הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"זה הפעם ילך, בטוח!"
"ילך?" מבט אלכסוני מפקפק.
"מה זה ילך, ידהר! עוד חודש אני נהיית חצי"
"אהמממ" המהום.
"אם את אומרת... מבחינתי האמת, חצי קילו פחות זה די והותר. אבל אם את כל כך רוצה, נו"
"כל יום אני הולכת לרכב שעה, שעתיים, לא יודעת כמה. אבל האופניים הללו... לא אתחרט. זה יהיה חלום!" מבטיחה בהתלהבות.
"הבנתי. ותרשי לי גם ככה, לפעמים? נניח לעשר דקות, או שזה יהיה בתפוסה מלאה תמיד- תמיד?"
"מאמינה שיהיה פנוי פה ושם, בשמחה. וגם אם לא, אתה יכול להגיד לי לפנות- מיד אפנה לך. סיכמנו?"
ההסכם נחתם בהסכמת שני הצדדים. מחרתיים אופני הכושר נוחתים אצלי בבית.
כשנשמעות החבטות על הדלת, החבורה רצה לפתוח. כולה נרגשת לקבלת פני האורח החדש שלנו.
אני במכובדות חותמת, משלמת, מכניסה את האורח הפלדתי, מודה באדיבות וסוגרת מעדנות את הדלת. ואז סוף סוף מרשה לעצמי להיות אני באמת.
"יווו--- איזה יופי, איזה כיף! איזה שחרור! אני מרגישה בעננים!!! אופניים. אופניים!" מסתחררת בסחרור עליז, להוריד קצת קלוריות, החל מעוד רגע- יש כבר דרכים אחרות.
"אני הולכת עכשיו לדהור למרחקים, חבר'ה. לא להפריע לאמא בשעתיים הקרובות. בסדר? להתראות, מתוקים! אפשר לדבר איתי רק תוך כדי נסיעה"
מנפנפת לכל החבורה העליזה, ומתחילה לדהור באופניים.
איזה לדהור.
תשמעו, אחרי תקופה שלא זזתי זה פשוט לא זז. אם התלבטתי אם יש לי שרירים, אז היום אני יודעת מצויין שכן.
מנסה שוב, יותר מהר, יותר. אח! זה טוב, זה כואב, זה טוב, זה כואב.
איי. שעתיים זה באמת המון. נתחיל היום עם חצי שעה. מחר בטח שעתיים, בטח!
וכך מיום ליום אני לומדת לדהור. מידי פעם יורדת ככה מהכביש, מפרגנת קצת לעוד כמה מבני בית המוכשרים להכשיר את הכושר.
לשושי שלאחרונה באמת משתדלת, ניתן האישור לעשר דקות. הילדה מתיישבת עם שני טלפונים, ועוד אחד על רמקול בועידה. לוחצת לסירוגין על מגוון כפתורים אחורה- קדימה- השתק- הקלט- אחורה- קדימה, ומידי פעם גם זוכרת לפדל להנאתה באופניים.
לגיטי שעוזרת למוישי למלא את כל החוברת שהגננת שלחה לו- נותנת גם עשר דקות. להציל את מספר הדפים בחוברת שנותרו לפליטה.
ואפילו למוישי שסיים את כל הש"ס, כלומר לצייר על כל דפי ה'ממו' של מפלגת ש"ס שהיו ברשותנו משלוש מערכות הבחירות מתנתו האהובה של ביבי- לו פרגנתי רבע שעה. מה לעשות, לא נשארה לו חוברת להשלים באדיבותה של גיטי אחותו המסורה.
וזה הזמן שלי לתרפיה אמיתית, זמן מתוק שאני יכולה ככה לנוח בלי להרגיש שאני מועלת בחברי הטוב, ועושה איתו גם משהו מועיל.
אוהוו--- מתפרקדת על הספה, תאמינו לי, יותר נוחה מהאופניים. כך נראה לי.
אה, ומיום ליום הפירגון מתארך והולך לו. מתארך ויפה לו.
עובר שבוע ועוד אחד ואפילו עוד שניים, ואופני הכושר בתפוסה מלאה. עשרים וארבע שעות ביממה. הבטחתי, לא?
יממה חלפה, ואת המושב באהבה עטפה עוד חליפה. עוד לילה עובר, והמושב שתי מגבות נוספות צובר. ומחר עם בוקר, מגלה שהאופניים עלו לי עוד קצת ביוקר: נוסף גם הכובע הישן של דודי. רק בינתיים, רק בינתיים.
וזהו. האופניים הלכו לישון שנת חורף.
הם בתפוסה מלאה, מכורבלים ועטופים בכובעים וחליפות וצעיפים מחממים. אוחח. כמה אני דואגת להם, שיהיה להם באמת נעים וטוב.
"זוכרת שהבטחת פעם פעם שתרשי לי באופניים? שגם אם הם יהיו בתפוסה מלאה, תפני לכבודי?"
"אויש" אני תופסת את הראש. הוא מתחיל להלום בצורה מאד לא הולמת.
"אויש" אני מעיפה מבט לערימה שמכסה את מה שפעם היה אופניים. להיכן אני מפנה עכשיו ערימה בלתי מזוהה, מצליחה לזהות איכשהו שתי חליפות, שלוש מגבות, מכנסיים שצריכות תיקון והשארתי כדי שאזכור, דפי עבודה שהדפסתי לילדים, ומה מציץ שם למטה? אה, שכחתי שהנחתי שם פעם את החבילה ששושי שלחה לי. והכובע של דודי, כמובן. הוא היה פעם כובע עגול.
"לפנות?" אני שולחת מבט קצת עצוב לערימה. אוי, חברי הטוב. מזמן שכחתי שאתה קבור שם מתחת לערימה.
"וואו, אני שוקלת ממש להיכן להעביר את התכולה. כלומר, התכולה שבגללה אני עדיין שוקלת, לצערי. אבל האמת, הגיע זמנה של הערימה להוריד גם היא קצת משקל ונפח. יש סיכוי?"
שקלתי, שקלת, תשקול, נשקול, משקל. עודף בבקשה.
"ילך?" מבט אלכסוני מפקפק.
"מה זה ילך, ידהר! עוד חודש אני נהיית חצי"
"אהמממ" המהום.
"אם את אומרת... מבחינתי האמת, חצי קילו פחות זה די והותר. אבל אם את כל כך רוצה, נו"
"כל יום אני הולכת לרכב שעה, שעתיים, לא יודעת כמה. אבל האופניים הללו... לא אתחרט. זה יהיה חלום!" מבטיחה בהתלהבות.
"הבנתי. ותרשי לי גם ככה, לפעמים? נניח לעשר דקות, או שזה יהיה בתפוסה מלאה תמיד- תמיד?"
"מאמינה שיהיה פנוי פה ושם, בשמחה. וגם אם לא, אתה יכול להגיד לי לפנות- מיד אפנה לך. סיכמנו?"
ההסכם נחתם בהסכמת שני הצדדים. מחרתיים אופני הכושר נוחתים אצלי בבית.
כשנשמעות החבטות על הדלת, החבורה רצה לפתוח. כולה נרגשת לקבלת פני האורח החדש שלנו.
אני במכובדות חותמת, משלמת, מכניסה את האורח הפלדתי, מודה באדיבות וסוגרת מעדנות את הדלת. ואז סוף סוף מרשה לעצמי להיות אני באמת.
"יווו--- איזה יופי, איזה כיף! איזה שחרור! אני מרגישה בעננים!!! אופניים. אופניים!" מסתחררת בסחרור עליז, להוריד קצת קלוריות, החל מעוד רגע- יש כבר דרכים אחרות.
"אני הולכת עכשיו לדהור למרחקים, חבר'ה. לא להפריע לאמא בשעתיים הקרובות. בסדר? להתראות, מתוקים! אפשר לדבר איתי רק תוך כדי נסיעה"
מנפנפת לכל החבורה העליזה, ומתחילה לדהור באופניים.
איזה לדהור.
תשמעו, אחרי תקופה שלא זזתי זה פשוט לא זז. אם התלבטתי אם יש לי שרירים, אז היום אני יודעת מצויין שכן.
מנסה שוב, יותר מהר, יותר. אח! זה טוב, זה כואב, זה טוב, זה כואב.
איי. שעתיים זה באמת המון. נתחיל היום עם חצי שעה. מחר בטח שעתיים, בטח!
וכך מיום ליום אני לומדת לדהור. מידי פעם יורדת ככה מהכביש, מפרגנת קצת לעוד כמה מבני בית המוכשרים להכשיר את הכושר.
לשושי שלאחרונה באמת משתדלת, ניתן האישור לעשר דקות. הילדה מתיישבת עם שני טלפונים, ועוד אחד על רמקול בועידה. לוחצת לסירוגין על מגוון כפתורים אחורה- קדימה- השתק- הקלט- אחורה- קדימה, ומידי פעם גם זוכרת לפדל להנאתה באופניים.
לגיטי שעוזרת למוישי למלא את כל החוברת שהגננת שלחה לו- נותנת גם עשר דקות. להציל את מספר הדפים בחוברת שנותרו לפליטה.
ואפילו למוישי שסיים את כל הש"ס, כלומר לצייר על כל דפי ה'ממו' של מפלגת ש"ס שהיו ברשותנו משלוש מערכות הבחירות מתנתו האהובה של ביבי- לו פרגנתי רבע שעה. מה לעשות, לא נשארה לו חוברת להשלים באדיבותה של גיטי אחותו המסורה.
וזה הזמן שלי לתרפיה אמיתית, זמן מתוק שאני יכולה ככה לנוח בלי להרגיש שאני מועלת בחברי הטוב, ועושה איתו גם משהו מועיל.
אוהוו--- מתפרקדת על הספה, תאמינו לי, יותר נוחה מהאופניים. כך נראה לי.
אה, ומיום ליום הפירגון מתארך והולך לו. מתארך ויפה לו.
עובר שבוע ועוד אחד ואפילו עוד שניים, ואופני הכושר בתפוסה מלאה. עשרים וארבע שעות ביממה. הבטחתי, לא?
יממה חלפה, ואת המושב באהבה עטפה עוד חליפה. עוד לילה עובר, והמושב שתי מגבות נוספות צובר. ומחר עם בוקר, מגלה שהאופניים עלו לי עוד קצת ביוקר: נוסף גם הכובע הישן של דודי. רק בינתיים, רק בינתיים.
וזהו. האופניים הלכו לישון שנת חורף.
הם בתפוסה מלאה, מכורבלים ועטופים בכובעים וחליפות וצעיפים מחממים. אוחח. כמה אני דואגת להם, שיהיה להם באמת נעים וטוב.
"זוכרת שהבטחת פעם פעם שתרשי לי באופניים? שגם אם הם יהיו בתפוסה מלאה, תפני לכבודי?"
"אויש" אני תופסת את הראש. הוא מתחיל להלום בצורה מאד לא הולמת.
"אויש" אני מעיפה מבט לערימה שמכסה את מה שפעם היה אופניים. להיכן אני מפנה עכשיו ערימה בלתי מזוהה, מצליחה לזהות איכשהו שתי חליפות, שלוש מגבות, מכנסיים שצריכות תיקון והשארתי כדי שאזכור, דפי עבודה שהדפסתי לילדים, ומה מציץ שם למטה? אה, שכחתי שהנחתי שם פעם את החבילה ששושי שלחה לי. והכובע של דודי, כמובן. הוא היה פעם כובע עגול.
"לפנות?" אני שולחת מבט קצת עצוב לערימה. אוי, חברי הטוב. מזמן שכחתי שאתה קבור שם מתחת לערימה.
"וואו, אני שוקלת ממש להיכן להעביר את התכולה. כלומר, התכולה שבגללה אני עדיין שוקלת, לצערי. אבל האמת, הגיע זמנה של הערימה להוריד גם היא קצת משקל ונפח. יש סיכוי?"
שקלתי, שקלת, תשקול, נשקול, משקל. עודף בבקשה.
