שיתוף--- נעול בחדר...

  • הוסף לסימניות
  • #1
פיק-פק, ביצה נשברה. פיק-פק, עוד אחת!
קול צחוק נשמע, מי יודע מה הם עושים שם? הדמיון מצייר לי תרחישים מתרחישים שונים..
אני נעול בחדר, המפתח נשבר.. והתאומים הקטנים- גדולים שלי משוחררים לנפשם.......
מה אני עושה??? אני מנסה לחפש מפתח נוסף באחד המגירות, אולי יקרה נס ואמצא משהו?
אין. פשוט אין! אולי הדלת בכל זאת תיפתח לי?
אני מנסה את הידית שוב ושוב, רבונו של עולם! אשתי בעבודה, ואני פה תקוע..
ועד שהיא תסיים שם... לפחות אם היה לי פה טלפון...
ובינתיים, הילדים עלולים להסתכן, חלילה.
----מה עושים?!----
החלון! לא. שטויות. איזה בושות... מה, אני אצא מהחלון?
אנחנו אמנם גרים בקומה ראשונה, אך בכל זאת אני עלול לרסק את עצמותי בדרך אל החופש..
בלית ברירה אני פותח את החלון, מציץ- הרחוב נראה שקט.
די. אני לא יורד. ואם אפול? ואם אף אחד לא ישים לב? וגם אם כן- חסר לי להיות מאושפז עכשיו בבית חולים- מי יודע באיזה מצב?
"שיר המעלות.. ד'! שמור עלי! למען תינוקות של בית רבן שלא חטאו (מלבד הבלאגן שהם עושים...)
עזור שלא יאונה לי כל רע!...
לאט ובזהירות אני יוצא את החלון, מוצא איזשהו צינור להאחז בו, נצמד אליו בחשש נורא, ומחליק בקושי מטה..
הו!- אנחת רווחה- הגעתי! טרם אני משחרר אויר מראותי, ואני שומע "גנב! גנב!" רק זה היה חסר לי....
אני מסתובב ומסמיק כולי כשאני רואה את השכן שלי מביט בי בהלם (ובאלם)
א.. אה... אני מתגמגם ואז חוזר לעצמי ומסביר לו את העניין, הוא עולה איתי הביתה. הידית, הי! הדלת נעולה!
א.. נכון, אנחנו תמיד נועלים.... יש לנו מפתח קבוע בדלת.
מה עכשיו? אני עושה סיכום מצב, המפתחות- אצל אשתי, שלי- נמצאות בבית..
"לך אליה לעבודה- אמרת לי פעם שהיא עובדת לא רחוק, ואני בינתיים אנסה לשוחח עם התאומים שלך דרך הדלת"
אני מודה לו, ורץ חסר נשימה לעבודה של אשתי.
"הי, ראובן! מה אתה עושה פה? ו.. איפה הילדים?"
אני מסביר לה את המצב בקצרה, ומבקש את המפתחות בדחיפות, היא מוסרת לי אותם בדאגה, ואני שוב רץ במהרה לביתי,
השכן פורס למולי ידיים חסרות אונים, "ניסיתי לקרוא להם, אך הם לא עונים לי, ו..יש רעש עמום מתוך הבית.."
הוא מסיר את מבטו ממני, "אני מקווה שהכל בסדר שם.." הוא לוחש וחיש חומק אל ביתו.
אני פותח סוף-סוף את הדלת, יוסי! אברימי! אני קורא,
הבית הפוך, חולצות ושאר בגדים מפוזרים ברחבי הבית,
המקרר פתוח לרווחה, על הרצפה עירבוביה של ביצים שבורות, מיץ ענבים, גבינה ושאר ירקות (תרתי משמע..)
איפה הם, למען ד?
אני מחפש- שקט. דממה.
פתאום אני רואה רגל קטנה מציצה מתחת לשולחן הסלון,
אני מציץ בשקט, לא רוצה להפריע לשניים לאכול את חפיסת השוקולד שמצאו......
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

היי חברים אני כותב סדרה של סיפורים קצרים (אמיתיים) על המלחמה שנקרא סיפורי מלחמה אני אשתף פה סיפור פעם בכמה זמן. תהנו.

השכנה במקלט/ סיפורי מלחמה


מאת: משה דרור

---

הצפירה עלתה וירדה כמעלית הדמים בשִלהי הלילה הצעיר, היה קר, ארזתי מטלטלי את בקבוק המים האדום, נעלי הספורט השחורות. הקצתי את אימי ואחותי הרדומה והקדמתי את אחי בדלת.

ירדנו למטה עם בִּלבּול-בוקר ושינה זעירה ובלִיל-קולות ילדים - ילדי השכנים, חלקם הורגלו, אחרים פחדו, וַאחדים הוטלו על כתף ועיניהם סגורות ופיהם פתוח למחצה. ואם תהין ותשית אזנך, אולי תאזין לחלומות ירוקים וסיפורי הלילה הקטנים מפכּים מתוכם.

”כולם בפנים?“ קרא שאל השכן והגיף את הדלת באנחה כבדה, מעייפות החומר או שמא כוחו כבר לא במתניו וכדי נהמה.

סחי, לכלוך האבק תחוב בפינות החדר, אז מה אם עברו ימים ארוכים ממלחמת המצווה, פשוט אף לא אחד טרח לנקות את זה-המחסה, וכולם עסוקים בדיכְּאון- הקיץ, סליחה, שִׁכרוֹן-מלחמה.

יושבים דוממים, ולולא הטף ובחורי-הבית הייתי גומר בדעתי שכינוס-הועד הזה החליף מקומו עקב... אני מסתכל סביב, לידי יוסף אחי הצעיר קורא רמב"ם או פרק תהילים הוא זה. אחותי פוקחת עיניה ופוהקת לסרוגין. ואימי, שתהיה בריאה, כבר כֲּחלה ופִרכסה וכמו מוכנה לשלוח ידה ללוח העץ וללמד דבר או שניים בשפה.

אל מולי השכן הנאנח ונדמה שעבר קרב או שניים בחייו, ואני בדמיוני רואהו אי שם בתעלת סואץ, מסתער עם חייליו לעבר בני חם המוקעים ונועץ הדגל בעמוד התורן ומכריז כבשנו את...

”ארבעים וחמש, מה ארבעים וחמש?“
אני זועף גבותיי, מנסה להתרכז במספר ששמעתי או יותר לומר, ממי אני שומע את זוג הספרות המייצגות... הופס, אני שומע שוב.

מימיני, ליד אחותי, יושבת שושנה — השכנה מתחתינו, שושנה זאת, דוברת אנגלית שפת אם ובקושי מקלפת ולוהגת בדיבור הקודש, ולא סתם אנגליש, כזה עם מבטא בריטי כבד, ואני בּבוֹקרי חרשׁ-פוסע בדלת ביתה לבל תפתח עימי בשיחה המבוגרת, וחלילה לך מלחשוב עליי מחשבות זרות ומוזרות, שהרי היו פעמים שברכתיה לשלום ”היי“ ו”גוד מורנינג“. אך הלועזת כבר גמרה, ששולט אני שבעים שפות ועוד, ומתחילה להרצות את גלגול חייה הקודמים בלונדון ועוד איזה פרבר שאיני מכירו גאוגרפית...

”ארבעים וחמש?“ שאלתי באנגלית עם ניסיון ללהג בריטי ששגה, ועובדה היא זאת שהרי אחותי הבליעה חיוך מתחת עיניה הסגורות למחצה.

”אלף תשע מאות ארבעים וחמש,“ תיקנה המבוגרת בחיוך לעברי ונַקבה בשנה שמי כמונו יודע שלהי מלחמת העולם השניה, ואני במבטי הסקרן מאיץ בה להמשיך בתוכנו של המספר ההיסטורי הזה.

”הכל קרה כשמטוסי הגרמנים הפציצו את הבירה,“ פתחה בדבריה השכנה.
”באותה עת, שלחו את אימי ואת כלל היולדות דאז הרחק מהעיר אל פרבר הסמוך ללונדון, מתחת לעובי אדמה, שם נולדתי אני. איני זוכרת הרבה מאותו זמן, אבל עיניה המפוחדות של אימי, כמו כן של הסובבים את ילדותי, אמרו את גדלו של אסון...“

תוך כדי דיבורה עלה במוחי שאלמלא הצפירה הארורה לא היינו שומעים וחווים את סיפור המבוגרת. ברעיון, כבר הפיקוד דיבר על חזרה לבתים, איש איש לדירתו, אך השכנה המבוגרת המשיכה בסיפורה, ובמהלכו עינִי פנתה-סובב לאחיי השכנים, שאט אט היטו אזנם, ואחר כך הפנו ראשם ולבסוף רגליהם לעבר השכנה מקומה שניה השקועה בילדותה אי שם ב... ארבעים וחמש.

---

סיוון תשפה
בכל בוקר כשאני יורד מהאוטובוס בתחנה שליד העבודה, הוא עולה.
כתף משתפשפת בכתף לשבריר שניה, ואנו מהנהנים.
אנחנו לא מכירים זה את זה. לא שואלים שמות, לא ”מאיפה” לא ”לאן”. רק מהנהנים.
הנהון קטן, כמעט לא קיים. הנהון שאין בו משום ברכה או חיבה.
סתם טקס.

בלי מילים.
בלי חיוך.
רק הנהון. כמו העברת כרטיס עובד.
"נוכח"!

על המדרגות האחוריות של קו ארבעים ואחת, בשעה שבע חמישים ושתים. הנהון קצר. והיום ממשיך לטוס.

..................................

”אבינועם!”
”הא?”
”מה אתך”
”מה, מה איתי?!”
”אתה כבר חצי שעה מסתכל בחלון במקום על המסך”.
”אני, אמ, נכון סליחה. אז איפה היינו?”
”קרה משהו אבינועם?”
”משהו?! לא, לא, לא קרה כלום. אני... כלום כלום. הנה כאן, בעמודה של אוגוסט חסר הניכוי של הפרשת מעסיק...”
”אבינועם”
”די נו, שום דבר. אתה תצחק עלי”
”מה פתאום שאצחק. ספר לי הכל, סגור את המחשב וספר לי”

”מישהו שאני פוגש כל בוקר, אה, באוטובוס, לא הגיע היום”.
”חבר?”
אין לי מושג מי זה, תאמין לי שלא הכרנו ולא דיברנו אף פעם, אפילו שלום או מה נשמע לא אמרנו מעולם. אנחנו רק מהנהנים”.
”מהנהנים?”
”הנהון חטוף, הנהון של זרים שמכירים רק את השעה שבע חמישים ושתים ואת המדרגות האחוריות של האוטובוס.
בתוך עיר עם אלפי פרצופים שאף אחד לא זוכר, אנחנו זה בשביל זה פנים שאי אפשר לשכוח.
והיום הוא נעלם, ומאז משהו בי חסר”.

“חסר מה?”

שתקתי.

”לא יודע. חסר לי הקיום של ההנהון. ההוכחה היומית שהעולם זז ואני חלק ממנו. שיש עוד מישהו שמזהה אותך בתוך ההמון — גם אם לשבריר שנייה.
מישהו שאומר לך, גם אם באמצעות העיניים בלבד: אני רואה אותך. אתה קיים. לרגע אחד בנסיעה האפורה בתוך עולם מנוכר, אינני שקוף”.
..............

למחרת.
בשבע חמישים ושתים, כשנפתחה הדלת האחורית של האוטובוס, ראיתי אותו. הוא עלה בזריזות כדרכו, ואני ירדתי לאטי.
כתף השתפשפה בכתף לשבריר שניה, ומבטינו נפגש.
הנהון קצר.

אבל הפעם המבט נשאר תפוס לעוד רגע.
ואז הופיע הנהון נוסף, טיפה עמוק יותר. כמו הסכם מחודש.
וכבר נסגרו הדלתות בקול שריקת לחץ אויר ומנוע האוטובוס הרעים לדרכו.

בכאוס של בדידות עירונית ורעש אינסופי, הנהון חטוף היה עבורי לחישה שקטה של נוכחות המחברת אותי מחדש בהרמוניה עם העולם ועם עצמי.
מה שאדם עושה...

ג'ון:

אנחנו מרימים כוסית, הפרצוף שלי נראה המום כמו פרצוף של מישהו שכל אחד מהחברים שלו עדכן אותו בסוד שמכינים לו מסיבת הפתעה. והכי מבדר אותי, שכל אחד בטוח שהוא היחיד שהדליף לי. אני והחברה יושבים ביחד בבר ומלהגים על החיים, אני מבסוט מכל שניה במסיבת ההפתעה לרגל הגיעי לגיל בגרות. טדי טוען כעת שהוא לא מבין איך אפשר לקרוא לאדם כמוני בגיר. מי שצוחק מכיר אותי, ומי שלא צוחק פשוט לא שמע את טדי.

ויש עוד משהו שנחמד לי לא פחות מהשמפניה שאני שותה, וזה שאני כבר לא צריך לריב עם המוכר הקלוץ של הלוטו. זה מרגיז להסביר לו כל פעם שאפילו שמי שבתמונה של תעודת הזהות נראה אפרו-אמריקני, (באמריקה אסור להגיד כושי, זה גזעני) ואני לבן עם שער כתום, זה הת"ז שלי והצלם או אנ'לא יודע מי הוא זה שהתבלבל. והכי מבאס- שהוא לא משתכנע בסוף. ת'אמת, הייתי מעדיף תעודת זהות של אחד שיותר דומה לי, אבל אין מה לעשות, רק הכושים כאלה פראיירים. אף חבר לא הסכים להביא לי גם תעודת זהות וגם כסף לקנות כרטיס וגם את הזכיה, אם אגריל. יש לי חברים סתומים לפעמים, הם לא מאמינים לי שיש לי שיטה להגריל כסף בקלות. בעיה שלהם. הם מפסידים חבר עשיר.

"ג'וני," זה אייב, מנסה להתגבר על הרעש שמקימים האנשים בבר, "מתי אתה מתכנן לנסות ת'שיטה שלך?" נהיה רעש שקט יותר, התשובה שלי מעניינת לא רק אותו. "אחרי שתאמין שהיא קיימת". אני מחזיר לו בשיניים, נהנה לדפוק את שנינו גם יחד.

"או.קי." הוא קד אלי, כמה זוגות עיניים ננעצות בפרצופים שלנו. "אני מאמין בשיטה של ג'וני להרויח כסף בקלות!" הוא צעק בהתלהבות, וג'ימי שעמד קרוב שמע אותו מלחשש מיד אחר כך: "כשזה לא על חשבוני..."

"מי עוד מאמין?" אני מנסה לנצל את הטיימינג, מעביר את הכדור למגרש של כולם. עכשיו, כשהם חושבים שאני כבר לא צריך מהם שום דבר, אין להם בעיה להאמין בשיטה שלי אמון עיור. החברים הטובים שלי מאשרים כולם שהם מאמינים לי, ואז אני מגלה את הקלפים. "מי שמאמין בשיטה שלי- שיתרום לי כסף לממש אותה!" על זה הם לא חשבו, ואני כמו תמיד מצליח להפתיע אותם. אני תולש מפית מאחד השולחנות, מקער אותה בידי, ומודיע: "להוציא ארנקים, חבר'ה! גמרתם עם ההתחמקויות! מפה אני יוצא עם כסף!" ואני עובר בין כולם, מתפרצף מול מי ש"שכח" את הארנק בבית. ובסופו של תהליך, יש לי 132 דולר ביד. דבר ראשון אני מפלח 28 דולר, דמי טרחה, ומודיע לכולם שהגענו ל104 דולר.

ואז אני סוחב כמה משועממים, ואנחנו צועדים ביחד לקנות כרטיסי הגרלה.

נראה לי שהמוכר של הלוטו נמצא שם בערך מאז שסבא שלי נולד, וכנראה הוא כל כך מיושן שהוא אפילו לא שמע שהעולם שייך לצעירים. הפעם כבר לא אכפת לי. יש לי תעודת זהות, ומבחינתי שיתפוצץ. אני קונה כרטיסי הגרלה!

אנחנו נכנסים, והסבאל'ה הזועף מהלוטו לא מצליח להבליע את האנחה. "מה עכשיו, ג'ינג'י, איזה כושי התרמת לך הפעם?"

"אני אף פעם לא התרמתי כושי, סבאל'ה גזען." אני יורד עליו, וזה תענוג, "אני התרמתי אפרו-אמריקנים. לפי החוק, באמריקה אין כושים. אבל הפעם, אני באתי עם התעודת זהות שלי. זקנצ'יק," אני מתלהב, וגם הקול שלי מעיד על כך, "אני קונה כרטיסים!"

ובשביל האקשן, אני שולף את תעודת הזהות של המנקה שלנו ג'ורג' וזקאז. הזקן נובח עלי, ואני זורם עם זה. אני נורא אוהב כלבים! ואני גם אומר לו את זה. ואז כבר נמאס לי לריב איתו, הוא מעצבן! צועק כל הזמן אותו דבר! שיגוון! תכל'ס, אני שולף את הת"ז החדשה שלי. הסבאל'ה לא מאמין, הוא הופך אותה, מחפש איך אפשר לפסול אותנו. לא מצליח.

"ג'ינג'י," הקול הזקן שלו חורק, "קח כמה כרטיסים שאתה צריך, ועוף לי מהעיניים!" הוא מובס. "אין בעיה," אני נראה מאוד רגוע, "תן לי 104 כרטיסים של דולר." הוא מתחיל להביא, ואז הוא נעצר, העיניים הזקנות שלו מצטמצמות. "קטנצ'יק," הוא מחזיר לי, "למה כל כך הרבה?" אני לא מתבלבל. "סבאל'ה, בשביל שיהיה לך מה לשאול. לא עניין שלך, תביא כרטיסים וסתום ת'פה." הוא מביא, ואני מנסה את השיטה שלי, ממלא בכל הכרטיסים את אותם מספרים ומגיש לזקן. הוא מכניס אותי להגרלה, אני עומד שם לוודא את זה. ואז אני והחברה יכולים לעזוב אותו לנפשו. את אנחת הרווחה שלו שומעים בכל ווירג'יניה, כנראה.

-------
המשך יבוא.
ציבי זרקה את המעיל על השולחן בכניסה, מתוסכלת.
היא מרחה את נעליה בשטיח והורידה גם אותן בזעף.
"צהריים טובים" ראשו של נתי הציץ מדלת המטבח, מלווה בחיוך עולץ, שנמחק במיידית. "קרה משהו?"
ציבי הרימה אליו את עיניה ונאנחה. "כנראה".
"אוח".
"כן".
"כוס קפה?"
"אני אשמח".
"בכיף".

ציבי התכרבלה בפוך, מחממת את אצבעותיה בכוס הקפה שהכין לה נתי.
"אם את רוצה לשתף את מוזמנת", הוא הודיע תוך כדי טיגון. מעיף מבט קצר באשתו.
צמרמורת קלה עברה בה. "אני יודעת.."
"אני שמח".
היא נשפה על האדים. "אוף, התפללתי שזה לא יקרה וזה פשוט קרה".
נתי הסתובב; "שוב מרים?"
ציבי לגמה מעט מהכוס. "זה מתחיל לתסכל אפילו אותך.." דוק שקוף הבריק באישוניה.
"בשבילך אני מתוסכל. דיברתן?"
"ניסיתי, מבטיחה לך, והיא לא מוכנה להקשיב".
נתי בלע אנחה. "את רוצה שאנסה לדבר עם בעלה? אני פשוט באמת חושב שכדאי לסיים עם זה ודי, תראי איך זה גומר אותך.." הוא נושך את שפתו התחתונה.
היא קמה ממקומה וניגשה למקפיא, שולפת קופסת עוגיות טרייה שהכינה אתמול. "אתה צודק, באמת.. ואני זו שצריכה לעשות את זה".
"אבל זה לא כל כך מתקדם.."
"שוב צודק".
"שאתקשר וזהו?"
"לא".
נתי חש רצון עז לדפוק את ראשו בקיר. "ציבי. או שאת מתקשרת למרים עכשיו, או שאני אתקשר לבעלה", הוא מתקשח. "מה את מעדיפה?"
"שאני".
"אז עכשיו", הוא שלף את הפלאפון שלה מההטענה, מגיש לה אותו. "אני מחכה, ושומע יחד איתך, קדימה".
ציבי לקחה את הפלאפון באי שביעות רצון, מחייגת את המספר.
"מרים?"
"ציבי". נראה כי האש מלחכת את המקשים.
"כן".
"מה את רוצה עכשיו?" הקוצר רוח נשמע גם מחוץ לטלפון, והלחיים המסמיקות מספיקות לנתי.
תפעילי את המיקרופון, הוא מסמן לה, והיא לוחצת.
"רציתי לומר לך שהסצנה האחרונה ביננו הייתה לא נעימה לי". היא מנסה לקרר את פניה החמות.

שקט מעבר לקו. "את מצפה שאני אתנצל?"
"כן, מן הראוי".
גיחוך. "אז אני מאוד מצטערת, אבל ההתנצלות לא מתכוונת לבוא".
ניתוק.
נתי התקשה לבטא את הרגשתו. וציבי לא הגיבה.
"אני.."
"אין מה, פשוט לדלג, וזהו", ציבי קמה מהשולחן, וניגשה לכיור לשטוף את פניה.
"אסור לדלג, וזה סתם חבל", הוא לא הסכים. "אם תדחיקי זה יבוא בדרך אחרת, וכבר ראינו שזה ככה, זוכרת?"
היא נאנחה שוב. "כן. ושוב אתה צודק".
"בואי נחשוב מה אפשר לעשות". הוא מנסה לעודד.
"לעזוב עבודה".
"אוקי".
"מה???"
"מה קרה?"
ציבי שפשפה את עיניה. "אתה הסכמת שאני אעזוב את העבודה?" היא לא האמינה שהיא שומעת את מה שהיא שומעת.
נתי חייך. "זה שאת עוזבת עבודה לא אומר שאת לא עושה סוף לסיפור של מרים. לכי לישון עכשיו, את זקוקה לזה".


↤↤


"מה קורה פה היום??" שילת קצצה את ציפורניה.
"שילת?" רחל המזכירה דופקת בדלת, ופותחת חריץ דק. "אפשר?"
"כן כן, תיכנסי", העבירה שילת את כף ידה על המצח.
"נעמי התקשרה לומר שלא תוכל לבוא גם בהמשך השבוע". בישרה רחל.
"את לא רצינית. היא לא יכולה לא לבוא, אין לי מישהי אחרת בקבוצה של התסמונת דאון", היא מחווירה מעט. "יש לה מישהי להביא?"
רחל מורידה את עיניה אל הקסר שבידה. ואחר מחזירה. "לא.."
"היא צריכה לעשות את זה. עדכני אותה במהירות האפשרית. ושתתקשר אליי בבקשה".
"אעדכן"
"תודה".


↤↤


הסנדוויצ'ים שלהם כבר היו מוכנים על השיש, וציבי העבירה 'ויש' אחרון.
"בוקר טוב!"
ציבי הסתובבה, "בוקר אור".
"ציבי".
"כן נתי".
"אפשר לבקש חיוך של בוקר? התחלת דף חדש עכשיו", הוא מחייך בעצמו. "והבעיה שלך נפתרה".
היא נעצרה. "מה שאמרת עכשיו זה חלק מהמשפט הראשון או כחלק נפרד?" איבריה דרוכים.
"כחלק נפרד וכהמשך", הוא לחץ על הקומקום, והמים החלו לרתוח.
"נתיי"
"כן ציבי?"
"אפשר תשובה נורמלית?" ידיה נחו על מותניה, ממתינות.
הוא הצביע לה לשבת. "קודם קפה".
ציבי התיישבה, מותשת. "אפשר לפני?"
"כן", נתי עליז היום באופן מיוחד. "טיפלתי בשבילך בהתפטרות, ומצאתי לך עבודה חדשה".
עיניה התרחבו. "אתה צוחק עלי".
"דווקא לא.." העליזות פגה לאיטה. "את לא שמחה?"
היא צוחקת צחוק קצר. "אתה לא אמיתי".
"אבל עשיתי את זה באמת".
"לא נכון"
"ציבי.. אני עשיתי את זה".
"מה העבודה החדשה?" היא מנסה להתמקד בפן החיובי לעת עתה.
"מורה ממלאת מקום".
הלב מנתר.
"מורה", היא חוזרת אחריו לאט.
"כן", הוא מתחיל לחייך בחזרה. "תנחשי לאיזה מקצוע".
"תנ"ך??"
"כן, ב"ה"
"ווואווו!" הפנים שלה מאירות, וזה כל כך שווה את הכלום שעות שהוא ישן אתמול.
"אני שמח בשבילך מאוד" הוא מסיים לשתות את הקפה שלו וממשיך. "היום הראשון בעבודה מתחיל מחר, בכיתה ב', בבית ספר נווה שירה פה בעיר".
"איך עשית את זה?! אמאלה נתי אני לא מאמינה, ", היא מחייכת חיוך ענק.
"אז תתחילי", הוא מכתף את התפילין. "וחוץ מזה, שיש לך עניין לסדר היום".
האור כבה.
"מרים שוב?" המבט בעיניים מתחנן.
"אני מצטער, ציבי. את חייבת לעשות את זה" הוא מתחרט על המילים, היה מסמס לה או משהו. "אבל אני זמין תמיד לשמוע שאת אחרי השלב הזה.. שיהיה בהצלחה".
"תודה נתי.. בהצלחה בכולל".
דלת נסגרת בשקט.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה