הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
נרשם ברוח ובגשמי התקופה וכמובן שאשמח לבקורות!
הייתה לי נקודת מבט מושלמת! האמת שבכל יום אין אלא להביט ישר אל האופק המסולסל באדי חום ונפט. בימים חמים המצב מחמיר לא נותר לי אלא להפנות את עיני השקועות אל הרקיע הבוער. הפעם העננים נדחפו ביני לבין השמש הקייצית אלא שהם גבו מחיר משלהם על התענוג הזה, הראות הייתה קשה והבנין המרשים של בית המדרש היה נראה כמו שרטוט אדריכלי אפור וריק מצבע. לקח לתודעה שלי כמה רגעים לעכל את העובדה שגשם מאובק החל נופל מהעננים הסמיכים. ניכר על אלו האחרונים שהם כאן לביקור קצר ולא מתוכנן. בפעם הראשונה מאז החורף האחרון שמתי לב שאני קצת נהנה לספוג את הטיפות הגדולות והקרירות. אבל כמו בערב חג בהלה נופלת על הכל, מסביבי החלה המולה פראית, אברכים צעירים רצו במהירות כאשר יד אחת תופסת בחוזקה בקבוצת שקיות ניילון מלאות בקניות שגרתיות של יום ראשון וביד השניה מחזיקים במגבעתם לבל תעוף. מדוע אנשים מחמיצים פנים בזמן הגשם? שאלתי את עצמי אבל ידעתי ששאלה זו תגרור בעקבותיה שאלות נוספות קשות יותר מהראשונות, למה אנשים בכלל רצים בגשם? נהנתי לראות את הכתפיים הרחבות שלי מנומרות בטיפות אבק אפרפר הם נראו לפתע כמו הכביש הרחב שעליו הבטתי כעת מהופנט.
מאוחר יותר השמש הצליחה להתגבר על העננות המכבידה שנפלה מעל ראשנו. כעת אנשים נעצרים סוקרים במבטם את האופק כמו שדה קרב. נכנסנו בשערי הבית מדרש מאושרים מהמחשבה שכאן בחממה הזו החמצן מתחלף בחומר רוחני שלא ניתן להצביע עליו בבירור, אבל ניכר על היושבים שקראו בשקיקה מהספרים שלפניהם שגם את קורת הרוח לא ניתן למדוד כאן בכלים רגילים. מקומי הקבוע חיכה לי מאתמול גם אני המתנתי לו. יקותיאל הניח אותי על המדף בעדינות ואת החליפה על הקולב הקבוע, כזה הוא יקותיאל, הקביעות שלו נוצצת מעבירה לסובבים את הכובד ראש שהוא נותן לתכלית חייו. הוא צעד במהירות לארון הספרים שם בחר בשני ספרים עבים ובשקית קטנה שהמתינה לו ביניהם. אני מלוה אותו בעיניים מרוצות עד שהוא נעלם בעומקו של היכל הכולל.
את השכן שמתגורר מתחתי אני מכיר היטב אבל ההוא לידי מתחלף כל יום. השעה הייתה מוקדמת אבל הוא כבר המתין שם במבט נוקשה וממוקד. ראו עליו ועל לבושו שהוא איטלקי מטופח ומוקפד. בהתחלה נסיתי למצוא איתו נושא משותף על מזג אויר ועל גשמים מאובקים אבל האחרון נשאר קפוא במקומו. מאוחר יותר ראיתי את הכיסוי האטום שהונח לרגליו מקופל באדיקות. ברגע שהחלטתי להתייאש מהנחקר הקשה שלי הגיע פורוש!. זה היה קצת באיחור אבל פורוש קפץ למקומו בקלילות בעוד עננת אבק פורחת מקודקודו. מה יש לנו היום? שאל אותי בקול חורק כשהוא פוזל על האיטלקי. אתה יכול לשאול אותו, הוא כאן. יעצתי לו בנימוסיות. פורוש השתעל בקול גדול משתנק מהאבק שהתפזר סביבו. כנראה אני אפסיק לעשן. פלט במבט בוהה. רבינו אתה מעשן? שאל פורוש את האיטלקי שנשאר באותה תנוחה מהצהריים. הוא עיוה את פניו בתנועה קלה ופלט 'הרבה חושבים שאני איטלקי אבל אני בכלל מהמבורג' ושב לקפאונו. פורוש לחש לי בקול שיש כאן התקדמות. אין ספק חשבתי לעצמי. פורוש עוד יוציא ממנו פרטים כמו מה מחירו של הבד המבריק שהקיף את מצחו.
הייתה לי נקודת מבט מושלמת! האמת שבכל יום אין אלא להביט ישר אל האופק המסולסל באדי חום ונפט. בימים חמים המצב מחמיר לא נותר לי אלא להפנות את עיני השקועות אל הרקיע הבוער. הפעם העננים נדחפו ביני לבין השמש הקייצית אלא שהם גבו מחיר משלהם על התענוג הזה, הראות הייתה קשה והבנין המרשים של בית המדרש היה נראה כמו שרטוט אדריכלי אפור וריק מצבע. לקח לתודעה שלי כמה רגעים לעכל את העובדה שגשם מאובק החל נופל מהעננים הסמיכים. ניכר על אלו האחרונים שהם כאן לביקור קצר ולא מתוכנן. בפעם הראשונה מאז החורף האחרון שמתי לב שאני קצת נהנה לספוג את הטיפות הגדולות והקרירות. אבל כמו בערב חג בהלה נופלת על הכל, מסביבי החלה המולה פראית, אברכים צעירים רצו במהירות כאשר יד אחת תופסת בחוזקה בקבוצת שקיות ניילון מלאות בקניות שגרתיות של יום ראשון וביד השניה מחזיקים במגבעתם לבל תעוף. מדוע אנשים מחמיצים פנים בזמן הגשם? שאלתי את עצמי אבל ידעתי ששאלה זו תגרור בעקבותיה שאלות נוספות קשות יותר מהראשונות, למה אנשים בכלל רצים בגשם? נהנתי לראות את הכתפיים הרחבות שלי מנומרות בטיפות אבק אפרפר הם נראו לפתע כמו הכביש הרחב שעליו הבטתי כעת מהופנט.
מאוחר יותר השמש הצליחה להתגבר על העננות המכבידה שנפלה מעל ראשנו. כעת אנשים נעצרים סוקרים במבטם את האופק כמו שדה קרב. נכנסנו בשערי הבית מדרש מאושרים מהמחשבה שכאן בחממה הזו החמצן מתחלף בחומר רוחני שלא ניתן להצביע עליו בבירור, אבל ניכר על היושבים שקראו בשקיקה מהספרים שלפניהם שגם את קורת הרוח לא ניתן למדוד כאן בכלים רגילים. מקומי הקבוע חיכה לי מאתמול גם אני המתנתי לו. יקותיאל הניח אותי על המדף בעדינות ואת החליפה על הקולב הקבוע, כזה הוא יקותיאל, הקביעות שלו נוצצת מעבירה לסובבים את הכובד ראש שהוא נותן לתכלית חייו. הוא צעד במהירות לארון הספרים שם בחר בשני ספרים עבים ובשקית קטנה שהמתינה לו ביניהם. אני מלוה אותו בעיניים מרוצות עד שהוא נעלם בעומקו של היכל הכולל.
את השכן שמתגורר מתחתי אני מכיר היטב אבל ההוא לידי מתחלף כל יום. השעה הייתה מוקדמת אבל הוא כבר המתין שם במבט נוקשה וממוקד. ראו עליו ועל לבושו שהוא איטלקי מטופח ומוקפד. בהתחלה נסיתי למצוא איתו נושא משותף על מזג אויר ועל גשמים מאובקים אבל האחרון נשאר קפוא במקומו. מאוחר יותר ראיתי את הכיסוי האטום שהונח לרגליו מקופל באדיקות. ברגע שהחלטתי להתייאש מהנחקר הקשה שלי הגיע פורוש!. זה היה קצת באיחור אבל פורוש קפץ למקומו בקלילות בעוד עננת אבק פורחת מקודקודו. מה יש לנו היום? שאל אותי בקול חורק כשהוא פוזל על האיטלקי. אתה יכול לשאול אותו, הוא כאן. יעצתי לו בנימוסיות. פורוש השתעל בקול גדול משתנק מהאבק שהתפזר סביבו. כנראה אני אפסיק לעשן. פלט במבט בוהה. רבינו אתה מעשן? שאל פורוש את האיטלקי שנשאר באותה תנוחה מהצהריים. הוא עיוה את פניו בתנועה קלה ופלט 'הרבה חושבים שאני איטלקי אבל אני בכלל מהמבורג' ושב לקפאונו. פורוש לחש לי בקול שיש כאן התקדמות. אין ספק חשבתי לעצמי. פורוש עוד יוציא ממנו פרטים כמו מה מחירו של הבד המבריק שהקיף את מצחו.
