פריפריה שמישהוא בציבור הכלל חסידי/החסידיות הקטנות ירים את הכפפה

[ניק 3810]

אולי בגלל שהם השתכנעו להגיע להתגורר שמה, ואז הם מרגישים שנפלו בפח, אז הם קוראים לעוד אנשים?

יתכן והם צודקים ששוה,
תלוי למי,
אבל כמויות האמוציות שמשקיעם בזה
מוגזמת

 

[חרישאי]

אנשים יקרים.
@יאיר סופר זה לא תושבי חריש כדאי שתרגיעו.
אני לא אומר שהוא לא גר בחריש, עוד לא הבנתי מי זה, אבל הוא לא המייצג של חריש.
יש פה עשרות ניקים שישמחו לענות בצורה מכובדת ועניינית כמו שהיה לאחרונה באשכול הזה https://www.prog.co.il/threads/אשמח-לעזרה-מתושבי-חריש-ובנוסף-רשמים-מסיור-בעיר.1053341/page-3

 

[רוצה בחיים]

לתשומת לב כל המתווכחים

"ואתם פרו ורבו," אמר ריש לקיש ברית נחלקה לאוירות,
ר"ש בן לקיש הוה יתיב לעי באורייתא בחדא אילטיס דטבריה, נפקון תרתין נשין מן תמן אמרה חדא לחברתה בריך דאפקין מן הדין אוירא בישא, צווח להון ואמר להון מה הן אתון אמרין מן מזגא אמר אנא חכם מן מזגא ולית בה אלא תרתין עמודין, אמר ברוך שנתן חן למקום על יושביו,

חד תלמיד מן דר' יוסי הוה יתיב קודמוי הוה מסבר ליה ולא סבר ליה, א"ל למה לית את סבר א"ל דאנא גלי מאתראי, א"ל מהיכן אתר את א"ל מן גובת שמאי א"ל ומה אינון אוירא דתמן, א"ל כד ינוקא מתיליד אנא גבלין ליה אדמדמני, וטושין מוחיה דלא יכלוניה יתושיה, אמר ברוך שנתן חן מקום בעיני יושביו,

אף לעתיד לבא כן שנאמר (יחזקאל לו) והסירותי את לב האבן מבשרכם וגו', לב בשר לב בוסר של חבירו.

בראשית רבה סוף פרק לד

 

[רוצה בחיים]

לתשומת לב כל המתווכחים

"ואתם פרו ורבו," אמר ריש לקיש ברית נחלקה לאוירות,
ר"ש בן לקיש הוה יתיב לעי באורייתא בחדא אילטיס דטבריה, נפקון תרתין נשין מן תמן אמרה חדא לחברתה בריך דאפקין מן הדין אוירא בישא, צווח להון ואמר להון מה הן אתון אמרין מן מזגא אמר אנא חכם מן מזגא ולית בה אלא תרתין עמודין, אמר ברוך שנתן חן למקום על יושביו,

חד תלמיד מן דר' יוסי הוה יתיב קודמוי הוה מסבר ליה ולא סבר ליה, א"ל למה לית את סבר א"ל דאנא גלי מאתראי, א"ל מהיכן אתר את א"ל מן גובת שמאי א"ל ומה אינון אוירא דתמן, א"ל כד ינוקא מתיליד אנא גבלין ליה אדמדמני, וטושין מוחיה דלא יכלוניה יתושיה, אמר ברוך שנתן חן מקום בעיני יושביו,

אף לעתיד לבא כן שנאמר (יחזקאל לו) והסירותי את לב האבן מבשרכם וגו', לב בשר לב בוסר של חבירו.

בראשית רבה סוף פרק לד

וכך תירגם מורה מהציבור הדת"ל [כהבנתו] את הסיפור דלעיל.
ויש מה ללמוד מגישתו אם כי לא חייבים כמובן להסכים עם כל מילה.

נחלק לתלמידים את הסיפור: “גבות שמאי” בעיבודו של אורי אורבך ונקרא אותו יחד:

למורה רבי יוסי הייתה סבלנות רבה.​

הוא לא היה מפסיק ללמד עד שאחרון התלמידים היה מבין את השיעור. לכן כל ילד שהתקשה בלימודו היה נשלח ללמוד אצל רבי יוסי. מכל האזור הגיעו אליו תלמידים, גם ממקומות רחוקים.​

אך מכל התלמידים החלשים, המתקשים והחולמניים תלמיד אחד התקשה יותר מכולם. הוא לא הצליח להבין שום דבר. דבר כזה אפילו רבי יוסי לא ראה מעולם. הילד הזה היה גם חולמני, גם לא מרוכז, וגם לא מבין שום דבר. כל המורים האחרים התייאשו ממנו.​

רבי יוסי ראה שהתלמיד הזה מתקשה ללמוד. הוא לא ידע מדוע הוא מלמד אותו והוא אינו לומד. מדוע הוא משמיע לו והוא אינו שומע, מדוע הוא מסביר לו והוא אינו סובר.​

הוא הסביר לו פעם אחת את הפרק בתורה – התלמיד לא הבין.​

הסביר לו פעמיים – לא הקשיב.​

שלוש פעמים – לא קלט.​

ארבע חמש ושש פעמים – כלום.​

אבל לרבי יוסי היתה הרי סבלנות ואהבה לתלמידיו ,והוא שאל אותו: “מדוע אינך מבין? למה אתה לא מקשיב? מדוע אתה לא מרוכז?”.​

הביט התלמיד ברבי יוסי ואמר שלוש מילים: “אני מתגעגע הביתה”.​

שאל רבי יוסי: “מהיכן אתה בארץ?”.​

‘מִגַבּוֹת שַמַּאי’ – ענה התלמיד.”​

“גבּוֹת שמאי, גבּוֹת שמאי…” נזכר פתאום רבי יוסי, ואז הבין הכול. הרי זה המקום הכי אומלל בארץ.​

בגבות שמאי כל-כך חם, שאפילו הגמלים לא מוכנים לצאת מהמזגן.​

גבות שמאי זה כזה חור, שבמפות הוא מופיע תחת המילים “תמשיכו הלאה”.​

בגבות שמאי אנשים מדברים בפה סגור כדי לא לבלוע זבובים.​

בגבות שמאי הזבובים טסים בפה פעור, כדי לבלוע אנשים.​

טוב, נו, קצת הגזמנו.​

אבל רבי יוסי לא רצה להעליב. הרי אנשים מגבות שמאי כל הזמן שומעים בדיחות ועקיצות על חשבונם. הוא רק שאל את התלמיד: “ומה מיוחד במקום הזה?”​

והתלמיד ענה מיד בעיניים בורקות: “גבות שמאי זה המקום הכי נפלא בעולם! אצלנו כשתינוק נולד אנחנו מורחים תאנים אדמדמות על הראש שלו”.​

“למה אתם עושים זאת?” התפלא רבי יוסי שהתקשה להסתיר את צחוקו.​

“כדי שהיתושים לא יעקצו אותו”, ענה התלמיד. “יש אצלנו המון יתושים ונורא חם, אבל היתושים נרתעים מהריח של התאנים”.​

“אהה”, הבין רבי יוסי, “ולזה אתה כל-כך מתגעגע?”​

“כן, לזה אני מתגעגע” ענה התלמיד, “כי עקיצות של יתושים כואבות פחות מעקיצות של אנשים. ואני גם אוהב יותר את בתי החמר המטים לנפול שלנו על פני כל בתי האבן שיש כאן; ואני מעדיף את החום המיוחד של גבות שמאי על פני הקרירות כאן; ואני אוהב יותר את האבק, השמש והמדבר מאשר כל העושר והירוק שיש פה. כי שם זה הבית שלי, כי שם אני רגיל להיות, כי שם יש אנשים כמוני. כי ‘גבות שמאי’ זה מקום שחיים בו אנשים ולא רק נושא לבדיחות”.​

זו הייתה הפעם הראשונה שהתלמיד דיבר יותר מכמה מילים ברצף. רבי יוסי הבין כעת כי קשה ללמוד כשאתה רחוק מהבית, מהאוויר ומהאווירה שאליהם הורגלת. קשה להתרכז כשאתה כל-כך מתגעגע. אפילו אם זה מקום עם שם מוזר כמו גבות שמאי. מה יש, ופתח תקווה זה לא שם מוזר? וקרני שומרון? ואצבע הגליל?​

הוא ליטף את ראשו של הילד: “ברוך שנתן חן מקום בעיני יושביו. מבורך הבורא שמלמד אנשים לאהוב את המקום שבו הם גרים. גם אם יש מקומות טובים ומוצלחים יותר, כל אחד אוהב את הבית שלו, את הכפר ואת העיר שבהם גדל. ולמי שרחוק מהבית קשה ללמוד ולהתרכז”.​

ומאז אותה שיחה התחשב רבי יוסי בתלמיד מגבות שמאי. הם היו משוחחים על הכפר המוזר שבו מורחים את ראשי התינוקות בתאנים אדמדמות כדי להבריח יתושים. התלמיד סיפר לרבי יוסי עוד סיפורים מצחיקים ומוזרים, ובעיקר מיוחדים, שיש רק בגבות שמאי. כך הוא הצליח להתגבר מעט על הגעגועים, ורבי יוסי הצליח ללמדו תורה. עד מהרה הפך התלמיד החולמני וקשה ההבנה לתלמיד הכי טוב בבית הספר כולו. אפילו הילדים היו מתאספים סביבו בהפסקות ומבקשים לשמוע עוד סיפורים מרתקים על גבות שמאי. ואם בשיעור הוא היה מתחיל לחלום מחדש ולבהות באוויר, רבי יוסי היה נותן לו צביטת חיבה קטנה בלחי ולוחש: “נו, אז מה קורה עם היתושים אצלכם בזמן האחרון?”​

קרדיט לב לדעת