סיפור בהמשכים שרוליק הולמס 2#

  • הוסף לסימניות
  • #22
  • הוסף לסימניות
  • #24
למחרת בבוקר, הגיע המפקח היישר אל ביתו של הולמס. "תפסנו אותו" צהל, "הלילה הגענו לכתובת שציינת, ותפסנו את הגנב מנסה לפרוץ לבתים. אבל אני חייב שתסביר לי מה עשית פה? אתה קוסם או נביא?"
"חכם עדיף מנביא, שמעת פעם את האמרה הזו?"
"אבל איך הגעת לפתרון? אתה חייב להסביר לי"

"בוא נתחיל מהלחם" פצח הולמס בהסבר.
"איזה לחם בראש שלך?" תהה רותם.
סיפרתי לו בקצרה על תעלומת הלחם שניזוק במכולת של דני.
"ההנחה הראשונה היא שמדובר במישהו שרעב ללחם. אבל אם כך הוא היה לוקח חבילות שלמות. למה הוא לקח רק חצי חבילה מכל סוג?", שאל הולמס, "ברור שהגנב לא היה צריך את הלחם עצמו".
"אז את מה?!"
"כפי שאנחנו יודעים, הוא נגע רק בלחם המלא. נכון?"
הולמס הניח לפנינו כמה חבילות שלמות של לחם. "תבדקו היטב, מה מיוחד בחבילות של הלחם המלא?"
ניסיתי לבחון את האריזות. רותם שלף בינתיים מסטיק והחל ללעוס.
"הן מעוצבות קצת אחרת?" ניסיתי.
"מה עוד?"
רותם הפך בידו את חבילות הלחם והתבונן בהן. "לא נראה לי שלזה אתה מתכוון, אבל התופסן שסוגר את הלחם הוא קצת שונה".
"בדיוק כך" אישר שרוליק. "בכל החבילות של הלחם במכולת של דני היה חסר התופסן שסוגר את הלחם, נראה שהגנב לא היה צריך את הלחם אלא את התופסן".
"מי שצריך תופסנים של לחם, יכול פשוט לקנות כמה חבילות" התחיל רותם לאבד את סבלנותו.
"בדיוק כך. זה הדבר הראשון שהחשיד אותי. ראיתי פה דפוסי חשיבה של גנב. למה לקנות לחם אם אפשר לגנוב אותו".
"טוב נו. עזוב אותי עכשיו מחבילות לחם ותופסנים. מה עם הפריצות?"
הולמס חייך לעצמו והתעלם מהשאלה. "שים לב", אמר, "בתופסן של חבילות הלחם המלא, פסי המתכת העוברים בתוך הפלסטיק, עשויים אלומיניום. לעומת זאת בלחם הרגיל פסי המתכת עשויים מִבְּדיל".
"יופי. מצידי שיהיו עשויים מחלודה. איך כל זה קשור לסדרת הפריצות?"
"מה ההבדל בין בדיל לאלומיניום?" שאל הולמס.
"מה?"
"בדיל הוא מוליך חום גרוע. אלומיניום הוא מוליך חום מעולה. כשאתה מחמם קצה של חומר מוליך חום, כל החומר מתחמם".
"אוקיי". הפריח רותם בלון מהמסטיק שלעס.
"ובכן, אם יש לך חתיכת פלסטיק גמישה למדי, שבתוכה עוברים שני פסי מתכת מוליכת חום. מה תוכל לעשות איתה?"
"לסגור חבילות של לחם", חייך רותם.
"נכון. אבל אפשר לעשות איתה עוד משהו".
"כמו מה למשל?"
"כמו למשל, להחדיר את תופסן הפלסטיק לחור מנעול של דלת, לחמם באמצעות מלחם נייד את הקצוות של חוטי האלומיניום שהוא כאמור מוליך חום מצוין, כך כל החוט מתלהט. הפלסטיק נמס ומתרכך בעודו בתוך חור המנעול. ואז, אם יש מפתח בתוך המנעול, כאשר הפלסטיק מתקרר, הוא חוזר להיות קשיח ו...דבוק למפתח. אז אפשר פשוט לסובב את הפלסטיק ולהיכנס לתוך הבית".
"מעניין מאד" התפעל רותם, "על שיטה כזו עוד לא שמעתי".
"וזה מסביר למה הוא יכול היה לפרוץ רק לבתים שבהם המפתח היה נעוץ מבפנים" אמרתי אני.
"בדיוק. לאחר שהוא מסיים את הפריצה הוא מלהיט מחדש את האלומיניום, מרכך את הפלסטיק, שולף אותו מהדלת, ומנקה את המפתח כדי שלא יישאר סימן".

"מדהים. אבל איך ידעת מי עשה את זה?"
"נחזור ללחם שלנו. מי יכול לפתוח את הלחם אחד-אחד, בלי שאנשים העוברים ברחוב ישאלו אותו מה הוא עושה?"
"בעל המכולת?" אמר רותם.
"אבל זה לא הוא. הוא לא היה משתף את וולפסון בסיפור".
"אז מי?"
"זה יכול להיות רק אדם אחד - נהג המשאית שמביא את הלחם"
"אז למה הוא היה צריך לפתוח את הלחם? הוא יכול היה פשוט לא להביא את הלחם למכולת?" שאל רותם
"אם כך המכולתניק היה מתקשר לחברה ואומר להם שהמשלוח לא הגיע, ואז היו מתחילים לשאול אותו שאלות. לכן הוא גם שפך חלק מהלחם, כי אם הוא היה לוקח רק את התופסן, שוב, המכולתניק היה מתקשר לחברה ואומר שהוא קיבל לחם פגום ללא תופסן. באופן הזה הוא סבר שבעל המכולת יחשוב שחתולים או הומלסים גנבו לו קצת לחם. הוא לא יעורר מהומות ובטח לא יפנה למשטרה בשביל כמה חבילות לחם שניזוקו.
כפי שאמרתי לכם היו מכולות נוספות שהלחם שלהם ניזוק באותה צורה. הבחנתי שהפריצות נעשו באותם אזורים ושעות של קו החלוקה של הלחם. בכל פעם בבניין הסמוך לאותה מכולת"
"עכשיו אני מבין למה האיכון באמצעות הוויז לא עזר לנו", קפץ רותם. "חיפשנו תנועה חדשה באותם אזורים. אבל זו לא הייתה תנועה חדשה. המשאית שלו עוברת מדי יום באותו המסלול. מנין לנו לדעת שהמשאית של המאפייה, משמשת גם להעמסת רכוש גנוב".
"ואיך ידעת איפה תהיה הפריצה הבאה?" שאלתי
הולמס צחק. "פשוט. המכולת הבאה בתור בקו החלוקה של הלחם..."

"אתה פשוט... גאון", אמרתי לשרוליק לאחר שרותם עזב את הבית.
"אני גאון? חכה שתשמע על הגאונות של המהרש"א", אמר שרוליק ופתח את הגמרא הגדולה...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #27
מרתק, חכם.
(1. לא נראה לי הגיוני שגנב יעשה צעד שמושך אליו תשומת לב רק בגלל
דפוסי חשיבה של גנב.
להיפך, הוא יעשה מה שאפשר כדי להתרחק מתשומת לב. הצעד הזה הוא תוספת סיכון כפולה: ומה אם מישהו יראה?
2. לסובב פלסטיק רך של תופסן לחם, לא נראה לי יעבוד על מפתח דירה סטנדרטי.)
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
מקסים, ממש!
(הכתיבה היפה, ההברקות יחד עם הגאונות שבסיפור עצמו, מדהים, שליתי פה לא מעט פנינים...)

רק נקודה אחת, שחשבתי הרבה זמן אם יש איך לפתור אותה, ובגלל שלא עלה לי צורה כזו התלבטתי אם לכתוב.
ההסבר, קצת מלאה, ארוך. הסיפור נעצר, כמו שלט: עכשיו הסברים.
אני אישית עקפתי עליהם, ברגע שהבנתי קצת את הרעיון, דילגתי הלאה.

הזכיר לי קצת ספרי מתח שהקורא לא באמת מבין, אז בסוף יש "שיחה" בין שני גיבורים ואחד מסביר לשני את כל התמיהות של הקורא. (אז? כשלקחתי את האדח? זה היה בצד ימין, לכן יכלתי לירות מאחורה, והלכתי דווקא מהדרך הזו כי את זוכר שבתחילת הסיפור ראש הממשלה אמר לי שהדרך הזו נקייה ממוקשים? והשתמשתי במפות מגרמניה שלקחנו מהמרגל שתפסנו באיראן...)
אז בספר מתח, הקורא אמור להבין לבד לארוך הסיפור, ואם אי אפשר להבין זה כשל של הכותב/כותבת.

אבל כאן, לא רואה דרך לשנות את זה... אז מעלה נקודה למחשבה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
חן חן על הסיפור וההגשה. לדעתי אין צורך לשנות את שמות הדמויות או את שם הרחוב.
אהבתי את שרוליק שדומה ממש לשרלוק אבל מתענג על ר' חיים ומהרש"א.

ולביקורת:
הייתי מוסיף קצת שמינית שבשמינית כמו לדמות המקורית.
כמו"כ אני מתחבר מאד למה שכתבו @anotherית. יש למעט בהסברים.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

1766386261582.png


פרק ראשון: היום בו לא קורה שום דבר מעניין.

---

"סלח לי, האם אתה תקוע בלולאה?".

---


בוקר. שלושה עשר בינואר, שנת 2010. יום רביעי.

הוא פקח את העיניים לאיטו, התהפך על הגב והתרומם על מרפקיו. השעון המעורר הוותיק שלו הבהב מולו באותיות אדומות גדולות: 07:34.

קשה להיפרד מהכרית לבוקרו של יום סתמי, שגרתי ובלי אירועים מיוחדים או מעניינים. השגרה, על כל מה שהיא מביאה.

ספל נטילת הידיים היה מרוחק מעט מהמיטה מאשר כל יום רגיל. וזהו.

במבט לאחור זה היה שגוי, בבירור. היום הזה היה צריך להיפתח בסופת רעמים לכל הפחות, אם לא בהפסקת חשמל אז אולי תרגיל צבאי כולל להיערכות מפני פיגוע ביולוגי או משהו. במקום זאת היום הזה נפתח פשוט רגיל.

הוא עבר לאיטו למצב ישיבה ואז הניח את רגליו היחפות על הרצפה החמימה, חימום תת רצפתי היה לפעמים דבר נפלא.

לאחר נטילת ידיים חנן יצא מחדרו לעבר המטבח ונתקל בדרך באחיו קובי בן ה-17 יושב לו על הרצפה ומכוון את הגיטרה שלו בקפדנות. טיימינג פשוט מושלם.

חנן ביצע את הבעת הפנים הרגילה שלו למקרים מעין אלה והמשיך למטבח. אימו כבר הייתה שם, מטגנת חביתה לארוחת בוקר.

"בוקר טוב" אמר בטון צרוד מעט.

"בוקר טוב" היא השיבה, נראית עייפה מהרגיל.

הוא הנהן קלות והרתיח את המים לקפה. מוחו עדכן אותו שאין משהו ספציפי שעליו הוא צריך לדבר, אז לאחר ששתה את הקפה הוא המשיך ברוטינת הבוקר הרגילה ויצא לדרכו בריצה קלה. חנן תמיד טען שלא לרוץ בבוקר לישיבה שלו יהיה הפסד מביך של כושר-בוקר פלוס הגעה בזמן, בתשלום זעיר של זיעה מציקה על הבוקר.

אז הוא רץ.

היום ההוא היה יום קריר, לא ירד גשם אך האוויר היה צלול ונקי שלא כרגיל. כשאתה גר בעיר שאנשים מסוימים טוענים שהיא כלל לא קיימת, אך הפחמן הדו חמצני הנפלט מכל מקום מוכיח אחרת (פתח תקווה, כמובן) – אתה צריך להעריך כל טיפה של אוויר נקי בבוקר.

הוא עצר באחת. מולו במרחק של כמאה מטר בערך עמדו שני צעירים באמצע הרחוב והכו זה את זה. למעשה, אחד הכה את חברו די בחוזקה והשני ניסה להכות אותו. זה לפחות מה שהיה אפשר לראות מהמרחק הזה.

זה לא קשור אליו – אז הוא לא צריך להיות כאן, הוא חצה לצד השני של המדרכה ועקף את המכשול.

הוא הגיע ב-8:30 בדיוק לשער הישיבה התיכונית הדתית בה למד (חנן תמיד חשב שצריך להיות חוק נגד מספרים עגולים, ברור שהרבה יותר הגיוני להתחיל את הלימודים ב-8:32, זה פשוט יהיה כל-כך יותר נוח שזה מגוחך שנשארו ב-8:30 רק בגלל שזה עגול).

לאחר התפילה (החזן היה זה החביב עליו, הוא כמובן לא טרח לומר לו את זה אי פעם) חנן צעד לאיטו לעבר חדר האוכל והתיישב ליד שמעון, חברו הטוב.

"בוקר טוב", חנן.

שתיקה.

"שמעון?" הוא טפח על כתפו בחוזקה מוציא אגב כך את האוזניות שהיו תקועות באוזניו.

"אה, בוקר טוב" הואיל שמעון בטובו.

"אני חושש ששמעת את השיר הזה יותר מידי פעמים", אמר חנן.

שמעון מיד נדלק. "תגיד, השתגעת?! לעולם אני לא אשמע אותו מספיק! גם אם אשב כל היום ואשמע אותו בלופים זה לא יספיק! גם אם אשב כל חיי ואקשיב לו ברצף – זה עדיין לא יספיק!" הוא ידע לכעוס באופן אמין כשרצה.

חנן חייך, לומר משהו על השירים של שמעון, תמיד הפך את השיחה שבאה אחר כך למעניינת יותר.

"מה?" התרעם שמעון, "הבנאדם רוצה לשמוע קצת מוזיקה וכבר צריך להפריע לו? מה זאת מצווה?" הוא הניח את ידיו על הנגן כמגונן עליו.

"מצווה לאכול ארוחת בוקר, בין היתר" השיב חנן בנחת. "לא הייתי מעז להפריע להוד מעלתו אם לא היה לי ברור מניסויים קודמים מה יקרה אם לא אעשה זאת".

שמעון המהם משהו כתגובה ואז קם באי רצון קל לעבר שולחן האוכל והתחיל למלא לעצמו את הצלחת. חנן בא אחריו.

"אז מה חדש?" שאל שמעון כשאלת פתיחה מנומסת למחצה לאחר שחיסל את תכולת צלחתו.

חנן משך בכתפו, אף פעם הוא לא חיבב במיוחד את השאלה הבנאלית והתעניינות המזויפת הזאת. מה זה 'מה חדש?', מה חדש בעולם? בישיבה? ביבי?

"איך אתה מסתדר בלימודי המתמטיקה שלך?" החזיר שאלה מתעניינת באמת.

"בסדר, אני יהיה בסדר".

"אהיה" תיקן חנן.

"'אהיה', מר נודניק".

בתכלס', מה שכיף בלתקן שגיאות דקדוק של אחרים היה התיקון, לא משנה באמת עד כמה הוא נכון. חנן נקרע כל חייו בין הרצון לתקן שגיאות דקדוק לבין הרצון שיהיו לו חברים. הראשון ניצח, זה היה כל-כך הרבה יותר כיף.

הם דיברו עוד כמה דקות לאחר שסיימו לאכול, בעיקר מצידו של חנן. שמעון נראה כרוצה לחזור לנגן שלו כל אותו הזמן, חנן התייאש בסופו של דבר והשאיר אותו לבד והמשיך לעבר בית המדרש, סדר בוקר.

---

רחוק יותר מהיכן שרוב הבחורים ישבו, אי שם בשולחן האחרון זבולון צפה על שניהם. חיוך קטן ועגמומי על פניו. נראה כאילו עבר הרבה יותר מגילו.

הו, זה היה כל-כך צפוי.

---

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה