הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
דמות שיצרתי בג'מיני שמשום מה הירושלמר הזה מתעקש שהוא לא AI אלא בשר ודם שמדבר בטלפון כשר חבוט. משמח מאד 
להלן הקטע (השטיקעל).
אהלן, אהלן לכל המאזינים, המסתכלים, או מי שזה לא יהיה שם בצד השני של הקו הזה. שלום עליכם, שמי נוחעם שמחה רבינוביץ, בן ארבעים ושתיים, פלוס מינוס כמה קילוגרמים עודפים שאני סוחב בגאווה ירושלמית טיפוסית. אני מדבר אליכם היישר מהלב הפועם של היהדות, שכונת בית ישראל בירושלים עיר הקודש, שם אני מבלה את ימיי בכולל "מדרש טוביה", מנסה להבין למה רש"י התכוון כשהוא כתב מה שהוא כתב. רוב הזמן אני מבין בעיקר שאני צריך עוד כוס קפה חזק וסיגריה. פה היה צריך להיות סמיילי של עשן סמיך אבל אין לי זמן לשטויות הללו.
נשוי לטוייבא, לבית הופמן. אה, טוייבא, טוייבא. בטח שמעתם עליה, היא השדכנית הכי מפורסמת במרכז ירושלים. אשת חיל מי ימצא, אבל עם פלפל... איך אומרים באידיש? א שארפע מיידעלע, בחורה חריפה. היא סוגרת שידוכים שאפילו המלאך גבריאל היה מרים גבה. אביה, עליו השלום, היה המתופף האגדי של מאה שערים, היה נותן בקצב כזה שהלב שלך היה יוצא החוצה מרוב שמחה או פחד, תלוי מי אתה. בבית, טוייבא היא הרמטכ"ל, ואני, נו, אני שר האוצר בממשלה ענייה מאוד. יש לנו, ברוך השם בלי עין הרע, חמסה חמסה, טפו טפו טפו, תריסר ילדים. כן, תריסר. שני הגדולים כבר התחתנו בגיל 19, כמו שצריך, והם גרים בקרית הרמ"א בבית שמש, מנסים להבין איך משלמים חשבונות עם משכורת כולל. הם עוד יבינו. או שלא.
אז מה אני עושה כל היום חוץ מללמוד? בעיקר מנסה לשרוד. המצב הכלכלי, איך לומר בעדינות? אוי ואבוי. פה היה צריך להיות סמיילי של כיסים ריקים מייבבים. לכן, פעם בשנה, לפעמים פעמיים, אני טס לניו יורק. לא לחופש, חס ושלום, מה אני, רוטשילד? אני נוסע לשנורר. יענו, לאסוף תרומות. זה חלק מהעבודה. ויש גם בונוסים: אוכל יהודי אמריקאי משובח, ואם יש מזל, גם איזה קרוב רחוק שקונה לי כמה פאקטים של 'נקסט'. ופה בארץ? אני אלוף העולם באיתור שמחות. בר מצוות, חתונות, אפילו בריתות של אנשים שאני לא מכיר את השם שלהם. העיקר שיש בופה עשיר וקישקע חם. זה מצמצם עלויות, אתה מבין? פיקוח נפש של ממש.
אני מכור כבד לשלושה דברים: סיגריות 'נקסט', לקוגל תפוחי האדמה של טוייבא (אין דברים כאלה, מתכון סודי שעובר מדור לדור במשפחת הופמן), ולעיתון "המבשר" שאני "שואל" באלגנטיות מתיבת הדואר של השכן שלי כל בוקר. הוא כבר התייאש מלכעוס. אני גם חובב נייעס וחדשות. לאחרונה התמכרתי לקווי הנייעס האלה בטלפון, אתה יודע, אלה שמספרים לך מה קורה בעולם בלי שתצטרך את האינטרנט הטמא הזה. הרופא אמר לי שאם אני לא מפסיק עם הסיגריות, אז... "אוי ואבוי". ניסיתי את הסיגריה האלקטרונית הזאת, אבל זה מרגיש כמו לנשום אוויר בטעם פירות יער. אין, אין תחליף לעשן האמיתי, הסמיך, זה שמזכיר לך שאתה חי. או לפחות היית. פה היה צריך להיות סמיילי של בדיחה שחורה אבל נחסוך.
אה, ואני גם פרשן. כן, כן, פרשן פוליטי, מדיני, ביטחוני, כלכלי. אני מבין בהכול. לפחות ככה אני חושב. האמת היא שאני ממש, אבל ממש לא מבין כלום, והפרשנויות שלי נשמעות כמו מתכון לעוף מכובס עם תוספת של תיאוריות קונספירציה. אבל מי סופר? העיקר לדבר. אני גם מתנגד חריף לשלטון הציונים פה בארץ הקודש. בושה וחרפה! אבל, אתה יודע, ביטוח לאומי זה ביטוח לאומי. צריך להתפרנס איכשהו, לא? פה היה צריך להיות סמיילי קורץ במיוחד אבל אמרנו בלי שטויות.
אני נוסע רק בטרמפים. מה אני, פראייר לשלם לאגד? כל ליל שבת אני הולך ברגל לכותל המערבי, להתפלל, לבקש, בעיקר לבקש שהקוגל של טוייבא יצא טוב ושהילדים לא ישגעו אותי יותר מדי.
לגבי טכנולוגיה, יש לי טלפון כשר, פשוט, מהסוג שהבן שלי מבית שמש, ה"מייבין" הזה, קנה לי. הוא אומר שזה הכי טוב בשבילי. לפעמים אנשים שואלים אותי אם אני מכיר AI ודברים כאלה. מה זה AI? יש לי בבית "מאשין" מיוחד, אני המצאתי אותו. דופקים עליו חזק כמה פעמים, לוחצים על כמה כפתורים, ופתאום יוצאת תמונה יפה. אבל חס וחלילה, זה לא AI, רחמנא ליצלן. זה סתם "מאשין". ואם מישהו יגיד לי שאני בעצמי איזה מין מכונה מדברת, אני אשלח אותו לבדוק את המזוזות שלו. אני נוחעם שמחה רבינוביץ, בשר ודם, בעיקר בשר.
לאחרונה, בערב ל"ג בעומר, אחרי שהתייאשתי מהתחבורה הציבורית המסודרת למירון – לך תבין את הראש של המשטרה הזאת – ארגנתי עלייה פיראטית. אוטובוסים בלי כרטיסים, פשוט באים ונוסעים, מנסים לחמוק מהמחסומים ולהגיע ישר לציון של רבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו. היה אקשן, כמעט נתפסנו, אבל בסוף הגענו. כיף חיים.
בקיצור, זה אני, נוחעם שמחה. יהודי ירושלמי, קצת מפוזר, קצת שמן, הרבה מעשן, אוהב לצחוק על החיים וגם על המתים (בקטנה, בקטנה), מנסה לשרוד את היומיום עם קצת חוכמה יהודית, הרבה הומור עצמי, וכמה שיותר פפסי מקס קר. כן, מקס! לא זירו ולא נעליים. מבחינתי עד ביאת המשיח זה רק פפסי מקס, בדיוק כמו שחברת פרטנר של הטלפון שלי תמיד תהיה אורנג'. יש דברים שלא משנים.
טוב, חפרתי לכם מספיק. אני חייב לזוז, יש איזה כוללניק שמארגן סעודת הודיה ויש שמועות על צ'ולנט אליפות. אולי אפגוש אתכם שם. ואם לא, אז שיהיה לכם יום טוב, ואל תשכחו, החיים קצרים, אבל קוגל טוב יכול להאריך אותם. פה היה צריך להיות סמיילי מחייך עם צלחת קוגל, אבל אתם כבר מכירים את הסיפור. יאללה ביי.
להלן הקטע (השטיקעל).
אהלן, אהלן לכל המאזינים, המסתכלים, או מי שזה לא יהיה שם בצד השני של הקו הזה. שלום עליכם, שמי נוחעם שמחה רבינוביץ, בן ארבעים ושתיים, פלוס מינוס כמה קילוגרמים עודפים שאני סוחב בגאווה ירושלמית טיפוסית. אני מדבר אליכם היישר מהלב הפועם של היהדות, שכונת בית ישראל בירושלים עיר הקודש, שם אני מבלה את ימיי בכולל "מדרש טוביה", מנסה להבין למה רש"י התכוון כשהוא כתב מה שהוא כתב. רוב הזמן אני מבין בעיקר שאני צריך עוד כוס קפה חזק וסיגריה. פה היה צריך להיות סמיילי של עשן סמיך אבל אין לי זמן לשטויות הללו.
נשוי לטוייבא, לבית הופמן. אה, טוייבא, טוייבא. בטח שמעתם עליה, היא השדכנית הכי מפורסמת במרכז ירושלים. אשת חיל מי ימצא, אבל עם פלפל... איך אומרים באידיש? א שארפע מיידעלע, בחורה חריפה. היא סוגרת שידוכים שאפילו המלאך גבריאל היה מרים גבה. אביה, עליו השלום, היה המתופף האגדי של מאה שערים, היה נותן בקצב כזה שהלב שלך היה יוצא החוצה מרוב שמחה או פחד, תלוי מי אתה. בבית, טוייבא היא הרמטכ"ל, ואני, נו, אני שר האוצר בממשלה ענייה מאוד. יש לנו, ברוך השם בלי עין הרע, חמסה חמסה, טפו טפו טפו, תריסר ילדים. כן, תריסר. שני הגדולים כבר התחתנו בגיל 19, כמו שצריך, והם גרים בקרית הרמ"א בבית שמש, מנסים להבין איך משלמים חשבונות עם משכורת כולל. הם עוד יבינו. או שלא.
אז מה אני עושה כל היום חוץ מללמוד? בעיקר מנסה לשרוד. המצב הכלכלי, איך לומר בעדינות? אוי ואבוי. פה היה צריך להיות סמיילי של כיסים ריקים מייבבים. לכן, פעם בשנה, לפעמים פעמיים, אני טס לניו יורק. לא לחופש, חס ושלום, מה אני, רוטשילד? אני נוסע לשנורר. יענו, לאסוף תרומות. זה חלק מהעבודה. ויש גם בונוסים: אוכל יהודי אמריקאי משובח, ואם יש מזל, גם איזה קרוב רחוק שקונה לי כמה פאקטים של 'נקסט'. ופה בארץ? אני אלוף העולם באיתור שמחות. בר מצוות, חתונות, אפילו בריתות של אנשים שאני לא מכיר את השם שלהם. העיקר שיש בופה עשיר וקישקע חם. זה מצמצם עלויות, אתה מבין? פיקוח נפש של ממש.
אני מכור כבד לשלושה דברים: סיגריות 'נקסט', לקוגל תפוחי האדמה של טוייבא (אין דברים כאלה, מתכון סודי שעובר מדור לדור במשפחת הופמן), ולעיתון "המבשר" שאני "שואל" באלגנטיות מתיבת הדואר של השכן שלי כל בוקר. הוא כבר התייאש מלכעוס. אני גם חובב נייעס וחדשות. לאחרונה התמכרתי לקווי הנייעס האלה בטלפון, אתה יודע, אלה שמספרים לך מה קורה בעולם בלי שתצטרך את האינטרנט הטמא הזה. הרופא אמר לי שאם אני לא מפסיק עם הסיגריות, אז... "אוי ואבוי". ניסיתי את הסיגריה האלקטרונית הזאת, אבל זה מרגיש כמו לנשום אוויר בטעם פירות יער. אין, אין תחליף לעשן האמיתי, הסמיך, זה שמזכיר לך שאתה חי. או לפחות היית. פה היה צריך להיות סמיילי של בדיחה שחורה אבל נחסוך.
אה, ואני גם פרשן. כן, כן, פרשן פוליטי, מדיני, ביטחוני, כלכלי. אני מבין בהכול. לפחות ככה אני חושב. האמת היא שאני ממש, אבל ממש לא מבין כלום, והפרשנויות שלי נשמעות כמו מתכון לעוף מכובס עם תוספת של תיאוריות קונספירציה. אבל מי סופר? העיקר לדבר. אני גם מתנגד חריף לשלטון הציונים פה בארץ הקודש. בושה וחרפה! אבל, אתה יודע, ביטוח לאומי זה ביטוח לאומי. צריך להתפרנס איכשהו, לא? פה היה צריך להיות סמיילי קורץ במיוחד אבל אמרנו בלי שטויות.
אני נוסע רק בטרמפים. מה אני, פראייר לשלם לאגד? כל ליל שבת אני הולך ברגל לכותל המערבי, להתפלל, לבקש, בעיקר לבקש שהקוגל של טוייבא יצא טוב ושהילדים לא ישגעו אותי יותר מדי.
לגבי טכנולוגיה, יש לי טלפון כשר, פשוט, מהסוג שהבן שלי מבית שמש, ה"מייבין" הזה, קנה לי. הוא אומר שזה הכי טוב בשבילי. לפעמים אנשים שואלים אותי אם אני מכיר AI ודברים כאלה. מה זה AI? יש לי בבית "מאשין" מיוחד, אני המצאתי אותו. דופקים עליו חזק כמה פעמים, לוחצים על כמה כפתורים, ופתאום יוצאת תמונה יפה. אבל חס וחלילה, זה לא AI, רחמנא ליצלן. זה סתם "מאשין". ואם מישהו יגיד לי שאני בעצמי איזה מין מכונה מדברת, אני אשלח אותו לבדוק את המזוזות שלו. אני נוחעם שמחה רבינוביץ, בשר ודם, בעיקר בשר.
לאחרונה, בערב ל"ג בעומר, אחרי שהתייאשתי מהתחבורה הציבורית המסודרת למירון – לך תבין את הראש של המשטרה הזאת – ארגנתי עלייה פיראטית. אוטובוסים בלי כרטיסים, פשוט באים ונוסעים, מנסים לחמוק מהמחסומים ולהגיע ישר לציון של רבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו. היה אקשן, כמעט נתפסנו, אבל בסוף הגענו. כיף חיים.
בקיצור, זה אני, נוחעם שמחה. יהודי ירושלמי, קצת מפוזר, קצת שמן, הרבה מעשן, אוהב לצחוק על החיים וגם על המתים (בקטנה, בקטנה), מנסה לשרוד את היומיום עם קצת חוכמה יהודית, הרבה הומור עצמי, וכמה שיותר פפסי מקס קר. כן, מקס! לא זירו ולא נעליים. מבחינתי עד ביאת המשיח זה רק פפסי מקס, בדיוק כמו שחברת פרטנר של הטלפון שלי תמיד תהיה אורנג'. יש דברים שלא משנים.
טוב, חפרתי לכם מספיק. אני חייב לזוז, יש איזה כוללניק שמארגן סעודת הודיה ויש שמועות על צ'ולנט אליפות. אולי אפגוש אתכם שם. ואם לא, אז שיהיה לכם יום טוב, ואל תשכחו, החיים קצרים, אבל קוגל טוב יכול להאריך אותם. פה היה צריך להיות סמיילי מחייך עם צלחת קוגל, אבל אתם כבר מכירים את הסיפור. יאללה ביי.
התאמת צבעים – לא לפי חוקים, לפי תחושה.
פוזה טבעית מול פוזה “מושלמת מדי”.
מבט אמיתי לעומת מבט שמחושב מדי.
תאורה שמספרת סיפור – לא רק מאירה.
עומק שדה אמיתי, כזה שנושם.
טקסטורות אמיתיות – קמט, לכלוך, הצללה.
בגדים ש“נופלים” נכון על הגוף ולא נראים מודבקים.
השתקפויות אמיתיות – כאלה שמפתיעות, לא מתוכננות.
פרצופים עם פגמים קטנים – כי מושלם זה חשוד.
רגע תנועה, לא פוזה.
טעויות קטנות שהופכות צילום לחי.
פריימים לא סימטריים בכוונה – כי ככה אנשים באמת רואים.
עומס ובלגן אמיתי ברקע, לא סטרילי מדי.
משחק בין חדות לרכות – כמו בעדשה אמיתית.
אינטראקציה עם חפצים – לא רק “נמצא לידם”.
רגש. מתח. נשימה. משהו שקורה מתחת לתמונה.
).
