שיתוף ■ הפוסט והתגובות

  • הוסף לסימניות
  • #1
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
משום מה חשבתי שאם זה פתוח בנטפרי, כולם יכולים להכנס לקישור.
אחד החברים עדכן אותי שזה חסום לו, אז אדביק:


צרה צרורה והצרת הצורה / אברומי נויבירט

נוכחותו של בעריש פליישברג בלטה בכל מקום בגלל עודף משקלו, ונשיפות הקטר שהיו יוצאות מפיו נשמעו גם לאוזניים בעלי בלוטוס. יום אחד נשבר לבו בקרבו והרגיש כי טוב לו שלא נברא. היה זה כשניסה לשוא לשרוך את נעליו, התייאש וביקש ממוישי בן התשע שיעשה זאת עבורו. באותו יום גם נכשל לראשונה בנסיונו לרכוס את הכפתור האמצעי במלבושו העליון. אשר על כן החליט על ניתוח הצרת קיבה והזמין תור לקופת החולים שם התברר שאינו מספיק שמן למימון הניתוח על חשבון הקופה, מאחר וחסרים לו עדיין כשלושים ליטרא בשר כדי לעמוד בקריטריונים.

יצא בעריש ממשרדי הקופה ושם פעמיו לפיצריה הקרובה. "איזה מגש תרצה להזמין" שאל אותו דני מהפיצה. "תביא מגש בקוטר של גלגל ענק" ענה בעריש. ולא עברה שעה קלה ובידיו הונח קרטון מעלה אדים ובתוכו ספונה פיצה משפחתית בגודל משפחה ברוכת ילדים, לשימושו האישי והבלעדי, כך שיוכל לעמוד בתנאי הסף למימון הצרת קיבתו. אכל בעריש ושבע, דשן וכמעט הקיא. ובזה הניח את אבן הפינה לתקופת החגיגות.

מאותו יום לא פסק פיו מגרִיסה. כבר למחרת ראוהו חבריו מק"ק 'וישמן ישורון' חולץ את תפיליו ופורש חסותו על מגש הלחיים כשהוא תוקע בבית הבליעה ארבעה רוגלאך, ע"ש ארבעה אבות נזיקין, וכתריסר גלוסקאות ע"ש שנים עשר שבטי ישראל, בתוספת רקיקי מצות והרינג משוחין בשמן הטוב יורד על הזקן. כשפנה אליו דובצ'ה בברכת צפרא טבא ומה נשמע, מילא בעריש פיו משקה סוויץ' עתיר סוכרים וצבעי מאכל, לשטיפת הכבודה פנימה ממורד הוושט למעמקי הכרס. ויאחלו לו חבריו "לחיים. שתזכה לעלות ולהתעלות", ואף הוא ענה לעומתם בפה מלא: "לחיים טובים עשרת מונים ולעמידה בקריטריונים".

כך עלה בעריש וילך הלוך ותפוֹח עד כי נראו שומניו למרחקים. לא בררן היה בעריש. טעם מכל הבא ליד וחישב כל תזוזה פיזית אם אכן היא נחוצה, חושש שמא ישרוף קלוריות יקרות מפז. לבנתים נתגלו אצלו כישורים חדשים כשמוישי ומנדי החלו מקפצים על בטנו ומשתיקים את קולות מחאתו בצהלותיהם "חבר'ה בואו, יש טרמפולינה!!!".

גם יוסי השכן שנתקע עם מצבר מרוקן בטרנט'ה המשפחתית, הזעיק את בעריש בטבעיות, מודע לכוחות הסוס שנוספו לשכנו בתקופה האחרונה. וירתום אותו כשור לעול וכחמור לרכב משא, וידחף בעריש את הגרוטאה כמאתים אמה, עדי השמיעה קולות טרטור המעידים על חזרתה לחיים.

לא קלה היתה העליה במשקל, וכרוכה היתה בעלבונות לרוב. כמו באותו חצות ליל כשחזר בעריש מסדרת טעימות בחתונת ידיד וצעד בכבידות לביתו. ויהי בעברו סמוך לביהמ"ד דקהילת 'פסססט א'צענטער' וישאלוהו באי המקום "האם התפללתם כבר?", "הן" ענה בעריש. העיף מארגן המנין מבט על כרסו המשתפלת של בעריש וישאלהו "ושמא חלק מכם עדיין לא התפלל". הבין בעריש את הרמז והצטרף להשלמת מנין. "בבקשה, אתם יכולים לשבת" הציעו לו באדיבות. התיישבו בעריש ומאה שלושים הקילו שעליו באנחת רווחה, והספסל לא הספיק להראות סימן התנגדות לפני שהתפרק לגורמים.

ושוב מעשה היה כשבאו כמה מחבריו בבוקרו של יום לטבול לפני התפילה כמנהג יהודים יראים ושלמים, ונחרדו לראות שהוצף המקום במים. חשבו שהתפוצץ השיבר אך עד מהרה עברה השמועה שלא צינור ולא פיצוץ, אלא בעריש שטובל כעת את טבילותיו וסביבותיו נסערו מאוד ביוצרו בגופו גלי צונאמי מאולתרים. או אז ידע בעריש שהוא כבר עומד בכל התנאים הנדרשים להצרת קיבתו במימון הקופה. ואכן, באותו יום שנכפל בו כי טוב ונכפלה בו גם בטנו, הביט נכחו וראה כי הנה דילג על משוכת המשקל, ולא עברו אלא ימים מועטים ובעריש עבר בהצלחה את תהליך הצרת הקיבה.

ויהי כעבור כמה חודשים, ובחדר התה דק"ק 'וישמן ישורון' נראה הֵלך כחוש, עצמות לחייו בולטות, עיניו שקועות בארובותיהן, וכולו אומר צדיק ורע לו. ויתלחשו אנשי המקום ויאמרו "הזהו בעריש שהיה בריא כשור פר?!, והרי הוא נראה כצל של עצמו". ויאנחו כולם ויאמרו "אוי לנו שראינוהו בכך", ויחייך בעריש ויאמר, אשריכם שראיתם אותי בכך. ומאז, מרגלא בפומיה של בעריש על תהפוכות החיים ואבסורדיהם וכך אומר: כד הוינא טליא, אמי שתחי' שידלה אותי לאכול כי פחדה שאעלם. וכד הוינא היפופוטמא הפצירו בי בני ביתי לחדול מאכילתי, כי המטרים הרבועים בדירתנו הצנועה הלכו והצטמצמו, והיינו דאמרי אינשי, סתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה.

טור זה נכתב לזכותו של ידיד שקיבתו הוצרה והוא נראה כפלג גופא. ולע"נ כמה חברים שחוו זאת גם הם ומאז נעלמו עקבותיהם. לא חיים המה ולא מתים, אלא מתהלכים בחיי חיותם כנשמה בלי גוף, בעולם שאין בו לא אכילה ולא שתיה.


בהפרוזע תמונה פנימית.jpg


במהלך כתיבת השורות נזכרתי מאמרת שפר שמייחסים למגיד מקאזניץ שהיה צנום בגופו והתבטא על רבי משה לייב סאסוב'ער שחסון היה וגבה קומה. וכך אמר המגיד: "כשאני מברך את ברכת שלא עשני גוי, וכי באיזה גוי כבר היה מדובר, בדחליל שדוף של עור ועצמות. אך כשהסאסוב'ער אומר שלא עשני גוי, הריהו מתכוון שלא עשני גוי "כזה גדול" וכאן הושיט המגיד ידיו לצדדים כממחיש את הגודל.

הטור התפרסם בעיתון בקהילה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
והטור שבעקבותיו:

שיבושי דוא"ל / אברומי נויבירט

קורה שאני כותב טור שהוא כל כך מוצלח בעיני עד שאני מטפס על כסא ומכריז במגאפון "יחי אדוננו עצמנו ובשרינו ואפילו בהפרזה לעולם ועד" וממשיך לרחף באופוריה עד שהעיתון מגיע למרכולים ואני פוגש את השמער'ל הראשון שאומר לי "בכנות אברום? הטור שלך לא הצחיק" ואחרי שמער'ל מגיעים בער'ל, יונט'ל וגעצ'ל שאומרים לי את אותן המילים בניסוח שונה. ופעמים קורה ההיפך - מגיע יום שלישי בשבוע, זמן שליחת הטור למערכת, וההשראה בתרדמת, וכדי שלא אשאיר את המשבצת בעיתון ריקה - שזו חרדה קיומית בחייו של כותב - אני נתפס לנושא שולי ויורה צרורות מלל. משגר את הטור לעורך ממש לקראת הדד־ליין, מרגיש כאידיוט מושלם ומכין את הבונקר לשבוע הקרוב. לבסוף - למרבה ההפתעה הציבור מתחבר. כך היה גם בשבוע שעבר עם הטור בנושא הצרת הקיבה. עפ"י תגובות הציבור שחייך מאוזן לאוזן, מתברר שהיתה סיעתא דשמיא. אמנם לא כולם הסכימו עם הנכתב, ואחד מידידי, בעל קיבה מוצרת, אף הזעיף פנים ורצה לאכול אותי חי. למזלי הטוב לא עלתה בידו כי התיאבון ממנו והלאה. בשורות הבאות אשתף את הקוראים בקומץ מהתגובות שהתקבלו בתיבת האימייל, מבעלי כרס בהווה ולשעבר, כמובן - אחרי עריכת הניסוח ובדיית השמות, כדלקמן.

שמחה בינעם:
"בעיתון המודיע התלבשו לאחרונה על נושא החתונות, ההוצאות האדירות, והבזבזת שפשתה בציבור. במקום לבנות בית חולים מתחת לגשר ולחפש פתרונות מוזלים לאנשים מורעבים, הַמלָצתי, שכל בעל בעמיו מבן שישים ומטה וממשקל שבעים ומעלה יעבור ניתוח להצרת היקפים ובזאת תיפסק חגיגת חתונות הפאר, מנות הגורמה, ותצוגות הקולינריה מנקרות העינים ומחוררות הכיס. והרי גלוי וידוע, שאנשים ברובם לא מגיעים לחתונה כדי לאחל מזל טוב, אלא למלא כרסם. וככל הידוע לי, מי שעבר הצרת קיבה מעדיף להדיר רגליו מחתונות ידידיו". וממילא גם כל יתר הבזבוזים שסביב החתונות, יתבטלו ויעברו מן העולם, מחוסר ענין לציבור.

שלוימה מינעם:
חן חן שאתה רואה עצמך בר סמכא להעביר ביקורת על כל מה שזז, וגם על מה שלא זז. ולו ידעת כמה קשה לזוז כשלפניך מזדקרת חבית שמסתירה את שדה העין - היית מבין שהצרת קיבה זו אחת הישועות הגדולות בה זכה דורנו.

בועז לגאי־יוינעם:
"כשמשפחתי גדלה, עמדו בפני שתי אופציות: האחת, הוספת חדר. פעולה הכרוכה בהוצאה כספית משמעותית וביחסי שכנות רעועים, והאפשרות השניה – זו שבחרתי בה - ניתוח הצרת קיבה. וכך הרווחנו חדר במימון מלא של שירותי בריאות מכבי. אך יצא שכרי בהפסדי שתענית הראב"ד ועבודת ה'מידות' בעת האכילה איבדו אצלי כל תוקף".

ואחרונה אצטט תגובה ארוכה ומושקעת שנשלחה ע"י א. כ. מביתר עילית וכך כתב: "הזדהיתי עם כל מילה שכתבת בענין ניצול כל רגע בחיים, שהזמן שלנו בעולם קצוב, שאסור להיסחף עם עומס המידע וחייבים לבור את המוץ מן הבר ולהפריד בין העיקר לטפל. כידוע, את חשיבות הזמן חיים וחשים בעוצמה המתנדבים שעוסקים בהצלת חיים. ולחילופין, סוחרי מט"ח יודעים כי רגע לפה או לשם זה מה שמכריע אם עשרה מליון יהיו בצד הרווח או ההפסד. כל רגע שעובר לריק – מעוות לא יוכל לתקון, ולמעשה, מהרגע שהאדם נולד, מתחילה הסוללה שלו להתרוקן וצריך לזכור לנצל כל רגע לאגור לחיי עולם". עד כאן דבריו. אז חן חן לך א. כ. מביתר עילית על תגובתך הנוקבת והמעוררת שלנוכח תוכנה הבאתיה בשלמותה. רק תיקון קטן לדבריך: מעולם לא כתבתי טור בענין ניצול הזמן. מי שהתייחס לנושא חשיבות הזמן בשבוע שעבר היה עמיתי לדפי העיתון יהודה פולק - -

בהפרוזע תמונה פנימית.jpg

ובענין אחר: את אחד ה'שחרית'ים בימים האחרונים התפללתי - כפי שאני נוהג לעשות בכל פעם שאני מכוון לשעה שמונה ורבע - בביהמ"ד טעמשוואר בפינת סוקולוב־קוטלר בבני ברק. בעל התפילה הרים עוגן ב'הודו' עם מנין מצומצם, וככל שהתקדמה התפילה בואכה ישתבח הלך המנין וגדל בצורה ניכרת. אך מסיום חזרת הש"ץ לכיוון עלינו לשבח הצטמצם המנין בשנית. האדמו"ר מטעמשוואר שהוא דרשן נערץ וכל אמרה היוצאת מפיו – מחרוזת פנינים, התבטא בחיוך: "המנין שהתאסף היום היה בבחינת 'ישראל מונין ללבנה'. כי כמו הלבנה, בתחילת החודש קטנה היא ומתגדלת מעט מעט עד אמצע החודש. אח"כ חוזרת ונעשית קטנה. כך ה'מנין' היום, היה קטן בתחילתו, הלך וגדל עד אחרי תפילת העמידה, וחזר להתמעט".

נהניתי מהרעיון, שיתפתי. ולמרות שרציתי - לא הצלחתי להימלט מהמחשבה שגם האדם, כמו הלבנה, נולד קטן, הולך וגדל, מגיע לשיאו, חוזר ומתקטן ונעלם. מזל טוב, גלגול חדש.

הטור התפרסם בעיתון בקהילה
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מדהים!!!
מלכותי, אין דברים כאלו. אין.

אברומי- ידעתי שהיה שווה להביא אותך לכאן.
לגולשים: הצקתי לאברומי שיצטרף לפורום, הוא סירב: "אצלכם זה לא כלכלי", איימתי, צעקתי, שלחתי פאקסים, הבטחתי כרטיס לטיסה בשמי הארץ בחברת גרעפס, הבטחתי (ללא תכנית אמיתית לעמוד בהתחייבויות..) צ'קים שמנים, תגמולים, קרדיטים, מעמד חבר של כבוד, לא עזר כלום.

לא נשארה לי ברירה: ביקשתי מדודה נחמה את המתכון המנצח של עוגת החסה ("עד היום אין לכם אותו?? אתם בטוחים? איך זה יכול להיות.."), וצוות מיוחד נשלח לאברומי עם העוגה.

התוצאה? אברומי אצלנו בפורום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
שווה לטרוח ולהכין עוגות חסה בשביל כזה חומר משובח!
טור משעשע, בטעם טוב. מאד אהבתי את הקטעים האחרונים( האחרון ממש זה שלפני הקרדיט לבקהילה), יוצאים עם רעיון, משהו לחשוב עליו. הכתיבה יפה ומושכת לקרוא, ובכלל הרעיונות, הרעיונות- מאיפה זה בא לך?:D
הציורים מקפיצים לגמרי. סוחטים את הראות בפעם השנייה.
(רק אותי מעניין אם הציור של הגבר למעלה זה אתה?);)
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
הזכרת לי קטע עתיק שכתבתי.
===

4 מנות פיצה, 2 מנות פלאפל, הרבה לחם וגבינה, וחצי לזניה. זה מה שאכל יענק'ל ב'תשעת הימים' . כשבין נגיסה אחת לשנייה בלזניה הצרפתית עם הרוטב האיטלקי, הכהו וחבט בו מצפונו המתנשף: "אנו היום בימים עצובים. ואתה, לא די שאינך מצטער על חורבן הבית אף יושב אוכל וסובא בבחינת "אכול ושתה כי מחר נצום???"

-"בלית ברירה" התנצל יענק'ל. "הרי מאתמול אסור לאכול בשר! לכן בצער יוקד וממש מחוסר אפשרות אחרת אני מסתפק במאכלים אלו" ונגס נגיסה הראויה להתכבד בלזניה, ולא נחה דעתו עד שליקק עם לשונו טיפה מהרוטב המשובח שזלג בחוסר התחשבות על סנטרו הכרסתני.

הימים העצובים חלפו לאיטם ויענק'ל בשלו. שום טרקטור או מנוף לא יזיזוהו כמלא נימה מדעתו ומעוגתו.

הימים אומנם חלפו באיטיות מיוסרת, אך בכל זאת הגיע ערב ט' באב. מכיוון שיענק'ל רוצה שיהיה לו כוח לומר 'קינות', וכדי שיהיה לו כוח להתפלל בכוח, החליט יענק'ל לאכול קמעא בערב הצום, אכל קמעא, וליתר ביטחון אכל עוד קמעא אחד או שניים.

לגם ארגז מי עדן, שני כוסות סודה וכפית בירה, וכדי להסיר ספק וחשש התאמץ ושתה חצי בקבוק קולה {דיאט, דיאט, יענק'ל מאוד לא רוצה להשמין}. התגלגל בקושי ניכר לבית הכנסת כשהוא מטופף על נעלי בית סינטטיות מפנקות, הביא עימו שרפרף מרופד עם משענת אורטופדית, חיפש היכן יש הכי הרבה אור והתמקם שם.

הביט יענק'ל כה וכה, ראה את הפנים האבלות סביבו וניסה להצטער מעט, אפס. הלזניות, הקרפ האוסטרלי והבירה התאחדו ולא נתנו לו להתעצב כלל, ואז, תוך כדי שהוא מנסה להצטער על החורבן הנורא, פילח חץ בוער של צער אל לבבו, הוא נזכר שבערב הצום כשאכל כמה שעות קודם, צלצל הטלפון ומחוסר תשומת לב הוא הרים ודיבר, ושכח לגמור את הלחמניה, "אח..." נצבט לבבו של יענק'ל, הרי הוא שכח לגמרי את הלחמניה...

כך הצליח גם יענק'ל להרגיש מעט צער.

בליל תשעה באב, הלך לישון כשכרסו העגלגלה כמעט מתבקעת מהעומס החריג. רצה מאוד לקיים את ההלכה של עינוי גם בשינה: בתחילה הניח למראשותיו כרית פוך פשוטה, במקום כרית הפוך האגדית המלאה בתערובת ייחודית של נוצות אווז. אחר כך עלה בדעתו שעם כל הרצון הטוב, כזאת כרית זה ביזוי כבוד התורה ממש ואין הדבר יאה. מצד שני, כתוב שצריך להתענות? חשב, חשב וחשב ולבסוף טיכס עיצה: החזיר את הכרית הנפלאה למראשותיו, והחליש את עוצמת המאוורר שני דרגות, "איזה עינוי" גנח, ונרדם עצוב כולו.

בבוקר ט' באב, לאחר התפילה החלו כל המתפללים לקרוא ולבכות מתוך הקינות, יענק'ל גם ניסה לקרוא קצת אבל תקפה אותו סחרחורת אכזרית{כנראה בגלל שהגבינה הצהובה בלזניה הייתה ממותג לא איכותי} הבין יענק'ל שאם ימשיך לקרוא בריאותו בסכנה, ולכן, בצער רב וביגון נורא, עלה לביתו, לנוח מעט מעמל הצום.

ובעוד יענק'ל נם שינה של רעב צרוף וחולם על קרפ צרפתי מלווה בסופלה- הצום יצא ובל בתי ישראל נטעמו להם מעדני מלכים.

ויענק'ל המשיך לישון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
לגולשים: ..........................................................
.......................................................................
.......................................................................
השקרים שלך פנס, הרבה יותר טובים משלי ;)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #9
הקדמתי והחמאתי לך על טורך עוד טרם פרסמת אותו כאן, ואכפול דבריי.
תענוג צרוף.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

בעקבות האתגר של קשקשת בקשת עלה לי רעיון לפודקאסט חביב, הבעיה שלא ידעתי אם מתאים לאתגר..
בכל אופן - תוכלו לקבל אותו כאן..
אז----



- שלום וברוכים הבאים לפודקאסט מדברים עם חגים, אחרי הפרק הקודם שחרך את הרשת עם ל''גבה, הגיע הזמן לארח את ידידנו, אהוב ליבנו וביטננו - חג השבועות!

- שלום לכולם! שמח להיות כאן, בבמה מכובדת זו.

- גם אנחנו שמחים כמובן, ורגע לפני שנתחיל - יש לי שאלה חשובה בנוגע לשמך, חג קדוש ויקר, האם תוכל להשיב לי על השאלה?

- בוודאי.

- ובכן, נתחיל מהשם הקלאס - שבועות. במלעיל? במלרע? איך הוגים את השם?

- זאת שאלה יפה, שלצערי הרבה מתווכחים עליה סביב שולחן החג. התשובה כמובן קשורה למגזר ממנו אתה מגיע.

- אני מבין. ואיך אתה קורא לעצמך? שבועות או שאבועות?

- מעדיף שלא להיכנס לזה. אני חג של - אחדות.

- אה, אה. אחדות. לכן יש וויכוח תמידי על מי תכין את הלזניה והילדים של מי יחסלו את הפחזניות ראשונים?

- שוב, לא נכנס לזה.

- אתה עוגת גבינה קשה לעיכול, אתה. טוב, אם כבר אחדות, איך אתה עם השם הזה? חג האחדות?

- האמת? שם כבד. העם הזה לא יודע להיות מאוחד. אפילו להחליט אם לעשות סעודה חלבית של ממש או רק טעימת בוקר הם לא הצליחו.

- כן, יש בזה משהו. וחג הביכורים? בטח אתה עף על השם.

- איזה! בממוצע כל אישה שלישית מגדפת את הקופירייטר הלא מוצלח שהפך את הכ' לק' וקרא לי חג הביקורים. אתה מבין? הכלות מתעצבנות עליי שהשוויגער מגיעה לבקר אותן בחג הביקורים ונותנת להן ביקורות..

- כן, קופירייטרים זה עם מרושע.

- מה אמרת שאתה עושה ביום יום?

- קופירייטר..

- אממ.

- טוב, מפאת קוצר הזמן נאלץ לסיים. לסיכום חג הקציר שלנו, זה הזמן להגיד לך תודה שהקדשת מזמנך כדי להשתתף בפודקאסטינו הנפלא. מאזינים נכבדים, אתם מוזמנים להוקיר גם אתם לחג מתן תודה.

- מצחיק וקופי בוגר מצידך.

- זה נאמר בציניות?

- כמובן.
יום ראשון של 'זמן אלול' בישיבה החדשה. אווירת התחדשות מחשמלת. כמו תינוק שזה עתה בקע לעולמו. הכול נקי. הכול פתוח. את העבר מכסה שכבה רעננה של הזדמנות חדשה ומבטיחה.

אני יושב רכון על הגמרא. סוגיית "תוקפו כהן" על הפרק. עט, ערמת דפים ויד כותבת במרץ חידושים נפלאים.

פתאום אני מרגיש יד רכה על הכתף, זה ה"ראשיבה" במבט אבהי אוהב וגאה. הוא לוקח לאחר נטילת רשות רטורית בלבד את ערמת הדפים, ומתחיל לקרוא בחיוך גאה. מסך שחור יורד לי מול העיניים. אני עומד לעוף מהישיבה כבר ביום הראשון. לא ראיתי את זה קורה בתסריטים הגרועים ביותר.

חיוכו של הראשיבה נמחק מהר מאוד. תווי זעם פשטו על פניו ויצרו מבט מרטיט. העיניים שנעץ בי יכלו בקלות להחליף את מערכת "מגן אור" להפלת טילים בלייזר.

בדפים היה כתוב אולי על תקיפה, וייתכן אולי שהתוקף אפילו היה כהן בהשתייכותו השבטית, לא באמת זוכר, אבל בכל מקרה לא היה לו שום קשר לסוגיית "תוקפו כהן".

"מה השטויות האלה? על מי אתה עובד?", באו המילים הצולבות לאחר שתיקה מצמיתה שהרגישה נצח.

מרוב הלם חוויתי מעצור בנשק התירוצים שלא הצלחתי לתפעל, אז שתקתי. ובכלל באיזה אופן אפשר להסביר כתיבת טורי קומדיה ביום הראשון בישיבה, במקום כתיבה עיונית ופלפולית על אודות הנלמד.

"תמתין ליד חדרי", באה ההוראה הצפויה.

לאחר ייבוש ממושך הגיע הראשיבה לחדרו עם הדפים שלי. הוא טרק את הדלת, והותיר אותי בחוץ רועד כעלה יבש נידף ברוח.

לאחר כדקה החלו להישמע פרצי צחוק אדירים מהחדר. "יופי", אמרתי לעצמי, "החומר מוצא חן בעיניו, אולי זה ישפר את מצב רוחו וימתיק את גזר דיני", קוויתי.

לאחר חצי שעה נפתחה הדלת. עיניו היו אדומות מצחוק. "קח את הדברים שלך ועוף הביתה לצמיתות", ציווה ללא רחם. "רגע, אבל זה לא הצחיק אותך? שמעתי אותך צוחק", התחננתי על נפשי.

"מה פתאום. שאני אצחק מהעוללות הזאת? נכון, יש לי נטייה שכשאני בוכה זה נשמע כמו צחוק. ואני בכיתי. בכיתי נורא על זה שאני נאלץ להעיף בחור שחשבתי שיגיע רחוק. חוץ מזה, הקטעים שלך ממש לא מצחיקים", תירץ והעליב.

ואני פחדתי פחד מוות לחזור הביתה לאבא מאוכזב ולאמא כאובה. אז התמקמתי במחסן שחבר סידר לי, שם ישנתי. בימים נכנסתי לחדר מחשבים, להעביר את זמני כאן בקהילת כתיבה מקצועית, לה ייעדתי את פרקי "סוגיית תוקפו כהן" שכתבתי.

לתדהמתי גיליתי שם פתאום טקסטים מוכרים לי, המילים שקראתי הדהדו בי בזיכרון טרי מאוד. "רגע, זו "סוגיית תוקפו כהן שלי", הזדעקתי פתאום, מפר בגסות את השקט הנעים שבחדר. מיהרתי לבדוק את הכינוי של המפרסם, והצמדתי יד לפה כמפהק כרוני כאשר גיליתי שהוא מכנה עצמו "ראשיבה".

בין הסטנדרים הוא מסתובב כמו טווס, כאשר בפועל הוא בכלל שודד טקסטים נלוז. רתחתי כמו קומקום שמסרב לתת למימיו הפוגה עם הגיעם לנקודת הרתיחה. וכל מה שרציתי הוא להטביע את הראשיבה במים האלה בדיוק.

פניתי אליו בהודעה פרטית נזעמת, "מי אישר לך לגנוב את החומרים שלי. לא שמעת על קניין רוחני", הטחתי בו בישירות. הוא לא נותר חייב ובניגוד לטוריו, הפגין יצירתיות יוצאת דופן בתירוציו: "קודם כל מה שתלמיד ישיבה עושה במסגרת הישיבתית נחשב לקניין רוחני של המנהלים. חוץ מזה, פרסמתי את החומרים כדי לגלות איפה אתה מסתובב כשאתה לא בישיבה. ידעתי שתקפוץ כמו אידיוט. ואם זה מה שאתה עושה במקום להוכיח לנו את רצינותך, אתה לעולם לא תחזור לישיבה", הבטיח.

התרסקתי על המקלדת. יצא לי טור נזעם שבלמתי ברגע האחרון את פרסומו. בכל זאת, אולי עוד אחזור לישיבה.

ראיתי את התגובות לטוריו של הראשיבה, הן היו נלהבות. ליבי נחרך בקרבי.

ובינתיים הוא התמכר לריגוש. העלה עוד ועוד חומרים שלי. והקוראים בתגובה הזמינו עוד ועוד, הוא סיפק ללא הרף.

יום אחד הגיע טלפון מפתיע. זה היה הוא, הראשיבה, הגנב. הוא מוכן לתת לי צ'אנס אחד נוסף ואחרון, אבל רק אם אפגין רצינות מקסימלית. את אושרי באותם רגעים אי אפשר לתאר במילים. קפצתי על המציאה, והבטחתי לעצמי שאני לא מפקשש את זה הפעם.

התיישבתי במקומי בבית המדרש, ועמלתי על תלמודי שעות על גבי שעות. כתביי הפעם היו בנויים לתלפיות. עקרתי הרים, טחנתי אותם זה בזה, ומהאפר ייצרתי דיו ממנו כתבתי חידושים שהאירו כצאת השמש בגבורתו.

מרחוק ראיתי את הראשיבה מתקרב. הוא הולך להתמוגג. בעיני רוחי כבר ראיתי אותו משתיק את בית המדרש ומכריז: מורי ורבותי, מ-ה-פ-ך. אם הוא יכול כולכם יכולים!

הוא עצר לידי, קרא את כתביי בחיוך, שהחליף מהר מאוד בתווי אכזבה מבעיתים. "תגיד, בשביל הקניין הרוחני הזה החזרתי אותך? מזה יש לי כבר מספיק. נגמר לי המלאי והציבור דורש עוד, תכתוב לי עוד חומר, אבל אתה יודע, מהסוג הטוב".

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה