הנושאים החמים
אבימי
מנהל קהילת איור
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור מקצועי
- הוסף לסימניות
- #1
האוטובוס המשיך לפעום מצד לצד גם כשהם עלו על הכביש המהיר.
גיטה הטתה אוזן פנימית והרימה את כף ידה קצת מעל הברך, מנצחת על תנודות האוטובוס, בתנועות קטנות, מצד לצד לצד. האוטובוס ניגן את הכביש, וגיטה ניצחה עליו, בשרביט היד, מובילה את הקצב, את התפניות במלודיה.
בקטע סוער במיוחד, היא זרקה מבט חטוף לשולעם בר, ומצאה אותו נועץ בה מבט, בה, ובכף ידה, שכבר מחווה תנועות די מוחשיות ימינה ושמאלה.
הגבות של שולעם בער התקרבו חצי מילימטר והלבן של העיניים הרחיב את השטח שלו עד שהמנגינה דעכה בה והיא החזירה את כף ידה לאחוז במעטפה החומה. שולעם בר יישר את הגב במקצת עד העמדה הרגילה שלו – מלבניות זקופה ומיושרת, עיניים אטומות במחשבה שדהרה לחמש כיוונים בו זמנית.
בנסיעות חזור מהרופא שלועם בר היה אפילו יותר חצוב בסלע מתמיד. גיטה הסתכלו עליו, מהצד והכריחה את עצמה לא לרצות אפילו לשאול אותו כלום. היא עבדה על זה כמה שניות של טלטלת אוטובוס, והצליחה. היא חזרה אל הנוף שהתנגב מהחלון, אל המשחק המהפנט הרגיל שלה בנסיעות מהעיר הביתה, המשחק של לנסות להסתכל על עמוד תאורה אחד, תוככדי שהוא טס ונעלם. ועל עוד אחד. ועל עוד אחד. ארבע שנים אצל דוקטור בלומר עברו ככה.
"שלום בער". היא אמרה פתאום.
הוא שתק לאות שהוא שומע.
"מה היתה ההרגשה אם היינו חושבים מהמרפק?".
שולעם בר נשאר באותו העמדה, כמו דויד של מיכאלאנג'לו. רק עם פיאות שאטניות ארוכות, ושב שמעתתא ביד, ולבוש.
ההבעה שלו היתה אותה הבעה כמו בפעם הראשונה שהוא מצא אותה במרפסת הוילה, בערסל הענקי, קוראת את ג'רום ק. ג'רום – שלושה בסירה.
הם היו נשואים כבר שנתיים, בזמנו. אז שם במרפסת הוא שלח אצבע שדיפדפה מן הסתם על אלפי דפים של גמרא הלכה ומחשבה, הגביה את שדרת הספר במילימטר, וקרא את כותרת הספר בהפוך. והסתכל עליה. היא ראתה, ממש במוחשי, את גלגלי המחשבה שלו נוהמים. חלק בה רצה שהוא יגיב פעם אחת כמו שבן אדם נורמאלי היה מגיב. כמו שאבא שלה היה מגיב. בעצבים גלויים.
אבל שולעם בר, שכבר איחר למושב בית הדין, ואף פעם לא איחר כי הוא אב בית דין , והעובדה שהוא צעיר מכל הדיינים בעשרים שנה מחייבת אותו,
הוריד את הראש מעט והתיישב לידה.
"על מה זה מספר?" הוא שאל, והיא, לא מאמינה, אבל ללא התנגדות סיפרה לו על מה זה מספר.
והוא חייך במקומות הנכונים, ושאל את השאלות הנכונות, והתאמץ בגלוי לא לנתח יתר על המידה את החומר שהוא שמע. ולא הלך לדיון החשוב.
עכשיו שהיא חושבת על זה, שולעם יצא מעצמו באותה שניה. הייתה בניהם תחילתה של הבנה. היא הבינה שהוא מנסה להבין את עולמה, והוא הבין שהיא מבינה את זה.
האוטובוס התנדנד עוד כמה פעמים.
שולעם בער פתח את השב שמעתתא, הסתכל על הדף, דקה עברה.
ואמר "היינו מסתדרים איכשהו גם עם המרפק."
עוד דקה עברה, גיטה הסתכלה עליו, וחייכה מילימטר לתוך הלחי. שולעם בער רק הרחיב את הנחיריים לרגע, וקצוות שפמו עלו קלות.
גיטה ידעה שיהיה בסדר.
*****
אני אישית חושב שהקט הזה לא משהו, שנסחפתי קצת בסלסולים, ושהסיטואציה לא מדוייקת.
אבל מה אתם אומרים?
אבימי
***
גיטה הטתה אוזן פנימית והרימה את כף ידה קצת מעל הברך, מנצחת על תנודות האוטובוס, בתנועות קטנות, מצד לצד לצד. האוטובוס ניגן את הכביש, וגיטה ניצחה עליו, בשרביט היד, מובילה את הקצב, את התפניות במלודיה.
בקטע סוער במיוחד, היא זרקה מבט חטוף לשולעם בר, ומצאה אותו נועץ בה מבט, בה, ובכף ידה, שכבר מחווה תנועות די מוחשיות ימינה ושמאלה.
הגבות של שולעם בער התקרבו חצי מילימטר והלבן של העיניים הרחיב את השטח שלו עד שהמנגינה דעכה בה והיא החזירה את כף ידה לאחוז במעטפה החומה. שולעם בר יישר את הגב במקצת עד העמדה הרגילה שלו – מלבניות זקופה ומיושרת, עיניים אטומות במחשבה שדהרה לחמש כיוונים בו זמנית.
בנסיעות חזור מהרופא שלועם בר היה אפילו יותר חצוב בסלע מתמיד. גיטה הסתכלו עליו, מהצד והכריחה את עצמה לא לרצות אפילו לשאול אותו כלום. היא עבדה על זה כמה שניות של טלטלת אוטובוס, והצליחה. היא חזרה אל הנוף שהתנגב מהחלון, אל המשחק המהפנט הרגיל שלה בנסיעות מהעיר הביתה, המשחק של לנסות להסתכל על עמוד תאורה אחד, תוככדי שהוא טס ונעלם. ועל עוד אחד. ועל עוד אחד. ארבע שנים אצל דוקטור בלומר עברו ככה.
"שלום בער". היא אמרה פתאום.
הוא שתק לאות שהוא שומע.
"מה היתה ההרגשה אם היינו חושבים מהמרפק?".
שולעם בר נשאר באותו העמדה, כמו דויד של מיכאלאנג'לו. רק עם פיאות שאטניות ארוכות, ושב שמעתתא ביד, ולבוש.
ההבעה שלו היתה אותה הבעה כמו בפעם הראשונה שהוא מצא אותה במרפסת הוילה, בערסל הענקי, קוראת את ג'רום ק. ג'רום – שלושה בסירה.
הם היו נשואים כבר שנתיים, בזמנו. אז שם במרפסת הוא שלח אצבע שדיפדפה מן הסתם על אלפי דפים של גמרא הלכה ומחשבה, הגביה את שדרת הספר במילימטר, וקרא את כותרת הספר בהפוך. והסתכל עליה. היא ראתה, ממש במוחשי, את גלגלי המחשבה שלו נוהמים. חלק בה רצה שהוא יגיב פעם אחת כמו שבן אדם נורמאלי היה מגיב. כמו שאבא שלה היה מגיב. בעצבים גלויים.
אבל שולעם בר, שכבר איחר למושב בית הדין, ואף פעם לא איחר כי הוא אב בית דין , והעובדה שהוא צעיר מכל הדיינים בעשרים שנה מחייבת אותו,
הוריד את הראש מעט והתיישב לידה.
"על מה זה מספר?" הוא שאל, והיא, לא מאמינה, אבל ללא התנגדות סיפרה לו על מה זה מספר.
והוא חייך במקומות הנכונים, ושאל את השאלות הנכונות, והתאמץ בגלוי לא לנתח יתר על המידה את החומר שהוא שמע. ולא הלך לדיון החשוב.
עכשיו שהיא חושבת על זה, שולעם יצא מעצמו באותה שניה. הייתה בניהם תחילתה של הבנה. היא הבינה שהוא מנסה להבין את עולמה, והוא הבין שהיא מבינה את זה.
האוטובוס התנדנד עוד כמה פעמים.
שולעם בער פתח את השב שמעתתא, הסתכל על הדף, דקה עברה.
ואמר "היינו מסתדרים איכשהו גם עם המרפק."
עוד דקה עברה, גיטה הסתכלה עליו, וחייכה מילימטר לתוך הלחי. שולעם בער רק הרחיב את הנחיריים לרגע, וקצוות שפמו עלו קלות.
גיטה ידעה שיהיה בסדר.
*****
אני אישית חושב שהקט הזה לא משהו, שנסחפתי קצת בסלסולים, ושהסיטואציה לא מדוייקת.
אבל מה אתם אומרים?
אבימי
***
