שיתוף I על הדרך שנמשכה > "משקפיים בלי מסגרת ובלי עדשות"

  • הוסף לסימניות
  • #1
שלום, שמי מוטי ואני בן אחת עשרה. אין לי כל כך סבלנות לספר על עצמי, אבל לתועלת ילדים אחרים שגם הם עוברים את מסכת הקשיים כמו שלי אז אני מוכן להתאמץ.

טוב, נתחיל שוב. קוראים לי מוטי ואני גר במרכז הארץ, ולומד בת“ת גדול ונחשב. אני לומד בכיתה ו‘, ואצלנו בכיתה לומדים כעת גמרא. זהו, נראה לי שהקפתי את הנתונים החשובים.

מאז שאני זוכר את עצמי, המחנכים תמיד מצאו בי עניין. כנראה זה היה מאוד משעשע לראות אותי כל רגע בתנוחה אחרת... הם היו גוערים בי בלי סוף.

המחנך של השנה, הגדיל לעשות ואף פנה להוריי בנושא הזה, ונראה לי שהוא פשוט לא הניח להם. אם כי לא ידעתי מה הוא דיבר איתם...

אני נזכר שבכיתה א‘ הרב‘ה אמר שיש לי ’קפיצים‘, ובתמימותי התווכחתי איתו שאין לי שום ’קפיצים‘. הוויכוח הזה עלה לי בזימון של הורי לת“ת לשיחת הבהרה על נושא ה‘כבוד לרב‘ שצריך טיפוח אצלי. אני הסכמתי שייתכן ובנושא הזה היה צדק כלשהו בדברי הרב, מה שלגמרי לא הסכמתי בעניין ה‘קפיצים‘. כך או אחרת מאז הוא לא התלונן על ‘קפיצים‘, חוץ מתלונותיו שאינני יושב ‘רגוע‘ במקום, והיום בכלל אני יותר מסכים עם טענתו על ה’קפיצים‘ שברשותי.

הקושי שלי לשבת ’רגוע‘ במקום, הלך איתי לכל מקום אליו הגעתי. אגב, בין הדברים הקשים אצלי זה ההמתנה לרופא שיניים. כולם יושבים בדממה, אבל המבטים שלהם רודפים אחרי כל סיבוביי וקפיצותיי.

ובכן, אחרי קפיצה מנושא לנושא בלי סדר ברור, (כמוני...), אתמקד בסיפור שלי.

* * *
מידי שנה בשנה זוכה כיתה ו‘, במסורת רבת שנים מיסודו של המחנך שלנו, לטיול חורף בצפון. מאורע זה נעשה בדרך כלל עם סיום פרק המפקיד, אחרי שרוב התלמידים נבחנים עליו בשקו“ט בע“פ. זה לא כל כך קשה כמו שזה נשמע, תאמין לי, אם אני הצלחתי - עם ה‘קפיצים‘ - להבחן על הפרק, אז כל אחד יכול...

גם השנה עם סיום הפרק והבחינות, קיבלנו הודעה על הטיול המתוכנן. קריאות השמחה שהיו בכיתה הזעיקו עד מהרה את המנהל, שבכניסתו התמקד מיד בי, וגער בי בכעס רב. כנראה שהתנוחה שלי עומד על רגל אחת בידיים מונפות מעל השולחן העקום, השכיחה ממנו את כל קריאות השמחה מכלל הילדים בכיתה, שבגללם הגיע לכיתתנו.

ירדתי מהשולחן עליו עמדתי, ובליבי שמחתי שלא נענשתי שלא להגיע לטיול.

יום הטיול הגיע. קמתי כבר בשעה 4:00 לפנות בוקר, אפקט ה‘קפיצים‘ עשה את פעולתו. התלבשתי בדממה וסידרתי את חפצי ותרמילי, תוך שאני מביט ללא הרף בשעון היד שברשותי.

בשעה 6:45 יחד עם משכימי השחר לתפילת שחרית, מצאתי עצמי כבר פוסע בשערי הת“ת. חברי נאספו בזה אחר זה, וכעבור רבע שעה עמדנו כולנו בכניסה לת“ת ממתינים להסעה שתיקח אותנו אל המרחבים המעניינים שחבויים בצפון הארץ.

מה אומר, הנסיעה בהחלט לא הייתה קלה עבורי, הנהג השתדל להיות נחמד בהתחלה, עד שהתחלתי ’לנוע‘. בפעם הראשונה והשנייה הוא העיר לי יפה, אבל אחר כך הוא פשוט צעק עלי שאני מסכן את חיי, ושאם לא אשב הוא יחזור ויוריד אותנו בת“ת ממנו יצאנו.

לזה לא יכולתי, ובעל כרחי ישבתי כל הנסיעה עם החגורה שקשרתי את עצמי, למול גיחוכם של חברי. פשוט ידעתי שאם לא אחגור את עצמי, אני אמצא את עצמי שוב במסדרון האוטובוס בין המושבים.

כשהאוטובוס נעצר ביעד הראשון שלנו, הייתי הראשון שזינק ויצא מבין דלתי ’בית הכלא‘. אה, סליחה, ’האוטובוס‘. משב האוויר הרענן השיב לי את כל מצב הרוח שאבד לי בנסיעה המתישה.

המחנך ומדריך הטיולים סידרו אותנו בקבוצה, והמדריך החל למסור לנו את הוראות הבטיחות למסלול שלפנינו.

’תלמידים יקרים‘ - פתח המדריך את דבריו - ’המסלול שלפנינו מאתגר במיוחד. יש בו טיפוס בסולמות, והליכה בשבילים צרים. אנא, צעדו בזהירות ושמרו על חייכם!‘

התחלנו את המסלול. הרקע ההררי שנגלה לעיני שיכר אותי לחלוטין. כל הוראות הבטיחות פרחו להם מראשי, ואני התחלתי לקפץ כגדי בשבילים הצרים תוך השמעת קולות התפעלות.

לאחר מספר דקות של דילוגים וקריאות התלהבות, חשתי בשקט מוזר סביבי. סובבתי ראשי לאחור אך מראה השביל הריק הפחיד אותי לרגע. ’נו טוב‘ -הרהרתי בליבי - ’מן הסתם עוד רגע ואראה אותם מעיקול השביל‘. המשכתי בריצתי המתלהבת במורד ההר, הפעם אמנם כבר לא צעקתי בהתלהבות, אך בהחלט הייתי אפוף הנאה מהשחרור מכל ההוראות והדרישות של המדריך.

לאחר כרבע שעה של טיול אישי, נעצרתי סופית. השקט המתמשך גרם לי לחשוב, שמא טעיתי בדרך. דפיקות ליבי היו הסימן הפנימי שלי שכנראה איבדתי את הקשר עם כל הקבוצה. התחלתי לחזור לאחורי, בתחילה פסעתי במהירות אך מרגע לרגע הגברתי את מהירות הליכתי שהפכה עד מהרה לריצת אמוק בדרך חזרה. (’ריצת אמוק‘, זו ריצה של אחוּז רוּחַ תזָזית בלי שליטה עצמית).

אך כל ריצתי הייתה לשווא. גם אחרי שעה לא מצאתי זכר לחבריי לכיתה. התיישבתי על אבן מזדמנת בצדי השביל הצר, ודמעות תסכול נשרו על לחיי. כך ישבתי במשך שעות ארוכות. זו הייתה הישיבה הארוכה ביותר בחיי במקום אחד, ללא שהכריחו אותי... השעות הארוכות עייפו אותי וכך אט אט נעצמו עיני. נרדמתי מודאג, צמא ותשוש.

אור מסנוור פילח את אשמורות עיני. מצמצתי ופקחתי אותן באחת. ’הוא אתנו‘ - שמעתי את העומד מולי משדר למכשיר הקשר - ’מצאנו את הנעדר‘. כוס מים שהוגשה לי מאחד מהעומדים מולי, גרמה לי להתעורר סופית ולקחת את הכוס מידו.

המחלצים תמכו בי לאורך המסלול, בסופו הוכנסתי לניידת שהמתינה עבורנו. בתחנת המשטרה כבר המתינו לי הוריי.

אמי הבוכייה חיבקה אותי בחום, וגרמה לי לפרוץ בבכי ששחרר את הלחץ הגדול שאפף אותי בשעות האחרונות.

הוריי שוחחו עם השוטרים, חתמו על מספר מסמכים, ויצאו יחד איתי לבית. הנסיעה חזור עברה עלי בשתיקה מתישה. הוריי לא גערו בי, כמו הבינו את החרדה שעברה עלי. בעצם, אני חושב שהחרדה עברה גם עליהם...

הגענו לביתנו ופניתי לחדרי. ’מחר בבוקר תישאר בבית‘ - שמעתי את אבי, שנכנס אחרי לחדר - ’אני רוצה שנדבר יחד, בסדר?‘

’בסדר‘ - עניתי - ’לילה טוב‘. למרות (ואולי בגלל...) אירועי היום נרדמתי מיד.

* * *
התעוררתי לבית שקט. אחיי ואחיותיי יצאו כבר ללימודים. מהמטבח עלו קולות שיחה של הוריי. נטלתי ידי התארגנתי והתפללתי תפילת שחרית.

לאחר שסיימתי פניתי אל המטבח. על השולחן היה בקבוק כמוסות קטן, הורי ישבו סביב השולחן, וכשראו אותי הזמינו אותי לשבת איתם.

’ראה מוטי‘ - פתח אבא והביט בי ברוך - ‘ברצוני לשתף אותך בנקודה שחשבנו שתעלם לבד. אך הקב“ה האיר את עינינו. אם אתה זוכר לפני מספר חודשים פנינו לרופא כלשהו, והיה זה בהמלצת המחנך‘.

’אכן‘ - נזכרתי שבתחילת השנה הלכתי עם אבא לעוד חדר המתנה משעמם...

’בבדיקה שנערכה שם, התברר שכדאי לך ליטול כמוסה שתעזור לך להיות יותר מחושב ו‘רגוע‘. נכון, אני יודע כמה מתסכל אותך לשמוע שאנחנו מדברים על כך. אך דווקא כעת כשהתחושות של יום האתמול חזקות אצלך, הנך אמור להבין את המשמעות של התועלת בקבלת עזרה שכזו‘.

’אם עד אתמול חשבנו שהדבר לא כל כך קריטי, ואפי‘ היה לנו ראיה מיכולותיך להבחן על הפרק בע“פ. אתמול למדנו שלא כדאי לוותר על ’משקפי רוגע‘ כשצריך אותם באופן נחוץ כל כך!‘

אני לא הבנתי מדוע הורי חשבו בתחילה, שאפילו שאני צריך ’משקפי רוגע‘ אפשר להימנע מהם. אבל אני סומך על שיקול דעתם.

אומנם לקחת את הכמוסה זה לא היה לי הכי נוח, אבל כעבור מספר ימים בהם לא זכיתי לשמוע מהרבנים הערות בלי סוף, גיליתי בתוכי נער שונה. נער מרוכז וכישרוני, שיכול לשאול שאלות ולחשוב גם על תשובות. שמסוגל לשחק משחק עד סופו, ולהקשיב לחבר בלי לסבול מאורך סיפורו...

* * *
היום עוד לא לקחתי את הכמוסה, (אני כותב עכשיו בבוקר, עוד לפני הלימודים...), כך שזה לא קל. עוד מעט אקח את כמוסת הרוגע ואצא לעוד יום רגוע.

אז אם יש ילדים שקוראים את מה שכתבתי, דעו לכם, אם אתם לא צריכים ’משקפי רוגע‘, אז אל תנסו אפי‘ למדוד אותם. יצא לכם פעם ללבוש משקפיים במידה גבוהה - זו אותה תחושת ניתוק! אבל אם אתם צריכים ע“פ רופא, ’משקפיים‘ או ’משקפי רוגע‘ פשוט תיקחו את המידה שלכם, ותראו טוב יותר.

ובעיקר, תגלו שלהיות ’רגוע‘ - זה לא מלחיץ!...


---
פורסם בעבר תחת שם העט א. בלומנשטיין. בסדרת 'סיפור מחיי היום' לילדים ונוער.
© כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לצלם, להפיץ, וכו' (השלם את החסר....) ושארית ישראל לא יעשו עוולה.
אלי
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מעולה!
[מנסה לחקות מישהו?]
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
מעולה!
[מנסה לחקות מישהו?]
תודה.

לא מנסה לחקות אף אחד, סגנון הכתיבה הזה נוח לי בשיח עם ילדים ונוער. ואני עושה בו שימוש רחב, בז'אנר הזה.

אני מודע למקור הסגנון הזה, ואינני חושב שיש בזה פסול. (כל עוד התוכן מקורי!).
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
כתיבה רהוטה. אמנם לענ"ד הסיפור קצת בנאלי. אבל אולי זה מה שהנוער צריך...

תודה על המשוב. אכן אין כאן טוויסט.

בז'אנר הזה, אני משתדל להביא סיטואצייה / מאורע כתשקיף. התפור למידות המסר שברצוני להעביר.

יישר כח!
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
תודה על המשוב. אכן אין כאן טוויסט.

בז'אנר הזה, אני משתדל להביא סיטואצייה / מאורע כתשקיף. התפור למידות המסר שברצוני להעביר.

יישר כח!
מותר לשאול לאיזה חתך גיל אתה מכוון את הסיפורת שלך?

חשבתי שבגיל הנוער המאוחר יותר כבר מחפשים גירוי עלילתי יותר מורכב. מעניין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
מותר לשאול לאיזה חתך גיל אתה מכוון את הסיפורת שלך?

חשבתי שבגיל הנוער המאוחר יותר כבר מחפשים גירוי עלילתי יותר מורכב. מעניין.

צודק בכל מילה.

חתך הגילאים של 'קהל היעד' המוצהר, ילדי חיידר כיתות ג' - ח'. בתקווה ש'קהל המטרה' - ההורים, יחשפו בעקיפין לתכנים לטובת הנעתם למסר. כך שהחתך הסופי הוא בין 8 - ל 80....
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
הסיפור נהדר.
רק הערה קטנה, שאיננה מכוונת בדווקא אליך, אם כי היא קצת צרמה לי:
כשכותב מתאר שיחה - הוא אמור לתאר 'שיחה'. אף אחד לא מדבר בשפה גבוהה. צריך לדבר ללא שגיאות, אבל כתיבת משפטי שיחה אמורה להיות בשפה מדוברת, ולא בשפה כתיבתית. זה מוריד מהאותנטיות.
דוגמה קטנה לעניין: אף אחד לא אומר 'כמוסה'. כמוסה כותבים. אומרים 'כדור'. אותו הדבר גם בנוגע למשפט 'אך דווקא כעת כשהתחושות...' כתיבה נהדרת. דיבור גרוע. כשמדברים עם אנשים אומרים להם 'אבל דווקא עכשיו, כשהרגשות...'
כותבים רבים נופלים בפער שבין סיפור הרקע וכל שסביבו לבין הדברים הנאמרים על ידי הדוברים הסיפוריים.
השינויים האלו מכניסים את הקורא לסיטואציה. הוא יכול 'לראות' בעיני רוחו את האבא והילד מדברים. הוא רואה את התמונה שעל הקיר, את הלד ממולל בידים פתק קטן, ואת האבא שמניח יד גדולה על כתפו שלבנו. אפילו את הריח של החביתה מהבוקר הוא עוד יכול להריח. החוכמה בכתיבה היא להיכנס לסיטואציה בצורת חוויה אותנטית, כזו שכולנו מכירים מכל שיחה רגילה שלנו. שפה גבוהה מידי בשיחה רגילה וקולחת מנתקת את הסיפור מהמציאות המוכרת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
הסיפור נהדר.
רק הערה קטנה, שאיננה מכוונת בדווקא אליך, אם כי היא קצת צרמה לי:
כשכותב מתאר שיחה - הוא אמור לתאר 'שיחה'. אף אחד לא מדבר בשפה גבוהה. צריך לדבר ללא שגיאות, אבל כתיבת משפטי שיחה אמורה להיות בשפה מדוברת, ולא בשפה כתיבתית. זה מוריד מהאותנטיות.
דוגמה קטנה לעניין: אף אחד לא אומר 'כמוסה'. כמוסה כותבים. אומרים 'כדור'. אותו הדבר גם בנוגע למשפט 'אך דווקא כעת כשהתחושות...' כתיבה נהדרת. דיבור גרוע. כשמדברים עם אנשים אומרים להם 'אבל דווקא עכשיו, כשהרגשות...'
כותבים רבים נופלים בפער שבין סיפור הרקע וכל שסביבו לבין הדברים הנאמרים על ידי הדוברים הסיפוריים.
השינויים האלו מכניסים את הקורא לסיטואציה. הוא יכול 'לראות' בעיני רוחו את האבא והילד מדברים. הוא רואה את התמונה שעל הקיר, את הלד ממולל בידים פתק קטן, ואת האבא שמניח יד גדולה על כתפו שלבנו. אפילו את הריח של החביתה מהבוקר הוא עוד יכול להריח. החוכמה בכתיבה היא להיכנס לסיטואציה בצורת חוויה אותנטית, כזו שכולנו מכירים מכל שיחה רגילה שלנו. שפה גבוהה מידי בשיחה רגילה וקולחת מנתקת את הסיפור מהמציאות המוכרת.

@נריה מגן יישר כוח על ביקורת תכנית נפלאה ומדויקת.

ההערה במקומה.
מקבל את הדברים.

מעניין לבדוק את הדברים. כי למיטב זיכרוני בספרות המיודעת לילדים, ישנו דגש על כתיבה תקנית ואפי' קצת שונה מהשיח הנורמלי והרגיל.

מכל מקום, בכתיבה לגילאים גדולים יותר אתה ודאי צודק. (אתה מגרה אותי להעלות חומרים לקהל מבוגר יותר, לשמוע עוד פניני חכמה. אולי נראה...).
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
חשבתי שבגיל הנוער המאוחר יותר כבר מחפשים גירוי עלילתי יותר מורכב. מעניין.

גדי, האשכול כאן - 'רשת בלי דגים' - אכן מיועד לגיל הנוער המאוחר יותר ומעלה. עונה על הנדרש?

הסיפור נהדר.
רק הערה קטנה, שאיננה מכוונת בדווקא אליך, אם כי היא קצת צרמה לי:
כשכותב מתאר שיחה - הוא אמור לתאר 'שיחה'. אף אחד לא מדבר בשפה גבוהה. צריך לדבר ללא שגיאות, אבל כתיבת משפטי שיחה אמורה להיות בשפה מדוברת, ולא בשפה כתיבתית. זה מוריד מהאותנטיות.
דוגמה קטנה לעניין: אף אחד לא אומר 'כמוסה'. כמוסה כותבים. אומרים 'כדור'. אותו הדבר גם בנוגע למשפט 'אך דווקא כעת כשהתחושות...' כתיבה נהדרת. דיבור גרוע. כשמדברים עם אנשים אומרים להם 'אבל דווקא עכשיו, כשהרגשות...'
כותבים רבים נופלים בפער שבין סיפור הרקע וכל שסביבו לבין הדברים הנאמרים על ידי הדוברים הסיפוריים.
השינויים האלו מכניסים את הקורא לסיטואציה. הוא יכול 'לראות' בעיני רוחו את האבא והילד מדברים. הוא רואה את התמונה שעל הקיר, את הלד ממולל בידים פתק קטן, ואת האבא שמניח יד גדולה על כתפו שלבנו. אפילו את הריח של החביתה מהבוקר הוא עוד יכול להריח. החוכמה בכתיבה היא להיכנס לסיטואציה בצורת חוויה אותנטית, כזו שכולנו מכירים מכל שיחה רגילה שלנו. שפה גבוהה מידי בשיחה רגילה וקולחת מנתקת את הסיפור מהמציאות המוכרת.

נריה, יש הפנמה;)... עיין בשיח שהתקיים כאן, לזה התכוונת?
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
הסיפור נהדר.
רק הערה קטנה, שאיננה מכוונת בדווקא אליך, אם כי היא קצת צרמה לי:
כשכותב מתאר שיחה - הוא אמור לתאר 'שיחה'. אף אחד לא מדבר בשפה גבוהה. צריך לדבר ללא שגיאות, אבל כתיבת משפטי שיחה אמורה להיות בשפה מדוברת, ולא בשפה כתיבתית. זה מוריד מהאותנטיות.
דוגמה קטנה לעניין: אף אחד לא אומר 'כמוסה'. כמוסה כותבים. אומרים 'כדור'. אותו הדבר גם בנוגע למשפט 'אך דווקא כעת כשהתחושות...' כתיבה נהדרת. דיבור גרוע. כשמדברים עם אנשים אומרים להם 'אבל דווקא עכשיו, כשהרגשות...'
כותבים רבים נופלים בפער שבין סיפור הרקע וכל שסביבו לבין הדברים הנאמרים על ידי הדוברים הסיפוריים.
השינויים האלו מכניסים את הקורא לסיטואציה. הוא יכול 'לראות' בעיני רוחו את האבא והילד מדברים. הוא רואה את התמונה שעל הקיר, את הלד ממולל בידים פתק קטן, ואת האבא שמניח יד גדולה על כתפו שלבנו. אפילו את הריח של החביתה מהבוקר הוא עוד יכול להריח. החוכמה בכתיבה היא להיכנס לסיטואציה בצורת חוויה אותנטית, כזו שכולנו מכירים מכל שיחה רגילה שלנו. שפה גבוהה מידי בשיחה רגילה וקולחת מנתקת את הסיפור מהמציאות המוכרת.
נגעת בנקודה עמוקה ונכונה מאד.
אני קורא סיפור של סופרת מוערכת ומפורסמת, שבו האמא מספרת לאבא על הבת ש"הצליחה לרתק את הקהל כבמטה קסם"...
מאיפה היא הביאה את המטה קסם הזה, שהשם ישמור? הספרות המודרנית היחידה שמוזכר בה מטה קסם זה רק בהארי פוטר. מישהו פעם השתמש בדו-שיח בדימוי מטה קסם??? רק האדמו"ר מקורצוויל אמר פעם בשעור שמסר על איסור כישוף באמצעות בובת וודו: "אני מחמיר, והארי פויטר".
וזה עוד מקרה קל. סופר צריך להבחין בין הכתיבה שלו שבה הוא יכול לשזור דימויים ספרותיים. עדיף מקוריים ולא שחוקים כמו "קבוצת המעריצים פעלה ללא ליאות כמו דבורים עמלניות". לבין דו-שיח שבו הוא אמור להישמע אמיתי ורהוט. ולא לקוח מאיזה מחזה של בנות סמינר.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #14
רהוט. מבטא במיוחד!
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
כתיבה רהוטה. אמנם לענ"ד הסיפור קצת בנאלי. אבל אולי זה מה שהנוער צריך...
וכמו שאמר בוקי לשולייתו הצעיר, בעת שרצה להפתיעו עם בקבוק של הרב'ה שנזרק בטעות-אנוש-חסר-לב למכולת המיחזור, וניחמו במילים מחורזות:
אכן, קצת ממחוזר ולא זר, אך בוודאי לבני הנוער לא מוכר ובטח לא מוזר!

קחו בחשבון: בני הנוער לא רגילים כמונו בסיפורים מעין אלו, ורבו הסיכויים שסיפור זה יעניין אותם, כמו שאותנו מעניינים סיפורים המרתקים והמפתיעים של ג'ורג' וחיזמייעסו.

"אני מחמיר, והארי פויטר"
רסיסי צחוק יצאו לי מהאוזניים! איי!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
קחו בחשבון: בני הנוער לא רגילים כמונו בסיפורים מעין אלו, ורבו הסיכויים שסיפור זה יעניין אותם, כמו שאותנו מעניינים סיפורים המרתקים והמפתיעים של ג'ורג' וחיזמייעסו.
בני הנוער רגילים להכל, קראו הכל, (ויותר מאיתנו)
ואם בציטוטים מהאדמו"ר מלא משנה מהשמו עסקינן כבר אמר זאת הרב שטיינמן, "הם יודעים יותר טוב מכם"
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
ואם בציטוטים מהאדמו"ר מלא משנה מהשמו עסקינן
א מחוצף!!! ראיתם פויקר? האדמו"ר מלא משנה מה שמו!!!
אתה היית רוצה שאני אקרא לך אשר מלא משנה מה שמו???
ואל תגיד שלא זילזלת כי היה צליל. בעצם הרמוניה שלמה.
האדמו"ר מלא משנה מה שמו, קאטלק...

נ.ב. לשאלתך: הכל דבש, אחי. פשוט אני עדיין תחת הרושם של ידידנו @נתן גלנט שכל הודעה הומוריסטית היא פוגענית (ובפרט חסידית) אלא אם כן צויין במפורש שאין קשר בין התמונה לכתבה/הסרט לשחקן/הזמר לקליפ/ילד החלאקה לסטודיו/המחשב למתכנת. זה הכל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
א מחוצף!!! ראיתם פויקר? האדמו"ר מלא משנה מה שמו!!!
אתה היית רוצה שאני אקרא לך אשר מלא משנה מה שמו???
ואל תגיד שלא זילזלת כי היה צליל. בעצם הרמוניה שלמה.
האדמו"ר מלא משנה מה שמו, קאטלק...

נ.ב. לשאלתך: הכל דבש, אחי. פשוט אני עדיין תחת הרושם של ידידנו @נתן גלנט שכל הודעה הומוריסטית היא פוגענית (ובפרט חסידית) אלא אם כן צויין במפורש שאין קשר בין התמונה לכתבה/הסרט לשחקן/הזמר לקליפ/ילד החלאקה לסטודיו/המחשב למתכנת. זה הכל.
ליטוויקעס, חסידים... ישן נושן.
למה לחזור על זה שוב???

נ.ב. אשר בכל ללא התכוון אל מי שאתה מתכוון.
למה לעורר מחלוקות? ועוד בערב פסח?!
;):)
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
ליטוויקעס, חסידים... ישן נושן.
למה לחזור על זה שוב???

נ.ב. אשר בכל ללא התכוון אל מי שאתה מתכוון.
למה לעורר מחלוקות? ועוד בערב פסח?!
;):)
ערב פסח זה הזמן, לבער את החמץ, ולהוציא שאור שבעיסה, שלא חלילה יחמיץ הכל.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת רד ג'לי
העירו לי שהפרולוג מרתיע מדי. מה אומרים, היה קורץ לכם בחנות, או ממש לא?

פרולוג

לא הרבה אני זוכר מאותו היום. הכול החל בו, ובאותה המידה - גם נגמר.

הייתה מסגרת טרפזית, בתוכה חלפו שלל מראות ואורות. מהירים מדי לתפיסת עין, מהפנטים כל כך. היו קולות דיבור מהוסים, צחוק ולעיתים זעם. קולות קטנים וגדולים התערבבו סביבי, התגוששו ביניהם. והיה דחוס, חם ממש, ומשהו לחץ לי על הבטן והחזה, הקשה עליי לנשום.

עוד הרבה דברים סבבו אותי, כמו קול שאון תמידי שזמזם לי באוזניים, מגעו של בד רך על הלחי ועיניים גדולות - שכשנחו עליי משכו אותי להסתכל בהן - חייכו אליי בחום והתפוגגו לאי שם.

הייתי עייף, או שהייתה זו התנועה המתמדת שהתישה את עפעפיי, הצניחה אותן מטה עם ראשי. שוב ושוב, שכן תמיד אירע משהו שהפריע – אור חד, תנועה פתאומית או צעקה נרגזת – שהקיצו אותי אל אותם מראות רצים, חולפים.

הרבה הפרעות היו, אבל האחרונה נצרבה בי חזק, לא נשכחה על אף כל שעבר עליי מאז. היא החלה בתנודה קלה שטלטלה אותי שמאלה, המשיכה בצרחה חדה שנגמרה בקול התנגשות אימתני. בעקבותיו הוטחתי קדימה, בחפץ אפור שעמד לפניי, יציב ודומם כמו אבן.

כאב לי. כאב שפשט במהרה בכל גופי, עם רטיבות שכיסתה עליי, ולרגע אחד, בטרם חשבתי לצרוח, שררה דממה. לא היה שאון, לא היו קולות. גם לא היו מראות, כמו שלא היו עיניים. נואש חיפשתי אותן, את העיניים והחום, אבל רק החפץ האפור, שהתלכלך בטיפות אדומות, נראה לעיניי.

המולה קמה כשהתחלתי לצרוח. קול דק שאג בכאב; אחר, צפצפני, פרץ בצעקות; ונוסף ייבב, כמעט לא נשמע. צרחתי חזק יותר, אולי חששתי שקולותיהם יגברו עליי, ישכיחו אותי. אולי חסרו לי העיניים. אולי הפחיד אותי הדם. שלי.

צרחתי את כולי. עד ששקעתי לתוך בועה שחורה, מרחפת. נבלעתי בה והקצתי במקום אחר. לבן, חריף, שקט וכואב.

זמן רב עבר מאז. הכאבים חלפו, גם הלבן והחריף. רק השקט נשאר.

הוא פמפם לי באוזניים באדוותיו של ים, בקושי הניח לקולות אחרים לחדור את הכרתי, להרעיד אותי.

אבל יום אחד גם השקט אזל. תחתיו באה פעילות קדחתנית, גלגולים רועשים של מיטת מתכת, דמויות בלבן שגהרו עליי מכל כיוון. מכשירים צפצפניים נותקו ממני כשהורדתי מן המיטה לטובת משטח צונן, כוסיתי בזכוכית שלקחה איתה את הקולות.

כשחזר השקט, החל המשטח להתחמם. חום גדול, נוראי, מחק ממני מחשבות ורצונות. איבריי נמסו לאיטם, נטפו ממני באגלי דם, מילאו את המיכל בקצף ובעבוע.

החום שכך, נותר על טמפרטורה חמימה, רגועה. היה בה משהו מרדים, מעייף כל כך. הלאות נגסה בי, עמוק פנימה, וכשהוזרמתי החוצה, אל מבחנות זכוכית קטנות, לא היה בי כוח להתנגד, לשצוף אל מעבר לשפתן.

דמי שלי, וורידיי, עורקיי, איבריי, גידיי. כל כולי הייתי כלי ביד היוצר, משוסע ומפורק לאלפי מבחנות אדמדמות, נוזליות. כאילו מעולם לא הייתי גוף, רק יישות מעורפלת, מתקשה לתפוס במציאות.

הרגשתי אותן, כל מבחנה ומבחנה. כל מולקולה ומולקולה שבה. אך לא יכולתי לעשות דבר בשביל לחזור להיות עצמי. מגובש, חי, נושם, פועל.

חלוקים לבנים נעו סביבי. דיבורים גבוהים, בתבניות שרק מאוחר יותר הצלחתי לקלוט ולפענח, נשפכו מפיהם. הם תמיד מיהרו, תמיד החמירו סבר ותמיד הציקו - שקשקו וייצבו. חיממו וקיררו. שפכו ואספו. פיצלו ולא איחדו.

הפיצול כאב לי. כאילו ניתקו ממני רגל, עקרו עין, חתכו זרוע. לא יכולתי לזעוק, לא היה לי פה לעשות זאת. תססתי בשקט, העליתי קצף לתוך עצמי, מילאתי מבחנות, פוצצתי אחת לאחת.

הם היו מהירים ממני, שאבו אותי בגלילי גומי גדולים בטרם הספקתי לאחד את כל חלקיקיי, לנסות להתגבש אל עצמי הישן. הרתיחו תחתיי מתכת, בעבעו אותי עד אובדן מחשבה.

ערפל אפף אותי, לקח ממני כל יכולת לפעול, וכשפוצלתי שוב למבחנות, נקרע בכאב שלא יכולתי לבטא, הבנתי שעדיף להניח להם לעשות בי כחפצם מלנסות לפרוץ שוב את גבולות הזכוכית.

ימים עברו כך. שבועות ששתקתי, שהכלתי כל ניסוי אפשרי. חודשים שלמדתי שפה, מילים ומושגים לצד עוצמות כאב.

חודשים שגם הם הצטברו איתי - על שולחנות, תחת מיקרוסקופים, בתוככי כוסות מדידה ולצד מסמכים – לשנים ארוכות, מייגעות כל כך.

דווקא טמפרטורת החדר, שהחלה להצטנן ביום ככול הימים, הצביעה על שינוי קל בהלך הרוח. מאוחר יותר, כשכבר הקור הצליח לחדור אליי ולצמק אותי לתוך עצמי, למרקם ג'לי אוורירי וחלקלק, הועלו כל מבחנותיי על שולחן ארוך ומכיל.

מכונות זרוע נתלו מעליו, צבתותיהן נעו מעליי בתזזית, פוקקו את מיכלי הזכוכית הזעירים שאצרו אותי בתוכן. רציתי לתסוס, לפרוק את עצמי מהכלים המגבילים, לזרום אל הרצפה, למצוא מפלט ולברוח מהמקום שסגר עליי. אבל החלוקים חשבו על מזימתי, ושואבים, שהוכנו מבעוד מועד, החלו לרעום סביבי. ינקו אותי אל תוכם והשליכו אותי, את כולי, אל תוך קופסא אטומה, עשויית מתכת.

המתכת צרבה אותי בקור, הידקה את המולקולות שלי זו לזו, וכשתדהמה מהולה בכעס שיחקה בי, החלו הללו להסתדר. סוף סוף.

עור וגידים נרקמו בי. עצמות התקשו ואיברים התעצבו. הלמות לב סדירות, רכות, הזרימו דם בעורקיי, ועצבים הנידו את בוהניי קלות, במעט המקום שנמצא להן.

הייתי אני. ממש אני. גדול בהרבה משזכרתי. השמיעה הפכה אמיתית, תחושתית ולא תִידְרִית; עפעפיי, שהתקשו להתנתק, גילו בפקיחתן רק חושך, אך כזה שניתן לחוש, לא רק לשער; ונחיריי, שרטטו עם נשימותיי, החדירו לתוכי גם ריח. ריח שלי, חסר דם.

רציתי לבכות, ליילל על השנים שאבדתי מעצמי, אך פחדתי מכל אלה שסגרו אותי בקופסא. פחדתי שישחקו שוב במולקולות שלי. שישחקו בי.

החושך נמשך עוד רגעים ארוכים, בהם יכולתי לחוש בתנודות הקופסא, כאילו גולגלה אל מקום אחר. כשאלו תמו, נשמע קול פקיעה וכשהחלה המתכת שמעליי לנוע מעלה, באלכסון, כיסה את שדה ראייתי גל של הבל קור, התערבל מעליי באדים.

מצמצתי מול האור הפתאומי, ניסיתי להטות את ראשי הצידה, לחמוק מהכאב שהסב לי. חשתי גם כך יותר מדי לאחרונה. לא הצלחתי, המתכת עליה נחתי הייתה בעלת גבולות ברורים, לא אפשרה לי דרך מוצא מלבד לעצום עיניים בחוזקה, לכאוב רגע ארוך של אדמימות בוהקת תחת שמורות עפעפיי.

האדמימות הלכה וכהתה, הבוהק התרכך והתערפל, אך עוד לפני שהחלטתי לפקוח שוב את עיניי, נשמעו לי הקולות.

הם היו מוכרים, שכן שמעתי אותם היטב במהלך השנים האחרונות, וכמו תמיד, גם אז עסקה שיחתם בי. זו הפעם – על צורתי הברורה, חזי העולה ויורד ונשימותיי האיטיות.

"פנס", הגה אחד מהם מילה לא מוכרת, בטון שכולו פקודה.

רשרוש ארוך נשמע ומשהו חמים נגע פתאום בצמד עפעפיי, ניתק ביניהן ומיקם מעל עיני האחת אור אדיר.

"האישון מצטמצם", המהם הקול ההוא. אצבעותיו התרוממו ממני, נעו שמאלה עם האור.

פקחתי את עיני השנייה, הרמתי את שמאלי והיכיתי בידו של החלוק, דחפתי אותה ממני והענקתי לעצמי רווחה.

בעתה איבדה את הצבע מפניו, מכשיר האור החליק מאצבעותיו ועיניו התעגלו באי אמון. אך לא לזמן רב. "שלום, רד", הוא התעשת, אסף את המכשיר וגזל ממנו, בלחיצה על ראשו, כל שביב אור. "לא חשבנו שתתעורר כל כך מהר!"

רציתי להגיד שהייתי ער כל הזמן, שסבלתי נורא ושאני מאד מאד רעב עכשיו, אבל במקום זאת שפתיי רק נעו לאט, ברטט: "ר-רד?"

לא קראו לי רד. הייתי בטוח שלא. אבל לא זכרתי שום דבר אחר. רק את העיניים ההן, הגדולות.

"דוקטור ניידל, נעים גם לי", הרים החלוק את ידו הריקנית, פרש את כפה מולי. "לא תלחץ?" הוסיף ברמז לחיוך, שהלך וצנח כשלא הגבתי.

"ערכתי איתך היכרות", חזר והבהיר, טלטל את ידו מולי. "כעת עליך ללחוץ לי יד, או שאינך מבין אותי?!"

פחדתי ממנו באותו הרגע, פחד שגרם לי להניע את ראשי מעט, בטווח שהמתכת סיפקה לי, ימינה ושמאלה. לצרף בחשש, בקול דק וצרוד: "לא. לא מבין אותך בכלל".

זוויות שפתיו של החלוק רעדו, גניחה נמלטה מהן. הפכה לצחוק שטלטל את גוו והדביק את שאר החלוקים.

כעס מילא אותי. נשכתי שפה, קימטתי גבות וקמצתי אגרופים. החלוק הבחין בהבעתי הנרגזת, יישר את שפתיו לפס מהודק וחושב.

"אני שמח שאנו מבינים זה את זה, רד", הוא השמיע את קולו כששפתי שוחררה מלחץ שיניי. כפו הושטה אליי שוב ועיניו הבזיקו כאשר אמר: "ועוד יותר להודיע לך שאנו נעשה דברים גדולים יחד, גדולים משהאנושות מסוגלת לדמיין!"

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה