שיתוף קטע | הייתי לבד.

  • הוסף לסימניות
  • #1
נרשם ברוח ובגשמי התקופה וכמובן שאשמח לבקורות!

הייתה לי נקודת מבט מושלמת! האמת שבכל יום אין אלא להביט ישר אל האופק המסולסל באדי חום ונפט. בימים חמים המצב מחמיר לא נותר לי אלא להפנות את עיני השקועות אל הרקיע הבוער. הפעם העננים נדחפו ביני לבין השמש הקייצית אלא שהם גבו מחיר משלהם על התענוג הזה, הראות הייתה קשה והבנין המרשים של בית המדרש היה נראה כמו שרטוט אדריכלי אפור וריק מצבע. לקח לתודעה שלי כמה רגעים לעכל את העובדה שגשם מאובק החל נופל מהעננים הסמיכים. ניכר על אלו האחרונים שהם כאן לביקור קצר ולא מתוכנן. בפעם הראשונה מאז החורף האחרון שמתי לב שאני קצת נהנה לספוג את הטיפות הגדולות והקרירות. אבל כמו בערב חג בהלה נופלת על הכל, מסביבי החלה המולה פראית, אברכים צעירים רצו במהירות כאשר יד אחת תופסת בחוזקה בקבוצת שקיות ניילון מלאות בקניות שגרתיות של יום ראשון וביד השניה מחזיקים במגבעתם לבל תעוף. מדוע אנשים מחמיצים פנים בזמן הגשם? שאלתי את עצמי אבל ידעתי ששאלה זו תגרור בעקבותיה שאלות נוספות קשות יותר מהראשונות, למה אנשים בכלל רצים בגשם? נהנתי לראות את הכתפיים הרחבות שלי מנומרות בטיפות אבק אפרפר הם נראו לפתע כמו הכביש הרחב שעליו הבטתי כעת מהופנט.

מאוחר יותר השמש הצליחה להתגבר על העננות המכבידה שנפלה מעל ראשנו. כעת אנשים נעצרים סוקרים במבטם את האופק כמו שדה קרב. נכנסנו בשערי הבית מדרש מאושרים מהמחשבה שכאן בחממה הזו החמצן מתחלף בחומר רוחני שלא ניתן להצביע עליו בבירור, אבל ניכר על היושבים שקראו בשקיקה מהספרים שלפניהם שגם את קורת הרוח לא ניתן למדוד כאן בכלים רגילים. מקומי הקבוע חיכה לי מאתמול גם אני המתנתי לו. יקותיאל הניח אותי על המדף בעדינות ואת החליפה על הקולב הקבוע, כזה הוא יקותיאל, הקביעות שלו נוצצת מעבירה לסובבים את הכובד ראש שהוא נותן לתכלית חייו. הוא צעד במהירות לארון הספרים שם בחר בשני ספרים עבים ובשקית קטנה שהמתינה לו ביניהם. אני מלוה אותו בעיניים מרוצות עד שהוא נעלם בעומקו של היכל הכולל.

את השכן שמתגורר מתחתי אני מכיר היטב אבל ההוא לידי מתחלף כל יום. השעה הייתה מוקדמת אבל הוא כבר המתין שם במבט נוקשה וממוקד. ראו עליו ועל לבושו שהוא איטלקי מטופח ומוקפד. בהתחלה נסיתי למצוא איתו נושא משותף על מזג אויר ועל גשמים מאובקים אבל האחרון נשאר קפוא במקומו. מאוחר יותר ראיתי את הכיסוי האטום שהונח לרגליו מקופל באדיקות. ברגע שהחלטתי להתייאש מהנחקר הקשה שלי הגיע פורוש!. זה היה קצת באיחור אבל פורוש קפץ למקומו בקלילות בעוד עננת אבק פורחת מקודקודו. מה יש לנו היום? שאל אותי בקול חורק כשהוא פוזל על האיטלקי. אתה יכול לשאול אותו, הוא כאן. יעצתי לו בנימוסיות. פורוש השתעל בקול גדול משתנק מהאבק שהתפזר סביבו. כנראה אני אפסיק לעשן. פלט במבט בוהה. רבינו אתה מעשן? שאל פורוש את האיטלקי שנשאר באותה תנוחה מהצהריים. הוא עיוה את פניו בתנועה קלה ופלט 'הרבה חושבים שאני איטלקי אבל אני בכלל מהמבורג' ושב לקפאונו. פורוש לחש לי בקול שיש כאן התקדמות. אין ספק חשבתי לעצמי. פורוש עוד יוציא ממנו פרטים כמו מה מחירו של הבד המבריק שהקיף את מצחו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
יפה מאד.
לא ברור לי אם הקטע מתרכז במזג האויר האביך, או בהתנהלות העניינים בכולל שנקטעה בתחילתה.
בקטנה ממש: יום ראשון, הוא היום הכי לא שגרתי לקניות.
נשמח להמשך, אם ישנו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
יפה מאד.
לא ברור לי אם הקטע מתרכז במזג האויר האביך, או בהתנהלות העניינים בכולל שנקטעה בתחילתה.
בקטנה ממש: יום ראשון, הוא היום הכי לא שגרתי לקניות.
נשמח להמשך, אם ישנו...
תודה. מידע מועיל ומחכים! אשמח לעוד שפשופים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
קצת עיבוד ועריכה, לא מעבר.
קטע נהדר.
יפה שלוקח קצת זמן עד שמבינים שמדובר בכובע. זה נותן מקום לגזענות חופשית ונטולת תסביכי פרות קדושות...

הו, וכמובן, הערת הנצח של חברי הפורום: אנטרים!
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
קצת עיבוד ועריכה, לא מעבר.
קטע נהדר.
יפה שלוקח קצת זמן עד שמבינים שמדובר בכובע. זה נותן מקום לגזענות חופשית ונטולת תסביכי פרות קדושות...

הו, וכמובן, הערת הנצח של חברי הפורום: אנטרים!
תודה.
אשמח לפירוט מהו העיבוד והעריכה שאתה מתכון
וכן מהם חוקי ה'אנטרים' המקובלים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
אילו מקצת מן הדוגמאות שהעלתי בשניות בודדות, מתוך הקטע הראשון:
האמת שבכל יום אין אלא להביט ישר
האמת שבכל יום אין לי אלא
אבל כמו בערב חג בהלה נופלת על הכל, מסביבי החלה המולה פראית, אברכים צעירים
נופלת על הכל; מסביבי
כאשר יד אחת
כאשר ידם האחת
מהראשונות, למה אנשים
מהראשונות: למה

המשפט שצרם לי במיוחד הוא דווקא מהקטע השני, ולכן אני מכניס גם אותו:
נכנסנו בשערי הבית מדרש
נכנסנו בשערי בית המדרש

מניח שאם הייתי יושב בעיון רב יותר הייתי מוסיף עוד כהנה וכהנה.

ובנוגע לאנטרים: הדבר הראשון לפני כל קריאה של פוסט, ספר או עיתון הוא המראה. מראה שחור דוחה את העין. מראה לבן - מושך. החלוקה לקטעים אמורה להתחשב במראה הדף עליו יופיעו הדברים.
בפוסט שהעלית הרי שהמראה הראשוני של הדף הוא של פוסט שחור, צפוף, גדוש וארוך.
הוא לא כזה.
הוא מעניין, קולח, עליז וססגוני.
חלוקה נכונה למקטעים יכלה לשבח את חוויית הקריאה עשרת מונים, ואני משוכנע שיש לך את היכולת לעשות את זה. הכיוון שלך מעולה, ואתה יכול בהחלט להתקדם בפורום כמו זה שלנו, עד שתעזוב אותנו לאנחות לטובת עבודה מקצועית בתחום - או שמא תהיה מאלו שנותרו כאן גם כשהפכו לחשובים (חי"ת בשווא).
והמלצה חברית: תרבה בלייקים. המציאות מוכיחה שככל שמרבים בלייקים הרי שמעוררים יותר עניין בציבור. הדבר נכון בכל תחום בעולם; כולל בפורומינו הצנוע. אז נכון שלא נעים לכתוב על זה בקול, אבל כחבר חדש כדאי שתלך על זה...;)
בהצלחה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
אילו מקצת מן הדוגמאות שהעלתי בשניות בודדות, מתוך הקטע הראשון:
מושקע ומועיל! תודה
חלוקה נכונה למקטעים יכלה לשבח את חוויית הקריאה עשרת מונים,
מקוה שהבנתי אותך.
והמלצה חברית: תרבה בלייקים.
צחקתי בקולי קולות!
תודה בכל מקרה אמשיך את הקטע ואמתין לבקורות מחכימות כמו שלך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
העננים נדחפו ביני לבין השמש הקייצית
אני מניח שמה שבאמת היה שם זה שהשמש הקיצית נדחפה בין העננים. אחרת זה קצת לא נהיר לי.
פרוש כותבים עם ווי"ו אחת.
אחרי סימן קריאה/שאלה או מירכאות, לא באה עוד נקודה.
חוץ מאלו ועוד כמה קטנות (ויתר נדיבות באנטרים חינמיים, כמו שנריה אמר), הקטע מצוין, והיכולות פוטנציאליות לחלוטין.
המשך והצלח
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #9
אחרי סימן קריאה/שאלה או מירכאות, לא באה עוד נקודה.
הצלתני! אני אתקן זאת מהיום. תודה.
אני מניח שמה שבאמת היה שם זה שהשמש הקיצית נדחפה בין העניים. אחרת זה קצת לא נהיר לי
מה לא הבנת? זה יום חם ושרבי בעננות גבוהה.

תודה על הבקורת המקדמת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
התכוונתי כמובן בין העננים (תיקנתי)
ולא הבנתי איך עננים נדחפים ביני לבין שמש אחת.
ציירתי ציור שממחיש איך עננים יכולים להדחף בין האדם לשמש
‏‏צילום מסך (15).png
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #13
המלצה חברית: תרבה בלייקים. המציאות מוכיחה שככל שמרבים בלייקים הרי שמעוררים יותר עניין בציבור. הדבר נכון בכל תחום בעולם; כולל בפורומינו הצנוע. אז נכון שלא נעים לכתוב על זה בקול, אבל כחבר חדש כדאי שתלך על זה...
נריה חביבי, אני כל הזמן עומד ומתפעם אל מול החכמה הנשפכת ממך בגלונים, עד שאני שואל את עצמי [אחרי צביטה והתעוררות כמובן], האם שם המשפחה האמיתי שלך הוא 'ויקיפדיה'...
נ.ב. למרות הנימה הצינית (אני פשוט לא יכול להיפטר ממנה), התכוונתי ברצינות לכל מילה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

כמו כלב אבוד שוטטתי במטבח. מהארון למקרר, מהמקרר למזווה וחוזר חלילה.
למה באתי לכאן? רציתי משהו, בוודאות. לא סתם חציתי את מסלול המכשולים מהחדר למטבח, דרך מסדרון זרוע מוקשי לגו איומים ובננות מרוחות עם קראסט פירורי במבה וטביעות אצבע של בני שנה.

נעתי שוב מהארון למקרר, מהמקרר למזווה וחוזר חלילה. כמו שואב אבק רובוטי בעל סוללה טעונה באנרגיית־עד. הייתה לי מטרה ברורה לבוא לכאן, אני בטוח. כנראה שהיא נעלמה איפשהו במרחבי מסדרון, בין לגו, בננה ופירורי במבה.

"לא נורא", ניסיתי להרגיע את עצמי, "כנראה שזה לא היה כזה חשוב". החלטתי להכין לי לפחות קפה מנחם. מנחת שכחנים. בין לגימה ללגימה הרהרתי על השפעתו האפשרית של הקפאין על דמנציה בשלבים מוקדמים. אעקוב אחרי ההשפעות באמצעות יומן ייעודי, החלטתי.

לפחות את התור לבדיקת דם שנקבע לבוקר לא שכחתי. התארגנתי ויצאתי לטקס הרפואי שבו ינקזו את דמי בצידוקים רפואיים מפוקפקים. היתרון היחיד בדמנציה, חשבתי לעצמי, הוא שהטראומה לא תישאר בזיכרון לזמן רב.

הגשתי לרופא את הכרטיס המגנטי. "רק רגע", אמר וקם לצאת, "משהו קטן ואני חוזר".
כעבור חצי שעה הוא שב עם כוס קפה ביד. "יצאתי כי הייתי צריך משהו מהמזכירות, אבל שכחתי מה, אז לפחות עשיתי לי קפה", הסביר.

"רגע, קפה!" זינקתי.
הוא התעלם. "אז אתה בצום, כן?"
"לא בדיוק", הודיתי. "הלכתי הבוקר למטבח כדי לכתוב לעצמי פתק תזכורת לא לשתות קפה כי צריך להיות בצום לפני הבדיקה... אבל שכחתי מה רציתי, אז שתיתי קפה".

הבטנו זה בזה במבט נוגה. רופא ומטופל צעירים, שניהם מבינים פתאום את מצבם ההכרתי העגום. לגימות הקפה טעמו מרות מאי־פעם.

במעשה תושייה אופייני לרופא מסור, הוא אחז בידי ועלה איתי לקומה 2, אל הנוירולוג שבחדר 7.
למרות שלא היינו ברשימת המוזמנים, הוא קיבל אותנו יפה. אולי בזכות הידידות שלו עם הקולגה שלצידי.
"רק רגע", חייך הנוירולוג, "משהו קטן ואני איתכם", ונעלם במסדרון.

כעבור ארבעים דקות חזר. שנינו בחנו את ידיו. הן היו בלי קפה. מוזר. אם זכר מה שרצה למה ארך כל כך הרבה זמן, ואם שכח, איה הקפה?
"מה לקח כל כך הרבה זמן?" לא התאפק הרופא.
"הייתי צריך משהו דחוף, אבל שכחתי מה", השיב, "עד שהתייאשתי וחזרתי. אבל לא נורא, אני פה".

"ולמה לא עשית לעצמך קפה לפחות?" הקשה הרופא.
"אוי, זה בדיוק מה שרציתי!" קפץ הנוירולוג, וטרק את הדלת בדרכו לפינת הקפה.
מה אתם אומרים על הקטע הזה?
רב הספר מסופר מנקודת מבטו של הגיבור הראשי. זה קטע מכיון השני. מצדו האפל של המאבק.
אשמח לשמוע ביקורת!

המלך חואן ישב על כס האבן המגולף, רגליו מושטות קדימה בתנוחה של אדנות. הוא לא דמה למלך שירש את כסאו בחסד; הוא דמה לזאב שכבש מאורה לא לו. עיניו, צהובות וצרות כעיני נץ, עקבו אחרי להבות האח הגדולה שבערה במרכז האולם, למרות שהערב היה חם. הוא תמיד חש קור בתוך הארמון הזה, כאילו האבנים עצמן מסרבות להכיר בו.

דלתות העץ הכבדות נפתחו בחבטה.

רץ צעיר, מכוסה בשכבה כה עבה של אבק דרכים עד שנראה כפסל חי של חימר, התפרץ פנימה. הוא כשל על ברכיו, נשימתו שורקת בגרונו היבש. ריח של זיעה וסוסים עייפים נישא ממנו, הורס את ריח קטורת הבשמים שאמורה להשרות אווירה נעימה באולם.

"אדוני המלך..." גמגם הרץ, ראשו מושפל אל הרצפה. "הדיווח... מהמישור..."

חואן לא זז. הוא רק הרים גביע יין מוזהב אל שפתיו. "דבר. האם הם כבר מתחננים על חייהם? האם הצמא כבר הוריד אותם על הברכיים?"

הרץ בלע את רוקו, וקולו רעד. "לא, אדוני. הם... הם מצאו מים. בלב המדבר, בתוך החול הטובעני. הם הקימו מכונה מוזרה, מפלצת של עץ ועור, והיא מפיקה מים זכים וקרים בכמות שמספיקה לצבא שלם. המצור... המצור כבר אינו מצור של צמא".

הגביע בידו של חואן קפא באוויר. לרגע השתררה דממה מוחלטת באולם, עד שאפשר היה לשמוע את רחש הגיצים באח. פתאום, בתנועה מהירה ממה שהעין יכולה לקלוט, חואן הטיח את הגביע ברצפה. היין האדום הותז לכל עבר, נראה כדם טרי על אבני הריצוף.

"איך?!" שאג חואן, וקולו הדהד בתקרת הקמרונות. "הובלנו אותם למלכודת המדויקת ביותר! סגרנו עליהם מהים, מהרמה ומהחזית! כל התקיפות של אנשינו היו רק הסוואה, רק משחק של חתול ועכבר כדי להתיש אותם, כדי להשאיר אותם תחת השמש הלוהטת עד שימכרו את נשמתם בעבור לגימה אחת!"

הוא קם מכסאו והחל לצעוד הלוך ושוב, גלימתו הכבדה חובטת במגפיו. "המטרה הייתה ברורה," סינן לעבר יועצו הזקן, המלומד כַּשְׂדָּאִי, שעמד בפינה המוצלת. "רצינו לשבור אותם לא בחרב, אלא ביאוש. רצינו שהם יזחלו אלינו, שיציעו לנו מרגלים מתוכם, שיבגדו בזיכרי בעבור נאד מים. כַּשְׂדָּאִי! שאלתי אותך כבר אתמול - האם הספיקו המרגלים שלנו לגייס מישהו מהם? האם הלחץ עבד?"

היועץ כַּשְׂדָּאִי כחכח בגרונו, פניו המקומטות לא הסגירו דבר. "היו... לחישות, אדוני המלך. היו סימנים של שבירה בקרב הצעירים. אחד מהם, ששמו נלחש בפי הממונים כחשוד בשיתוף פעולה, כבר החל להעביר מסרים. אך כעת..." הוא עצר לרגע, מביט ברץ המאובק, "כעת, כשיש להם מים, התקווה חזרה אליהם. איש לא ימכור את נאמנותו כשיש לו באר בלב המחנה".

חואן עצר מלכת. הוא צמצם את עיניו, מחשבה אפלה חלפה במוחו. "מכונה של עץ? משאבה בלב המישור? מניין להם המיומנות הזו?"

פתאום, צחוק קר ויבש נפלט מפיו. צחוק שהקפיא את דמו של הרץ.

"הוא שם", לחש חואן. "היורש האובד. בנו של הרוזן. החוכמה הזו... לשאוב מים מהסלע, לבנות כלים שמתגרים בטבע... זו הייתה נחלתה של משפחתו". הוא הסתובב אל יועצו, עיניו בוערות בשיגעון. "הוא חי! הנער שחשבנו שקברנו כבר, הוא זה שמשקה את אויביי במדבר!"

"אדוני המלך", ניסה כַּשְׂדָּאִי להרגיע, "אם הוא אכן שם, עלינו לפעול בשיקול דעת. אם נשלח כעת את כל התגבורת אל המישור כדי לתפוס אותו, הארמון ישאר ללא הגנה מספקת. אנחנו נהיה חשופים לתקיפה..."

"שתוק!" צווח חואן והתקרב אל היועץ עד שחוטמו כמעט נגע בשלו. "אתה לא מבין? כל עוד הנער הזה נושם, הכס הזה שמתחתיי אינו יציב! הוא הסמל שלהם! הוא המים שלהם והוא האוויר שלהם! אני רוצה אותו, כַּשְׂדָּאִי. אני רוצה אותו חי או מת, אבל אני רוצה אותו עכשיו!"

הוא פנה אל מפקד המשמר שעמד בפתח. "שלח את כל הפלוגות שנשארו בעֲתוּדָה. רוקן את האורוות. אני רוצה אלף פרשים במישור החוף עוד לפני שהלבנה תיוולד מחדש. תרמסו את הסככות שלהם, תהרסו את המשאבות שלהם, והביאו לי את הנער".

"אבל אדוני המלך," גמגם היועץ, "להשאיר את הארמון רק עם משמר כבוד? זה סיכון גדול מדי..."

"העיקר עכשיו, זה נקמה שלי!" שאג חואן ושלף פגיון קטן מחגורתו, נועץ אותו בשולחן העץ המפואר שבמרכז החדר. "צאו לדרך!"

הרץ והיועץ נסוגו במהירות מהאולם, מותירים את חואן לבדו. בחוץ, קולות של שיריון ודהרת סוסים החלו להדהד בחצר האחורית של הארמון, סימן לכך שהפקודה יוצאת אל הפועל.

חואן חזר לכסאו, אך הוא לא ישב. הוא עמד והביט בחשיכה המשתלטת על עיר הבירה. "בוא אלי, ילד", לחש אל הרוח הקרה שנשבה מבעד לחלון. "בוא ותראה איך המים המתוקים שמצאת הופכים למלוחים כדמעות."
בהתחלה, פשוט שמחתי שאני כבר מחוץ לבית הכלא, בן אדם חופשי, יכול לקום מאוחר, לא צריך לעמוד במסדר כל בוקר, אני אדון לעצמי: אף אחד לא יחלק לי הוראות, אני לא צריך לישון במיטה נמוכה, לקבל כל היום בדיחות מעליבות משישא, הבוס של התא.
אני יכול להסתכל על השמיים כמה שבא לי, לא רק בשעת חצר היומית.
הכיף הזה, אתם לא יכולים לדמיין, לעשות מקלחת במשך יותר משבע דקות, בלי לשמוע צרחות אימים של הסוהרים: "תצא! תצא!" ופתאום המים הופכים לקפואים ואני שומע צחוק מרושע.
כיף להיות אדם חופשי. ככה חשבתי.
אלא ש... לצערי, חוויית השחרור לא הייתה כפי שחשבתי, ולמעשה רחוקה מאוד מהחלומות הורודים אותן רקמתי בליבי בשנות כליאתי הארוכות.

זמן קצר לאחר השחרור התחלתי בעבודה הראשונה שלי. שוטף כלים במסעדת הברון הרזה, בפאתי יפו הערבית. הייתי שומע ניגונים בווליום, מלהתענג על האפשרות ליהנות בפרטיות. בלי ששישא חצוף מתערב לי ומכבה ומדליק לי כמה שבא לו.
אני שמח בכך שמצאתי עבודה ויש לי אפשרות לשלם על השכירות, ועל השתייה ומתענג על החופש.
אלא שאז, בערך כשבועיים לאחר תחילת עבודתי, הגיע אליי קוסקוס הרזה, הבעלים של המסעדה. תפס אותי באמצע שטיפת הכלים. ניער לי את הצווארון אפילו יותר מפחיד ממה ששישא היה אוהב לעשות, וצעק עליי:
מה נראה לך שאתה עושה פה? שמעתי שאתה אסיר משוחרר!

הסתכלתי עליו בלי לדבר, הידיים שלי עדיין טבולות במים הסבוניים. הלב התחיל לדפוק לי כמו פטיש על סדן. כמו שישא על הכתף שלי אם הוא דמיין שהסתרתי לו את הנוף של הרצפה או משהו. "אני עובד כאן כבר שבועיים," גמגמתי. "לא עשיתי שום דבר רע."

קוסקוס, מצידו, צחק צחוק קר: "לא עשית שום דבר רע? אתה לא עשית שום דבר רע גם כשישבת בכלא, נכון?" הוא התקרב אליי עוד יותר, והריח של הדיאודורנט הזול שהוא אהב להשתמש בו הכה באפי כמו שריקה: "תקשיב לי טוב, פשעון קטן. אני לא רוצה פה בעיות. לא רוצה משטרה, לא רוצה לקוחות שיברחו, ובטח לא רוצה שאיזה גנב יעבור לי על הקופה..."

מה יכולתי להגיד? אוקיי, הייתי בכלא, אני אסיר משוחרר - הנה אמרתי את המילים האלו! - אבל... אבל... "אבל אני לא גנב!!" ניסיתי להגן על עצמי. נראה לכם שהוא התרשם? פחח.

"כולם אומרים ככה," הוא ירק על רצפת המטבח שגם ככה לא הייתה שיא הנקיון. "שמע, יש לי משפחה לפרנס ועסק לנהל. אני לא יכול להרשות לעצמי להסתכן איתך. ביי"

וזהו. הרגשתי איך הקרקע נמסה מתחת לרגליי. שוב הייתי הופך למישהו שאף אחד לא רוצה, מישהו שכולם פוחדים ממנו, מישהו שלא מגיע לו הזדמנות שנייה. א-ס-י-ר מ-ש-ו-ח-ר-ר. מילים צורבות כל כך.

"בבקשה," לחשתי. "אני צריך את העבודה הזאת. אני לא אעשה בעיות, מבטיח לך. וגם... אני... אני... לא גנב...".
מזל שלא יצא כלום מהעיניים, נס.

אבל קוסקוס לא התרגש, פנה ללכת, גבו מדבר אליי: "תקח את השכר עד היום ותיעלם מפה. אל תחזור."

*
ועכשיו אני יושב כאן, בחדר השכור הזה שמריח כמו פחית בירה מעוכה בוואדי, כותב. בחוץ יורד גשם, והטיפות על החלון נשמעות כמו מחיאות כפיים איטיות, לעגניות.

אכן, כבר חמישה חודשים עברו מאז קוסקוס זרק אותי. חמישה חודשים של דלתות שנטרקות בפנים, של מבטים חשדניים, של המילה "אסיר משוחרר" שהופכת אותי לאדם בלתי נראה. לא, זה לא נכון. אני נראה מאוד טוב. יותר מידי. אמהות רצות לשמור ילדותיהן לצידן, קשישים ממהרים להניח יד על ארנקם כשאני עובר. הקופאי השכונתי שמחייך לכולם מביט בי במבט קפוא.

אתמול קיבלתי עוד תשובה שלילית לבקשת עבודה. הפעם מחברת ניקיון. אפילו לא רצו שאבוא לראיון. "בגלל הרקע הפלילי," הסבירה לי המזכירה בקול מנומנם, כאילו היא מספרת על מזג האוויר. "מצטער, ובהצלחה".

הרקע הפלילי. זה מה שאני עכשיו. לא בן אדם, לא אדם שטעה ושילם על הטעות שלו. רק שתי מילים מעורפלות. רקע פלילי.

אני חושב לפעמים על שישא מהכלא. איך הוא אמר לי יום אחד: "תראה, לוזר, בחוץ זה לא מחכה לך פיקניק. הם לא מחכים לך עם פרחים ונשיקות. הם מחכים לך עם פטיש, מסמר וסדן".

צחקתי עליו אז. חשבתי שהוא שישא. עכשיו אני מבין שהוא אמר לי את האמת הכי כנה שמישהו אמר לי אי פעם.

החופש שלי זה לא חופש. זה כלא אחר, גדול יותר, עם חומות בלתי נראות. הפרק שבין הסורגים לחוץ לא קיים. השחרור הוא אשליה. האמת היא שהחברה ממשיכה להעניש אותך גם אחרי שסיימת את הזמן שלך. היא מסמנת אותך בחותמת בלתי נמחקת ואומרת לכולם: "הנה, זה המסוכן. תיזהרו ממנו."

מחר אני חוזר לביקור אצל הקצין מבחן. אגיד לו שהכל בסדר, שאני מחפש עבודה, שאני משתדל להשתלב. כמובן. כל מה שהוא צריך לשמוע ולרשום בטפסים הארורים שלו. לא אגיד לו שאתמול חשבתי לרגע אחד, רק לרגע קטן, שאולי שישא צדק כשאמר שכדאי לחזור פנימה. לפחות שם יודעים מי אתה. ואם אתה לא דורך בטעות על הבוהן הלא נכונה, אתה גם זוכה ביחס די סביר מהחברה סביבך. אתה לא שקוף, לפחות. גם משהו, לא?

אז אני מבקש ממכם, ההגונים, שוחרי החופש. אם תיתקלו בי פעם, או באחד מחבריי למעמד הלא מכובד, תנו לנו צ'אנס, זה הכל.
לא ויתורים, לא הטבות, לא יחס מועדף, לא שאלות מטופשות, רק צ'אנס.

אהלן, ביי. תודה.
אלכסנדר, שומר בסופרמרקט, בן 53, חזר הבייתה מהעבודה בשעה עשר ורבע בלילה.
הוא היה בדיוק באמצע. בין ההתלהבות של העליה ארצה והתרבות החדשה והקורצת, ובין השלווה העייפה של הפנסיה וההרגשה של "אחרי הכל אין כמו אמא רוסיה", עליה דיווחו חבריו הקנים.

למען האמת, לא היה לו שום חשק ללכת הבייתה הוא שנא את הרחוב הארוך שהכיר בו כל חלון ראווה, הוא שנא את המדרגות המלוכלכות אל הקומה השלישית. שנא להכנס לבית שהיה בעיניו כה זר עד כי לא ניתן לגעת בקירות בלי לבקש רשות ממישהו, ואי אפשר לעשות שום דבר נחמד בלי להזדקק לחסדי איזה משרד ישראלי ביוקרטי אי שם במרכז תל אביב.
והוא התגעגע.
לגעגועיו לא היה מושא ממשי, אבל הם מילאו את הצעידות הארוכות שלו על פני הרחובות, הוא צעד בבדידותו עטוף זיכרונות שונים ומשונים, מלא בהרהורים מסוג אחר, ובניחושים באשר לעתיד לבוא.
בהתחלה הוא היה מהרהר לו בשקט, אבל עם הזמן התרגל להגות בקול רם את מחשבותיו, כי כל דבר, אפילו קולו שלו, היה עדיף על פני הזרות האילמת של הרחוב הישראלי.

אם אדם בודד מדבר בקול רם, אין זה סימן לשיגעון. אלכסנדר הרי בסך הכל ביטא בקול רם מראות וזיכרונות שעלו וצפו בו מן העבר, מה אפשר לדרוש מאדם שגזרו ממנו חצי חיים.

היום הוא עצר ליד עץ. והתבונן ארוכות בעגלת משא מברזל הקשורה אליו בשלשלת חלודה.
"ראיתי את זה כבר" אמר אלכסנדר, ולא זכר היכן.
הוא כן נזכר בשיר ילדים, ששרו כשהיה יורד שלג, שם בסלורקנייביץ'.
"מי יודע איך זה באמת," שאל לבסוף את עצמו.
"אם עגלת ברזל ישנה היא בעצם שיר-שלג, יכול להיות ששום דבר הוא לא מה שהוא נראה בהתחלה"
"החלון ההוא, עם התריס העקום, מה הוא באמת? והשלט המתנדנד? והילדות שקופצות בחבל? וכל העולם, מה הוא בעצם?"
הוא המשיך לצעוד, כשהבין הוא לא יכול לענות על השאלות האלה.
אחר כך נכנס למכולת קנה חבילת שזיפים מיובשים. והתיישב איתם על ארגז ירוק הפוך ליד הפתח.

השעה הייתה אחת עשרה ושלוש דקות כשאדם אחד, עם קסקט, ניגש אל העץ, פתח את המנעול, הכניס את שלשלת הברזל אל תוך העגלה, והחל להסיע אותה.
הוא הבחין באלכסנדר המתבונן בו, והניף ידו בברכה. אלכסנדר נופף בחזרה.

בשעה עשרה לשתים עשרה, אכל אלכסנדר את השזיף האחרון, אל העץ, והשעין עליו את מצחו שעה ארוכה.
אחר כך הלך הבייתה.

בבוקר, בשעה שבע ועשרים בדיוק, עמד אלכסנדר בפתח הסופרמרקט, ידיו תחובות בכיסי מעילו, ושר את שיר השלג של סלורקנייביץ'.
הפעם הקדמתי לבדיקת הראייה.
הסמטה הצרה באזור הישן של תל אביב, שקטה ומפחידה. ורק מכונית חדישה מזמזמת בחנייה. כשבתוכה זוג צעיר ועצבני מאד.
המעלית במבנה האבן העתיק, מושבתת. אז טיפסתי בגרם המדרגות המעוגלות מרוב זיקנה, אל הקומה הרביעית, כף יד אחת מחליקה על מעקה ברזל צבוע מחדש בצבע שמן אוף ווייט. ריח מעורב של מאפים מתוקים, אידי דלק מהגנרטור, והים המלוח, נדבק לקירות כמו טיח ישן.
ההזיה הקבועה שלי צצה: אמא שלי לפני עשרים שנה, עומדת בפתח המטבח ומתחננת שאוכל סוף סוף.
למה עיניתי אותה?

בכניסה למרפאה קידם את פני פעמון מתכתי חורק. מאחורי הדלפק ישב בחור עם שיער ארוך מאד, אחוז שעמום.
“דוקטור גרניש יאחר” אמר כשעיניו בחלון. כאילו מצפה לראות את האוטו של הדוקטור מגיע. “הוא הסתבך באיזה פקק כנראה”.
“איפה המזכירה הקבועה?” שאלתי.
“ילדה. תאומים”. הוא הסתובב באיטיות מחרידה אל מסך המחשב ”שם”?
על הדלפק הייתה קערית זכוכית עם סוכריות. לקחתי אחת, רחרחתי, והחזרתי
אמא שלי הייתה משלבת ידיים מאחורי גבה ומסתכלת עלי בעיניים חצי עצומות, אני לא זזה עד שאתה אוכל. אתה רזה כמו שלד.
”שם”?

לא אמרתי כלום.

הטלפון צלצל. הבחור הסתכל על הטלפון ולא הרים.
”שמעת שדוקטור גרניש עומד להתחתן?” אמר לי.
”זאת ארוסתו, מצלצלת כל חמש דקות. היא הייתה כמעט עיוור. והוא החזיר לה את הראייה”
הבחור פתח מגירה והוציא קוקיה מצחיקה. הוא אסף את שיערו וסירק אותו באצבעות רזות ולבנות.
”בעין אחת”. אמר כשהקוקיה תפוסה בין שיניו.
”החזיר לה את הראייה בעין אחת”? שאלתי
”לא. הייתה עיוורת בעין אחת. אשה גבוהה מאד. הדוקטור מגיע לה לסנטר”.
אמא שלי הייתה נמוכה. וכפופה מאד. הייתה מבשלת פתיתים ומערבבת ומערבבת ומערבבת.

”שם”?

דוקטור בלום בודק אותי כל שנה כבר מגיל חמש. מעולם לא איחר. האיש הזה היה שתקן ומעורר אימון. ונדמה לי שאמא שלי הכירה אותו מאיזה מקום. מאיזה עבר עלום. עיירה ישנה ברוסיה.


“הוא מתחתן. מה?” גיחכתי וצעדתי צעד לאחור.
“אין עדיין תאריך” משך בכתפיו, “אבל האשה מתקשרת כל חמש דקות”. הוא לחץ על מקלת המחשב באצבע אחת שוב ושוב, כשמשהו לא הצליח לו.
כשאמא שלי הייתה שורפת סיר בטעות. אני הייתי בורח לחצר. לא הייתי מסוגל לראות את צערה. אבצ לאכול לא הסכמתי. דווקא.

בדיוק אז נפתחו הדלתות בזעזוע. שתי נערות מצחקקות נכנסו, אחריהם אשה עם הגלה. ואחריה דוקטור גרניש בכבודו ובעצמו, בידו זר פרחים עטוף בצלופן.

“המעלית שוב מקולקלת?” אמר בקול עצוב.
”תכנס, אבינועם. אני רק מוצא כוס מים לפרחים האלה. ובא לבדוק אותך”.

הבחור עם הקוקו פנה אל האשה והעגלה. ”שם”?

רכן לעבר אוזני ואמר בקול צרוד: “איפה ציפי?” שאלה האשה.
”ילדה. תאומים”. הוא התיר משום מה את הקוקיה שלו ופיזר את השיער.
”שם”?
האשה לא שמעה היא הייתה כפופה אל התינוק בעגלה.

היא הייתה מושיטה לי כף, אמא שלי, כמו תינוק. ”רק את זה” אמרה ”אחד ודי”.

נכנסתי לחדר הבדיקות. מעבר לדלת שמעתי אותו פונה אל הנערות. ”שם”? והן מצחקקות ולא מצליחות לענות.

הדוקטור התיישב מולי והניח שקית בורקס על השולחן.
”אז איך ראייה שלך?” שאל בשקט. במבטא רוסי. דומה לשל אמא, רק בלי השין השורקת שלה.
”אני רואה הזיות” אמרתי.

”שב פה. ותצמיד מצח למכשיר”. אמר הרופא. בחוץ צלצל הטלפון. לא הרימו.
השפה התחתונה של הדוקטור נעה. הרגשתי.

הדוקטור הדליק פנס מסנוור מולי. ”תסתכל למעלה”.
”עכשיו ימינה”.
”מה אתה רואה בהזיות שלך”?

”את אמא שלי”.
השפה התחתונה של הדוקטור נעה. הרגשתי

”תכניס משהו לפה, אי אפשר ככה יותר!” הייתה אומרת כשהייתי יוצא בצהריים בלי לטעום כלום.

”דוקטור, אפשר אחד?” הצבעתי על השקית,

כשיצאתי מהמרפאה וירדתי במדרגות המעוגלות מזיקנה, לעסתי בורקס מתפורר.
ובכיתי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה