הנושאים החמים
אבימי
מנהל קהילת איור
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור מקצועי
- הוסף לסימניות
- #1
רויטל משכה בשפתיה שלוק קפה, הניחה אותו על השולחן, והעבירה את העינים על החדר, מתמקדות בסוף התהליך על גיטה.
היא חייכה.
גיטה חשבה שזה החיוך שהיא שומרת למפגשים עם אנשים שונים ופרמיטיבים אבל ראויים ליחס שווה מהאדם הלבן. אולי בנפאל היא חייכה ככה לילידים שחיים שם בהרים. אולי באפריקה, ללהקת המתופפים שניגנה על תיירים.
גיטה חייכה מהמחשבה לכיוונה.
אז, אמרה רויטל ושמה שלוש נקודות. למה עברתם לפה?
למה עברנו לפה. גיטה הוצפה לרגע בתמונה של בקבוק רוטב סויה מתנפץ, בהילוך איטי, זכוכיות מסתחררות כמו רקדנים ורוטב כהה פוגש משטחים ומתפרק עליהם.
שוש, היא מלמלה. השורוק שבמילה נשאר על שפתיה ועיגל אותם.
****
שלוש שנים אחורה.
****
זה כאילו שאין באמצע, או סופר ענק ומוצף בפלורוסנטים תעשייתיים שחוזרים מטורים טורים של מוצרים מבריקים.
או המכולת מתחת הבניין שלהם.
מכולת של שלושה בנינים, ממוקמת בבית השחי של הבנין. הכניסה מוצפת מוצרים וארגזים של בקבוקים שכאילו מחכים שיסדרו אותם בפנים, אבל בעצם הרחוב הוא הארון שלהם. כל שטח המכולת הוא שיבוש גיאומטרי בצורה בלתי אפשרית, צר ומתפתח בכיוונים לא צפויים. מאחורי הדלפק, שמשמש בעצמו מעמד לכמות לא סבירה של סוגי מסטיקים ומני מתיקה לעיסים, עומד שימעון וסיגריה כבויה תלויה על בלימה מסוכנת בפיו. הוא מתקתק מחירים בחשבוניה מכוסה בניילון אטום וצהוב ומחורר, ועוצר לחשב בראש כל כמה שניות, כאילו הוא זה עושה את עיקר עבודת החישוב, ולא המכונה, שנדמה שבכל לקוח חדש דורשת ברעבתנות גליל נייר חדש, שהוא מוציא מארון שכאילו נברא באותה שנייה ששימעון מחפש אותו, ונעלם מיד לאחריו.
מאחוריו שומר שימעון את היקר מכל - קופסאות הממתקים של שמרלינג - קופסאות קסומות ומלוכלכות מדורי דורות של תולעי סוכר חמוצים בצבעים לא טבעיים, שילדי הבניין מוכנים למכור אצבע כדי להשיג אחד מהם.
גיטה חיכתה בתור מאחוריה. אשה עם ארבעה ילדים מתוך התשעה, מטופחת למחצה, בעלת מבע קפצני ועייף בו זמנית.
גיטה, עקומה בגלל ארגז פחיות האקסל שעמד באוויר המעבר הצר, איפשרה לאנשים להכנס למעי החנות.
לפניה האשה התמקדה בשלושה מוקדי רעש שונים שילדיה יצרו, כל אחד נאחז בתשומת ליבה לחליפין. מוצרים נשלפו מכל עבריה על ידי הילדים, והותזו חזרה בתנועות עצבניות על ידי האם בעודה משקיטה מוקד בלגאן נוסף של ילד אחר.
רק ילד אחד, הקטן ביותר, בן גיל לא ברור שבין שלוש לחמש- משך בשמלתה קצובות ואמר אמא אמא אמא אמא. הוא החזיק שקית שוש. במבה מתוקה, הם קראו לזה. עיגולים ורודים שנמעכים לתחתית הנעל ולתוך השן ולפינת הסלון. אמא אמא אמא אבל אני רוצה שוש. אמא שלו הדפה אותו בקלות והמשיכה להתנהל מול שימעון שתקתק את המוצרים בדרכו הנחרצת והעייפה.
בשלב מסוים הילד עבר לנסיון אינטנסיבי יותר להסכמת האם. הוא משך בשמלתה וסדק צר של גרביון נגלה לגיטה ממותני האם.
האם פלטה "היי!" הסתובבה בחדות אל הילד, התכופפה ממש מולו וצרחה לו בפנים, מה אתה עושה, מטומטם!!
אתה לא רואה שאני באמצע לשלם!!
להבה התלקחה בבטן של גיטה. עיגול של אש בתוך החושך.
האם המשיכה לשאוג , מי שמפריע לאמא חוטף סטירה, אתה שומע אותי! תפסיק תיכף ומיד, טיפש!
פניה של האם התעוותו, ורידים הסתמנו על צווארה, והשרשרת היקרה שענדה נתקעה לה בסוודר, וליבתה את חמתה.
הילד עמד, חיוור, בהלם, וזוויות פיו השתפלו בעווית, אישונים גדולים בפרצוף לבן.
האם המשיכה לצרוח, ותפסה את פרק היד של הילד, מרימה את ידה הכבדה, ומנחיתה מכה חריפה על ידו. היא הרימה את היד שוב. הלחץ בראש של גיטה התפוצץ.
גיטה אחזה את בקבוק הסויה כבד הזכוכית שהיא אחזה, והטיחה אותו בתנועה חלקה אל מעמד הברזל, ליד ידה של האם. הבקבוק התנצפץ במעיכה מצלצלת.
בחנות השתרר שקט פתאומי, צלול, כבד.
האם הזדקפה והסתובבה אליה, וגיטה התקרבה אליה, מקרבת את פניה אל פני האם. האם התעקמה לאחור, פעורת עיניים. גיטה הרימה אצבע אחת, מיקמה אותה בין עיניה של האם, בין עיניה שלה.
שיניה נעולות, גיטה חשפה שיניים ונהמה מילה אחת. "אל".
גיטה התיישרה, הוציאה שוש מהמדף ושמה לילד ביד. ראשה פעם. בחנות המלאה והדוממת, היא התקדמה לכיוון היציאה.
היא נעמדה תחת משקוף היצירה, סובבה את ראשה אל שימעון, שבהה בתרחיש, מסובב את הראש ממנה אל החנות המוכתמת בסויה, וחזור.
עשרים עיניים בהו בה כשפתחה את הארנק, הוציאה שטר צהוב, קיפלה אותו ושלחה אותו בפליק אל המשקל המטונף.
היא חזרה הביתה, עולה דרך חדר המדרגות המקושקש כולו, מדלגת על אופניים שנקשרו למעקה, מרטיבה בדמעותיה את הילדים שישבו ואכלו ארוחת ארבע בכל השטח שמול דירה 18, עקפה את חלקי הסוכה של שימונוביץ , והשתחלה ליחידה שלהם.
על השולחן נחו המסמכים של ההחזר על הטיפול האחרון. ביובש הם הודיעו שהסכום יעבור לחשבונם תוך 14 ימי עסקים, בהתאם לפרטי החשבון שנמסרו על ידי המבוטח.
גיטה התישבה על רצפת הסלון, משעינה את הראש על תנור האפייה ובכתה עד שעיניה נהיו שתי גולות נפוחות וקצה האף שלה האדים. אחרי זה היא נעמדה והכינה לשולעם בר את המוקפצים והחליפה את הסויה במיץ לימון.
בערב, שולעם בר ישב מול הצלחת לעס ואמר שזה מתכון מוצלח מאוד. הוא לעס קצת ואמר, לגבי המכולת. היא קפאה קצת. הוא בלע את המוקפץ. סידרתי את זה עם שימעון.
הוא הרים אליה את עיניו, ואמר, קשה לך? היא הנהנה בלי קול. את כל נשמתה היא שמה בשרירי הצוואר ובתנועה הזאת. הוא נאנח רק עם הכתפיים.
שולעם בר חזר אל הצלחת ואמר. יש רעיון מעניין. חבר של אבא שלי התקשר היום.
****
שלוש שנים אחרי זה
****
לא הסתדנו עם העיר, היא אמרה לרויטל, עדיין מחייכת, עושה תנועה בידה, כאילו התנועה תסביר את כל הפנים והאספקטים שבעניין.
רויטל נטלה את הקפה ואמרה, ועם המושב אתם כן מסתדרים, הה הה?
גיטה תפסה את שולעם בר בשבת האחרונה, אחרי הצהריים, בשעה הרביעית שהוא יושב ולומד, היא קמה מהמנוחה, ומרחוק, מדלת חדר השינה, היא ראתה אותו במרפסת הוילה, פניו אל השמש, ידו על הגמרא, ופניו רכות ופרושות אל קרני השמש, עיניו עצומות. הרוח מהיער וההר עברה בפאותיו, וציציותיו הסתחררו סביבו.
כמה דקות עמדה כך, עד שהוא התנער, מצמץ, וחזר לרכון על הספר.
היא הכינה לו תה.
עכשיו קצת יותר טוב, אמרה גיטה.
****
אין לי שום אמירה או שפיטה לגבי אי אלה מההתנהגויות במתוארות בטור הזה.
בבקשה חוודעתכם. כל מילה שלכם נחשבת ומשפיעה עלי הרבה.
תודה,
אבימי
***
היא חייכה.
גיטה חשבה שזה החיוך שהיא שומרת למפגשים עם אנשים שונים ופרמיטיבים אבל ראויים ליחס שווה מהאדם הלבן. אולי בנפאל היא חייכה ככה לילידים שחיים שם בהרים. אולי באפריקה, ללהקת המתופפים שניגנה על תיירים.
גיטה חייכה מהמחשבה לכיוונה.
אז, אמרה רויטל ושמה שלוש נקודות. למה עברתם לפה?
למה עברנו לפה. גיטה הוצפה לרגע בתמונה של בקבוק רוטב סויה מתנפץ, בהילוך איטי, זכוכיות מסתחררות כמו רקדנים ורוטב כהה פוגש משטחים ומתפרק עליהם.
שוש, היא מלמלה. השורוק שבמילה נשאר על שפתיה ועיגל אותם.
****
שלוש שנים אחורה.
****
זה כאילו שאין באמצע, או סופר ענק ומוצף בפלורוסנטים תעשייתיים שחוזרים מטורים טורים של מוצרים מבריקים.
או המכולת מתחת הבניין שלהם.
מכולת של שלושה בנינים, ממוקמת בבית השחי של הבנין. הכניסה מוצפת מוצרים וארגזים של בקבוקים שכאילו מחכים שיסדרו אותם בפנים, אבל בעצם הרחוב הוא הארון שלהם. כל שטח המכולת הוא שיבוש גיאומטרי בצורה בלתי אפשרית, צר ומתפתח בכיוונים לא צפויים. מאחורי הדלפק, שמשמש בעצמו מעמד לכמות לא סבירה של סוגי מסטיקים ומני מתיקה לעיסים, עומד שימעון וסיגריה כבויה תלויה על בלימה מסוכנת בפיו. הוא מתקתק מחירים בחשבוניה מכוסה בניילון אטום וצהוב ומחורר, ועוצר לחשב בראש כל כמה שניות, כאילו הוא זה עושה את עיקר עבודת החישוב, ולא המכונה, שנדמה שבכל לקוח חדש דורשת ברעבתנות גליל נייר חדש, שהוא מוציא מארון שכאילו נברא באותה שנייה ששימעון מחפש אותו, ונעלם מיד לאחריו.
מאחוריו שומר שימעון את היקר מכל - קופסאות הממתקים של שמרלינג - קופסאות קסומות ומלוכלכות מדורי דורות של תולעי סוכר חמוצים בצבעים לא טבעיים, שילדי הבניין מוכנים למכור אצבע כדי להשיג אחד מהם.
גיטה חיכתה בתור מאחוריה. אשה עם ארבעה ילדים מתוך התשעה, מטופחת למחצה, בעלת מבע קפצני ועייף בו זמנית.
גיטה, עקומה בגלל ארגז פחיות האקסל שעמד באוויר המעבר הצר, איפשרה לאנשים להכנס למעי החנות.
לפניה האשה התמקדה בשלושה מוקדי רעש שונים שילדיה יצרו, כל אחד נאחז בתשומת ליבה לחליפין. מוצרים נשלפו מכל עבריה על ידי הילדים, והותזו חזרה בתנועות עצבניות על ידי האם בעודה משקיטה מוקד בלגאן נוסף של ילד אחר.
רק ילד אחד, הקטן ביותר, בן גיל לא ברור שבין שלוש לחמש- משך בשמלתה קצובות ואמר אמא אמא אמא אמא. הוא החזיק שקית שוש. במבה מתוקה, הם קראו לזה. עיגולים ורודים שנמעכים לתחתית הנעל ולתוך השן ולפינת הסלון. אמא אמא אמא אבל אני רוצה שוש. אמא שלו הדפה אותו בקלות והמשיכה להתנהל מול שימעון שתקתק את המוצרים בדרכו הנחרצת והעייפה.
בשלב מסוים הילד עבר לנסיון אינטנסיבי יותר להסכמת האם. הוא משך בשמלתה וסדק צר של גרביון נגלה לגיטה ממותני האם.
האם פלטה "היי!" הסתובבה בחדות אל הילד, התכופפה ממש מולו וצרחה לו בפנים, מה אתה עושה, מטומטם!!
אתה לא רואה שאני באמצע לשלם!!
להבה התלקחה בבטן של גיטה. עיגול של אש בתוך החושך.
האם המשיכה לשאוג , מי שמפריע לאמא חוטף סטירה, אתה שומע אותי! תפסיק תיכף ומיד, טיפש!
פניה של האם התעוותו, ורידים הסתמנו על צווארה, והשרשרת היקרה שענדה נתקעה לה בסוודר, וליבתה את חמתה.
הילד עמד, חיוור, בהלם, וזוויות פיו השתפלו בעווית, אישונים גדולים בפרצוף לבן.
האם המשיכה לצרוח, ותפסה את פרק היד של הילד, מרימה את ידה הכבדה, ומנחיתה מכה חריפה על ידו. היא הרימה את היד שוב. הלחץ בראש של גיטה התפוצץ.
גיטה אחזה את בקבוק הסויה כבד הזכוכית שהיא אחזה, והטיחה אותו בתנועה חלקה אל מעמד הברזל, ליד ידה של האם. הבקבוק התנצפץ במעיכה מצלצלת.
בחנות השתרר שקט פתאומי, צלול, כבד.
האם הזדקפה והסתובבה אליה, וגיטה התקרבה אליה, מקרבת את פניה אל פני האם. האם התעקמה לאחור, פעורת עיניים. גיטה הרימה אצבע אחת, מיקמה אותה בין עיניה של האם, בין עיניה שלה.
שיניה נעולות, גיטה חשפה שיניים ונהמה מילה אחת. "אל".
גיטה התיישרה, הוציאה שוש מהמדף ושמה לילד ביד. ראשה פעם. בחנות המלאה והדוממת, היא התקדמה לכיוון היציאה.
היא נעמדה תחת משקוף היצירה, סובבה את ראשה אל שימעון, שבהה בתרחיש, מסובב את הראש ממנה אל החנות המוכתמת בסויה, וחזור.
עשרים עיניים בהו בה כשפתחה את הארנק, הוציאה שטר צהוב, קיפלה אותו ושלחה אותו בפליק אל המשקל המטונף.
היא חזרה הביתה, עולה דרך חדר המדרגות המקושקש כולו, מדלגת על אופניים שנקשרו למעקה, מרטיבה בדמעותיה את הילדים שישבו ואכלו ארוחת ארבע בכל השטח שמול דירה 18, עקפה את חלקי הסוכה של שימונוביץ , והשתחלה ליחידה שלהם.
על השולחן נחו המסמכים של ההחזר על הטיפול האחרון. ביובש הם הודיעו שהסכום יעבור לחשבונם תוך 14 ימי עסקים, בהתאם לפרטי החשבון שנמסרו על ידי המבוטח.
גיטה התישבה על רצפת הסלון, משעינה את הראש על תנור האפייה ובכתה עד שעיניה נהיו שתי גולות נפוחות וקצה האף שלה האדים. אחרי זה היא נעמדה והכינה לשולעם בר את המוקפצים והחליפה את הסויה במיץ לימון.
בערב, שולעם בר ישב מול הצלחת לעס ואמר שזה מתכון מוצלח מאוד. הוא לעס קצת ואמר, לגבי המכולת. היא קפאה קצת. הוא בלע את המוקפץ. סידרתי את זה עם שימעון.
הוא הרים אליה את עיניו, ואמר, קשה לך? היא הנהנה בלי קול. את כל נשמתה היא שמה בשרירי הצוואר ובתנועה הזאת. הוא נאנח רק עם הכתפיים.
שולעם בר חזר אל הצלחת ואמר. יש רעיון מעניין. חבר של אבא שלי התקשר היום.
****
שלוש שנים אחרי זה
****
לא הסתדנו עם העיר, היא אמרה לרויטל, עדיין מחייכת, עושה תנועה בידה, כאילו התנועה תסביר את כל הפנים והאספקטים שבעניין.
רויטל נטלה את הקפה ואמרה, ועם המושב אתם כן מסתדרים, הה הה?
גיטה תפסה את שולעם בר בשבת האחרונה, אחרי הצהריים, בשעה הרביעית שהוא יושב ולומד, היא קמה מהמנוחה, ומרחוק, מדלת חדר השינה, היא ראתה אותו במרפסת הוילה, פניו אל השמש, ידו על הגמרא, ופניו רכות ופרושות אל קרני השמש, עיניו עצומות. הרוח מהיער וההר עברה בפאותיו, וציציותיו הסתחררו סביבו.
כמה דקות עמדה כך, עד שהוא התנער, מצמץ, וחזר לרכון על הספר.
היא הכינה לו תה.
עכשיו קצת יותר טוב, אמרה גיטה.
****
אין לי שום אמירה או שפיטה לגבי אי אלה מההתנהגויות במתוארות בטור הזה.
בבקשה חוודעתכם. כל מילה שלכם נחשבת ומשפיעה עלי הרבה.
תודה,
אבימי
***
נערך לאחרונה ב:
