דרוש מידע שלום, טיטול – על חוויית פרידה מטיטולים

[shira bira]

זה הרבה ענין של אופי של ילד ובשלות של אמא

הוי שרי גם בזה אנחנו אשמות?
תני לנו ליהנות מן הספק.

 

[srp]

הוי שרי גם בזה אנחנו אשמות?
תני לנו ליהנות מן הספק.

כבר הסברתי פה פעם שזה לא ענין של אשמה...
זה לגיטימי שאמא לא בשלה, אבל יותר הגיוני להודות בזה מאשר לזרוק על הילד

 

[shira bira]

כבר הסברתי פה פעם שזה לא ענין של אשמה...
זה לגיטימי שאמא לא בשלה, אבל יותר הגיוני להודות בזה מאשר לזרוק על הילד

זה לגיטימי גם שילד לא בשל.
רק אומרת.

 

[srp]

זה לגיטימי גם שילד לא בשל.
רק אומרת.

נכון
אין ספק שיש מקרים
עדיין ברוב המקרים לדעתי האמא לא בשלה
ואין לי כוח להאריך בזה פה
כי כבר שפכתי כמויות דיו על הענין וקיבלתי אבנים ועגבניות על זה
אז בואי נעצור כאן
אם באלך, את האישי שלי את מכירה

 

[אדם לעמל יולד]

מי שלא נראה לו, שלא יסתכל עלינו

מזכיר לי קו חשיבה של אחינו החילוניים( או אחיותינו). לא התחברתי בכללללל.

 

[מלפפון]

בלתק.
רק הערה קטנה:
יש כזה דבר ילד שאינו בשל.
גם אם ההורים בשלים מאד.

אז מי שניסתה לגמול, ולקח לה מלא זמן, אל תיכנסי לתסכול, הילד שלך לא בשל, למרות שאוהבים להכחיש כזה דבר, הוא קיים, וזו לא אשמתך ולא אשמת הילד.

ומי שהילד שלה בשל והצליחה לגמול מוקדם- אשריה. שתגיד תודה להשם.

 

[אהבת עולם]

..

 

[לרעהו]

קראתי את האשכול וזה נשמע לי עבודה רבה מאוד הרבה מעבר לגמילה פשוטה של הורים, שיש בו גם פיספוסים ושיתוף פעולה עם הגננת וכו' אבל בלי כל הדברים שנכתבו, (לקחת חופש וכו') רק צריך להיות יותר רגועים יש ילדים שתופסים מהר ויש שפחות מהר אבל הכל אותו עיקרון...

 

[אחת מהעולם הגדול...]

מה אעשה? אני בדיוק התחלתי תהליך עם בני בן השנתיים וחצי. הכל הלך מצוין לפי האמור לעיל במשך 5 ימים. ואז התחילה לו עצירות כאבים ופחדים והוא הפסיק לבקש וכן התחיל לפשל בגדול על ימין ועל שמאל... כך שפשוט החזרתי לו את הטיטול... קצת לחוץ לנו שיהיה יבש לפני תחילת שנה...

לא חייבים להכנס לגן גמולים

 

[אדם לעמל יולד]

לא חייבים להכנס לגן גמולים

לכי תגידי את זה לגננות שקוראות לאבא או האמא לנקות את הילד/ה

 

[צילומנציה]

יש הבדל גדול בין גמילה ביום וגמילה בלילה
גמילה בלילה זה כן ענין של בשלות (של הילד, לא ההורים)- חד וחלק.
וגיל תקין להופע הבשלות- 3-7 שנים (נאום הרופא המקצועי והותיק של ילדי)
ויש הורים שסתם נלחמים עם ילדון בן 4 שלא בשל

 

[Ruti Kepler]

הוי שרי גם בזה אנחנו אשמות?
תני לנו ליהנות מן הספק.

זו לא אשמה, אלא מציאות.
אם האמא לפני מבחן קשה, או שיש חתונות קרובות מאד במשפחה, או לחץ עבודה כבד, או תינוק קטן שנולד/עתיד להוולד - אז המצב הוא שאין בשלות משפחתית כרגע. בלי להאשים אף אחד.

אז מי שניסתה לגמול, ולקח לה מלא זמן, אל תיכנסי לתסכול, הילד שלך לא בשל, למרות שאוהבים להכחיש כזה דבר, הוא קיים, וזו לא אשמתך ולא אשמת הילד.

השאלה מה זה 'ניסתה'.
לבלבל אותו עם יומיים טיטול ושעה אחת בלי ולמחרת שעתיים בלי טיטול ושלוש עם - לא נקרא 'לנסות'.

אם האמא הזאת אכן הייתה צמודה לילד ארבעה ימים, ללא שום לחץ או פרוייקט נוסף, ובכל ארבעתם הוא היה ללא טיטול כלל, והאמא דיברה אליו ברוך וברוגע והסבירה מילולית את הכל, במלוא הסבלנות, ועדיין הוא מפספס באותה רמה כמו ביום הראשון - אז, באמת, הייתי מסכימה שהוא לא בשל.

אבל לרוב, אלו שסביבי, זה לא כך.
קצת מורידים טיטול, קצת מחזירים, סוחבים אותו בכוח לשירותים, הוא מתנגד, מפספס על הרצפה, מתעצבנים עליו, ואז חייבים לצאת מהבית ושמים טיטול שוב, ומה שמקבלים זה ילד מבולבל ועצבני מכל הנושא. לא 'ילד לא בשל'.

 

[nechamizak]

יש הבדל גדול בין גמילה ביום וגמילה בלילה
גמילה בלילה זה כן ענין של בשלות (של הילד, לא ההורים)- חד וחלק.
וגיל תקין להופע הבשלות- 3-7 שנים (נאום הרופא המקצועי והותיק של ילדי)
ויש הורים שסתם נלחמים עם ילדון בן 4 שלא בשל

בדיוק כתבתי הודעה כזו ב"חכמת נשים":

לפעמים אפשר לגמול ביום ובלילה ביחד (בד"כ זה קורה כשהגמילה היא בגילאים מאוחרים יותר), אבל לפעמים ילד שגמול ביום עדיין יתקשה להיגמל בלילה ולא באשמתו. בשלות לגמילה בלילה היא בעיקר פיזיולוגית, והרבה פחות ניתנת לשליטה ע"י הילד וההורים.

גמילת לילה לילד שעדיין לא בשל יכולה לקחת הרבה זמן ולתסכל מאוד גם את הורים וגם את הילד. כמו שכתבו לפעמים יש חלון הזדמנות לגמילת לילה ביחד עם גמילת יום, ובד"כ רואים שהילד קם יבש כמה לילות. כדאי במקרה כזה לנסות להימנע משתיה סמוך לשינה ולשקול לקחת פעם אחת לשירותים בלילה. אם הולך - יופי!, ואם לא - כדאי לחכות. הרטבת לילה עד גיל 6 נחשבת תקינה (אפילו שזה פחות נעים).

*מציינת שלא קראתי את האשכול מתחילתו, אלא רק עמוד זה.

 

[דיתי לוין]

ראשית, תודה @Ruty Kepler על המאמר המחכים והמאיר!
שנית, יש לי שאלה;

-תקופה רגועה. אפילו לקחת כמה ימי חופש, אם אפשר. כן, בשביל לתת לילד שלך מתנה לחיים.

האם באמת צריך לשבש את סר יומינו עד כדי כך?
לא מספיק להוריד לילד את הטיטול כשחוזר מהגן או לאחר ארוחת הצהריים(2-3 בצהריים)ועד השינה (6-7)?
בשבילי יום שלם לרדוף אחרי הילד ופספוסייו זה יהיה סיוט!
ואצם זה שלא תהינה לי השעות בבוקר לעצמי יוצאו אותי משלותי.
אין לי סיכוי להגיע לגמילה רגוע ובגיל קטן אם אני מתחילה בחצי יום???
בזמן שנמצאים בבית אין טיטול אבל בגן (בתחילה) עם טיטול.
ז"א שבשבת זה כן מהבוקר..
מה אומרות המומחיות?????

 

[סימי]

אני גומלת כעת את בתי העשירית בלע"ר- ומעולם לא היה לי סיר בבית. לא סובלת את הדבר הזה...
יש לנו מדרגות, והילדים מסתדרים מצוין. עם הבנים קצת יותר מורכב, להסביר להם איך יושבים בצורה שהכל יכנס פנימה- ולא החוצה. לאט, לאט, הם לומדים...
בתי הנוכחית בת שנתיים כמעט וחצי, מבינה ענין (אנחנו מדברים על כך כבר לפחות חצי שנה), מכירה את הנושא מהגן- ומהאחינית הקרובה אליה בגיל, וב"ה כמעט לא פספסה. מקווה שלא תהיה נסיגה. גם זה יכול להיות...
בינתים אני שמה לה טיטול בלילה- רק אחרי שהיא נרדמת, ומורידה מיד כשמתעוררת, לפני שמספיקה להבחין בכך. בינתים התעוררה יבשה. אם תמשיך כך עוד כמה לילות- אוריד את הטיטול לגמרי.
בהצלחה לכולן! זה תהליך לא קל, אבל מחויב המציאות. חלק משלבי הגידול...

 

[Ruti Kepler]

האם באמת צריך לשבש את סר יומינו עד כדי כך?
.

זה ממש תלוי במצב המשפחתי, הכלכלי, ברמת האפשרויות האישיות ובסדרי העבודה של ההורים.

אפשר להתחיל מיום חמישי, ואז מפסידים רק יום עבודה אחד. מתאים למי שעצביה מאפשרים לה לראות ערימות כביסה בשבת, בלי להתעצבן.

* * *

אבל מה שהכי חשוב לזכור, שסדר היום שלנו - זה הילד.
הרבה לפני שנולד, לקחנו אחריות עליו. על היוולדו, על קיומו, על דאגה לו ולחינוך שלו.

העבודה ושאר העיסוקים משבשים לנו את סדר היום הזה, של להיות עם הפעוט שלנו.
משבשים כל כך, עד שלפעמים נראה לנו שהם סדר היום, והתינוק - מטרד.

ואז אנחנו אמורים לנער את הראש רגע, להזכר שהפעוט הוא לא הפרעה למהלך החיים, הוא החיים בעצמם.
העבודה, האירועים, המשימות והעיסוקים - הם ההפרעות.

ובעיניי היום, לעזוב עבודה לשלושה או ארבעה ימים כדי להיות עם פעוט בבית - זה לא שיבוש, זה תיקון. זה סדר העולם.

הרבה פחות הגיוני, שאני אשב במשרד ואכין דוחות לאנשים זרים, ונשים זרות (מקסימות, אבל זרות), ישמרו על הפעוט שלי. אנחנו נוהגים כך, מכל הסיבות הנכונות, אבל לא נורא מדי פעם, לשלושה ימים, להחזיר את הסדר לתיקונו.

 

[גלבוע]

זה ממש תלוי במצב המשפחתי, הכלכלי, ברמת האפשרויות האישיות ובסדרי העבודה של ההורים.

אפשר להתחיל מיום חמישי, ואז מפסידים רק יום עבודה אחד. מתאים למי שעצביה מאפשרים לה לראות ערימות כביסה בשבת, בלי להתעצבן.

* * *

אבל מה שהכי חשוב לזכור, שסדר היום שלנו - זה הילד.
הרבה לפני שנולד, לקחנו אחריות עליו. על היוולדו, על קיומו, על דאגה לו ולחינוך שלו.

העבודה ושאר העיסוקים משבשים לנו את סדר היום הזה, של להיות עם הפעוט שלנו.
משבשים כל כך, עד שלפעמים נראה לנו שהם סדר היום, והתינוק - מטרד.

ואז אנחנו אמורים לנער את הראש רגע, להזכר שהפעוט הוא לא הפרעה למהלך החיים, הוא החיים בעצמם.
העבודה, האירועים, המשימות והעיסוקים - הם ההפרעות.

ובעיניי היום, לעזוב עבודה לשלושה או ארבעה ימים כדי להיות עם פעוט בבית - זה לא שיבוש, זה תיקון. זה סדר העולם.

הרבה פחות הגיוני, שאני אשב במשרד ואכין דוחות לאנשים זרים, ונשים זרות (מקסימות, אבל זרות), ישמרו על הפעוט שלי. אנחנו נוהגים כך, מכל הסיבות הנכונות, אבל לא נורא מדי פעם, לשלושה ימים, להחזיר את הסדר לתיקונו.

אפשר להסתכל על זה אחרת, שהילד נכנס לתוך עולם שיש בו עוד כמה דברים חוץ ממנו, וזה בסדר שהוא ירגיש את זה.
לשים את הפוקוס עליו ורק עליו -
לא חושבת שזה בריא לו.

וזה לא ספציפית לגבי גמילה. זו שאלה של תפיסה.

 

[nechamizak]

יש שיטה שלמה שמלמדת איך ללמוד את הסימנים האלו ולהקשיב להם (שאלתם על הרוסיות שמגיל שנה לילד אין חיתול ? זו התשובה).

יש נשים שעושות זאת מיום לידתו של הילד (גם אמהות באזורים פרימיטיביים, אבל גם אמהות בעולם המודרני שעושות כך מבחירה).

 

[nechamizak]

עכשיו אני מנסה עם סיר.

מבחינת הגודל הסיר באמת מתאים לילדים צעירים יותר.

 

[nechamizak]

שלום, טיטול – על חוויית פרידה מטיטולים בגיל מוקדם


1. פרידה מטיטולים יכולה להיות חוויה

במשך שנים רבות חשבתי שיש מושג שנקרא 'גמילה מטיטולים', וזו משימה קשה מעצבנת ומזעזעת. הייתי מסתכלת על אמא ל-17 ילדים ואומרת: 'מילא ילדה אותם, מילא גידלה אותם, אבל איך למען השם היא עברה 17 גמילות?'

אט אט, עם השנים והנסיון והלימוד ממומחיות בתחום, השתנה המבט שלי לגמרי, ורציתי לשתף גם אמהות אחרות בתהליך, שהוא ממש לא גמילה, כי הילד המתוק שלי - מעולם לא היה מכור.
את המשפט הזה של הדס קפלן, אחת היועצות המעניינות בתחום, אימצתי. 'לגמול' צריך את מי שהתמכר. הילד שלי מעולם לא התמכר לטיטולים. לכן אין סיבה 'לגמול' אותו.

מה כן יש כאן, אם לא גמילה? חוויה של חינוך. יש כאן בן אדם קטן וסקרן, שאת נותנת לו מתנה ענקית לחיים: חינוך לאחריות, חינוך לנקיון. את זוכה לתת לו כלים, שישמשו אותו עד 120 בעזרת ה'.

ולמה כתבתי את כל התהליך שיובא בהמשך? כדי ליידע. כי יש, כנראה, אמהות – שישמחו כמוני, לשמוע על הגישה הזו, ולבדוק אם היא מתאימה גם להן, לילד שלהן, ולתנאי הבית שלהן. אולי יש אפילו עוד אחת, שכמוני – מ'גמילה' מייגעת וסוחטת כוחות (אוף!) תעבור ל'תהליך פרידה' מוקדם, רגוע ונעים בהרבה.


2. אין ילד בשל, יש הורים עם מוכנות

בגישה שלפיה הלכתי, אין משמעות למינוח 'ילד בשל'.

הדבר היחיד שצריך זה הורים בשלים.

ילדים יכולים להיפרד מטיטולים מגיל צעיר מאד (שנה +).

בדור של הסבתות שלנו, כל הילדים נפרדו מחיתולים בין גיל שנה לשנתיים. לא היה מצב אחר.

גם היום, בארצות מסויימות, ילדים נפרדים מחיתולים בגיל צעיר. הילד הנורמטיבי שלך אינו טיפש או מעוכב התפתחות יותר מהם.

שנה ושמונה-תשעה-עשרה חודשים זה גיל מצויין, למי שמתעניינת בפרידה מוקדמת מטיטולים. עדיין אין את העקשנויות של גיל שנתיים פלוס, והפעוט נהנה מהתגליות החדשות ומההצלחות שלו.



3. אז מה צריך?

-תקופה רגועה. אפילו לקחת כמה ימי חופש, אם אפשר. כן, בשביל לתת לילד שלך מתנה לחיים.

-הורים שמוכנים ללכת על זה, בדעה אחידה, בלי חרטות וחילוקי דעות.

-שפע של פריטי ביגוד. אל תקמצנו.

-שישיית נייר סופג

-ספריי ניקוי בריח אהוב

-סיר נוח/מדרגות ישיבה

-רצפה פנויה לפספס עליה. בלי שטיחים ועניינים.


4. מה עושים לפני ההתחלה?

קודם כל, כמו שלמדתי בסדנת מוגנות נפלאה של הפסיכולוגית שרי ברלינסקי, משיימים. קוראים להכל בשם. אפשר להמציא שמות, ואפשר להשתמש במה שמקובל בקהילה שלכם. העיקר - הילד אמור לדעת להגדיר את מה שקורה לו, ואיפה זה קורה. אם ההורים מסמיקים ומתנבככים מולו, ומדברים בצורה מעורפלת, הוא פשוט לא יבין.

תנו שם ברור וחד משמעי. לכל דבר, לכל איבר. כינוי משלכם, משהו שבחוץ אף אחד לא יבין, אבל הילד יוכל לסמן בעזרתו.

אחר כך מתווכים לו את המציאות. כשמחליפים טיטול, למשל, מראים לילד מה יש בו. מציינים את השם שבחרתם. מסבירים לו ש'X' אמור להיות בשירותים או בסיר. מסבירים לו שעוד מעט, כשיגדל עוד קצת, יתחיל גם הוא ללכת לשירותים.


5. איך מתחילים?

קמים בבוקר הרגוע, הצח והצלול, ללא שום עול נוסף – בימים האלה לא קובעים כלום עם המשפחה, לא עם חברות, לא לוקחים פרוייקטים, יש לנו עכשיו פרוייקט חיים.

קמים לפני הפעוט. מיד כשהוא מתעורר, מורידים טיטול, ומושיבים אותו בשירותים/סיר. אפשר לתת לו ספר אהוב, מדבקות, צעצוע. (לא בתור פרס. לא מגיע לבן אדם פרס על זה שהוא נושם או אוכל, נכון?)

מכאן ואילך- אין טיטול יותר, אלא רק בזמני השינה.


מה קורה בשלב הראשון?

השלב הראשון הוא הכי חשוב, כי אז הילד מפספס להנאתו. וזה משמעותי להמשך התהליך, כי כך הוא לומד, לראשונה בחייו החמודים, לקשר בין סיבה לתוצאה.

הפספוסים אינם תקלה מצערת – הם דרך נהדרת בה הפעוט יכול ללמוד הרגלים חדשים. התחושה הרטובה והמלוכלכת תלמד אותו בדרך הכי טובה, מה קורה לו.

המציאות היא מורה מצויינת.

כשהוא מפספס, אנחנו לא כועסים. להיפך. אנחנו שמחים שהיתה לו הזדמנות ללמוד את הקשר בין התחושה המוקדמת, לרטיבות שאחר כך.

טכנית – מעיפים הכל למכונה או לפח, בהתאם למצב. מרססים המון חומר ניקוי. מנגבים עם נייר סופג, לשקית קשורה, ולפח.

מילולית – מסבירים לו: "עשית כאן X על הרצפה. X עושים בשירותים. לא על הרצפה".

ככה חמש פעמים, עשר פעמים, כמה פעמים שקורה – קורה.

השלב הראשון בגמילה מורכב מפספוסים. אנחנו לא כופים על הילד לשבת בשירותים, ולא מנג'זים לו, גם אם אנחנו יודעים שעוד רגע הוא יפספס.

אנחנו מציעים ויוזמים מדי פעם, בלי נדנוד. אם הוא לא רוצה – אז לא. המטרה שלנו היא ללמד אותו לקחת אחריות. ואיך הוא ייקח אחריות, אם אבא ואמא לא נותנים לו אותה?


שלב שני: מרווח בין הפספוסים

בשלב השני, הילד ממשיך לפספס להנאתו, אבל אפשר לשים לב שנוצר מרווח בין הפספוסים. הוא כבר לא מרטיב כל שעה, אלא כל כמה שעות. התגובה ההורית לפספוסים – כרגיל: מסבירים מה קרה ('עשית כאן X על הרצפה, X עושים בשירותים לא על הרצפה. עכשיו ניקח את הבגדים לכביסה כי הכל נרטב'). וממשיכים ליזום הליכה לשירותים בלי לנדנד, להציק, או להתנהג כמו זוג ציידים.

יכול להיות שעכשיו הוא יגיד בעצמו את ה-X, תוך כדי פספוס או מיד אחריו. מצויין. תחזקו אותו ותאשרו את מה שאמר.



שלב שלישי: הילד מסמן מראש

באיזה שהוא רגע קסום, אחרי כמה ימים בלי טיטול, במוח של הילד נוצר קישור בין התחושה שלפני, למה שאמור לקרות. הוא יאמר לכם 'X' או 'שירותים'. והוא ידע על מה הוא מדבר! קחו אותו לשירותים, תושיבו אותו בנוח, ותחמיאו על התוצאות הטובות. (בלי פרסים ואיומים. כאמור, אדם בריא אינו אמור לקבל פרס על כך שהוא הולך לשירותים, ובכלל, הפרס הכי גדול זה להיות ילד נקי ואחראי לעצמו, ולא להסתובב עם טיטולים ספוגי ריח כל היממה).

אפשר להמציא סיפורים כיד הדמיון הטובה, על הרצפה שעצובה כי היא לא אוהבת X, ועל השירותים ששמחים, הבגדים שבוכים, המכונת כביסה שמרגיעה אותם, ועוד כהנה.

בשלב הזה צפויות להיות עשרות אזעקות שווא. לא נורא. התפקיד ההורי הוא לקבל אותן בלי תסכול, גם אם הילד הזעיק אתכם 10 פעמים בשעה ובסוף לא עשה כלום. הוא לומד עכשיו את התהליך. לוקח זמן ללמוד אותו.


שלב רביעי: הישורת האחרונה

הילד כבר יודע להתאפק. הילד כבר יודע לסמן מראש כשהוא רוצה ללכת לשירותים. כל מה שנשאר לכם זה רק לנקות עוד כמה פספוסים בשבוע-שבועיים הקרובים, לתת עוד כמה פידבקים וחיזוקים, ולהיות גאים איתו – הוא עבר שלב בחיים, הוא התחנך לנקיון ולאחריות. ואתם אלו שנתתם לו את החוויה המשמעותית הזו.



קרדיטים: חלק מהגישות שמתוארות כאן, והאמירות לפעוטות, הן ברוח ההדרכות של הדס קפלן, דפנה גרייס ודפנה תייר, יועצות מקצועיות בתחום.

כתבת מקסים, מפורט וברור!

עוד לא קראתי פה את כל התגובות באשכול, אז אולי אחזור על כמה דברים שכתבו.

מוסיפה שכדאי קודם להכין את הילד לגמילה, לספר לו סיפור בנושא, לקחת אותו לשירותים להראות לו ולהסביר לו שעוד מעט יעשה כמו גדול וכדו' בהתאם להבנה.

גם ילדים מעוכבי התפתחות אפשר לגמול (אם כי לא כדאי מוקדם מדי). יש ילדים שמהר מאוד מקשרים בין הפספוס לבין הרטיבות, יוצרים התניה, והופכים לגמולים, אבל יש ילדים שפספוסים רבים יתסכלו אותם מאוד ויגרמו לכל החוויה להיות שלילית. במיוחד אם יש קושי בהבנה, אימפולסיביות, חרדה, הפרעה חושית שגורמת לילד לחשוש מהמגע או הקור של האסלה / הקולות הזרים המושמעים, או, להפך, כמו ילד שבכלל לא חש שהוא רטוב.

אני דווקא בעד לא לתת לילד לפספס הרבה, אלא לתעד ביום הראשון והשני מתי הילד פספס ולגלות מהו המרווח הכי קטן בין הפספוסים, ולפי זה לקבוע פרק זמן בו לוקחים את הילד לשירותים. בכל פעם שהוא מצליח כדאי לתגמל אותו. כך הילד צובר חוויות של הצלחה. בהמשך מגדילים בהדרגה את משך פרקי הזמן בין לקיחה אחת לשירותים לשנייה, עד שהילד מתחיל לומר או לסמן באופן עצמאי שהוא צריך להתפנות.