הנושאים החמים
תופרת חרישית
משתמש פעיל
- הוסף לסימניות
- #1
אני רועדת מפחד ומהתרגשות, בבקשה תהיו נחמדים... תודה לפנס שלחץ עליי להכנס לפורום ולהעלות חומרים
הכל התחיל עם חיסוני השפעת שאני נוהגת להעניק במתנה גמורה לילדיי מידי שנה עגולה ביום "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" של חג הסוכה והשמחה. גם השנה צעדנו באותו יום שישי אל עבר התחנה האזורית, למען השפעת בעם ישראל.
פעם הלכתי שבי אחרי עצות של נשים מסופסלות שנהגו לומר בכל עת מצוא: "לא צריך ליידע את הילדים לפני מתן חיסון, ככה הם פחות ישגעו אותך ולפחות את הדרך תוכלי לעשות בנחת". פעם נהגתי כך.
עד שבאחת השנים מצאתי את עצמי ואת הילד שעשה אותי אמא, בין אחיות רחמניות ודוקטורים מזדמנים, כל אחד מחזיק בו באוזן אחרת, זו ברגל, זו בחולצה, זו באף, זו בכפתורים, זו בציפורניים, זה במצח, זה בסנדל, זה בכיסים, זה בגרביים, זה בגבות וזה בריסים. הילד השתולל והבנין רעד. רעד, פשוט רעד מעוצמת הצעקות שהילד עשה. ואני מחבקת אותו חיבוק דב, כמו שהשכנה המבינה אמרה לי שכדאי לעשות, זאת שלמדה כל מיני שיטות, אני יודעת אהההם סי טיבי? וגעוואלד ומוח זוגי... וכולם מעודדים אותו ומבטיחים לו, שמעתי אפילו אחות שאמרה לו שהיא מבטיחה שבשנה הבאה היא לא מודיעה לו מראש שהיא הולכת לדקור אותו. הוא לא שמע בכלל מרוב שצעק, אולי אם היה שומע היה נרגע מעט...
היה איזה דוקטור שאמר לי: "גברת, תחזיקי אותו יותר חזק, הוא משתולל!" כאילו מה, אני לא רואה שהוא משתולל?! דקור כבר ותפסיק לדבר! הם חיכו לשריר מתאים, חיכו וחיכו והתעמתו עד זוב דם ודמעות עם נרו יאיר ויזרח. בסוף הוא נדקר, באקראי זה קרה, הם לא ממש התכוונו, פשוט היד שלו הצליחה להיחלץ מידיו של הדוקטור הקשוח והיא הניפה באחת את המחט האומללה הישר אל זרועו השניה.
וזהו, זה נגמר, כולם שבחו אותו שהיה גיבור, כאילו אין יותר גיבורים ממנו, והביאו לו מזרק במתנה, ואנחנו צלענו יחד לחנות הקשקושים הקרובה כשאני חצי פצועה מהטרור שעברנו. מה יש, לא מגיע לו איזה שוקולד בריבוע או אבלון או בול פגיעה או רמי או נחש מי או טאקי או מנקלה או פליימוביל או משהו?! שיבחר לו. מגיע לו. מאז ועד היום הוא נוהג להזכיר לי מידי שנה שאם לא יקבל מזרק - אין על מה לדבר. קנה אותו המזרק, אם רק הייתי יודעת קודם...
ואז הגיעו החיסונים המרוכזים במוסד החינוכי. "אמא, ביום של החיסון אני לא הולך לחיידר". למה? שאלתי בתמימות, "אני לא הולך! לא מביא פנקס חיסונים! לא מביא כלום! לא הולך!" מה קרה? למה אתה מדבר ככה? "אמא, אמרתי". ראיתי שמשהו עובר עליו, פחדתי לדבר יותר מידי, רק אמרתי: "כולה חיסון! כמו הדקירה שעשו לך וקיבלת מזרק". "לא אמא, החברים אמרו שזה בהרדמה", הרדמה???? חחחח איזה הרדמה בשכל שלהם??!!!! הם ממציאים שטויות, אל תאמין להם. ככה עברו עוד כמה דקות בשקט מתכתי ואז הוא נשפך: "אמא, אאאאאייייייאאיייאיאיאיאייייייייייייי הם אמרו שעושים את זה בצוואר!!!
אאאיייייייאיייייייייייייייאאאאאההה" בצוואר??? שאלתי מעולפת, איזה ילדים חצופים! מאיפה ניתנה להם הרשות ככה להפחיד חברים?! איפה יראת השמים שלהם, איפה?!?!?! "שום צוואר, יקירי, מעולם לא עשו ולא יעשו חיסונים בצוואר, תגיד להם שהם מפ..". (נאלצתי להוציא מילה מכוערת מהפה, אח"כ הכיתי על חטא ונרגעתי.) "אמא, אני אומר לך, את לא יודעת! את סתם אומרת! הם אמרו שמכניסים את המחט בצוואר והיא יוצאת מהצד השני! את לא יודעת!" טוב, פה כבר נשברתי... תגיד תגיד, מי זה המדומיינים האלה, אני הולכת להתקשר לאמהות שלהם להוריד להן את הראש! איזה קיפודים הן מגדלות בבית שלהן?!?!?!?! "לא משנה אמא, אני לא הולך לחיידר ביום של החיסון", אין דבר כזה, אתה לא נשאר לבד בבית, אתה הולך כמו גדול ולא עושה בושות למשפחה.
"טוב אמא, אני ישים על הפנים מסיכה של אריה, האחות תיבהל ותברח". בסדר, יאללה. סגור.
ביום של החיסון ליוויתי אותו לכיתה. כבר היה צלצול והמלמד הגיע, אבל הוא עמד בחוץ, צרח ושאג. וואאאאאווווו וווווואוווווווו ניסיתי להרגיע, משזה לא הלך בטובות התחלתי עם הקשיחות המאולצת שלי, אם אתה לא שותק הרגע אני הולכת! שומע?! בסוף הגיע איזה חצי מנהל וניסה לדובב את הילד שיספר מה קרה בבית, כמה אמא שלו היכתה אותו הבוקר, וכמה אבא ואמא רבו אתמול בלילה.. ועל מה היו מבוססים הוויכוחים ביניהם... ואם היתה משטרה בסוף או לא... הוא פשוט רצה להבין את הרקע הבעייתי ממנו הילד מגיע. הלכתי משם קרועה, טלפנתי למנהל הראשי ואמרתי לו ברורות: "הילד מגיע מחממה. כדאי שתרגעו אתם בצמרת. הוא כולה חושש מהחיסון, לך אליו בבקשה ותאמר לו שאתם נעתרים לבקשותיו ולא מבצעים בו הרדמה ובנוסף תבקשו אישור מיוחד מהאחות המחוזית בעניין מיקום מתן החיסון ותודיעו לו שזה לא יתבצע בצוואר, זה הכל, אתם מחנכים שם כמה מדומיינים בכיתה הזאת. כדאי שתמציאו להם מסגרת מיוחדת", וטרקתי את הטלפון.
בסוף היום קיבלתי טלפון מהמנהל שהילד היה גיבור לאומי. טסתי מייד לחנות השקל לחדש את המלאי בקופסת המתנות.
אני חוזרת ליום שישי בשנה זו, לא הולכת לפספס חתיכת נקודה מהסרט הזה.
אז צעדנו, לא לפני שהכנתי את הילדים, עוד בבית, שהולכים להידקר, דקירה קטנטנה ונעימה, כמו צביטה פיצית, והדגמתי להם כמו איזה צביטה, שידעו פשוט, שלא יגידו לא אמרת ועוד כל מיני טענות כאלה.
נכנסנו לאחות שכנראה ישבה וחיכתה רק לנו, ראשונה הייתי אני, שיחקתי אותה בריאה למרות שהייתי עשויה כולי מגרון אחד ועוד 2 נורופן ג'ל. דקרה אותי מאחורי הוילון, הילדים ובראשם ההוא, שאתם כבר מכירים, איימו שהם יוצאים ושאני יכולה רק לחפש אותם בסיבוב. יצאתי מהוילון והסברתי לילדים כמה זה פשוט, ושאפילו אני לא בכיתי ולא צעקתי. הבן הגדול לא האמין, "מה אמא, איך לא בכית???" ואז הגיע תורו, אני החלטתי שהתהליך יתבצע מהגדול לקטן, "לא!!! אני לא!!!!!!!!!!!!!!!!" אתה כן, ואתה זוכר מה היה שנה שעברה, כן??? בסוף עשו לך בכח, כן? "לא אמא, אני חייב להתכונן", טוב, תתכונן.
גייסתי את הבת שאחריו ונטלתי אותה בידיי. את תהיי ראשונה! אמרתי בחשיבות. בינתיים אני רואה את הבן מסתובב מקיר לקיר, ככה הוא מתכונן חשבתי לעצמי, בסדר שיהיה. הבת, שגם היא לא פראיירית גדולה, זכרה היטב את הפוזות שעשתה שנה שעברה. היא זכרה שהיא שכבה על הרצפה והפגינה ושאני צעקתי שתקום מהרצפה כי היא מלאה בחיידקים מהחולים שהולכים שם. היא זכרה שאחיה שאג שאגות איימים, ומשכך, לא נאה לה היה להיות יוצאת דופן והיא פצחה ג"כ בקולות נפץ רמים. השנה, כאמור, הגעתי מוכנה וממורפקת, אך למרבה הפלא, הבחורה הקטנה הזאת גילתה בגרות מיוחדת ושתקה, היא כבר חכמה בכדי להוכיח לעולם שבנות, הגם שהן צעירות, הן בוגרות ומאופקות... היא רק ביקשה: "אני רוצה ברגל, לא ביד". בסדר, נעשה לך ברגל, בכיף, מה שתרצי.
עשינו לה ברגל, מאחורי הוילון, הילדה אמרה "הא" אחד קטן וזהו. ופה מתחיל הסרט: איך שהיא אמרה את ה"הא" השקט הזה, התחיל אחיה שמהעבר השני של הוילון, זה שעסוק בלהתכונן, לצעוק: "איה, איה, איה, אייייההההההההההה, אאיאייייאייייהההההההההה!!!!!!!" מה קורה? שאלתי. תרגע! לא עשו לך שום דבר! "אייייההה!" הנה תראה, היא כבר אחרי! תראה איזה גיבורה! איזה ענקית! איזה גדולה! מה אתה צועק???? "לא אמא, אני לא יכול, הריצפה עשתה לי! איייייההה!" אוקיי, עכשיו הגיע הזמן שלך, תפסתי אותו בלי מילים. "לא, אני חייב להתכונן!" כבר התכוננת מספיק, אנחנו לא הולכים לגור פה היום, עוד מעט שבת, אמרתי בעצבים. האחות אמרה לו: "אני רק בודקת אם יש לך שריר!" היא קצת שיקרה, כי היא רצתה שלא יזוז לרגע, "את לא דוקרת אותי! את אומרת לי קודם!" הוא צעק לאחות, בטח אומרת לך קודם! "אני לא יכול, אני חייב להתכונן!" הוא הסביר לה בחשיבות. איך מתכוננים? שאלתי מסוקרנת, אך היא החליטה להקדים רפואה ודקרה בין רגע את השריר שמצאה. "לא אמרת לי!!!!!! אמרת שתגידי לי!!!!! סתם אמרת!!!!!" זהו סיימנו, עכשיו תנוח, אמרתי לו. "איפה המדבקות?" הוא שואל את האחות, אתה יודע מה, לכולם אני נותנת מדבקה אחת, לך אני אתן דף שלם!!! וואי וואי, איזה אושר, וככה זכו כולם לדפים שלמים של מדבקות "אני גיבור", "התחסנתי" ועוד בסגנון.
ואז הגיע תורה של התינוקת. היא צרחה, כי היא תמיד צורחת כשאנחנו רק עוברים מבחוץ ליד קופת החולים. לא חושבים להכנס אפילו היא מיד צורחת. שלא לדבר על הצרחות שהיא מקימה כשאנחנו כבר כן נכנסים. בושות.
האחות דוקרת אותה מאחורי הוילון והיא כמובן צורחת וצורחת, כולה צרודה. ואחיה שמאחורי הוילון: "איה, איה, איה, אייייההההההההההה, אאיאייייאייייהההההההההה!!!!!!!" מה קורה? שאלתי. תרגע! כבר עשו לך מזמן! מה נזכרת?! "לא אמא, אני לא יכול, הריצפה עוד פעם עשתה לי, איייייההה!", האחות ואני רטטנו מצחוק, אני לא הצלחתי להוציא הברה חצויה מהפה, שמחתי שיש לי ילד מקושר כ"כ.. לא ידעתי אפילו איך להסביר לו את הנקודה שהיתה ברורה לו וגם לי... ואז אמרה לו האחות תו"כ שהיא כמעט נחנקת ומשתעלת מהצחוק שבא עליה: "תגיד שאתה משתתף בכאבן, תגיד שכואב לך שדוקרים את אחיותיך, תגיד! מה הרצפה אשמה"......
חזרנו הביתה. הבת, שהיתה מפוקסת יותר, מיד חייגה לכל הסבים והסבתות לספר על מה שעברו היום. כולם הבטיחו שיקנו להם בתמורה לכך שהתחסנו בובות אמריקאיות ופליימוביל שדה תעופה ותחנת כיבוי אש וגם את א אידישע קאפ 2. חלק אמרו שיחפשו איזה סדרה של קומיקס עדיין אין לנו כדי למלא עוד קצת את הארון של השכנים שמלא בספרים שלנו, כי פשוט אין אצלנו כבר מקום. אה, והיתה איזה סבתא שהבטיחה ארנבות ברגע הראשון שתגיע לבקר, ילדים כאלו גיבורים! שכל שנה באסרו חג נוחתים אצל האחות! כמו שעון! ולא עושים בושות! לילדים כאלו מגיע ארנבות!!!
אחרי שעה מצאתי את עצמי בבית המרקחת, קונה מזרקים.
הכל התחיל עם חיסוני השפעת שאני נוהגת להעניק במתנה גמורה לילדיי מידי שנה עגולה ביום "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" של חג הסוכה והשמחה. גם השנה צעדנו באותו יום שישי אל עבר התחנה האזורית, למען השפעת בעם ישראל.
פעם הלכתי שבי אחרי עצות של נשים מסופסלות שנהגו לומר בכל עת מצוא: "לא צריך ליידע את הילדים לפני מתן חיסון, ככה הם פחות ישגעו אותך ולפחות את הדרך תוכלי לעשות בנחת". פעם נהגתי כך.
עד שבאחת השנים מצאתי את עצמי ואת הילד שעשה אותי אמא, בין אחיות רחמניות ודוקטורים מזדמנים, כל אחד מחזיק בו באוזן אחרת, זו ברגל, זו בחולצה, זו באף, זו בכפתורים, זו בציפורניים, זה במצח, זה בסנדל, זה בכיסים, זה בגרביים, זה בגבות וזה בריסים. הילד השתולל והבנין רעד. רעד, פשוט רעד מעוצמת הצעקות שהילד עשה. ואני מחבקת אותו חיבוק דב, כמו שהשכנה המבינה אמרה לי שכדאי לעשות, זאת שלמדה כל מיני שיטות, אני יודעת אהההם סי טיבי? וגעוואלד ומוח זוגי... וכולם מעודדים אותו ומבטיחים לו, שמעתי אפילו אחות שאמרה לו שהיא מבטיחה שבשנה הבאה היא לא מודיעה לו מראש שהיא הולכת לדקור אותו. הוא לא שמע בכלל מרוב שצעק, אולי אם היה שומע היה נרגע מעט...
היה איזה דוקטור שאמר לי: "גברת, תחזיקי אותו יותר חזק, הוא משתולל!" כאילו מה, אני לא רואה שהוא משתולל?! דקור כבר ותפסיק לדבר! הם חיכו לשריר מתאים, חיכו וחיכו והתעמתו עד זוב דם ודמעות עם נרו יאיר ויזרח. בסוף הוא נדקר, באקראי זה קרה, הם לא ממש התכוונו, פשוט היד שלו הצליחה להיחלץ מידיו של הדוקטור הקשוח והיא הניפה באחת את המחט האומללה הישר אל זרועו השניה.
וזהו, זה נגמר, כולם שבחו אותו שהיה גיבור, כאילו אין יותר גיבורים ממנו, והביאו לו מזרק במתנה, ואנחנו צלענו יחד לחנות הקשקושים הקרובה כשאני חצי פצועה מהטרור שעברנו. מה יש, לא מגיע לו איזה שוקולד בריבוע או אבלון או בול פגיעה או רמי או נחש מי או טאקי או מנקלה או פליימוביל או משהו?! שיבחר לו. מגיע לו. מאז ועד היום הוא נוהג להזכיר לי מידי שנה שאם לא יקבל מזרק - אין על מה לדבר. קנה אותו המזרק, אם רק הייתי יודעת קודם...
ואז הגיעו החיסונים המרוכזים במוסד החינוכי. "אמא, ביום של החיסון אני לא הולך לחיידר". למה? שאלתי בתמימות, "אני לא הולך! לא מביא פנקס חיסונים! לא מביא כלום! לא הולך!" מה קרה? למה אתה מדבר ככה? "אמא, אמרתי". ראיתי שמשהו עובר עליו, פחדתי לדבר יותר מידי, רק אמרתי: "כולה חיסון! כמו הדקירה שעשו לך וקיבלת מזרק". "לא אמא, החברים אמרו שזה בהרדמה", הרדמה???? חחחח איזה הרדמה בשכל שלהם??!!!! הם ממציאים שטויות, אל תאמין להם. ככה עברו עוד כמה דקות בשקט מתכתי ואז הוא נשפך: "אמא, אאאאאייייייאאיייאיאיאיאייייייייייייי הם אמרו שעושים את זה בצוואר!!!
אאאיייייייאיייייייייייייייאאאאאההה" בצוואר??? שאלתי מעולפת, איזה ילדים חצופים! מאיפה ניתנה להם הרשות ככה להפחיד חברים?! איפה יראת השמים שלהם, איפה?!?!?! "שום צוואר, יקירי, מעולם לא עשו ולא יעשו חיסונים בצוואר, תגיד להם שהם מפ..". (נאלצתי להוציא מילה מכוערת מהפה, אח"כ הכיתי על חטא ונרגעתי.) "אמא, אני אומר לך, את לא יודעת! את סתם אומרת! הם אמרו שמכניסים את המחט בצוואר והיא יוצאת מהצד השני! את לא יודעת!" טוב, פה כבר נשברתי... תגיד תגיד, מי זה המדומיינים האלה, אני הולכת להתקשר לאמהות שלהם להוריד להן את הראש! איזה קיפודים הן מגדלות בבית שלהן?!?!?!?! "לא משנה אמא, אני לא הולך לחיידר ביום של החיסון", אין דבר כזה, אתה לא נשאר לבד בבית, אתה הולך כמו גדול ולא עושה בושות למשפחה.
"טוב אמא, אני ישים על הפנים מסיכה של אריה, האחות תיבהל ותברח". בסדר, יאללה. סגור.
ביום של החיסון ליוויתי אותו לכיתה. כבר היה צלצול והמלמד הגיע, אבל הוא עמד בחוץ, צרח ושאג. וואאאאאווווו וווווואוווווווו ניסיתי להרגיע, משזה לא הלך בטובות התחלתי עם הקשיחות המאולצת שלי, אם אתה לא שותק הרגע אני הולכת! שומע?! בסוף הגיע איזה חצי מנהל וניסה לדובב את הילד שיספר מה קרה בבית, כמה אמא שלו היכתה אותו הבוקר, וכמה אבא ואמא רבו אתמול בלילה.. ועל מה היו מבוססים הוויכוחים ביניהם... ואם היתה משטרה בסוף או לא... הוא פשוט רצה להבין את הרקע הבעייתי ממנו הילד מגיע. הלכתי משם קרועה, טלפנתי למנהל הראשי ואמרתי לו ברורות: "הילד מגיע מחממה. כדאי שתרגעו אתם בצמרת. הוא כולה חושש מהחיסון, לך אליו בבקשה ותאמר לו שאתם נעתרים לבקשותיו ולא מבצעים בו הרדמה ובנוסף תבקשו אישור מיוחד מהאחות המחוזית בעניין מיקום מתן החיסון ותודיעו לו שזה לא יתבצע בצוואר, זה הכל, אתם מחנכים שם כמה מדומיינים בכיתה הזאת. כדאי שתמציאו להם מסגרת מיוחדת", וטרקתי את הטלפון.
בסוף היום קיבלתי טלפון מהמנהל שהילד היה גיבור לאומי. טסתי מייד לחנות השקל לחדש את המלאי בקופסת המתנות.
אני חוזרת ליום שישי בשנה זו, לא הולכת לפספס חתיכת נקודה מהסרט הזה.
אז צעדנו, לא לפני שהכנתי את הילדים, עוד בבית, שהולכים להידקר, דקירה קטנטנה ונעימה, כמו צביטה פיצית, והדגמתי להם כמו איזה צביטה, שידעו פשוט, שלא יגידו לא אמרת ועוד כל מיני טענות כאלה.
נכנסנו לאחות שכנראה ישבה וחיכתה רק לנו, ראשונה הייתי אני, שיחקתי אותה בריאה למרות שהייתי עשויה כולי מגרון אחד ועוד 2 נורופן ג'ל. דקרה אותי מאחורי הוילון, הילדים ובראשם ההוא, שאתם כבר מכירים, איימו שהם יוצאים ושאני יכולה רק לחפש אותם בסיבוב. יצאתי מהוילון והסברתי לילדים כמה זה פשוט, ושאפילו אני לא בכיתי ולא צעקתי. הבן הגדול לא האמין, "מה אמא, איך לא בכית???" ואז הגיע תורו, אני החלטתי שהתהליך יתבצע מהגדול לקטן, "לא!!! אני לא!!!!!!!!!!!!!!!!" אתה כן, ואתה זוכר מה היה שנה שעברה, כן??? בסוף עשו לך בכח, כן? "לא אמא, אני חייב להתכונן", טוב, תתכונן.
גייסתי את הבת שאחריו ונטלתי אותה בידיי. את תהיי ראשונה! אמרתי בחשיבות. בינתיים אני רואה את הבן מסתובב מקיר לקיר, ככה הוא מתכונן חשבתי לעצמי, בסדר שיהיה. הבת, שגם היא לא פראיירית גדולה, זכרה היטב את הפוזות שעשתה שנה שעברה. היא זכרה שהיא שכבה על הרצפה והפגינה ושאני צעקתי שתקום מהרצפה כי היא מלאה בחיידקים מהחולים שהולכים שם. היא זכרה שאחיה שאג שאגות איימים, ומשכך, לא נאה לה היה להיות יוצאת דופן והיא פצחה ג"כ בקולות נפץ רמים. השנה, כאמור, הגעתי מוכנה וממורפקת, אך למרבה הפלא, הבחורה הקטנה הזאת גילתה בגרות מיוחדת ושתקה, היא כבר חכמה בכדי להוכיח לעולם שבנות, הגם שהן צעירות, הן בוגרות ומאופקות... היא רק ביקשה: "אני רוצה ברגל, לא ביד". בסדר, נעשה לך ברגל, בכיף, מה שתרצי.
עשינו לה ברגל, מאחורי הוילון, הילדה אמרה "הא" אחד קטן וזהו. ופה מתחיל הסרט: איך שהיא אמרה את ה"הא" השקט הזה, התחיל אחיה שמהעבר השני של הוילון, זה שעסוק בלהתכונן, לצעוק: "איה, איה, איה, אייייההההההההההה, אאיאייייאייייהההההההההה!!!!!!!" מה קורה? שאלתי. תרגע! לא עשו לך שום דבר! "אייייההה!" הנה תראה, היא כבר אחרי! תראה איזה גיבורה! איזה ענקית! איזה גדולה! מה אתה צועק???? "לא אמא, אני לא יכול, הריצפה עשתה לי! איייייההה!" אוקיי, עכשיו הגיע הזמן שלך, תפסתי אותו בלי מילים. "לא, אני חייב להתכונן!" כבר התכוננת מספיק, אנחנו לא הולכים לגור פה היום, עוד מעט שבת, אמרתי בעצבים. האחות אמרה לו: "אני רק בודקת אם יש לך שריר!" היא קצת שיקרה, כי היא רצתה שלא יזוז לרגע, "את לא דוקרת אותי! את אומרת לי קודם!" הוא צעק לאחות, בטח אומרת לך קודם! "אני לא יכול, אני חייב להתכונן!" הוא הסביר לה בחשיבות. איך מתכוננים? שאלתי מסוקרנת, אך היא החליטה להקדים רפואה ודקרה בין רגע את השריר שמצאה. "לא אמרת לי!!!!!! אמרת שתגידי לי!!!!! סתם אמרת!!!!!" זהו סיימנו, עכשיו תנוח, אמרתי לו. "איפה המדבקות?" הוא שואל את האחות, אתה יודע מה, לכולם אני נותנת מדבקה אחת, לך אני אתן דף שלם!!! וואי וואי, איזה אושר, וככה זכו כולם לדפים שלמים של מדבקות "אני גיבור", "התחסנתי" ועוד בסגנון.
ואז הגיע תורה של התינוקת. היא צרחה, כי היא תמיד צורחת כשאנחנו רק עוברים מבחוץ ליד קופת החולים. לא חושבים להכנס אפילו היא מיד צורחת. שלא לדבר על הצרחות שהיא מקימה כשאנחנו כבר כן נכנסים. בושות.
האחות דוקרת אותה מאחורי הוילון והיא כמובן צורחת וצורחת, כולה צרודה. ואחיה שמאחורי הוילון: "איה, איה, איה, אייייההההההההההה, אאיאייייאייייהההההההההה!!!!!!!" מה קורה? שאלתי. תרגע! כבר עשו לך מזמן! מה נזכרת?! "לא אמא, אני לא יכול, הריצפה עוד פעם עשתה לי, איייייההה!", האחות ואני רטטנו מצחוק, אני לא הצלחתי להוציא הברה חצויה מהפה, שמחתי שיש לי ילד מקושר כ"כ.. לא ידעתי אפילו איך להסביר לו את הנקודה שהיתה ברורה לו וגם לי... ואז אמרה לו האחות תו"כ שהיא כמעט נחנקת ומשתעלת מהצחוק שבא עליה: "תגיד שאתה משתתף בכאבן, תגיד שכואב לך שדוקרים את אחיותיך, תגיד! מה הרצפה אשמה"......
חזרנו הביתה. הבת, שהיתה מפוקסת יותר, מיד חייגה לכל הסבים והסבתות לספר על מה שעברו היום. כולם הבטיחו שיקנו להם בתמורה לכך שהתחסנו בובות אמריקאיות ופליימוביל שדה תעופה ותחנת כיבוי אש וגם את א אידישע קאפ 2. חלק אמרו שיחפשו איזה סדרה של קומיקס עדיין אין לנו כדי למלא עוד קצת את הארון של השכנים שמלא בספרים שלנו, כי פשוט אין אצלנו כבר מקום. אה, והיתה איזה סבתא שהבטיחה ארנבות ברגע הראשון שתגיע לבקר, ילדים כאלו גיבורים! שכל שנה באסרו חג נוחתים אצל האחות! כמו שעון! ולא עושים בושות! לילדים כאלו מגיע ארנבות!!!
אחרי שעה מצאתי את עצמי בבית המרקחת, קונה מזרקים.
נערך לאחרונה ב:
