רופא שלום, יש מי שיודע אולי את המייל של פרופ' הדסה גולדברג, אני מנסה מלא זמן להשיג אותה במרפאה הפרטית ואף אחד לא חוזר...

  • הוסף לסימניות
  • #1
שלום,
יש מי שיודע אולי את המייל של פרופ' הדסה גולדברג,
אני מנסה מלא זמן להשיג אותה במרפאה הפרטית ואף אחד לא חוזר...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

דבר אחד אני יכולה לומר בגנות הספר הזה:
אסור לקנות אותו בימים הנוראים.
אבל זה בדיוק מה שעשיתי בטעותי, ואחרי כמה פרקים ומגוון פרצי צחוק בלתי נשלטים (שסובבו אליי כמה ראשים מופתעים) - הבנתי שעליי לגנוז אותו לימי זמן שמחתנו.
כמובן, הוא לא זכה ללוות אותי לתוכם - כבר בשבת האזינו זכו בני משפחתי להאזין לפרצי צחוק נוספים וכמובן - לציטוטים נבחרים ("אמא, מה כל כך מצחיק??") - וסיימתי אותו עוד לפני ששלושה כוכבים שלחו אותי לימי המעשה המועטים שטרם חג האסיף.
וכמובן - לבלגן המייצג שלנו, שמי ייתן ויהיה אסיף.
***
רותי קפלר, הסופרת והאמא של האמא של הבלגן, מציינת בתודות שהסיפורים לא מבוססים על המשפחה שלה. והיא מציינת שסיפור הספה הקרועה היה באמת, אבל לא מגלה אצל מי.
ובכן, עליי להתוודות כאן: הסיפור הזה התרחש אצלנו, כמעט ככתבו וכלשונו (למעט שינויים ספרותיים פה ושם). רק שאין לי מושג מי הביא אותו לידיעת הסופרת המהוללה, שאיתה לא זכיתי לערוך היכרות אישית...

[ואם אתם מעוניינים לשמוע אנקדוטת המשך לסיפור הנ"ל, מוזמנים לקרוא את הסוגריים:
הספה שלנו ז"ל ירדה לעולמה ליד הפח בערב פסח אחד, לאחר שנוערה היטב מכל מה שהתחבא בחור שלה, כמובן - חור שהגיע עד לקרקיעתה.
ואז, דקות ספורות אחר כך, ילד משתמט מעבודות הפסח, שהעדיף לשבת על החלון, הזעיק אותנו אליו בקריאות.
ולנגד עינינו נגלה המחזה הבא: הספה שלנו, זו שכבר לא יכלה עוד לשמש אותנו, ננשאת בידי שני סודנים גברתנים. אחד מחזיק אותה מקדימה - והשני ראשו מציץ הישר מתוך החור הענק, ומשם הוא סוחב את הספה...]
***
ובכן, באמת אין לי מושג אילו מצלמות נסתרות הציבה רותי בביתנו (בעצם אין סיכוי שזה מה שהיא עשתה - אחד הילדים ודאי כבר היה מוצא את המצלמות הללו ומשחק ו/או מפרק אותן...) - בכל אופן, הזדהיתי מאוד עם הרבה מהתיאורים בספר (גם אם למפלצת שלנו קוראים בשם אחר - אולי יבוא יום ואספר עליה), ובתיאורים אחרים נאנחתי לרווחה, נו, אצלנו זה לא כל כך נורא... (אבל לא את כל מה שנורא אצלנו מצאתי בספר, שתדעו.)
אצלי עדיין מכשפת הסדר מנסה להשתלט על הזירה, מתהדרת בכל מיני שיטות מיסוך צדקניות (על אוזניות שמעבירות שיעור תורה ומעבירות בנחת את הסדר - שמעתם?) אבל היא לומדת להתאזן אט אט.
עד הפעם הבאה שמפלצת הבלגן מחסלת עוד מקלף. או עט. או "אישור לערב כיתה שצריך להביא אותו חתום עד מחר, אמא! אה, ואני גם אמורה להביא מקלף, אנחנו מכינות צ'יפס".
***
אבל בואו נדבר גם על הרגעים שבהם הספר העלה בי דמעות.
לא דמעות צחוק, דמעות התרגשות.
הפרק שמשווה בין מבחן הגמר לבין מבחן החיים, למשל?
דמעות. של הבנת האמת של החיים. שבהם מצוי המבחן האמיתי.
או התובנה הפשוטה לכאורה, על אלה שעומדים מאחורי הבלגן - האוצרות שחנן אותנו ה' ושלא היינו מוותרים עליהם?
לחלוח בעיניים. (טוב, אולי גם כי בדיוק אחד מהאוצרות האלה שוב פילח מעדן מהמקרר, והחל להאכיל בו את עצמו ואת הרצפה. אבל באמת שהוא אוצר מתוק, ולא רק בגלל המעדן הדבוק ללחייו!)
אין ספק - בתוך כל ההומור הרב, רותי לא שכחה להכניס גם את העומק הרגשי ומעבר לו שהיא אלופה בו.
ואני מודה לה גם על כך.
***
ומילה על הכריכה, היצוקה (שוב) באומנות זכוכית:
היא מדהימה ומבטאת לגמרי את מה שהתבקש ממנה (וגם משכה עיניים סקרניות מילדי הבלגן הפרטיים שלי) -
אבל דבר אחד אני לא מבינה: איך אומנות זכוכית כזו יכולה לשרוד בבית של הבלגן??
***
הייתי יכולה להגג כך עוד ועוד, אבל מה לעשות שהעט בדיו עומד להיגמר, והמפלצת הפרטית שלנו בלעה את כל שאר העטים?

(טוב, נו, על מי את עובדת, גברת, כולנו יודעות שאת משתמשת במקלדת...
מפלצת בלגן שלי, את שומעת?? המקלדת שלי, וכל המחובר אליה, היא מחוץ לתחום שלך לגמרי, מובן?
נו, אם המפלצת שלי קלטה את זה - אולי יש סיכוי שהיא תהפוך יום אחד למפלצת סדר, ותייצר לנו ספר המשך ל"אמא של הבלגן"...)




קישור לביקורת האישית שכתבתי על הספר הקודם היצוק בזכוכית:
וכמובן, תיוג של האמא של הספר הזה:
@Ruti Kepler
כמי שנמצאת בשנים האחרונות ברשתות החברתיות ומשווקת את כתיבתה ודעותיה בלי הפסקה כמעט ובאופן בלתי פרופורציונלי לדעתי, בעוד אין לי קהל ואף אחד לא ממש מתעניין בדעותיי ובכתיבתי (למזלי, האמת), אני מנסה להבין מדוע אני כל כך הרבה זמן ברשתות.
מכיוון שכמה שאני מתחננת בפני עצמי להפסיק לכתוב לציבור, תמיד יש איזה מאורע או חשיבה או דבר מה שגורם לי לחזור לפרסם.

אני חושבת שמעניין אותי מה המניעים שלי, אם אני כותבת בגלל:
1. הרגל
2. התמכרות
3. רצון לשנות את העולם
4. אכפתיות אמיתית
5. משהו חיצוני כופה עלי (רוח כלשהי, במידה ויש כזה דבר)
6. רצון להכרה ותשומת לב
7. רצון להשתלט
8. חשיבה מסוימת
9. רצון שיראו אותי, תחושת בדידות
10. תחושת דחיה (בעיקר מצד ההו"ל) שגורמת לי לרצות להוכיח שאני חלק מהכלל.
11. מחשבה שאני משהו מיוחד
12. חשיבה שיש לי שליחות
13. חשיבה שאם לא אבצע את תפקידי, שליחותי, יכול לקרות חורבן חס וחלילה כי לכל אחד יש תפקיד שאמור לגרום לעולם להגיע להמלכת ה', וה' ימלוך עלינו בכל מקרה בין אם נרצה ובין אם לאו, אז צריך להכנע אליו.
14. רצון להיות מפורסמת או רצון שיחשבו עלי
15. פחדים וחרדות
16. אמונה וידיעה, על סמך דברי נביאים, שהעולם אמור להשתנות ורצון לחוש וליטול חלק בשינוי.
17. רצון להשפיע
18. רצון פשוט להעביר הלאה את האומנות והיצירה שלי
*
למה חשוב לי להבין מה המניע שלי?
כי היציאה לאור שלי, וזה שאני כותבת לציבור ככה בצורה כזו וכל מה שעובר עלי, זה מעט קיצוני, לדעתי, זה מנוגד לערכים שלי, מנוגד לאמונות שלי ולאורח חיי, ומנוגד לאמונה הבסיסית שלי כאדם שרגיל לחיים בשקט, בצללים.

היציאה לאור גם מנוגדת לאגו שלי שרגיל להיות פסיבי ולא מאמין במאמץ כדי להשיג משהו, אולי מרוב פחד מתחושת כשלון, או מרוב רצון להרגיש שאני מוצלחת בלי מאמץ.
בקיצור, אני מקשיבה לעצמי, עוקבת אחרי עצמי, ואין לי תשובה ברורה לגבי המניע שלי.
אולי זה הכל ביחד.
זה בסדר, אבל זו קצת תחושת השפלה כי אני אוהבת לפעול מתוך תחושת נדיבות ולא תוך תחושת צורך או מתוך מניעים. מה עוד שאין לי קהל ואני מרגישה כמו אורחת לא רצויה, בתור אמנית שצריכה לשווק את עצמה בכח, בלי תוצאות.
וזה מעניין אותי עד כמה אני צריכה לצאת לאור ואם מה שמניע אותי זה צרכים, אם אני באמת יוצרת שינוי, ואם הוא לטובה, או סך הכל מקדמת את עצמי בלבד, ואם כן - אם אני באמת מתקדמת באופן הזה בו אני כותבת לציבור.
ואם יש צורך להלחם בזה או לקבל את זה.
*
אין לי תשובה לתהיות הללו, אבל כן יש לי הבנה שעברתי בחיי כברת דרך, ולא לחינם הגעתי למודעות גבוהה, יחסית למה שהייתי, זה היה בגלל מחשבות-השווא איתן אני מתמודדת שגרמו לי להשקיף על המחשבות שלי ולזהות מניעים שלי וכו'
אני חושבת שזה כיף גדול לכתוב לציבור, מצד שני שוב עולות לי התהיות הנ''ל.
כי אם זה כיף, אולי זו התמכרות.
ואולי זה כן חשוב עבור העולם?
עד כמה?
ומתי אני צריכה לחזור לעצמי ולהפסיק עם הכתיבה לציבור, או להפחית?
האם אני לא משתלטת על המרחב?
*
אני חושבת שלמרות כל התהיות הנ''ל האדם צריך לצאת לאור כי העולם צריך אותו.
כל אדם, ולא משנה עד כמה הוא "לא שווה" צריך להשתדל למצוא את נקודת השליחות שלו בעולם ולפעול עבור עולם מתוקן.
גם אם הוא טועה,זה בסדר. כתוב בתהילים " שגיאות מי יבין".
אבל זה מסע משותף של כולנו,לבנות עולם חדש, כל אחד מול עצמו, מול הציבור ושוב מול עצמו.
מול הציבור זה הכי מאתגר לפעמים.
אבל זה גם שטח שצריך ללמוד אותו כל הזמן, לא להזניח את השטח הזה אבל כן ללמוד את הנושא של "אני מול קהל".
*
כל התהיות הללו קצת משעשעות, לדעתי.
כי אני טיפוס של תהיות, שאלות, בעיות.
ואם אין - אני יוצרת אותם בכח.
כך שיתכן שאני סתם דרמטית, ומדובר במחשבות מיותרות ובחפרנות-יתר כלפי עצמי וכלפי המניעים שלי.
אני סך הכל צריכה לחזור לשאיפה שלי: להגיע לחיים נורמטיביים, ולהבין שיציאה לאור והגשמה עצמית הן חלק מאותם חיים נורמטיביים.

כי לא משנה מה המניעים, העיקר שנרגיש טוב עם עצמנו.
זה הכי חשוב, תמיד.
וצריך למצוא את הדרך לשלב בין ערך לבין צורך.
קר לי כל כך, וצמרמורת עוברת בכל גופי. אני יוצאת בריצה מהבניין, וגל של חום מכה בי ומזכיר לי שעדיין הקיץ מרחף באוויר ולא מתכוון ללכת. גם אני לא. לא מתכוונת לעזוב אותו. עדיין.

בראשי רצות מילים כמו קשתות של לוחם המנסה להגן על חייו בחירוף נפש.

אני אוספת את כולן. מה הוא אמר, מה אני הגבתי, למה אני אמרתי, איך הוא הגיב.

הילדים כבר מזמן הלכו לישון, אך עבורי הלילה רק החל.

אני מביטה בשעון — 12:30. אין אדם ברחוב. כולם לבטח סגורים בבתים. ישנים. בטוחים.

ואני? אגרטל זכוכית עם סדקים, שזרקו ממנו את הפרחים. את אלו שהחזקתי בחתונה, מחייכת אליהם בפשטות ילדותית שכזו. בביטחון שהחיים ישירו לי. תמימה... שלווה...

חייבת לנוח. אני מתיישבת על ספסל עץ משופשף המזמין אותי להיזכר בעבר, לנסות למצוא אור בכל החושך מסביבי. מה מצאתי בו — בגבר הגבוה, החסין, הישר כל כך?

אני נזכרת ביום אחד מהשבוע שאחרי החתונה. עוד הריח הטרי־טרי הזה עומד לי באף, כמתהלכת במאפיית קסמים.

הוא הביט בי בעיניים מבריקות ואמר בטון אצילי: "אני לעולם אגן עלייך ואדאג שאיש לא יפגע בך."

ראשי מתרומם אל שמי הלילה השחורים שהיו עֵדַי לרגע הזה.

כן, הוא ידע להגן עליי היטב כשהיה מדובר בטיפוסים מחוספסים, איתם האופי המרשמלו שלי לא ידע איך להתמודד. אבל… האם ההבטחה לא הייתה אמורה גם להגן עליי מפניו? אז איך זה שפעם אחר פעם הוא מותיר את שפתי קמוצות וחסרות אונים מול חוד לשונו?

השמיים האלו… רוצה לצרוח, לעוף אליהם, לנסות לקרוע את העלטה הזו לשניים. אינני מסוגלת לזה יותר! האם לפרק את הבית? את האחוזה הבטוחה שיצרתי לילדי האהובים בעשר אצבעות, בעמל אין סופי בגוף ונפש כאחד?? אחוזה שתעניק להם יציבות ומגן.

אבל רגע — האם אותה אחוזה לא מחוללת בדיוק את ההפך? חרב פיפיות...

האם הדיבורים שלנו, המתפזרים בארבע פינות, לא מרוקנים את כל החיות שאני מעצימה אצלם?

רגע של אמת. גם ידי שותפות בעסק הדביק הזה, הלא כן?

נכון שאף פעם לא הייתי בקיאה בשנינות הלשון. ולמרות זאת, נפשי מתגוננת ומחברת את האבן שלי אל האבן שלו. תרצי או לא — נוצרת אש.

זהו!

נזכרת במשהו שלמדתי בהנחיית הורים: לא להיכנס למאבקי כוח עם הילד. מאבקי כוח הם כמו סם שלוקח אותך אל מחול בלתי ניתן לעצירה. זה בסיס המשמעת — לא להיכנס למחול מלכתחילה. להיות בשליטה.

אנסה את זה — הבטחתי. מביטה בשמיים ולוחשת — תהיו עֵדַי!

***

אני נכנסת לבית. האוויר עומד.

גם הוא.

עומד ושוטף את הכלים עם כפפות. המים לא מתבזבזים מעבר לצורך, והכלים מחזירים ברק.

בדרך כלל הוא היה מביט בי במבט מבקר כלשהו.

אבל עכשיו — כלום. הוא מתבייש. האמת שגם אני.

מעין כנות של הלב שיודע שאם לא השכלנו להשכין שלום — אז לחרפה יש מקום.

אני פוסעת חרישית לחדר ונוחתת על המיטה הרכה, הסולחת, המבינה, הממריאה אותי אל הבריחה מהמציאות שאינני בטוחה בה.

קול שעון מנגן, מעיר אותי. לרגע מלאכותי אני מאבדת מציאות ומחייכת.

"מודה אני" — שפתותיי מדובבות. ולפתע כמו מטר של פצצת אטום נופל עליי כל ה"אתמול", ה"שלשום", ה"מאז."

איי.

מנגינה של שעון שוב מתפזרת והודפת את הכאב בגל של רחמים.

אני חוזרת להתרכז במילים: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה…" עוצרת. נותנת לאמונה לחדור, לסלק רגש שלא מבין למה. למה העולם כל כך מסובך? אבל זה בדיוק המשחק, הלא כן? האם לא בשביל רגע אפל של חוסר ודאות ביקש רבי עקיבא למסור את נפשו?

"רבה אמונתך… יהי רצון מלפניך שלא אכעס ולא אכעיסך." הוספתי, ובטעות — אולי בעצם בכוונה — אני עונה, "אמן."

נזכרת בהחלטה שלי אתמול לא ליפול אל סל סמי הוויכוחים, התחלתי את היום במחול משלי.

בחדר יש ריח של כלניות. כמה נחמד להרגיש בשדה פרחים. מדמיינת אותי ילדה בת חמש, עם שמלה לבנה, קוטפת פרח סגלגל. אני שוקלת להשליכו, אך בתנועה חדה אני מאמצת אותו אל ליבי.

הבית הזה יקום ויהיה. הילדים שלי צריכים אבא קרוב ואמא חזקה. כי כבר הסבירה לי האישה, שעוד מעט תיכנס לחדר עם ספלי קפה לשתינו, שלכל זוג יש את המשקעים שלו. עלינו התפקיד לבחור האם לברוח או להתמודד.

או — הנה היא באה.

היועצת הזוגית שלי. עיניה העמוקות, החכמות, התומכות, בוחנות אותי באמפתיה.

אני סומכת עליהן, והן עליי. וכן — אני לבד כאן. למען האמת, בעלי אפילו לא יודע שפניתי לעזרה.

ודאי, הוא חושב שהבעיות הן רק שלי ובגללי...

רגע של אמת. אולי גם אני חושבת עליו כך?

"שלום!" היא דוברת אמת — בשביל זה הגעתי.

"איך עבר עלייך השבוע?" כמה שאני זקוקה לשאלה הזו.

"הספקת לעבוד על מה שדיברנו?" זו לא דרישה, אלא פתיחה של שיחה שתיתן לי כוח לעוד שבוע.

"כן." טון ללא סולם ברור יוצא לי מהגרון. אני נעצרת לרגע, חוששת.

"תני לי דוגמה…" היא מעודדת, מבחינה בחרדתי שזלגה כחוט השערה.

"עשיתי מה שאמרת! למען האמת — כמה פעמים!" הקול שלי עלה. התייצב.

כן. הביטחון שלי בזוגיות שלנו מתעצם משבוע לשבוע.

"יופי, מצוין!" היא שמחה בשבילי. "אני כל כך מעריכה את המאמצים שלך. לא הרבה נשים במקומך היו בוחרות להשקיע בגינה יבשה ונובלת.

צריך ים רצון, אומץ אדיר ואמונה חזקה.

לא להתייאש! להשקות ולטפח, יום ועוד יום…" היא אומרת ומביטה בי כאילו הבחינה בכלנית הסגלגלה והבלתי נראית, ההדוקה אל ליבי.

"אז ספרי לי…" היא משכנעת.

"אתמול…" המילים מטפסות לי בגרון. "כשהוא הגיע הביתה, והילדים — את יודעת — המשחקים שלהם היו בכל מקום… הוא העיר לי על זה בצורה פוגענית ביותר, ליד הילדים! כמעט ולא נשמתי... רציתי לצעוק, להילחם כהרגלי… אבל… שתקתי. כשהייתי מלאה בכוח חזרתי אליו ואמרתי לו: 'הייתי מאוד שמחה אם תאמר את מה שמפריע לך בצורה פשוטה ולא פוגעת, ואני אשתדל להבין.'"

שפתי פוסקות משצף המילים, עיני בוחנות את הנקודות השחורות המקשטות את רצפת החדר.

האם גם אני אוכל ליצור מנקודות שחורות רצפה מבריקה ויפה?

"מקסים! בדיוק כפי שלמדנו. דבר ראשון — להבחין במילים שפוגעות בך." היא עוקבת אחר מבטי המושלך ארצה וחותרת להרהורי.

"להבחין בנקודות שחורות בתוך הדו־שיח ולא להיכנס לשם, לא לגעת בהן. כי הן יכולות להפוך לחור שחור שואב וממגנט. ואחר כך, בצורה הכי רצינית, בשליטה וברוגע את מבקשת שהשיח יהיה שונה. אז תספרי לי — איך הוא הגיב?"

אני מבקשת להיזכר. כן, הוא לא כעס ולא צעק.

"הוא פשוט הבין. הוא אמר: 'אוקי… האם את יכולה להסביר לי מה אני אמור לעשות במקרה כזה, לשתוק?' אז הסברתי לו. 'פשוט תבקש מאחד הילדים לאסוף. זה הכל.' זה היה ואוו. וזה לא נגמר פה..."

התחלתי לדבר מהר, חוששת שהזמן הקצוב יחדל ולא אספיק לספר לה על ההצלחות היפות שהאירו לי כקרן עמוסת צבעים מסחררת.

"ישבנו שלשום ביחד ודיברנו על העבר שלו. אמא שלו הייתה טיפוס מאוד יקי — נקייה בטירוף ומסודרת. הכל מתוזמן אצלה. וגם… היא תמיד דאגה להחליט עבורו ממש הכל. אפילו מה הוא ישחק אחרי הצהריים ועם מי. שליטה מלאה… כל אי־ציות מצדו גרר האשמות והשפלות. ואבא שלו…"

אני מודעת לפתע לרגש של חמלה נוראה המתפשטת לי בלב. מדהים איך שהחמלה הזו מופנית אל אדם שעד לפני חודש הרגש היחידי שחשתי כלפיו היה כעס וריחוק.

"אבא שלו… היו יכולים לעבור ימים ארוכים בהם לא היה מעיף לעברו מבט. לא חלו ביניהם יחסי חינוך או אהבה. כלום. רק חלל נורא וריק. ילד יתום לא־יתום. כשבמוחו הקטן מתעצם חוסר הביטחון שלו אל מול אבא."

עיניי מתרטבות, ודמעות רותחות זולגות ברשות מובנת.

"הסברתי לו שאני לא מסוגלת עם כל הביקורת. והוא הבין. הרגשתי אותו איתי — מבין, מרחם, ורוצה להשתנות. אפילו הבטיח לחפש מטפל טוב."

"אני לא מאמינה…" פיה הפעור של המטפלת נתן לי להבין שהצעדים האחרונים בחיי יהיו הראשונים לחיים אחרים.

"את יודעת… אני רוצה להסביר לך משהו." אני אוהבת כשהיא מתחילה כך — זה תמיד מסתיים במשהו שאני מהרהרת אחריו יום שלם או יומיים.

"הדחף הזה שלו לתת ביקורת, הערות, ואפילו חוסר יחס אל ליבך — אלו דרכי ההתמודדות שלו עם הנפש. הוא שומר על הביטחון שלו זקוף. כל מעשה של אי־נוחות בחייו מושלך כלפייך כדי לספק לו תמיכה. הוא אינו מסוגל לתת לנפש שלו להרגיש קטנה או בחוסר ודאות. וכן — הוא יעשה הכל, גם אם זה אומר להכאיב למישהי שחשובה לו יותר מכל."

מילותיה מזדחלות ומתיישבות במוחי המנסה לתרגם אותן למעשה.

"אז מה הפתרון לזה?" אני כמעט צורחת. חייבת להיות דרך.

"לתת לו להבין שהוא כבר לא במלחמות ששהה בהן עוד משחר ילדותו — ולהביא אותו למצב שיסמוך עלייך להאיר לו את הדרך בחיים החדשים. נטולי הקרבות."

כן. אני אקח איתי את מילותיה ליום שלם או יומיים.

בעצם להרבה, הרבה יותר.

***

בוקר קריר בצימר ייחודי בפאתי הר חרמון, אני מביטה מהמרפסת אל נוף קסום וצחור. רק רחשי פסיעות מהדהדות למרחקים.

הוא קופץ לברר מה מסתתר מאחורי הגבעה הסמוכה.

השלג מכסה את ההרים בנועם, ובאופק זיק של שמש על עץ אורן זקור ושתקני.

גם אני למדתי לשתוק. במקום שבו אין חום ולא קור, אין רע וטוב, אין גדול או קטן — ישנה רק שלמות של משהו בלתי־שלם.

מבטי עוקב אחר פסיעותיו. אני בטוחה שיהיה שם את אותו הנוף, אותה שלווה. לרגע הוא נעלם ו...

או — הנה הוא חוזר. צועד בפסיעות גדולות. אותן פסיעות גדולות בהן אנחנו צועדים יום־יום את מסלול חיינו.

"היה שם שלג בדיוק כמו פה!" הד ההר מחזיר את צעקתו, 'פההההה…'

לא שם, לא הרחק, לא מעבר. השלום נצור פה. תחת אחת הבלטות במשכננו. בעצם הרבה יותר קרוב מזה, ממש לוהט בכף ידינו.

ברגע של אמת, חיוך נתלה על שפתי.

***

החורף חלף ואחריו חלפו גם האביב והקיץ, והחורף שוב התארח.

ישנם ימים בהם הגשם יורד וקריר לפרקים, וישנם ימים שחום ההסקה פורש מעלינו, ומענג את ביתנו.

לירוק דם — זהו סבל שלא נגמר. אבל לרפא את הפצע מבפנים — זו התבונה.

אני מכינה קפה לשניים, ויושבת לשיחה קלה. אני לומדת יותר ויותר איך לדבר — ויותר חשוב: מתי לשתוק.

אני אוחזת בידי את מושכות העגלה שמחזיקה בתוכה את המשפחה היקרה שלי.

זה חלום ודאי.

אני נותנת צביטה ללחי — אי!... כאב של אושר.

המאמצים לא היו לשווא. לא ניפחתי בלון ותקעתי סיכה.

לא!

במו ידיי ערבבתי טיט. לבנה מעל לבנה.

מקבלת אל ביתי את האלוקות, מרגישה בה כורכת סביבנו הילת שלום.



______________
א.מלאכי- סיפור ראשון שלי לפרסום כאן. אשמח להערות או הארות בונות. תודה!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה