שלושת העולמות של רובי / סיפור לילדים

  • הוסף לסימניות
  • #1
רובי היה ילד שמאד אהב את הבוקר. הוא אהב את זריחת השמש שמאירה, את האוויר הנקי של הבוקר, טרם עשן המכוניות ממלא את האויר.


אבל היתה לו לרובי חיבה גדולה גם ללילה. אומנם מסביב הכל חשוך, וכולם מכונסים בביתם.

אבל דוקא אז יכול רובי לחשוב, רובי אהב לחשוב ולדמיין.


בדמיונו היו שלושה עולמות, והוא היה לעיתים, מדלג ביניהם.

מיד כשהיה מרגיש שהוא רוצה כבר לעבור לעולם האחר - היה רובי מדלג וקופץ אל העולם השני וכן הלאה - לשלישי.


רובי זכר היטב את הרגע בו הוא יצר את העולם הראשון. הוא בנה בו מיד כל טוב שרק אפשר לדמיין.

נחלי מים זרמו בכל מקום, אילנות עם פירות יפיפיים, הכל פרח מסביב. אנשים חייכו זה לזה, והרעיפו זה על זה כל מה שיכלו. היה מותר ללכת לכל מקום ולעשות כמעט הכל.


אבל משהו השתבש לפעמים.

פה ושם נהיו אנשים, שעשו גם דברים רעים - ולא היה מי שיעיר להם (רק חייכו אליהם).

פה ושם נהיו בעלי חיים שעשו גם דברים רעים- ולא היו שם דברים שיעצרו אותם.

פה ושם נהיו אילנות שצמחו לתוך שטח של אילנות אחרים- ולא היו שם גדרות לבלום אותם.


או אז היה רובי מזנק במהירות אל עולמו השני-



בעולם השני שרובי בנה, היו כללים ברורים - רובי כבר למד את הלקח.

אילנות בזהירות, הוציאו ענפים קצרים, והנחלים היו כמו קו ישר שלא מעז לצאת ממסלולו.

בכל מקום היו שלטים ברורים מה וכיצד לעשות. אנשים לא העזו, למשל, לרדת מן המדרכה אל הכביש.

אנשים נהגו בדיוק כמו שצריך. אנשים דברו רק מה שצריך ובמילים מדויקות לגמרי.

היה מאד בטוח להסתובב בכל מקום, כמעט לא היתה פינה בלי שבעה שוטרים, לפחות.


אבל משהו היה חסר לרובי. הוא לא יכל להסביר לעצמו מה בדיוק.

הוא חשב-

ואז נצנצה בו מחשבה, חסר בעולם הזה קצת שמחה. הכל יותר מידי מדויק.


ואז יצר רובי את עולמו השלישי - וזינק אליו.

- את העולם השלישי רובי יצר כבר עם הרבה מחשבה.

הוא יצר נחלים מדהימים, אבל תחם להם גבולות ברורים.

הוא יצר אילנות מדהימים, אבל הסביר להם היכן בדיוק מותר להם לגדול.

הוא איפשר לאנשים להרעיף זה על זה כל טוב, אבל דרש מהם להבחין האם משתמשים בכל הטוב הזה כיאות.


כל כך השקיע רובי בבנין העולם השלישי שרובי התעייף, אבל היה מרוצה.

- היה נראה לו שיש איזו תקוה, דוקא מעולמו השלישי. אומנם קצת קשה יותר ליצור אותו מהאחרים, אבל יש לו יותר סיכוי.


רק לפעמים שמשהו מעיק על ליבו של רובי, והוא קצת כועס על דברים שקורים לו, רובי מחכה שהלילה ירד.

אז הוא חוזר לטייל בעולמו הראשון, ונעשה לו טוב - עד שהוא שוב משתבש לו.

ומיד מזנק לעולמו השני. אלא ששם, שוב נהיה לו קצת עצוב.

ואז הוא שב, לעולמו השלישי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
אשמח לתגובות
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
סיפור נהדר, תודה.
יש מה לעבוד על התחביר פה ושם.

לאיזה גיל לדעתך הוא מיועד?
זה נשמע לי כמו גיל התפכחות, בסוף הילדות המוקדמת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
עמוק ויפה.
נשמע כמו הרבה יותר מסיפור לילדים.

היית יכול לחשוב על שם לעולמות,במקום המספרים? זה יכול להוסיף המון,לטעמי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
רעיון מענין במיוחד.
הכתיבה ברמה אחידה, וזה מצוין, רק קצת חוסר בהירות לקהל היעד, השפה לא ממש מתאימה לילדים, מצד שני פשוטה למבוגרים, או שזה סגנון לבוגרים עם זיקה לשפת הילדים כדי להעביר את התחושה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
סיפור נהדר, תודה.
יש מה לעבוד על התחביר פה ושם.

לאיזה גיל לדעתך הוא מיועד?
זה נשמע לי כמו גיל התפכחות, בסוף הילדות המוקדמת.

תודה תודה על השבח! הגיל- לא כל כך נתתי את דעתי, אך מה שכתבת נראה נכון. (הייתי מאיירו ומו''ל..)
עמוק ויפה.
נשמע כמו הרבה יותר מסיפור לילדים.

היית יכול לחשוב על שם לעולמות,במקום המספרים? זה יכול להוסיף המון,לטעמי.
תודה תודה!! .שם לעולמות- בהחלט מעניין (אם כי צריך שהם יהיו בסדר רץ..)

רעיון מענין במיוחד.
הכתיבה ברמה אחידה, וזה מצוין, רק קצת חוסר בהירות לקהל היעד, השפה לא ממש מתאימה לילדים, מצד שני פשוטה למבוגרים, או שזה סגנון לבוגרים עם זיקה לשפת הילדים כדי להעביר את התחושה?
אני חושב שיש כזה ג'אנר (או שנמציא...) ספרות שהמבוגר קורא באוזני הילד אבל המסר הוא לשניהם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
העולם של רחמים.. העולם של דן .. והעולם של רחמידן...-אבל הילד לא ישמע כאן סדר הגיוני

גאוני!!!

אולי השלישי, העולם של רחמים ודן.

(גם להשאיר את שתי השמות וכדי לתת אמצעי לזיכרון להוסיף את המספרים)
 
  • תודה
Reactions: I.Q
  • הוסף לסימניות
  • #11
סיפור נהדר!

גם לי עלה ההקשר של דין ורחמים ולכן לא היה לי ספק בשאלה לאיזה גיל הסיפור מיועד. דווקא הרהרתי בזה שכשאנחנו קוראים משהו שלא מצפה מאתנו להיות יותר מדי מבוגרים אינטליגנטים ושנונים, אנחנו פתוחים יותר לקבל את המסר ישר לתוך הילד הקטן שבתוכנו...

מה שבטח שבגיל העשרה יש אהבה ענקית לסיפורים מהזן הזה.

אני חושב שיש כזה ז'אנר (או שנמציא...) ספרות שהמבוגר קורא באוזני הילד אבל המסר הוא לשניהם.

ועוד איך שיש!!!
יהודה אטלס ודומיו...

לגבי השמות דווקא לי הסתדר הסדר הכרונולוגי. זה מדגיש את זה שהוא "בורא" אותם בגלל האילוץ שהעולם הקודם לא סיפק אותו. וכשעולים לשלישי, זה מוסיף ומראה שאפילו שני אלו לא השביעו את רצונו.
לא הייתי נותנת להם שמות.

עוד דבר,
הפתיחה נתנה לי תחושה שהעולמות יהיו משהו כמו לילה ויום, או אקשן ומנוחה, כי הרי ה'בעיה' שלו היא שהוא אוהב גם את הלילה וגם את היום,אחרת, למה סיפרו לנו את זה? ופתאום העולמות לא מאוזנים מבחינה אחרת לגמרי. אולי כדאי לרמוז על זה בפתיחה.

ושוב, יפהפה. התיאורים באמת מזמינים ציור...
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
נשמע אלגוריה משהו..
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
יפה בהחלט. מצטרף לתהייה לגבי קהל היעד...
בנוסף, היה נראה לי בקריאה ראשונה שהמשפט הראשון בסיפור מיותר. רובי אוהב את הלילה בו הוא יכול לחשוב להנאתו ולעבור בין עולמותיו. מדוע צריך להקדים שהוא אוהב את הבוקר אם אין לזה משמעות לסיפור? כאמור, בקריאה ראשונה היה נראה לי מיותר, הרגשתי שיש פה מין התנצלות על כך שהוא מעז לאהוב את הלילה. וזה לא נכון לדעתי. בטח לא בסיפור ילדים. שילד ירגיש ויאהב מה שטוב לו.
אבל אחר כך עלה לי במחשבה, אולי 'כוונת המשורר' היתה גם כאן לשזור את מהות הסיפור כולו. את האהבה למצב הראשון (אור, בוקר), ומצד שני אהבה אחרת למצב השני (חושך, לילה).
אלא שאם כן חסר לי המצב השלישי... או שמא פספסתי אותו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
יפה בהחלט. מצטרף לתהייה לגבי קהל היעד...
בנוסף, היה נראה לי בקריאה ראשונה שהמשפט הראשון בסיפור מיותר. רובי אוהב את הלילה בו הוא יכול לחשוב להנאתו ולעבור בין עולמותיו. מדוע צריך להקדים שהוא אוהב את הבוקר אם אין לזה משמעות לסיפור? כאמור, בקריאה ראשונה היה נראה לי מיותר, הרגשתי שיש פה מין התנצלות על כך שהוא מעז לאהוב את הלילה. וזה לא נכון לדעתי. בטח לא בסיפור ילדים. שילד ירגיש ויאהב מה שטוב לו.
אבל אחר כך עלה לי במחשבה, אולי 'כוונת המשורר' היתה גם כאן לשזור את מהות הסיפור כולו. את האהבה למצב הראשון (אור, בוקר), ומצד שני אהבה אחרת למצב השני (חושך, לילה).
אלא שאם כן חסר לי המצב השלישי... או שמא פספסתי אותו...
אמת שכתבתי זאת מזמן.
כמדומני שהפתיח הוא כדי לדבר על חיבור לדמיון ומחשבה. היום הוא המציאות עצמה, הלילה מאפשר להתנתק ולייצר מציאויות חדשות
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
לא הבנתי מה היה שונה בעולם השלישי מהעולמות האחרים.
שני העולמות הראשונים היו די ברורים.
האנשים או שחייכו או שלא.
העצים צמחו לכל עבר או רק בתוך גדר.
אבל בעולם השלישי?
נחלים מדהימים עם גבולות - כבר התרשמתי שהיו לו בעולם השני.
כנ"ל האילנות.
והמשפט הזה:
הוא איפשר לאנשים להרעיף זה על זה כל טוב, אבל דרש מהם להבחין האם משתמשים בכל הטוב הזה כיאות.
כל כך לא ציורי ולא מוסבר -
שאם קהל היעד הוא ילדים,
הלך על כל המסר. לדעתי.

בנוסף,
חייבים למצוא שמות אחרים.
העולם השלישי נשמע לא כל כך טוב...

סליחה על הביקורת.
זה אומר שדווקא אהבתי מאד...
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
לא הבנתי מה היה שונה בעולם השלישי מהעולמות האחרים.
שני העולמות הראשונים היו די ברורים.
האנשים או שחייכו או שלא.
העצים צמחו לכל עבר או רק בתוך גדר.
אבל בעולם השלישי?
נחלים מדהימים עם גבולות - כבר התרשמתי שהיו לו בעולם השני.
כנ"ל האילנות.
והמשפט הזה:

כל כך לא ציורי ולא מוסבר -
שאם קהל היעד הוא ילדים,
הלך על כל המסר. לדעתי.

בנוסף,
חייבים למצוא שמות אחרים.
העולם השלישי נשמע לא כל כך טוב...

סליחה על הביקורת.
זה אומר שדווקא אהבתי מאד...

בקורת שייכת לעולם השני והוא מאוד חשוב לרובי....

לא הבנתי איזה משפט.

בכל אופן הנה הניגודים בין שלושת העולמות (אבל אכן תמיד ניתן לשפר..)

-נחלי מים זרמו בכל מקום
-הנחלים היו כמו קו ישר
-הוא יצר נחלים מדהימים, אבל תחם להם גבולות ברורים.


-אילנות עם פירות יפיפיים, הכל פרח מסביב..אילנות שצמחו לתוך שטח של אילנות אחרים
-אילנות בזהירות, הוציאו ענפים קצרים
-הוא יצר אילנות מדהימים, אבל הסביר להם היכן בדיוק מותר להם לגדול
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
לטעמי זה סיפור 'על' ילדים, יותר מתאים למבוגרים, ומשכך צריך להעמיק את המסר
הצלחות
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

הסיפור הוא היסטורי ומתרחש בזמן גירוש ספרד, בממלכה בדיונית בשם ואלטוריה באיטליה המחולקת לממלכות ורפובליקות.

אשמח להערות על התוכן והעלילה, וכן אם יש שגיאות בניסוח וכו'.



פרק א'

'אילו רק יכולתי לחשוב שאני לא איכר פשוט', חשב לעצמו דורן בעוגמה, בשעה שעקב בערנות אחר כרכרה הדורה שנעה במרחבי השדות.
'אילו רק יכולתי לחשוב שאני בן אצולה שירד אל העם, כמו ששמעתי על מלכים שהתחפשו לאנשים פשוטים כדי להקשיב לעם שלהם', המשיך דורן לחשוב.

הכרכרה מולו דהרה בשלווה קסומה, חלונותיה המעוגלים חשפו את פניהם של יושבי הכרכרה.

עיניו של דורן נפערו בתדהמה, בן אצילים בן גילו, נער לבוש בהידור, נראה יושב בנוחות על גבי המושב, עיניו סוקרות את השטח, את השדות ואת האיכרים העובדים ביזע.

דורן התנשם עמוקות וחש רעד קל מופיע בידיו, אות לכך שהוא מתרגש. היתכן שבן האצולה הסתכל לכיוון בו הוא עומד?

או שמא הוא אף הבחין בו?

מחשבות אלו שחלפו בראשו ביעף גרמו לו לעמוד נטוע על מקומו, כמו הדחליל שהכין פרנצ'סקו.

כן כן, הוא הבחין בו!

בן האצילים הצעיר חייך אליו ואף נופף לו בידו!

דורן רצה להחזיר לו שלום, אבל אז הוילון של הכרכרה הוסט ביד מהירה, נזעמת, ושוב לא ראה דורן את פניהם של יושבי הכרכרה.

דורן עמד כמו עץ נטוע ולא יכול היה לזוז מרוב התרגשות.

האציל הצעיר הבחין בו?

הוא נופף אליו לשלום?

היתכן?

אולי לא היה זה האציל, אלא היה זה נסיך הממלכה בכבודו ובעצמו?

דורן נרכן לאדמה וקטף כמה צנוניות מבריקות סגלגלות.

הוא מחכה.

מחכה להפסקה.

אז, יגיע לבית הקטן אפוף ריחות טובים, ויסעד את ליבו בארוחה קלה.
שעת ההפסקה הגיעה, דורן אסף את הסלים הקלועים בעבודת יד מסורה של דודתו, מהם הציצו ירקות עסיסיים ומבריקים, והחל לפסוע בשבילים המאולתרים שנסללו על ידי האיכרים, לכיוון ביתה של דודה גליבה.

רוח נעימה נשבה על פניו, מסביב נצבעו השדות באורה הרך של השמש שהתחבאה קלות בין העננים, קרניה יוצרות פסים על פני השדות הירוקים.
הסלים היו כבדים, אבל דורן נהנה לחוש שהוא סוחב אותם.

גבו היה ישר והוא חש שהעבודה מחזקת את גופו.

דודה גליבה, אשה נמוכה בעלת פרצוף עגול ועיניים מחייכות קיבלה את פניו בשמחה.

"אילו יכולתי הייתי מספרת לאימך איזה בן חיל אתה, דורן", אמרה לו בקולה המלטף, מגישה לו צלחת עם תבשיל מעלה אדים.

דורן הניח את הסלים בפתח הבית והתיישב לאכול, "אין כמו האוכל שלך, דודה", אמר והוסיף: "מתי אפגוש את אימי?"

דודתו נותרה לחייך, למרות שעיניה נעשו רציניות, היא אמרה בקול מהורהר את הדברים שלא פעם אמרה אותם: "אימך, דורן, הלכה לה לעולם הגדול, היא השאירה אתכם אצלי, כדי שאטפל בכם היטב, כי סמכה עלי, הייתי ידידה טובה שלה.

בהתחלה כשהייתם קטנים, ביקרה אתכם מידי פעם, עד שהפסיקה לבוא, אבל הקפידה לשלוח לי כסף, היא אמרה שהיא סומכת עלי".

דורן המשיך לאכול, לא ממשיך עם שאלותיו הקבועות, איפה אביו.

הוא ידע את התשובות, דודה גליבה אמרה לו פעמים רבות

"אבא שלך, נלקח להלחם במלחמה מול אוסטריה, נודע לנו שהוא מת, דורן, כמה בכינו לשמע הבשורה, קשה היה לנו לשמוע זאת".

דודה גליבה התיישבה מולו, סוקרת אותו בהערצה, "כמה שאתה דומה לאמך, היינו ידידות טובות, היתה אשה טובה ששאפה לשנות את העולם, עד... עד...", קולה של דודה גליבה נעשה שקט לפתע, היא המשיכה לדבר בקול איטי:
"יום אחד היא באה אלי ואמרה שהיא מתעניינת בעולמות הנסתרים, היא רוצה ללמוד קסמים כדי לשנות את העולם וכדי שלא יהיו יותר מלחמות".

"ואיפה היא עכשיו?"

"היא רצתה ללמוד קסמים, דורן יקירי, לקחתי אתכם וברחתי לשדות, עם מעט כסף, קניתי את הבית הזה וטוב לנו כאן, נכון? טוב פי אלף מלגור בעיר הגדולה. קסמים זה כישוף, מזל רע, רציתי להגן עליך ועל אחותך" אמרה לו דודה גלביה את הסיפור המוכר שסיפרה לו פעמים רבות כל כך.

דורן הנהן קלות, זכר העיר הגדולה, העמוסה ברעש והמולה, עלה בזכרונו. לא יודע אם לשמוח מכך שדודה גלביה הצילה אותו מאמא שרצתה ללמוד מזל רע, או להתגעגע לאמא הטובה, על פי הסיפורים, אותה לא הכיר.

"תודה דודה גליבה שהצלת אותנו", אמר בנימוס.

את אחותו, נילי, שלחה דודה גליבה למנזר רחוק, ואילו הוא הוכיח שהוא טוב בעבודת השדה, דודה גליבה העריכה את עבודתו ואמרה שתוריש לו את הבית.


אבל בלי שדודה גליבה תדע, חשב דורן לא פעם שהוא רוצה לפגוש את אימו. הסיפורים אודותיה היו נפלאים, וגם רצונה ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות.

הוא חושש לומר זאת, אבל הוא חושב שזה בסדר ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות, גם אם זה מביא מזל רע, כי מלחמות זה דבר הרבה יותר גרוע ממזל רע.

אבל דודה גליבה חושבת אחרת, והיא בטח מבינה דברים טוב יותר.
בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.
מסיבה לגיבורים


שלום הרב פוגל.

כבר שנים רבות שאני עוסק בחינוך ומתנדב בארגון שקט שעוזר לבחורים ומי שמאוד רוצה מוצא את הדרך לדעת עליו. למרות כל הקורסים והלימודים, הרבה חיבוטים וספיקות ולבטים אני עובר בעבודה הקדושה הזו, והייתי רוצה בעזרתך לשתף את החברים בקצת תחושות.

בעצם, ניסיתי להביא לך כאן בצורה אותנטית ציטוטים מהדיבורים הרבים שנקלטו בין הדלתות ברכבי הקט, לשזור מהם סיפור.

דרך הסיפור רציתי לנסות להסתפק בקול: הכלה או גבולות? להשקיע הרבה במתמודדים או דווקא בגיבורים? לסיפור הזה אין מסר, יש בו ספק. הרבה ספק. ואתה יודע מה? אולי זה דווקא מסר טוב: בעולם עתיר בידע ושיטות, בסיפורים וטורים עם סימני קריאה, לנסות להציב סימן שאלה: שאולי אין מסלול חד משמעי אלא צריך איזון בין כל הדברים, וגם זה קשה, כי מה שטוב מפה רע משם ולהיפך.

אז הנה הסיפור, ומחילה, לא התאפקתי, התערבתי עם שתי הערות ביניים לשיפוטך.

’’נולדתי למשפחה חשובה. אחים לומדים בישיבות חשובות, אבא ואמא במשרות נכבדות, הכל מדוייק ומתוסרט מראש. גם הכשרונות שלי היו טובים, מה שהכריח הסללה לדרך ידועה מראש: ציפיות גבוהות ממני להיות מהמובחרים בכיתה, אחר כך ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, וגו’ וכו’ וכדו’.

ועוד פרט חשוב: הורי, אנשי חינוך, אוהבים ועוטפים, סמכותיים וטובים. הורים מושלמים. בהמשך אסביר לך למה היה חשוב לומר זאת.

אז כפי שאמרתי, התסריט היה מדויק עבורי, אבל היתה בעיה אחת: השחקן הראשי בתפקיד הלא הוא אני, לא שיתף פעולה. עשיתי כל דבר אפשרי כדי להפריע למסלול הזה להתממש.

הייתי ילד לא קל, מרדן, במערכת עם כללים מאוד ברורים: אסור לאחר. אסור לצייר. אסור לדבר. אסור לאכול. אצל אחד היה גם אסור להתפנות. לכל זמן ועט. יש מבחנים, מטלות. עכשיו כותבים, עכשיו עומדים. אני לא הסתדרתי עם כל זה. והאמת? סליחה ממחנכי, אבל רובם גם לא ניסו להסתדר איתי. ובצדק, ניסית פעם ללטף קיפוד?

אז הפרעתי. ואז הייתי צריך לשבת בשולחן האחרון. לבד. ואחרי זה בחוץ. זה כבר לא היה לבד. לפחות זה. המפקח ניסה להחזיר אותי, אבל המלמד אמר, ושוב, בצדק, שהשיעור לא נוסע. אז עפתי שוב החוצה ברוב חדווה.

לאט לאט התחלתי להידרדר, מהכיתה למסדרון, מהמסדרון לבית, מהבית לרחוב, מהרחוב לזוהמה. וירידה, מי שחווה אותה יודע בכאב: ברגע שהיא מתחילה, היא חדה ותלולה. וכואבת, אוהו כואבת, ואז מגיעים מטה, לתהום, בחבטה. ואז קמים ומתרגלים לעומק התהום ולא אוזרים כוחות לטפס חזרה כי זה כבר ממש קשה.

למעשה, למרות שבלב הכל כבר היה מבושל עמוק, העזיבה שלי היתה באבחה אחת בשיעור א’ ישיבה קטנה. שום דבר מהכללים לא התאים לי: השיעור הארוך, הסדר, הסדר חזרה חודשית, השיחות, הכללים, מרדתי, עד שנקראתי ונאמר לי: אם אתה רוצה להישאר, חמישה תנאים! כמובן שלא יכולתי לעמוד בהם, והלכתי.

בזמנו ניסו כל מיני מומחים לחפש בעיות מדוע אני כזה מרדן. כל מיני אבחונים. אבל לא מצאו משהו. היום במבט לאחור אני מצאתי מה זה, לתופעה הזו יש שם: יצר הרע.

חשוב לי להגיד לך את זה כמי שהיה שם וחזר: מחפשים היום בעלונים כל מיני סיבות לנשירה, גבולות חזקים מידי, גבולות חלשים מידי, קצת חום, יותר חום. תשמע, אצלי היו כל התנאים הכי טובים שיכולים להיות, הורים מושלמים, ובכל זאת נשרתי, וכל כותבי הטורים והסיפורים יכולים להיות מאושרים כי מצאתי את האבחנה הגדולה: יצר הרע. ולא, לא תוכלו להתמודד במקומי, ובנסיונות הדור הזה, מה לעשות, לא כולם עומדים וזהו. זה המצב, זו הבחירה.

לכל אחד שעזב יש סיפור כיס על מלמד שאמר לו מילה, או משגיח שסילק אותו סתם. אני לא מזלזל בעומק הפגיעה, ואוי למלמד שפוגע ח’’ו. אבל שלא יספר לי סיפורים שבגלל זה הוא עזב הכל. די עם זה. הוא עזב כי בא לו. כי יצר הרע’’.

ידידי הרב פוגל, אני עוצר את הסיפור של הנער וחייב להעיר: זה חשוב מאוד להקשיב למה שהנער הזה אמר כאן, כדי שיפסיקו לחשוב שהורים ומורים אשמים ביצר הרע של בנם. אני קורא היום שכותבים על הכלה ושמייחלה, הנה תשמע טוב משהו מה שאומר מי שעבר את זה: הדבר שהכי יכול למהר את ההידרדרות זו הכלה של היצר הרע. והדבר הכי בריא שיכול מעט לעצור הידרדרות, זה גבולות ליצר הרע. וזה תפקידם של ההורים.

כל מה שמדברים על הכלה - הכוונה לנער שהוא עמוק בשנות ההתבגרות שכבר חצה את הגבולות. אבל ילד בחיידר? נער רגיל? רק גבולות וגבולות.

סליחה על ההפרעה, נחזור לסיפור:

’’יום אחד, כבר אחרי שעזבתי, וכבר לא נראיתי כלל בחור ישיבה. פתאום קיבלתי טלפון. על הקו: הר’’מ שלי עד לא מכבר, זה שאצלו ההידרדרות נראתה גם בחוץ. הוא אומר לי: תשמע, לא מרגיש בנוח שעזבת (הועזבת..) ככה בפתאומיות, בא יחד נשב עם החברים, נעשה מסיבת פרידה, תתלבש יפה ותבוא.

התרגשתי ובאתי. היה מדהים. הרבנים דיברו בשבחי, החברים אמרו איזה מקסים אני, יצאתי משם בדמעות. ועם המון מחשבות.

זה חלחל וחלחל, לקח לי זמן, אבל אחרי כמה חודשים נקשתי עם כובע וחליפה על דלת ביתו של המשגיח המופתע ואמרתי לו: חזרתי. המשגיח מיד החזיר אותי לישיבה, הר’’מ כה שמח בי, אמרתי לו שחזרתי בתשובה. וזהו אני רוצה להיות בישיבה.

הוא כל כך התרגש, וידא שאני ’’נקי’’, והחזיר. זהו, ככה, חלק. ללא חמשת התנאים. אני עדיין בתפקוד די נמוך, אבל מה לעומת זה שהחזירו אותי משם? לאט לאט אני בונה את עצמי, יש נפילות אבל יש התקדמות, ומבינים אותי, יודעים שמתקדמים לאט לאט’’.

זה הסיפור של הנער החביב כפי שסיפר לי את חוויותיו.

עכשיו, הרב פוגל, אני שואל בזעקה מרה:

למה עושים מסיבה למישהו שעזב? למה מגיע לו הוקרה? מסיבה נעשה למי שנשאר, לא למי שעזב. למה הוא קיבל מסיבה? נכון, בזכות המסיבה הוא חזר. אבל אולי אם היו עושים לו מסיבה קודם הוא לא היה הולך. אולי הוא הרגיש שכדאי ללכת, כי יהיה מסיבה, אולי התחשק לו לקבל כבר מהיחס המיוחד.

למה ילד צריך לעבור כזה מסע ייסורים בשביל שיתייחסו אליו בהבנה, בשביל שלא יהיו קצרי רוח? בשביל שיעשו לו מסיבה?
למה לפני כן כל השנים, הוא במסדרון ולבד בשולחן ללא יותר מידי רחמים כי הוא הרי בסדר: תלך. תחזור. תענש, תינזף.
הוא רק נושר ופתאום כולם פוצי מוצי. כולם בעדינות לידו כמו על תבנית ביצים.
למה רק לנושרים יש יחס טוב? למה להם כן מוותרים? מה עם אלו הרגילים, שקשה להם והם מרדנים, שמתמודדים יום יום ונושכים שפתיים? מה הם מרגישים במסיבה שלו? שזה שווה ללכת? אולי במקום מסיבה למתמודדים נעשה מסיבה לגיבורים?’’.

הרב פוגל, אתה תסלח לי שאני נסער וסותר את עצמי כל שורה, אמרתי לך מראש, שאני אביא את כל המחשבות של כל הצדדים, כי באמת יש המון צדדים, וכולם נכונים. אולי במקצוע הזה לא יזיקו סימני שאלה. וגם זה בסימן שאלה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה