אבל לא.
אנשים מדברים כמוני, חושבים כמוני, מתמודדים כמוני, יצאו לאור כמוני, עברו דרך כמוני.
אין בי משהו יותר.
מצד אחד זה רוגע נפשי להבין שאני לא מיוחדת. אני גם לא מיוחדת לשלילה. אני לא חריגה.
מצד שני זה... המ... קצת מאתגר את הרגש.
כי עדיין קשה לי לשמוע אנשים שמדברים כמוני או חושבים כמוני או אפילו מחדשים לי.
תחושה של: הם כמוני לגמרי.
וזה קצת מאתגר להרגיש את זה כי זו תחושה והבנה/ הסקנת מסקנות שגם לאחרים קשה לשמוע אותי כמו שלי קשה לשמוע אותם (לא שהם בדיוק שומעים אותי).
ואז הבנה של: למה לי להתאמץ לדבר, להביע את עצמי, אם בכל זאת כולם חושבים כמוני וכולם כמוני.
ואם יש אנשים שזה מרגיז אותם שאני מתבטאת, כמו שאותי מרגיז לשמוע אנשים מתבטאים, אולי עדיף לא לכתוב וזהו.
*
אבל התשובה לכל זה היא - שאני בסדר.
זו הדרך שלי.
אולי אני לא מיוחדת אבל בלי קשר מותר לי ללכת בדרך שלי, אני לא צריכה למחוק את הדרך הזו. גם אם אנשים יתאכזבו.


שמעתי שכולנו הוויה,
צריך להגיע לשם-
להבנה שאנו הוויה ולא אגו.
הוויה זה אומר: אני נוכח כאן, אני הוויה טובה משדרת אהבה.
וכל השאר, כל בני האדם גם הם הוויה. אין כאן תחרות יש כאן מסע של כל אחד בדרך לעצמו האמיתי, האור שלו שרוצה להתגלות.


בעוד אגו זה יותר הסיבוך הזה סביב 'אני' ו'היא'.
כן, ככל שאדם יכיר בכך ויפעל בהבנה שהוא כלי מלא אור, שהוא הוויה טובה, הבעיות שלו יפתרו.
כי זו האמת, כל אדם יש לו שליחות ואין אף אחד מיוחד יותר.
לפעמים אני רואה אנשים לא מושלמים שמפרגנים לאנשים אחרים, שהם כן מאוד מוכשרים מוצלחים יותר מהם ואני קצת רוצה ללמוד: מה המהות של פרגון?
האמנם המפרגן כל כך מלא בעצמו ובטוח בעצמו שהוא מסוגל לפרגן?
למה אדם לא מסוגל לפרגן?
מה זה החסר הזה שגורם לאדם לחוש שהוא נאלץ להלחם על המקום שלו... האם יש אנשים שהמקום שלהם בעולם לא מובטח או שזה רק דמיון שהאדם יוצר לעצמו?
זה כנראה רק דמיון.
זו מלחמה על ריק.
כי יש לכל אחד מקום מבוסס, איתן, מלא ערך, מששת ימי בראשית.
הוא צריך לעמול עבור המקום הזה כי לעמל אדם יולד אבל המקום שלו קיים, מדויק ויציב.
ולחינם אדם מסתכל על הזולת כדי לחפש עוד קמצוץ של אושר, אישור, הכרה, כי הנפש לא תימלא.
והנשמה מלאה מעצם היותה והיא לא צריכה דבר.
*
אבל אנחנו כאן בעולם הזה, עולם מלא נסיונות, תחרותיות, קנאה, פחד, מוסר מול אינטרס, חוקי תורה מול הרצון האישי, אנחנו בעולם מקסים, וגם כל מה שיש בו שזה בין השאר גם צרות עין, קנאה ותחרות וכו' גם זה יכול להיות תועלתי כשאדם מודע לעצמו ומנסה למלא את המקומות החסרים שיש בו - באהבה עצמית.
כשאדם מוכן לקבל עצמו ולהתקדם במידותיו, מסגל סבלנות אורך רוח כובש את המידות הרעות.
אז הוא זוכה לאושר אמיתי.
לא צריך להיות מושלם, צריך להסכים שאני לא מושלם.
ולהתמלא בענווה בשפלות יחד עם הבנה שיש לי נקודות יחודיות רק לי והן נקודות האור שלי לעצמי ואולי גם לעולם.
"לא בוכים על חלב שנשפך. אתם לא רוצים לשתות חלב מהול בדמעות, נכון?" הזהיר אותם אבא.

הם לא רצו, כמובן.

לכוס החלב ששתו אתמול היה באמת טעם מוזר. הם לא ידעו אם החמצמצות נבעה מהדמעות שנמהלו בחלב שנשפך ונאסף מהרצפה, או בגלל המקרר שכובה בכל לילה כדי לחסוך באנרגיה.

כך או כך, הם לא בכו בכלל. לא על החלב, לא על הבשר שלא טעמו מעולם, ולא על הטיול הכיתתי שלא נסעו אליו. גם לא כשחלפו בעיניים כלות ליד מדפי סופר עמוסי חטיפים ונוטפי שוקולדים מפנקים.

אבא תמיד אומר שאל הבית שלהם אין כניסה לרעל.
לבית שלהם אין כניסה להמון דברים.

מזגן, לדוגמה, הוא מוצר מיותר לחלוטין. מזיק למנגנון ויסות החום הטבעי של הגוף. בחורף, כשקר מאוד, אבא ממליץ פשוט להתחבק. זה גם מחמם, וגם מוסיף לאווירה המשפחתית.

לא הייתה להם סיבה לבכות.

חייהם זרמו על מי מנוחות.
הפרוסה שלהם מעולם לא נפלה על הצד של החמאה.
לא כי אבא שיחד את מרפי. הרי על אף כספו הרב השוכב בבנק בחוסר סבלנות, הוא לא נהג לשלם עבור מטרות שאינן בגדר פיקוח נפש. הפרוסה נפלה על צדה הריק, מהסיבה הפשוטה שלא הייתה שם חמאה. שני הצדדים היו זהים.

ולא שאבא קמצן, חלילה. קמצן?! מה הקשר, איזה רעיון משונה. אבא הוא הכי לארג' בעולם. הוא בעצמו אומר את זה תמיד. הוא אפילו נתן פעם לכל אחד עדש שלם, כשיצאו לסיור בבניין המשרדים הגדול שבבעלותו. פשוט חשובה לו מאוד השמירה על הבריאות ועל איכות הסביבה. זה הכל.

הם מבינים את זה לגמרי. הרי מי בכלל מסוגל למרוח על הלחם שוקולד רעלי, חמאת בוטנים שומנית, גבינה צהובה משומרת או טחינה משמינה להחריד?

אפילו גבינה לבנה - מסוכנת. קרוב ל50% מהאוכלוסייה סובלים מרגישות ללקטוז, גם ללא ידיעתם. זה נורא! מספיק להסתכן עם כוס החלב של הבוקר. בתקווה שלא יהיה לה טעם מוזר.

גם לאכול ירקות סוג ב', זו לא סיבה לבכי.

אבא שלהם חכם. הוא עשה מחקר וגילה שככל שהירקות מתרככים - הם מתעכלים טוב יותר. ירקות טריים, סוג א', הם גולמיים ובוסריים מדי. המשווקים האינטרסנטים מוכרים אותם כך, בלי מצפון, כדי להיפטר מהסחורה במהירות ולחסוך את עלויות האחסון. וההמון הנבער קונה אותם ביוקר.

אבא חשף אבסורד משנה חיים: מה שיקר – מזיק. מה שזול - בריא, טבעי ובראשיתי.
זו נוסחה פשוטה. אפילו החמצן, המשאב החשוב ביותר - הוא חינמי.

אבא גאון. הוא לא צריך אפילו לבדוק את הערכים התזונתיים שמופיעים על גבי המוצרים. הוא פשוט סומך על שיטת "שקל לקלוריה": מה שיקר מדי - לא נכנס לגוף.

פירות הם מזון לא בריא בעליל, תוססים בקיבה ומזיקים לבריאות. כלים חד פעמיים - הם אסון אקולוגי. בגדים חדשים - הם תוצר של תעשייה חולנית המזהמת את כדור הארץ היפה. תמיד עדיף לקנות יד שנייה.

לבית הספר, במרחק שעה הליכה, הם צעדו כל יום ברגל. כמה טוב לשמור על כושר, לצעוד יחד באוויר הצלול, כשברגליים נעולות נעליים במידה אחת גדולה יותר, לאוורור. אין תחליף לתחושת השחרור המדהימה הזו. שומרים על סביבה ירוקה, במקום להיות תלותיים ב'רב קו' ירוק וסחטן.

כך הם חיו בשלווה ובנחת, בלי לבכות אף פעם, עד שהגיע חג השבועות.

ליל שבועות הוא לילה מסוגל.
הם לא ידעו עד כמה.

לאחר סעודת ליל החג, שכללה תפריט מרשים של לחם טבול בקוטג', הם צעדו יחד עם אבא לבית הכנסת.

אבא פתח עבורם ספרים, וידא שהם יושבים ולומדים בהתמדה, ויצא רגע לסדר עניין חשוב.

כשהם החלו לפהק בשרשרת, לאחר כמה שעות, החליטו לקום ולחפש את אבא.

הם מצאו אותו.

יושב ליד שולחנות הכיבוד החינמי, מדושן עונג. לפניו צלחת אימתנית עמוסה רוגלך, בלינצ'ס, ושלל מאפים. ביד אחת הוא חותך פרוסה עבה מעוגת גבינה בגובה חמש קומות, וביד השנייה מצמיד לשפתיו כוס חד פעמית, מדיפת ניחוח קפה מהביל, ולוגם בקולניות.

הם הביטו בזעזוע עמוק בשפתיו מכוסות הקצפת, בכוסות המעוכות הזרוקות לצדו ובפצצות השומן והלקטוז שהלעיט את גופו.

"אבא???"

הוא ניתר בבהלה. נתקל בקרטון חלב שעמד שם. החלב זרם בחופשיות.

והוא לא אסף אותו.

וגם לא בכה.

למה שיבכה.

לא בוכים על חלב שנשפך.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה