שכחתי לקחת את ה'ויטמין'...

  • הוסף לסימניות
  • #1
לאחרונה הייתי מספר שעות
יחד עם 2 ילדים

ילד 1
שבהתחלה הייתי בטוח שהוא פשוט אילם
לא דיבר מילה!
על השאלות ששאלו אותו
רק הנהן בראשו בהן ולאוו
(לאחר מכן שמעתי איך שהוא מברך
בדבקות ובקול גבוה במקצת
ראיתי שהוא יודע לדבר...:))

ולידו ישב ילד אחר בן גילו
ילד המתמודד
עם קשיי קשב וריכוז קשים...
היה פעיל בכל רגע...
לא הפסיק לדבר כמעט לשניה...

והסובבים?
יצאו מעצביהם!
אולי אתה יושב כבר רגוע?!
אולי אתה מפסיק כבר לדבר כ''כ הרבה?!
אולי אתה קצת לא מפריע לאחרים לדבר?!

והילד?
כאילו לא מדברים בכלל אליו
ממשיך להשתולל / לקפוץ / לדבר ולספר
ביתר שאת...

את האמת
לי זה לא הפריע
אפי' שכמעט לא נתן לי לדבר...
כי הבנתי והפנמתי
שזה פשוט לא תלוי בו
הוא לא מצליח לשלוט על ההתנהגות שלו
והוא סובל מהתנהגותו לא פחות מסובביו!

ראיתי עד כמה הוא מקנא
בילד הרגוע היושב לצידו
שפשוט לא פוצה את פיו
והיה ברור שהוא לא מצליח לשלוט על ההתנהגות שלו
אפי' שהוא רוצה כל כך
(כך הרגשתי, אין לי מושג אם זה נכון מבחינה מקצועית...)

ולאחר מכן סיפר לי שהוא היה ככה
בגלל ששכח לקחת את ה'ויטמין'...
ועכשיו הוא כבר לא יכול לקחת
כי אם כן
הוא לא יוכל לישון בלילה
כפי שכבר קרה לו בעבר...

ריחמתי עליו
כולו ילד
והוא כל כך מתמודד...
כל כך רוצה לא להיות ככה...
ילד כל כך חכם שקולט מצוין
את אי הנעימות שיש בסביבתו
אבל זה פשוט קורה לו
מבלי שיוכל לשלוט על זה...

ועל כן כשראיתי
את הסרטון הזה
עשיתי מיד וווהההוו
הלוואי שהאבא של הילד הזה
יצפה בזה

הוא יוכל לעזור לילד שלו
לחיות חיים אולי קצת יותר מתוקים
קצת יותר נחמדים...
שלא יהיה דחוי כל הזמן
שהילד יקבל את הכלים הנכונים
שיוכל לשלוט על עצמו
עם או בלי ה'ויטמין'...

ועל כן
אם גם לך יש ילד כזה
שמתמודד עם קשיי קשב וריכוז
ולאוו דווקא דומים בדיוק לילד שאני פגשתי
או קשיים רגשיים
אתה חייב לצפות בסרטון הזה כאן
(אם חסום לך
שלח מייל ל- <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
ותרשום בשורת נושא 944)

כי אני בטוח שאתה רוצה בכל נפשך
להקל מהילד שלך את ההתמודדות הכ''כ קשה

נשאר לי רק לאחל לך
נחת מלוא חופניים
אהרן גרינפלד
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
רואה את הסבל של הילדים, בתור גננת. והגיל שלהם קטן מדי בשביל ליטול את הויטמין.
התמודדות יומיומית (שלא לדבר על ההורים).
המילים נכונות כל כך. תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
רואה את הסבל של הילדים, בתור גננת. והגיל שלהם קטן מדי בשביל ליטול את הויטמין.
התמודדות יומיומית (שלא לדבר על ההורים).
המילים נכונות כל כך. תודה!

נו
מה אפשר לעשות לילד בגיל 3 שהוא עוד במעון שרואים שיש לו הפרעת קשב וריכוז?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
נו
מה אפשר לעשות לילד בגיל 3 שהוא עוד במעון שרואים שיש לו הפרעת קשב וריכוז?

גם בגיל 3, ברגע שרואים תסמינים של קשב וריכוז, אפשר לעזור לילד, על ידי כך שיתנו להורים כלים מתאימים והבנה מה כוללת ההתמודדות עם הילד בתחום של קשב וריכוז.
עם הכלים המתאימים אפשר לא רק לעזור לו אלא גם לדאוג לכך שהוא לא יפתח באמת קשב וריכוז.
איך? צפו בסרטון כאן
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
גם בגיל 3, ברגע שרואים תסמינים של קשב וריכוז, אפשר לעזור לילד, על ידי כך שיתנו להורים כלים מתאימים והבנה מה כוללת ההתמודדות עם הילד בתחום של קשב וריכוז.
עם הכלים המתאימים אפשר לא רק לעזור לו אלא גם לדאוג לכך שהוא לא יפתח באמת קשב וריכוז.
איך? צפו בסרטון כאן
צפיתי בסרטון
בלה בלה בלה כרגיל נגד הריטלין בלי שום תוכן מהותי.
אם היה אומר שהוא משלב נטילת כדור והדרכת הורים ואחרי תקופה לנסות להוריד מינון בהנחיית רופא זה היה משכנע יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
נראה לי זה רק חלק אחד מתוך כמה חלקים
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
צפיתי בסרטון
בלה בלה בלה כרגיל נגד הריטלין בלי שום תוכן מהותי.
אם היה אומר שהוא משלב נטילת כדור והדרכת הורים ואחרי תקופה לנסות להוריד מינון בהנחיית רופא זה היה משכנע יותר.
לא ממש צפית.
כי הוא אומר מפורש שהוא אינו נגד ריטלין רק נגד השימוש המופרז והגורף בו, וכן הוא אומר שגם כשצריך לתת ריטלין, אפשר לתת מנות מאוזנות יותר עם טיפול רגשי נכון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
לא ממש צפית.
כי הוא אומר מפורש שהוא אינו נגד ריטלין רק נגד השימוש המופרז והגורף בו, וכן הוא אומר שגם כשצריך לתת ריטלין, אפשר לתת מנות מאוזנות יותר עם טיפול רגשי נכון.
לא אכנס להתפלספות
והוא בדיוק כמו כולם נגד הריטלין
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #12
בתקנון שקבלנו מהחיידר של הבן שלי, כתוב שתלמידים הזקוקים לויטמינים ולתוספים, חובה על ההורים לדאוג שיקחום לפני הלימודים...
ולעניין עצמו, אני לא יודע מה בסרטון, אבל מדובר בניסיון ברור למכור איזה משהו בכסף.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
ולעניין עצמו, אני לא יודע מה בסרטון, אבל מדובר בניסיון ברור למכור איזה משהו בכסף.[/QUOTE]

מה רע בלמכור משהוא בכסף?
יהודי עמל וטורח להפיק מוצר כלשהוא, הוא משקיע עמל ויזע ביצור ומבקש למכור אותו ולהתפרנס.
אף אחד לא חיב לקנות, אבל למה לקטול מראש ולזלזל. אני מניחה שהוא שילם כסף מלא על הפרסום
והיחס המזלזל מרפה את ידיו של לקוח פוטנציאלי שאפילו לא ישקול את הדברים .
האם זה הוגן?
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
  • הוסף לסימניות
  • #16
ברור שבכסף,
יש מישהו שמוכר משהו בחינם?
זה לא אומר שאין לו משהו שווה למכור לי.
כשכתוב, ניתן לקבל חינם את הסרטון שתגלה לך את השיטה שגרמה ל- 844 ילדים עם קשיי קשב וריכוז וקשיים רגשייםלהרוות את הוריהם מלוא חופניים נחת בחופש!
ובעצם אתה לא מקבל שום דבר בחינם חוץ מניסיון שיווקי, אז זה לא זה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
כשכתוב, ניתן לקבל חינם את הסרטון שתגלה לך את השיטה שגרמה ל- 844 ילדים עם קשיי קשב וריכוז וקשיים רגשייםלהרוות את הוריהם מלוא חופניים נחת בחופש!
ובעצם אתה לא מקבל שום דבר בחינם חוץ מניסיון שיווקי, אז זה לא זה.
נו, באמת...
הסרטון מגלה מה השיטה, ולא את השיטה בעצמה..
(ראיתי רק את החלק הראשון, נאמר שם שבחלקים ההמשכיים יש כן יותר כלים אמיתיים)
בכל מקרה, שיווק זה היום לא מילה גסה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
כשכתוב, ניתן לקבל חינם את הסרטון שתגלה לך את השיטה שגרמה ל- 844 ילדים עם קשיי קשב וריכוז וקשיים רגשייםלהרוות את הוריהם מלוא חופניים נחת בחופש!
ובעצם אתה לא מקבל שום דבר בחינם חוץ מניסיון שיווקי, אז זה לא זה.
המספר 844 כבר לא רלוונטי, זה כבר אוחז באלפים...
הוא עוד מעט כבר מתחרה עם מספר הילדים שמקבלים ריטלין....
וברצינות, אם יש לו שיטה מצליחה אז בכבוד רב, אבל מאיפה צץ פתאום מישהו יו"ר מכון וכו', עם מאות ילדים שטופלו וכו', האם שמעתם פעם על המכון והארגונים הללו?
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
ברגע הראשון שקראתי את ההודעה נכנסתי לסיפור כאבתי בשביל הילד וכו..
אין אפס כתוב מרגש..
אבל ברגע שראיתי את הסוף זה היה ממש מעצבן..
זה מעצבן שמשהו שמנסה לשווק משחק ברגשות שלך.. כביכול אשכול כאוב של אדם שישב באוטובוס
כמו אשכולות רבים שמתפרסמים כאן..
(אגב גם בעיתון כשרוצים לעשות פירסומת חייבים לכתוב למעלה כתבה אינפורמטיבית..)
ולא שמים טור מרגש ובסוף אתה קולט ששיחקו בך וזה לא סיפור אלא פרסומת.!
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
ברגע הראשון שקראתי את ההודעה נכנסתי לסיפור כאבתי בשביל הילד וכו..
אין אפס כתוב מרגש..
אבל ברגע שראיתי את הסוף זה היה ממש מעצבן..
זה מעצבן שמשהו שמנסה לשווק משחק ברגשות שלך.. כביכול אשכול כאוב של אדם שישב באוטובוס
כמו אשכולות רבים שמתפרסמים כאן..
(אגב גם בעיתון כשרוצים לעשות פירסומת חייבים לכתוב למעלה כתבה אינפורמטיבית..)
ולא שמים טור מרגש ובסוף אתה קולט ששיחקו בך וזה לא סיפור אלא פרסומת.!
דווקא בכותרת כתוב פרסום מאושר.
ממש ברור שזה פרסומת.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

בין אבחון לרצון

תשמע, חשוב לי לפני שאספר לך את הסיפור האישי שלי להבהיר לך משהו: אני לא רופא ולא מומחה בכלל, איש רגיל, עם סיפור רגיל. המידע הרפואי שיוזכר כאן, זה מה שהיה איתי, ולכל אחד הסיפור שלו, ואין לראות בדברים מידע רפואי, ובכלל, אף פעם סיפורים הם לא סמך למידע רפואי, רק בכל דבר להתייעץ עם הגורמים המוסמכים לכך.

והאמת שאם אתה חושב על זה, זה הסיפור הגדול של החיים שלי: שהמידע הרפואי עליו הסתמכו לא היה מדויק ומספיק רחב מבחינה מקצועית. אצלי זה עלה ביוקר, בהפסד של הרבה שנים ובחוויית כישלון שהותירה רושם לא פשוט. אז אתה לפחות אל תסמוך על סיפור בשביל להחליט משהו.

הייתי ילד מלא חן ועוד יותר מלא מרץ. אבא שלי תמיד אמר שהוא ישכיר אותי לתחנת הכח בחדרה. מטבע הדברים את אבא זה הצחיק, את המחנכים שלי פחות.

אז תצרף את המרץ שלי בשיעורים בתוספת חוסר היציבות במבחנים, פעם חמישים, פעם מאה, קח עם זה גם את כל המכות שחילקתי, ותקבל מסקנה: ככה אי אפשר להמשיך.

המלמד צלצל איפוא להורי: "נראה לי שלילד שלכם יש הפרעת קשב וריכוז, לא צריך להיבהל, כמוהו יש עוד שישה - שבעה בכיתה, הוא יקח ריטלין לא קרה כלום". והפנה אותנו לרופאת קשב וריכוז לבדיקה.

באנו לרופאה. לכבוד הרופאה לא היה זמן, והיא גם כעסה קצת שאיחרנו. אז היא הביאה לאבא מהר כמה מסמכים שבראשם כתוב "טופס סולם הערכה ע"ש NICHQ ונדרבליט".

למחרת, לקראת סופו של עוד יום מתיש לי ולמחנך, הבאתי ברגע האחרון את המסמך למחנך, הוא סימן מה שסימן בזריזות, והחזיר לי במעטפה סגורה. אחר כך גם אמא ואבא מלאו משהו וחזרנו עם המסמכים לדוקטור 'קשב וריכוז' שהפכה למורה לחשבון וספרה נקודות מהמסמכים שמלאנו ובסוף פסקה: הילד ADHD. הוא צריך סיוע תרופתי.

מאז התחלתי שנים מתמשכות ובלתי נסבלות של ניסוי וטעיה, התחלנו ב'ריטלין', עברנו ל'וויואנט', משם ל'אטנט', אחרי זה 'קונצרטה' ובחזרה ל'ריטלין'- אבל 'אל אי' (שחרור מושהה). כאן זה כתוב בשתי שורות אבל בכל פעם זה תהליך מתמשך של חודשים. ניסיון הסתגלות, עוד ניסיון אחד, הבנה שזה לא טוב ומעבר לתכשיר הרפואי הבא.

וכל החודשים - ואחר כך גם השנים הללו – היו סבל מתמשך לי ולמחנכים שלי, כי לא באמת חדלתי להפריע, כן סבלתי משינויים במצבי הרוח, עצבנות יתר, ומריבות בלתי פוסקות עם כל מי שסבב אותי. המון התפרצויות. זה היה נורא. ולמלמדים לא היה אפילו זכות טענה כי הרי אנחנו בתוך התהליך ועושים את המוטל עלינו.

שלא תבין אותי לא נכון, אני לא מתנגד לריטלין, אני ממש בעד, אבל בעד שזה יעזור, אצלי זה לא עזר. ובעיקר אני בעד מודעות לכך שיש בעיות אחרות ייחודיות שיכולות להראות כמו קשב וריכוז אבל הן לא. וריטלין יכול להזיק ולהחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, חרדה, שגורמת להתפרצויות, שיכולות להיראות כמו קשב וריכוז, רופאת הקשב לא תדע זאת וריטלין עלול להחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, אוטיזם קל, רק פסיכולוג מומחה לאוטיזם ידע לבדוק זאת, אנו עלולים לסגור את העניין עם ריטלין ולחיות שנים עם טעות נוראה.

אז אני ממש תומך בריטלין למי שיש לו הפרעת קשב. פשוט אני יותר תומך בבדיקה יסודית.

נחזור אלי. התגלגלתי משנה לשנה, תוך כדי ניסוי וטעיה של כדורים, סיימתי כיתה ח', התחלתי ישיבה קטנה כשאני הולך על רגל שמאל. אחר כך הפסקתי ללכת. הישיבה פנתה לארגון ביישוב שלנו שעוזר לבחורים, בקשו מהם למצוא לי מקום אחר.

איזה אברך צעיר ונחמד פגש אותי וביקש לפני הכל לשמוע עלי. אמרתי לו שיש לי הפרעת קש"ר, ושאנחנו בודקים מהי התרופה המדויקת עבורי. הוא שאל אותי: מי אמר שאתה 'הפרעת קשב'? אמרתי לו: מה זאת אומרת? אתה לא רואה שאני קופץ? אבל הוא חזר על השאלה: מי אמר? אמרתי לו שהמלמד בכיתה ה' מילא שאלון, והרופאה ספרה.

האמת? הוא היה קצת צעיר וחוצפן. מה אתה ככה מערער על מוסכמות? אבל יש משהו חזק בניצוץ שהיה לו בעיניים שזה שכנע.

בערב הוא צלצל להורים שלי וביקש מהם לנסוע לרחוב הרב שר 3 בבני ברק, שם יושב אדם בשם הרב מיכאל בונצל. ולהתייעץ איתו. הם נסעו, כנראה ידעו למה. אני ידעתי רק כשבאתי. כתוב שם שהוא דוקטור, לא סתם דוקטור אלא פ ס י כ י א ט ר. אותי? הבחור השנון של השיעור? לפסיכיאטר? מה אני קוקו?

אבל אבא ואמא הסבירו לי בסבלנות, שפסיכיאטר זה לא ל"קוקואים" אלא לכל מי שרוצה לעזור לעצמו ברצינות, ואני בהחלט רוצה לעזור לעצמי ברצינות וזקוק לעזרה.

ד"ר בונצל שוחח איתי ועם הורי שעה ארוכה ואחר כך ביקש ממני לכתוב ולצייר ואפילו לשחק. בלב חשבתי "מה, אני בכיתה א'?" אבל התביישתי מאדון בונצל. הוא רק הביט בי ואז פסק: "לבן שלכם אין הפרעת קשב וריכוז".

בום. היינו בהלם. ארבע שנות סבל שהסתיימו פתאום.

הוא הסביר לי שיש לי אימפולסיביות (חוסר יכולת איפוק) קשה מאוד, אבל לא כרוכה בהפרעת קשב וריכוז. נתן לי תרופה זמנית (אוטומקסטין), והמליץ להורים שלי למצוא לי מומחה לאימון אישי בשיטת CBT. שיעזור לי ללמוד להתאפק, ולהפסיק את התרופה.

ההורים שלי הפגישו אותי עם מישהו צדיק, הוא נראה לי גם משגיח או עומד בראשותה של ישיבה, הוא לא למד את השיטה הנ"ל (הוא למד משהו שנקרא "שפר" או מילה דומה), הוא היה בעיקר עם לב גדול והמון ניסיון.

התחלתי להיפגש איתו, הוא לימד אותי עולם שלם שקשור להסתכלות שלי על עצמי, לסטיגמות שהדבקתי לעצמי במשך השנים סתם, ועכשיו הפכתי את הדימיון הזה למציאות עכורה, להפרדה בין בעיות אמיתיות שיש לי לבין בעיות מלאכותיות שאני או אחרים במשך השנים שכנעו אותי שיש לי, ומהם צריך להיפרד בזריזות ובקלילות.

הוא מאוד הפתיע אותי: הוא אמר לי ''אם הבעיה היתה קש"ר, לא הייתי אומר זאת, אבל מאחר שיש אבחון מוסמך שהבעיה שלך היא רק יכולת האיפוק, נוכל יחד לגמור את זה ומהר עם תרופה שנקראת: כח הרצון".

נ.ב. זה רק סיפור. לכותב אין שום מידע מקצועי, לידע מקצועי יש לפנות לגורם מוסמך בלבד.
לאחר שיטוט אחרי מאמרים אודות גיל הרך, נתקלתי במאמר פורץ מחשבה מאת יעל דיין באתר של ד"ר עדה בקר וליזי דוידי
כבן משפחה של גננת בגיל הרך הבנתי שכל מילה במאמר הינו אמיתי ויש כאן משהו המצריך חשיבה, נשמח לקרוא את דעתכן

1837.

פרידריך פרבל
מקים את גן הילדים הראשון בעולם. ממציא את השם – "גן ילדים".
בשם זה רוצה להדגיש את מהותו של המוסד כמקום המאפשר לילדים וילדות לגדול ולהתפתח כפרחים בגינה – באופן חופשי, עצמאי, על פי טבעם הייחודי.
בגן הזה יהיו פעילים, ישחקו, יטיילו בטבע, יטפלו בגינה, יעסקו במוסיקה ושירה ויזכו לכבוד.
גן הילדים יהווה סביבה בה קיימת הרמוניה ואחדות בין האדם, הטבע והבריאה, בין המשפחה והגן, בין הגוף, הנפש והאינטלקט.
בגן הילדים יכולים הילד והילדה לשהות עם חבריהם מחוץ למגבלות שמטילה המשפחה ובסביבה מוגנת.
הוא גם המציא את מקצוע ה"גננת" ולצורך הכשרתה הקים סמינר לגננות ראשון בעולם.

פרבל היה כנראה זה שטמן בנו את רעיון המפגש.
הוא תיאר את סדר היום בגן וציין שבבוקר כולם מתכנסים לשירה משותפת, שרים שירי בוקר טוב, שירים על מזג האוויר, עונות השנה ומנהלים שיחה על נושא כלשהו. מאז ועד היום כל הילדים והילדות בגן, כנראה בכל העולם, מתכנסים בבוקר למפגש.

איך קרה שהמפגש מתקיים כבר 180 שנה ואף אחת לא שואלת למה? מי צריך את זה?
אולי החשיבות שאנחנו מייחסות למפגש נובעת מהחשש שיחשבו שאנחנו טיפשות?


כ-70 שנה מאוחר יותר, בשנת 1907, מקימה מריה מונטסורי, (1870 – 1952) את גן הילדים הראשון באיטליה. כמו פרבל, גם מונטסורי דוגלת בפיתוח העצמאות של הילדים והילדות בגן ומעודדת חופש ובחירה.
יחד עם זאת, כאשר היא כותבת את ההנחיות למפגש בספרה "שיטת מונטסורי" (1909), ניתן לראות כי אין התייחסות לעצמאות או בחירה של הילדים והילדות.

על פי ההנחיות של מונטסורי, הגננת מסבירה לילדים ולילדות שצריך ללכת בשקט למקום הישיבה הקבוע, לשבת כשהרגליים נוגעות ברצפה והידיים על השולחן, הראש זקוף. בדרך זו, מסבירה מונטסורי, היא מלמדת יציבות ואיזון. אחר כך הילדים והילדות קמים כדי לשיר.

הגננת מסבירה שבזמן הקימה והישיבה אין צורך להרעיש. הגננת יכולה גם להסב את תשומת הלב לילד שהגיע נקי, חדר שסדרו יפה ומעשים אחרים הראויים לשבח.

אחר כך פותחת הגננת בשיחה. היא שואלת מה עשו אתמול, כיצד התנהגו, במה שיחקו, כיצד התייחסו להורים, האם דברו בנימוס, האם עזרו לאמם, האם ספרו בבית מה למדו בגן. ביום שני (אצלנו ביום ראשון), השיחות ארוכות יותר והגננת מבקשת שיספרו כיצד בילו בסוף השבוע.

אם מישהו מספר שאכל משהו לא ראוי (אצלנו: ממתקים), הגננת מסבירה שזה מזיק. השיחות נסובות על ימי הולדת, מסיבות ואירועים אחרים במשפחה או בשכונה וכך היא מלמדת על מה ראוי לשוחח ומפתחת את השפה.

הדמיון שבין תיאור זה למפגשים המתקיימים כיום מעיד על השפעת מונטסורי על הגנים בארץ.

האם התיאור הזה מעורר בנו אי נחת? למה?

בי מעורר התיאור הזה אי נחת מכיוון שהוא מציג גננת השולטת בילדים ובילדות ודורשת מהם ציות. הם צריכים ללכת בצורה מסוימת, לשבת בצורה מסוימת, לדבר בצורה מסוימת. הם פסיביים, נשלטים על ידי הגננת. אין מקום ליוזמה, לבחירה, למגוון של התנהגויות ולביטוי של הבדלים אינדיבידואלים. שליטת הגננת היא מוחלטת גם אם נעשית בצורה נעימה ורגועה. זהו אילוף.

זו גם דעתי על המפגשים המתקיימים כיום בגן. אמנם, הדרישה להליכה או ישיבה מסוימת, קיימת פחות היום, אבל משפטים כמו "שבי יפה", "תקשיבי" "תהיו בשקט" "לא מדברים כשאני מדברת" "לא מחזיקים חפץ ביד", רווחים בהחלט. המפגש, מעצם מהותו, כשכל כך הרבה ילדים וילדות נדרשים לשבת ביחד, מאלץ את הגננת לשלוט בהם.
קשה מאד בסיטואציה כזו להתייחס לכל ילד או ילדה באופן אישי, להתחשב ברצונות או בצרכים של כל אחד ואחת. זו סיטואציה המאלצת את הגננת להסתכל עליהם כקבוצה הומוגנית שצריך לשלוט בה. השליטה של הגננת באמצעות הדרישה להתנהג על פי אמות המידה שהיא קובעת, הופכת את הילד או הילדה לאובייקטים חסרי אונים.

אם כך, מדוע המפגש, שלדעתי זו הפעילות הכי פחות מוצלחת בגן, מחזיק מעמד כבר מאה ושמונים שנה ונתפש כפעילות חשובה והכרחית? כנראה שיש לכולנו צורך בשליטה, כנראה שאנחנו מפחדות לאבד שליטה. המפגש נותן לנו מסגרת מצוינת לשלוט.

הבעיה היא שכפי שלכל אחת מאתנו יש צורך בשליטה, הרי אנחנו מתקוממות כשמנסים לשלוט בנו ולהצר את האוטונומיה שלנו. כשמנסים לשלוט בנו אנחנו רוצות להתנער מהשליטה, אנחנו שואפות לאוטונומיה. זה הפרדוכס של המפגש – מצד אחד הגננת מתרגלת את הצורך שלה בשליטה אבל בצד השני, אצל חלק מהילדים והילדות מתעורר מרי, התנגדות שישלטו בהם. התנגדות זו נתפשת על ידי הגננת כ"הפרעה". הטיפול בהפרעה הוא יתר שליטה. יתר שליטה עלול להוביל לעוד ועוד הפרעות או במצבים חמורים יותר לפחד מפני הגננת. כך נוצר מעגל בו כולם – גננת ילדים וילדות חווים תסכול, חוסר אונים וייאוש.

כשאנחנו חוות תסכול וחוסר אונים אנחנו מחפשות אשמים. כך ילדים או ילדות ש"מורדים" במפגש ומתנגדים לציית לגננת, הופכים לילדים או ילדות עם "קשיי התנהגות" "קשיי קשב וריכוז" וכך הדמוי העצמי שלהם נפגע מאד. צריך להבין שלא בהם טמונה הבעיה אלא במפגש. מצד שני סטודנטיות או גננות שלא מעוניינות או לא מצליחות "לשלוט" נתפשות כגננות לא ראויות, הן לא מספיק "אסרטיביות" וכך הדימוי המקצועי שלהן נפגע מאד.

כל השיח השיפוטי הזה היה נמנע אם לא היה מפגש בגן. אם לא היה פרק הזמן הזה שהוא חממה ליצירת קונפליקטים, אבוד שליטה, תסכול וכעס.

יש גננות המתגאות שמשך המפגש שלהן הוא ארוך מאד "אצלי יושבים במפגש יותר מחצי שעה", על מה הגאווה? על יכולת השליטה והאילוף? כמה מכן באמת מצליחות לשבת שעור שלם בקשב מוחלט למורה? בלי לחלום, בלי SMS, אם אתן לא יכולות, למה זה מצופה מילדים וילדות בגן? הרי זו האשליה הגדולה של המפגש, האשליה שהם אכן מקשיבים ולומדים. הם בסך הכול למדו להשתעמם בשקט, להעמיד פנים, לשבת כך שלא ישימו לב אליהם עד שיוכלו לחזור בשלום למשחקיהם. למידה משמעותית מתרחשת תוך כדי פעילות, לא בישיבה פסיבית. אז בשביל מה מפגש?

המפגש מפריע לפעילות השוטפת, מנתק את הילדים והילדות מעיסוקיהם, מייצר מעבר תזזיתי של סדור הגן ומבטל את הייחודיות של כל פרט בקבוצה. תארו לכן גן ללא מפגש, אין פרק זמן תזזיתי של סדור הגן לפני מפגש, אין קטיעת פעילות, אין כעס על אלו המתחמקים לשתייה, לשירותים, רק כדי "להרוויח" עוד שתי דקות מהמפגש. הפעילות ממשיכה לזרום, הגן ממשיך להתנהל בשקט ובשלווה.

בואו נודה על האמת, המפגש הוא פעילות שרוב השותפים לה – גננת, ילדים וילדות – היו שמחים לותר עליה.

אפשר אולי בסוף היום לקיים מפגש פרידה קצרצר, כפי שגדעון לוין (1921 – 2004), מכנה זאת "התכנסות חברתית". לוין קובע: "המפגש בנוי על יסוד עיקרי אחד: הוא חייב לאפשר השתתפות פעילה למירב הילדים באותו זמן", שירה בצוותא ומשחקי חברה.

כן, מפגש הוא חשוב, המפגש בין גננת או סייעת לילדים וילדות, מפגש של החלפת דעות ורעיונות, מפגש של סיפור ספורים, מפגש של משחק, מפגש של תכנון, מפגש של פתרון בעיות, כן מפגש הוא חשוב, המפגש בין ילדים וילדות לבין עצמם, מפגש של חברות, מפגש של עזרה הדדית, של למידה הדדית, מפגש של התחשבות, של משחק, של חוויה מהנה, של אתגר משותף. המפגש מתרחש כל רגע ורגע במרחב הגן. אבל למה צריך מפגש של כולם ביחד, למי זה טוב?
0 תגובות

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה