עזרה שריפה בהרי יהודה

הירשם עכשיו!
  • הוסף לסימניות
  • #2

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
עליך להתחבר או להירשם כדי להשיב כאן.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

    • שאלה
    9
    • prog
    בטחוני פיקוד העורף: צפי לשיגורים למרכז והדרום
  • prog //
    • דובר צהל מזהיר הערב יש צפי לשיגורים לעבר מרכז ודרום הארץ
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש להשמע להנחיות פיקוד העורף
    • שאלה
    36
    • prog
    בטחוני אירוע בטחוני בבני ברק
  • prog //
    • נפל טיל ברחוב אביי ורבא. יש הרס רב
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש נפילות נוספות גם בפתח תקווה

    אשכולות דומים

  • 132
    • S
    שיתוף - לביקורת רק הקרקע מזכה אותך.
  • ST.R //
    • קטע קצת ארוך, במחילה.

    רק אדם שרגליו נגעו בקרקע הקשה.
    שטיפסו, אחת אחת, את כל 8,848 קומותיו של ההר.
    יכול לקבל את תואר, מטפס האוורסט.    ​

    ---

    בהרי ההימלאיה. ממוקם לו הר.

    האוורסט מתהדר ב-8,848 מטר. מקבל בידיים פתוחות טפסנים מקצועיים. ומאתגר את משתוקקי כיבוש ההר בגובה אין סופי. 7,200 אנשים נגעו בפסגת ההר. ורק בודדים מהם נרשמו כשיא.

    ----

    אי שם, שכן לו הר. ההר ישב על הקרקע, מאכלס ב8,848 קומותיו, בתים. אנשים. חיים.

    בקומה 8,801 הנוף היה עוצר נשימה. בתים נמוכים, מחופים בגגות אפורים, אכלסו משפחות. אבא, אמא. אחים ואחיות. בבית הסמוך גרו סבא סבתא. והבתים הסובבים היו של השכנים.

    ---

    בסוף היום, בו השמש תעתע בהרים, הטילה צל ארוך. יצאה דמות מהבית. קָטַע תיל בידיה. מוכנה לחתוך את הגדר שניצב במרחק ניכר מהגג האפור.

    בצעדים שקטים היא חתכה את התיל, משתוקקת לראות את הנוף. להביט מלמעלה על הקרקע.

    את הנוף, היא לא ראתה באותו יום. וגם לא בימים הבאים. אבאאמא שגילו אותה, הרחיקו את הגדר מהקצה. שומרים עליה בציפורניים. שורטים אות הדמות כל פעם שניסתה, שוב. להתקרב לקצה.

    ---

    ביום אפרורי אחד, כשלילה עטף את הבתים, נותן לירח להסתתר. דלת קלופה בקצוות נפתחה באיטיות. רעש הטריקה עומעם מאחורי צווחת עורב. קולות של טבע לא הפריעו לדמות להמשיך הלאה בנחישות.

    עיניה של הדמות לא נעה לצדדים. סומכת על החושך שיהיה לה למגן. אורות ירוקים שברחו מהצמחים שמרו שלא תמעד.

    בצעדים מהססים, שנחישות שולטת בהם. התקרבה הדמות לקצה ההר. החבל שגירד את כתפיה, הזכיר לה את מטרת בואה.

    היא נתנה לאור הירוק להאיר לה את הקרקע. לחפש יתד יציב מספיק, כדי להשחיל אותו בקרקע הקשה. לחקוק פעם ראשונה פסיעה לכיוון הקצה.

    את החבל היא קשרה בזריזות, לא רוצה לחכות לקרני השמש לבלבל אותה.

    כוכב חצוף שהביט בה, יכל היה לראות את המבט המצועף שהלבישה על פניה, את הראש שלא הסתובב אחורנית. ואז, במהירות שהדחיקה את הכוכב חזרה לעלטה. הדמות נאחזה בחבל. בידיים חשופות.

    היתד לא הצליח לראות את נחיתתה המרשימה כשנגעה בקרקע. בעור שהתקלף, בדם שלא הפסיק לנזול. אי אפשר לשפשף ידיים חשופות בחבל בלי לצפות לכאב.

    מצב הידיים לא השפיע על מצב רוחה של הדמות. בצעדים אטים של זר הנקלע למקום חדש. התחילה להלך בין העצים. לנסות להתרגל לחושך. צמרות העצים הסתירו את הירח שלא האיר. לא הסגירו את הכוכב שהציץ שוב.

    ---

    שוב פעם לילה ללא ירח. הדמות לא הפגישה את ראשה בגזע העצים. חודש הספיק לה להתרגל לעלטה, לחיות אותה.

    קולות משונים מתחת הקרקע אכזבו אותה. מסבירים לה שלא ירדה לסוף הצוק. כפי שחשבה.

    הפתח שלא נמצא לתהום, הוביל אותה לחפש את החבל שהתווה את הדרך שלה לקרקע. הוריד אותה 8,801 קומות.

    החושך התחיל לחנוק אותה. נהנה להתל בה שוב ושוב. למנוע ממנה למצוא את החבל.


    שלושה לילות נוספים ללא ירח הביאו בסופם את החבל. פרום בקצוות. מעוטר בטיפות אדומות. מבט חטוף בידיה גילו לה שהפצעים הספיקו להגליד. שכחה לבדוק מהמזכרת שנשארה לה מהסוויטה בקומה העליונה.

    הכאב שנגרם לה כשהפצעים הסגורים פגשו את החבל החשוף, לא הרתיעו אותה מלהיאחז בו חזק. להרים רגל. ועוד אחת.


    להבין שלטפס, לא אפשרי כשמגיעים עם אותם כוחות של הדרך ללמעטה.


    פעמים רבות רגליה נגעו בקומות מעל הקרקע. אך הן שלחו אותה חזרה לעצים. לחושך. הפצעים שהגלידו, נפתחו שוב כשנפגשו בחבל. יורדות לסופו.

    ---

    כששוב פעם, הקולות מהתהום קרצו לה. רצה הדמות לחבל.

    היא ניסתה להיאחז בו. אך להפתעתה, במקום שהחבל יעלה אותה, החבל ירד אליה בשריקה מהירה. צולף בה בקצהו שהיה קשור ליתד.

    מספר ללא מילים על אנשי ביתה שבעטו במזכרת היחידה שהשאירה.

    ---

    הפעם הדרך הייתה פתלתלה יותר. מאתגרת את כל החושים הלוחמניים של הדמות. לא היה לה חבל להסתמך עליו. היא נאלצה לפצוע את רגליה, ידיה, ואת ראשה שנחבט בקרקע כל פעם שנפלה ללא חבל, לעמעם את הנחיתה.

    אך הפעם. לא נפלה לקרקע. רק מעידות קטנות, נמוכות.

    בעיניים צורבות מאבק ההר הביטה הדמות ללמעלה. לא רואה צבעים שקישטו רקיע. רואה רק הר גבוה, גבוה. דרך ארוכה לקומת הגג, 8,848

    ---

    יום אחד מצאה את עצמה באזור מוכר. אורות ירוקים שהאירו צמחים קרצו אליה. רעש מנוע המזגן נשמע לה מוכר.

    היא חזרה הביתה.

    אך במקום לרוץ לדלת העץ המתקלפת. עמדה מול יתד שבור. חצי מקל טבוע באדמה הקשה.

    עיניה הדומעות הצליחו להבחין בפסיעה שטיפסה על החותמת שהשאירה. על דרכה חזרה לדלת הקלופה.

    ובפסיעות קטנות, דומות לגודלן של כל אלא ששתקו כשהצליחה, שעמדו בקצה הצוק. מביטות בדאגה כלפי מטה. מחפשות את שערותיה.

    בכוח הצליחה הדמות להוציא את היתד, לנער רגבי עפר שדבקו בו, היו לשורשים. את 47 הקומות שטיפסה. נפלה. ונפלה. וטפסה. עברה עם המקל. חבר דרך.


    ובלילה מואר, שבו הירח חגג את גודלו המרשים. תקעה הדמות את היתד בקומת הגג.


    פעמים רבות הצליחה הדמות להגיע לשם. להנות מהתה המתוק שהוצע בבר.

    אך רק הפעם, יכלה ללכת לעמדה מרוחקת. לקבל כוס קפה רותחת.

    להירשם בספר של גינס. כשיא.

    על טיפוס האוורסט. במלואו.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: כותבת הפחדים, הבזק של שפיות, אוראל סולטן ועוד 4 משתמשים7 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הבזק של שפיות
    באמת קטע נדיר, כתוב בצורה ייחודית ומרתקת. וזה: גם השאיר אותי עם משהו להרהר עליו. תודה.
  • 8 9 10 11K
    • א
    סקירה סיור בהתנחלות החרדית הראשונה - מעלה עמוס
  • אחד שצייר //
    • כבר תקופה שאני רוצה ללכת לבקר במעלה עמוס.
    המקום קרוב יחסית לירושלים (40 דקות בוויז) - בהשוואה לבית שמש לדוגמה, זה מרחק לגיטימי לחלוטין.
    מה שהטריד אותי בנושא זה הנסיעה דרך כבישי יו"ש שחלקם עוברים ממש סמוך לכפרים ערבים וכולם משמשים גם את תושבי הרשות הפלסטינית.
    זה לא משהו שחרדי מן היישוב רגיל לעשות וזה קצת מעלה חשש.

    בשיחה עם תושב המקום (מבין מכרי) - טען האיש שזה משהו שמתרגלים אליו והוא לא מוטרד כלל מהנושא הזה.

    במבט מלמעלה ובמחקר קצר ניתן לסכם את הנושא בכמה נקודות:
    יתרונות במעלה עמוס:
    1. קרבה לירושלים.
    2. דיור זול בהשוואה לירושלים / בית שמש (ועוד ידובר..).
    3. מקום שקט ופסטורלי (האמנם?).

    חסרונות במעלה עמוס:
    1. נסיעה דרך כבישים מפוקפקים וסכנת חיים ל"ע.
    2. תחבורה ציבורית ירודה מאוד.
    3. מחסור בתשתיות כמו סופר נורמלי, קופות חולים, בתי מרקחת, חנויות וכדו'.
    4. באופן כללי זה נראה מקום שלא מתפתח (בלשון המעטה.. ועוד יורחב בהמשך בע"ה), יישוב שנוסד לפני למעלה מ-50 שנה ועדיין אין בו בית מרקחת או סופרמרקט ראוי לשמו - זה אומר דרשני.
    5. הסכנה הביטחונית שבמגורים בהתנחלות. רק לפני שנה אחד מתושבי המקום כמעט ונסקל למוות בכביש הכניסה ליישוב כשחבורה של פורעים מכפר קיסאן הסמוך ניסו לבצע בו לינץ'.

    ---

    לאחר פרק זמן ארוך שבו לא עלתה בידי לבקר ביישוב, נסעתי לשם אתמול ברגשות מעורבים.
    מצד אחד לא היתה בי ציפיה גדולה מהמקום, אך מצד שני כמה מתושבי האזור ממכרי מדבררים את המקום ומשבחים אותו ביותר.

    חשבתי לשתף פה את רשמי מהסיור שעשיתי בעיר על מנת להחכים גם אחרים שחושבים על הכיוון הזה כמקום להשתקע ולגור בו.

    ברשותכם אתן סקירה קצרה על היישוב למי שלא מכיר ולאחר מכן אצרף גם עדות אמת ממה שראיתי (ואולי גם כמה תמונות שצילמתי, בבחינת טוב מראה עינים..).

    ---

    על דרך חתחתים מתפתלת בין גבעות החול והטרשים של מזרח הרי יהודה נצבת ההתנחלות החרדית מעלה עמוס.

    שמו של היישוב הקטן שהוקם בראשית שנות ה-80 (ונקרא על שם הנביא עמוס שפעל באזור) עולה מפעם לפעם בקונוטציות של בעיות משבר הדיור למגזר החרדי ואף לא אחת מוצע כפיתרון אפשרי למחירי הדיור המאמירים בארץ הקודש.

    מזה זמן שגמלה בי ההחלטה לבקר בהתנחלות החרדית הראשונה, אך עברו אי אלו חודשים לפני שהצלחתי להתפנות לנושא ולהקדיש זמן לסיור של ממש בשטח היישוב.

    למרות היתרון הראשי של מעלה המוס - קרבתה לירושלים - אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמקום אינו נגיש במיוחד.
    מבחינת תחבורה ציבורית - קו 365 נוסע מירושלים ליישוב בתדירות של פעם בין שעתיים לשלוש (בסה"כ 10 נסיעות ביום) ובדרך עובר גם ביישובים הסמוכים במזרח גוש עציון (מגדל עוז, אפרת, אלעזר וכו) - תדירות דלה מאוד בהשוואה למקובל בריכוזים החרדים.

    נסיעה ברכב למעלה עמוס מוערכת במשהו כמו 40 - 45 דקות (עפ"י הוייז) - זמן סביר לחלוטין (בהשוואה לבית שמש לדוגמה),
    *אבל!* בשונה מנסיעה רגילה בכביש 1, המסלול "הבטוח" למעלה עמוס עובר דרך רשת של כבישים מתפתלים בין כפרים ערביים עויינים כאשר חלק גדול משכניך לנסיעה הם תושבי הכפרים הנ"ל ולמעשה רוב לוחיות הרישוי שראיתי סביבי במהלך הנסיעה היו של הרשות הפלסטינית.
    זוהי חוויה מטלטלת למי שלא רגיל בה, לנסות ולהתשלב בנתיב כאשר כל היושבים ברכבים שסביבך בחזקת מרצחים ומחבלים - סיטואציה לא נעימה בכלל.

    במה דברים אמורים, בנסיעה בשעות היום, קל וחומר בשעות הלילה.
    מה קורה אם יש תקלה או פנצ'ר ברכב ואתה נאלץ לעצור בצד הדרך במקום כזה?
    זו אינה סיטואציה שמתאימה לכל אחד ויש לשקול היטב את הנושא.

    ליישוב ניתן להגיע דרך כביש 60 ואז לפנות שמאלה לכביש 3157, לאחר מכן לעלות על כביש 356 ולעבור לכביש הכניסה של מעלה עמוס - 3698.

    אפשרות נוספת ופחות מומלצת היא לנסוע דרך ההתנחלויות תקוע, הנוקדים, ההרודיון וכו' - מה שהגדיר לי אחד מתושבי האזור כ-"חוויה פחות נעימה..".

    ---

    רשמים מסיור ביישוב:
    ליישוב הגעתי בסביבות השעה 13:30 בצהריים,
    בכניסה ליישוב קיבל את פני שלט חלוד "כאן תוקם מעלה עמוס..", מכיוון שהיישוב נוסד בימים בהם מנחם בגין במנוח כיהן כראש ממשלת ישראל יש להניח שהשלט המתקלף עומד שם למעלה מ-50 שנה, מה שמלמד קצת על האופי המנומנם של המקום ושל תושביו.

    היישוב כולו קטן מאוד, כיכר וחצי עם כמה רחובות ללא מוצא.
    את הרחובות ניתן לחלק:
    האזור הוותיק שמורכב משילוב של מבני אבן עגומים ומתפוררים (אצרף פה תמונות בהמשך בעז"ה) ואזור נוסף של בניה חדשה יותר שבעיקרה כוללת בתים דו משפחתיים.
    ניתנת האמת להיאמר - המראה הכללי של ההתנחלות לא עושה רושם של מקום מתוחזק.
    גני שעשועים בסוף הקיץ ללא קירוי או ברזנט מלמדים שעריית המקום לא השקיעה בכיוון הזה (ובמה כן?).

    תופעה נוספת אליה נחשפתי היא הימצאם של בתי רפאים נטושים לצד בתים בהם מתגוררות משפחות עם ילדים, מראה לא נעים בעליל שמשרה על היישוב הקטן אווירת תוגה וייאוש.

    אי אפשר להתעלם מהנוף הבראשיתי והרוגע מסביב.
    לעמוד מול הרי יהודה במלוא תפארתם ולנשום את ריחה של אדמת ארץ ישראל זו חוויה משכרת שיש בה כדי לרפא לבבות נדכאים ולהשקיט נפשות יגעות.
    אבל אחרי כמה דקות בדממה וברוח - אי אפשר להתעלם מהרגשת אי הנוחות שעולה בך מהשקט הכבד בין ההרים המבודדים.
    כשבוחנים את הנוף בעין מדוקדקת ניתן לפתע גם להבחין בצריחי המסגדים מהכפרים שבסביבה או לראות ענני אבק שמעלים טרקטרונים בין גבעות החול שבאופק.
    כמו כן הנוף ביישוב וגם בכבישים סביב משופע במגרשי קברות של שלדי רכבים בעלי לוחיות רישוי לבנות וירוקות - מראה מחלחל כשלעצמו.

    נוכחות צבאית הדוקה סובבת את האזור, ניתן לראות גם חרדים מאנ"ש נושאים כלי נשק ארוכים ברחובות היישוב, מראה חריג ללא ספק שמוסיף ומעלה סימני שאלה רבים על מצב הביטחון האישי והשקט המדומה בסביבה.

    שאלה ששאלתי את עצמי היא: היכן תושבי האזור עושים קניות לשבת?
    איפה קופות החולים? איפה בתי המרקחת? איפה קונים כיפה וציצית?
    בכפר קיסאן?
    בכפר תוקוע?

    בשונה מהאזור המערבי של גוש עציון שבו יש מרכזי קניות וחנויות רבות - נראה שחלק זה של הרי יהודה לא מפותח דיו וגם לא נראה שמישהו מתכוון לשנות זאת.

    לגבי מחירי הדיור - יש להניח ששכירות במקום שכזה תהיה זולה משמעותית משכירות באזור ירושלים או בית שמש.
    דא עקא - קשה לתת תשובה לשאלה הזאת מכיוון שברגע כתיבת האשכול אין ולו נכס אחד מפורסם להשכרה באתר יד2 במעלה עמוס (לא להתבלבל היישוב הסמוך "איבי הנחל" אשר הוא סיפור בפני עצמו וראוי לאשכול משלו).
    כנ"ל לגבי קניית בית - באתר יד2 מפורסם רק נכס אחד למכירה אך ללא ציון מחיר.

    ---

    לסיכום,
    במעט השקעה ורצון טוב ניתן היה לפתח באזור מעלה עמוס קהילה חרדית איתנה או אולי אפילו רצף של יישובים שהיו יכולים להקנות ביטחון אישי וכלכלי לאזור כולו ואף להוות פיתרון של ממש עבור זוגות צעירים רבים.
    בממשלה שבה במשרד השיכון יושב שר חרדי ניתן היה לצפות לקצת יותר השקעה בכיוון הזה.
    ניתן לקחת לדוגמה את העבודה של סמוטריץ להוספה והרחבה של התנחלויות דתיות ביו"ש, שיפור והרחבת הכבישים וכו' וכו',
    ועוד חזון למועד.

    אם יש פה מתושבי מעלה עמוס בפורום - אני חושב שכולנו נשמח לשמוע מכם עוד לגבי מוסדות לימוד וסגנון האוכלוסיה ביישוב.


    ___

    מפה הגעה ליישוב:
    1758884520231.png

    מבנה נטוש במעלה עמוס - מראה אופייני לרחובות היישוב..
    1758884530899.png


    עמדת שמירה צהלית עזובה בשטח היישוב:
    1758884544390.png


    נוף לכיוון צפון (כפר קיסאן):
    1758884556568.png


    מראה הנוף לכיוון מערב:
    1758884569867.png
    1758884520231.png
    1758884530899.png
    1758884544390.png
    1758884556568.png
    ועוד 2 נוספים
    • תודה
    • כועס
    • שכוייח!
    Reactions: עידו לסרי, מיהי, החירות ועוד 40 משתמשים43 //
    180 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    ננני
    אגב אז מה כן מסננים בוועדת קבלה, על מה הם שמים דגש בעיקר? לחסידים זה כן בעיה?
  • 8 9 10
    • נעול
    11K
    • ה
    סקירה “מילאו הארץ וכיבשוה” – המאחז החרדי הראשון \ עו"ד נתן רוזנבלט
  • הויזן יתום //
    • מקור: https://www.jdn.co.il/economy/2501529
    @עו"ד נתן רוזנבלט

    “מילאו הארץ וכיבשוה” – המאחז החרדי הראשון / טור​

    על מאחז חרדי שמעתם? אתמול התקיים מעמד הכנסת ספר תורה למאחז מצפה לאה בו מתגוררות עשרות משפחות חרדיות. עו"ד נתן רוזנבלט על האופק הכלכלי הנשקף ממגורים במקומות דומים​


    בכל יום מתקיימת הכנסת ספר תורה איפשהו, מתפללי בית הכנסת ומשפחת התורם מתרגשים, אך כל יתר המוזמנים לא טורחים להגיע ומבינים שמדובר בסוג של הזמנת כבוד ותו לא, אך ההזמנה שקבלתי בשבוע שעבר הייתה שונה לחלוטין, והחלטתי כי את האירוע הזה לא אפספס בעזר השם.

    ההזמנה סיפרה על מאחז חרדי חדש בשם מצפה לאה שהוקם בהרי בנימין, בהכירי את השטח התלהבתי מאוד, שכן כבר פעמים רבות כתבתי כאן על הפספוס הענק של הציבור החרדי: מתל ציון ועד בית שאן אין שום אחיזה חרדית בחבל הארץ היפהפה, הרגוע, והחשוב ביותר: הכי קרוב.

    כמה מילים על ארץ בנימין למי שלא מכיר (וחבל, במקום לחפש אטרקציות במחוזות חול – קום והתהלך בחלק היפה והטבעי ביותר בארץ): מדובר בנחלת שבט בנימין המתחילה מאמצע הר הבית עד למורדות בקעת הירדן, באמצע יש לנו את הצד המזרחי של מועצת מטה בנימין, עם יישובים וותיקים כמו כוכב השחר (חרד”ל), רימונים (חילוני) ועוד כמה יישובים בינוניים, באמצע כל זה על הר מששת ימי בראשית – הגעתם ליעד ברוכים הבאים.

    אתמול (ראשון) יצאתי לדרך בשעת בין הערביים, עשרים דקות מירושלים (בניכוי פקק קטן שנוצר בגלל ריבוי החוגגים) ואתה כאן, אך מה שחשוב לי להדגיש זה לא רק הקרבה (פחות ממודיעין עילית ובית שמש) אלא בעיקר את השקט והרוגע: החל מקצת אחרי תל ציון לא ראיתי שום כפר ערבי וכמעט גם לא רכבים פלסטינאים, מה שאומר שני דברים: א, אפשר להירגע זה פחות מסוכן מההתנחלויות מעלה עמוס ועמנואל ואפילו ביתר, ודי דומה לגדולה שבהתנחלויות – מודיעין עילית.
    הדבר השני ולא פחות חשוב זה שאין כאן חשש של התגרות באומות מהסיבה הפשוטה שהאומות לא מתגוררים כאן, בניגוד ליישוב מגוריי מודיעין עילית שצמוד לחמישה כפרים פלסטינאים ויש אומרים שנבנה על אדמתם (ובצדק, כי קנו מהם כדין וגם אם לא – לא נורא). כאן אין שום חשש של קרקע ערבית אלא הכל קרקעות מדינה ואין שום שכנים שמפריעים להם.
    בדרך דמיינתי לי איך נראית ההיאחזות: כמה אוהלים משומשים עם נרגילות כפי שניתן לצפות מעוד חומה ומגדל מבורכים של נוער הגבעות המוכרים לי היטב ולברכה. ולכן, כאשר הגעתי לשם הופתעתי עד מאוד לראות שם עשרות מבנים, אמנם לא מחומר ולבנים אלא מאיסכורית ונשמה, אך מבנים בסוג של קבע שעומדים על תילם, ובהם עשרות משפחות (!) וכולם כולם חרדים משלנו בלי שום פשרות.

    וזה מה שמייחד את היישוב הזה מכל קודמיו: כולם כולם כאן מסלתה של השמנה של הציבור החרדי, הגרעין המייסד הוא ברובו מהחסידות האהובה עליי ביותר: הזילברמנים. מזהים אותם עם התפילין והזיק דקדושה בעיניים, אך למעשה התווספו אליהם צדיקים וידידים, אוהבי השם וארצו.
    שר ירושלים ומסורת ישראל לשעבר (ולשעתיד – הלוואי שיסדרו כבר את העניין של הצבא שעולה לנו ביוקר בכל אספקט של החיים וגם בדיור) ר’ מאיר פרוש הגיע גם הוא לשמוח בספר תורה, בתור השר המקורב למתנחלים הוא כבר ראה כמה יישובים חדשים בחיים, אך הוא לא יכל לכבוש את ההפתעה כאשר נחשף פעם ראשונה לפלא הזה של יישוב חרדי שהוקם באתערותא דלתתא. שמחתי להראות לו את הגבעה העתידית ממול שנרכשה כדת וכדין וגם עליה בעזר השם קום תקום היאחזות חרדית, עוד נשמע על עזרתו למקום.
    את ההזמנה שלח לי הרה”ג יואל ברמן, שעוסק כל השנה בייבוא של אברכים מארה”ב לכאן, מאות מהאברכים הללו שאתם מכירים זה בזכותו, זכיתי לסייע לספר ההדרכה הפופולרי שלו באנגלית.


    עכשיו הוא מלווה אותי ואנחנו נכנסים לתוך המבנים, באחד מהם אנו פוגשים אברך שגר שם באופן קבוע ומוחלט (בשלב הנוכחי מטבע הדברים חלק מהאנשים מתגוררים לסירוגין כאן ובמקום אחר ולאט לאט מעבירים הכל לכאן). הוא מספר על בית כנסת פעיל עם כולל אברכים (עוד משהו שמבדיל בין כאן לסובבים) שהוקם עוד לפני המשפחה הראשונה, על הקשיים והאתגרים הגשמיים והלוגיסטיים, עיניו בורקות משמחה ושלי מקנאה כאשר הוא מדבר על הזכות שלו להיות מעשרה ראשונים של המפה החדשה של הקדושה בארץ ישראל. מזכיר לי קצת את ההתלהבות שלי בתור אברך צעיר לפני שלושים שנה ביישוב החדש קרית ספר, אך אין מה להשוות, לנו היה את כל התנאים והמשכנתאות.
    אנחנו שואלים אותו: אינכם חוששים לגור ככה בין ערבים בלי גדר אפילו?

    שימו לב לתשובה הספונטנית כי כאן מגולם כל הסיפור של ההצלחה:

    מתברר כי הרשויות הציעו להם עזרה בהקמת גדר ושמירה, אך הם סרבו משום שאז הם יהיו מוגבלים בכמות המשפחות שאפשר להביא לכאן “ואנחנו לא יודעים כמה ירצו להגיע, המטרה להגיע למאות רבות”.
    ויש סיכוי שזה יקרה, ואולי אפילו אלפים, אין הדבר תלוי אלא בנו.
    מי שאין לו או לילדיו קושי בדיור שירים את היד ויעבור למדור ממול שם יקבל המלצות היכן להשקיע את המיליונים המיותרים, כל אחד מהקוראים יודע עד כמה הקושי הורס את החיים שלנו, בגשמיות וגם קצת ברוחניות: מי שצריך לשלם כל חודש 6000 ₪ שכירות או משכנתא הוא לא בנאדם שיכול לשבת וללמוד, ומי שמשלם כמה כאלו עבור הילדים הוא לא בנאדם שיכול לנשום.

    וכאן, כמה קרוב ככה פשוט, נמצא פתרון אפשרי.

    העלות כאן אפס, הארנונה פעמיים אפס, משכנתא? מה זה בכלל, כאן יושבים כל היום, בתפילין או לא, ועוסקים בתורה נטו, בדיוק כמו תיבת נח של פרשת השבוע: מחוץ יהום המבול, אך כל זה לא נוגע לאוכלי המן שאין להם שום עול בלתי לשם לבדו.
    בשולי הדברים: כרגיל הטור הזה אינו רק פרשנות (בשביל זה יש את הטור היומי) אלא הוא מיועד להביא לתוצאות מעשיות. כל טור כאן עשה משהו למישהו, ולכן מי ששוקל את הדבר הזה שיפנה למייל שלי ויקבל את פרטי אנשי הקשר באישי, חיסיון מובטח וגם ההצלחה בע”ה.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: איכא מאן דאמר, דוד פרידמן השני, טורונטיאני ועוד 35 משתמשים38 //
    184 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ז
    זיי גיזונט
    אדרבה אני רוצה לשמוע על ראש ישיבה ששולח לשם בחורים לגור בצורה כזאת
  • 228
    • א
    שיתוף - לביקורת "נחמה באפר, תפילה באבן"
  • אינדה //
    • קצת להיכנס לימי החורבן


    שנת 70 לספירה

    יומיים אני כבר בוכה ללא הפוגה. יומיים בהם אני יודעת שהרעה מתקרבת, אין לאן לברוח. המצור על העיר חזק, הרעב כבד. אם יעז מישהו לצאת משערי העיר יהרגו אותו הרומאים, אם יתנגד אי מי למשטר בירושלים, יהרג על ידי אחד מאחיו היהודים.

    מלאך המוות מסתובב בכל ארץ ישראל, עושה בה ככל העולה על רוחו. גמלא, איננה. הבתים שרופים עד היסוד, אנשיה נהרגו ללא רחם. טריכיי, [טבריה] וציפורי, גם הן בתוך ההרס. רומאים השתלטו על הבתים.

    בדרום נכבשו יפו, לוד, עקרון, ועזה. הרומאים ימח שמם ואבד מן הארץ, הקיפו וכבשו את כל הארץ. שלשלום הגיעו הנה לירושלים. שלוש חומות מבוצרות מקיפות את העיר. רבים מלחששים שאנחנו בטוחים, אולם אני יודעת שלא.

    רבן יוחנן בן זכאי חושב שכדאי לצאת ולבקש רחמים מהרומאים, אבל שמעון בר גיורא לא הסכים. לא הוא ולא הפלוגות האחרות. אבל רבן יוחנן בן זכאי ביים מוות יחד עם אבא סיקרה בן אחותו, והצליח להציל את עצמו, את יבנה, וגם את שושלת רבן גמליאל, ואת ר' צדוק.

    הזמנים האחרונים בעיר החריפו. מאז החל המצור, אנשים בעיר מאוד מבוהלים. את שלושת מחסני המזון שהיו לשלושה מעשירי העיר. נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. שרפו. לא נותר כמעט מה לאכול.

    אוי, כמה מר גורלנו. כמה דווה ליבנו.

    אין שעה ביום או בלילה שנשמעת בה דממה, רק זעקות שבר, יללות ילדים, אנחות זקנים. בבתים שוררת אפלה, והרחובות, שפעם הילכו בהם באורח בטוח, הפכו למלכודת. ריח העשן, טעם הפחד, והתקווה, הולכים ומתרחקים. לעיתים נדמה כי אפילו התפילה נחנקת בין כתלי העיר הנצורה.

    אבל גם בלב החורבן, נר דקיק של תקווה אינו כבה. מדי ערב, כשהשמש שוקעת מאחורי החומות, אני נושאת עיניים אל השמים ומבקשת. מתחננת אליו, שלא ישכח. שיביט בנו מלמעלה, ירחם.

    אולי, אולי הבוקר יביא עמו תשועה, או ניסים נסתרים שכבר פקדו את אבותינו בימים עברו. בינתיים, אנו אוחזים זה ביד זה, ומנסים לזכור את ימי ירושלים בשלום, את חגיה, שיריה ורגעי האור שבה.

    אני זוכרת את ימי הרגל, בזמן עצרת והחג. רחובות ירושלים שוקקים חיים, שוק ריחני של פירות, תבלינים ושמן זית, אנשים מכל פזורות היהודים מתכנסים בעיר הקודש, מגלים שמחה שקטה ותקווה.

    בפינת השוק עומד אדם מבוגר, כהן גדול, מלבושו המעוטר, מרים עיניו לעבר הר הבית ומברך את המתפללים. סביבו מתקבצים חכמים ודיינים, מתפלפלים בלימוד תורה מתוק.

    שירים, ריקודים, תפילות, קורבנות, הכל היה מנת חלקו של החג. מעולם לא הורגש דוחק בירושלים.

    הכאב צורב, האובדן מוחלט אך כל עוד אנו כאן, בלב העיר הקדושה, נישאר עם זיכרונותינו ועם חלום עתיק יומין לעתיד טוב יותר.

    "נעמה, כנסי הבייתה, הערב יורד ומסוכן בחוץ", אבא קורא לי להיכנס. אני שומעת לו. נשכבת על מיטתי, מכניסה את ראשי לתוך הכר, לא רוצה לשמוע את זעקות השבר, והאובדן.

    רוצה לנוח. לקום ליום חדש. לעתיד נפלא. לשכוח מכל הצרות. לא לחוש צער יותר.

    עיני נעצמות מאלהן. עייפות.

    ****​

    הימים חולפים להם, מבלי להביט לאחור. השמיים כחלחלים, כמו מספרים על יום יפה העתיד לבא. אולם בתוכי אני יודעת שההפך הוא הנכון. איני נותנת ליופי לעוות את הגלוי וידוע.

    אתמול בערב לא הצלחתי לישון בכל הלילה. צעקה רמה מהבית שלצידנו, הקפיצה את ליבי, ולא נתנה לי מנוח. יצאתי בשקט, בשקט עם נר קטן. חוששת שמא יגלה אותי אחד מאנשיו של שמעון בר גיורא.

    השקט שמכסה את העיר הוא רק מסווה דק לעצב המכביד. בכל פינה נדמה כי העבר נוכח, צל של שמחה ישנה, ריח של שמן משוח, קול של פעמון רחוק. אני יוצאת אל החצר, מלטפת את היסמין המטפס, מניחה לעלים הרכים להישאר על כף ידי, מתפללת בלב לחש נסתר, שהעתיד יביא איתו פשטות, שלווה, ואולי רגע אחד נוסף של תקווה.

    אני מציצה לעבר הבית השכן. הצעקות לא פוסקות, הן הפכו לבכי אדיר. מה קרה? מדוע שבר נשמע כבד כל כך? האם מישהו נרצח? אנשיו של יוחנן מגוש חלב רצחו מישהו מאנשי בר גיורא?

    המלחמה הפנימית בתוך העם הייתה גדולה, כולם ידעו שיוחנן מגוש חלב, מבקש את נפשו של בר גיורא, וכן להפך. אולם מלחמתם מעולם לא נשמעה קרובה כל כך, אלי. רעדתי בכל גופי. פחדתי להביט, חששתי שאי מי יראה אותי.

    דונג הנר טפטף על אצבעותי, בלעתי את הכאב. שלא ידעו, שלא ישמעו אותי.

    המחזה שנגלה לעיני, גרם לי לזעזוע נורא. הבטתי, ולא האמנתי למראה עיני. אמא בוכה. מזילה דמעות, בכאב. ילדה הקטן שוכב מולה מדמם. שחוט. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. אבל אז כשהאמא הכניסה את בנה לקדרה, ליבי דפק בעוז.

    היא מתכוונת לאכול אותו??? הייתכן?

    בפחד רצתי חזרה הבייתה, הנר נשמט מידי נופל על הארץ, נכבה. נכנסתי אל מיטתי, רועדת כולי. לא רציתי לקום בבוקר. איך אראה את פניה של רבקה השכנה. באותו הרגע הבנתי את דברי הנביא ירמיה. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן".

    רבן יוחנן בן זכאי כל הזמן הזהיר, אותנו. רבנים גדולים אחרים כל הזמן צעקו: "אתם לא רואים? ההינכם עיוורים? חוטאים אנחנו. והשם רחק מעלינו. מאס בנו. חיזרו בתשובה. מדוע אינכם מניחים ליבכם לכך שכבר קרוב לארבעים שנה ששעיר לעזאזל יוצא בימין. לשון של זהורית אינה מלבינה, הנר המערבי במקדש כבה, דלתות ההיכל אינן נפתחות מעצמן, והאש האוכלת את הקורבן אינה בדמות אריה. תתעוררו!!!"

    אותם רבנים נהרגו על ידי יהודים המאמינים שצריך להילחם ברומאים. הרבנים לא נהרגו כי חטאו, אלא כי קיררו את רוח העם, גרמו לכולם לחשוב, אולי באמת כדאי להיכנע. אבל יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. חשבו אחרת. הם דאגו בכל פעם לרומם את העם למלחמה.

    לא נותר הרבה מהעם. רוב אנשי ירושלים היו כוהנים ולווים. היו כאלה משפט יהודה ובנימין שהצליחו לברוח, אולם לפי השמועות, אני בטוחה שגורלם היה זהה לגורל כל יהודי ממלכת ישראל.

    נרצחו, או נמכרו לעבדים. יהודים רבים התייוונו, החליפו את שמם, ומסתתרים בין ההמון היווני. יודעים כי ברגע שיגלו את זהותם האמיתית, דמם בראשם.

    הבנתי הבוקר, עד כמה רחוקים אנחנו מגאולה. הרבנים צדקו. אנחנו חוטאים. אבל אין אוזן שתשמע, ואין מי שישמיע.

    כל מי שיתנגד, בחרב יומת.

    "הצילו!!! הצילו!!!", צעקות נשמעו מקצה הרחוב.

    "מה קרה?" אני שומעת את קולו של אבי. אני יוצאת אחריו החוצה. שומעת אישה בוכה, מתחננת לעזרה.

    "הבן שלי. הבן שלי נעלם!!!".

    המחשבה הראשונה שעולה בי, שאולי הילד שראיתי אתמול בלילה זה ילדה שלה. אבל מהר מאוד אני דוחה את המחשבה הזו. אני נזכרת בפניו הענוגות של הילד, ויודעת כי הוא בן השכנה. זו שהכניסה אותו לקדרה, הייתה אימו.

    אבי יצא עם עוד שני גברים לעזור בחיפוש אחר הילד. אולם הרעב הכבד ששרר ברחובות, לא נתן הרבה כוח. במהלך החיפושים מצא אבי את מותו. כך הבנתי מאחד משני הגברים שיצאו איתו לחיפושים. אבי נתקל בילד. אחד היהודים חטף אותו, ותכנן לבשל אותו לארוחה לילדיו שלו. אבי התעמת איתו, ונרצח. דם יהודי נשפך על ידי אדם יהודי.

    אני יושבת עליו שבעה. על אבא, על מה שנהיה מאיתנו. יושבת שבעה על ירושלים.

    ****​

    ריח שרפה כבד חדר לאפי. כבר חמישה חודשים נערך המצור. ביטני הצטמקה, משקל גופי כשלד עצמות. בשעת הזריחה מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות, מחפשת איזה שהוא עץ חרוב שעוד נותר בו פרי, או עלים. משהו להכניס לפה.

    לא מצאתי דבר!

    אבי איננו. הצער מהחורבן המתקרב מעיק, יושב על הלב, הרעב גובר, כואב, מדיר שינה. אימי חולה מאוד. אין תרופה. אין רופא. אני פשוט מחכה שמלאך המוות יכנס כבר, ויסיים את המלאכה שהחל.

    התקווה שעוד נותרה נמוגה. ירושלים כבר לא תחזור לקדמותה. היא שונה. המקום שהיינו מסתובבים בו בלי פחד, הפך מאיים. הרחובות הגועשים בילדים, ובעצי פרי. ריקים.

    אפילו פרח היסמין המטפס בחצר, קמל.

    אין תקווה. עוד נותרה מעט אמונה.

    טיטוס יחד עם צבאו. הצליחו להפיל כבר שני חומות מהעיר. כל ההגנות הגדולות, נסדקות. הלוחמים, שבורים. מותשים. רעבים.

    כולם יודעים שבקרוב טיטוס הרשע. שם רשעים ירקב. יצליח לחדור גם את שכבת ההגנה האחרונה. כולנו חוששים. חלק מהעם חשב להיכנע. אולם זה כבר היה מאוחר מדי.

    טיטוס ימח שמו רצה להרוג את הלוחמים, לשבות את הנשים והילדים. לא עניין אותו כלום.

    ישבתי אני לצד אימי החולה. אין לנו מים, אין אוכל. רק המתנו למשחית.

    ואז זה קרה.

    היה זה בערב י"ז בחודש תמוז החומה השלישית הובקעה. טיטוס וצבאו נכנסו והחלו לכבוש את העיר התחתונה. רחוב רחוב, סמטה, סמטה. ריח השרפות הגיע עד לפתח ביתי שבעיר העליונה.

    ידעתי שהסוף קרב מאי פעם. לא פחדתי, רק רציתי שיסתיים כבר, לטוב, ולמוטב. מה שיבוא קודם.

    שבועיים ערכו לצבא הרומאי עד שהצליחו והגיעו לעיר העליונה.

    צרחות, שרפות, עינויים קשים עברו עלינו. אימי נרצחה מול עיני, אותי לקחו בשבי. חושך נפל על העיר ירושלים. כל יופייה אבד. העיר היפה מכל הערים, איבדה את חינה. נותרה כאלמנה.

    הכהנים שבעיר, רצו עזבו את משפחותיהם, ונכנסו לשערי בית המקדש. נזכרים מאוחר מדי להגן על הבית בגופם.

    אילו רק היינו מקשיבים לרבנים, אילו לא היינו עושים ככל העולה על רוחנו. אילו מחסני המזון לא היו נשרפים. היינו יכולים עוד להינצל.

    אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר.

    הגזרה נגזרה. הרשות בידי המשחית, להשחית. ואין אף בריה שיכולה לעצור אותו.

    ****​

    אני פוסעת על גבעה, יחד עם כל השבויות. כבולה בשרשראות ברזל. ריחיים על צווארי. כבד לי, אין בי כוח. הרעב הדביק מזמן את ביטני אל הגב. אבל יודעת אני כי ברגע בו אעצור ינחית עלי החייל הרומאי מכה בעזרת שוט הנתון בידו.

    אני מסובבת את עיני לרגעים ספורים לאחור. ורואה ענן שחור המיתמר באזור הר הבית. אני נחרדת. בית המקדש נשרף!!! הרשעים הארורים הצליחו להחריב את בית השם!!! בכי עז בקע ממני.

    השבויות שעימי מנסות לנחם אותי תוך כדי ההליכה, ללא הצלחה. "בית המקדש! הוא נחרב", צעקתי לפתע. כמו קיבלתי חיים חדשים, חיים שיגוועו בדיוק בסיום המשפט.

    לפתע עצרו כולן. מסובבות את ראשן. לא רוצות להאמין. אבל האש נתפסה באבני המקדש. הן צעקו, בכו, נפלו על הארץ. אני נפלתי יחד איתן. לא עניין אותנו המכות שקיבלנו מהחיילים הרומאים. לא פחדנו.

    השתטחנו בהשתחוויה, מעניקות כבוד אחרון לבית השם. בצער, בכאב עצום. דומעות, מתפללות תפילה אחרונה, מקוות שאולי ישמע אותנו הק-ל ויושיענו.

    החיילים הרומאים נהנו להתעמר בנו. המכות נעשו כואבות מאוד. דם זב מגופנו. פותח פצעים ישנים שהספיקו להגליד.

    קמנו והמשכנו בצעידה לעבר קיסריה ומשם אל רומא.

    מה הולכים לעשות איתנו? האם נימכר לעבדות? נזרק למאסר? נמות ברעב? חששות כבדים הלכו עימי.

    הוכנסו לבטן של אוניה. האכילו אותנו. טיפלו בנו. וכשהגענו לרומא נמכרנו לשפחות.

    אוי. נסיונות רבות עברו עלי. איני רוצה להיזכר בכולן. אבל ברוך השם אלוקי הארץ האדם שקנה אותי. מת. אין לו ילדים, רק אישה אחת. כך שבריחה לא אמורה לאוות עבורי בעיה.

    אבל אני לא יודעת איך? אין לי כסף. האם מותר לי לגנוב מהגוייה הזאת, על מנת להציל את חיי? אני לא יודעת.

    בסופו של דבר החלטתי להשאיל ממנה כסף. אמרתי לה שאני רוצה לקנות כמה בגדים בשוק, ומשום מה היא הסכימה. אני חושבת שמשמיים היו לי לעזר.

    הגעתי אל השוק, קניתי בגד רומאי. עליתי על ספינה בחזרה לארץ ישראל.

    לא ידעתי איך תראה הארץ. האם נותרו בה יהודים? ואם כן, האם שומרי מצוות הם? גופי רעד מהתרגשות. פחד קינן בליבי.

    הרגשתי את יד השם. אבל לא ידעתי מה יעלה בגורלי.

    *****​

    לראשונה מאז המלחמה הנוראה. חיוך עלה על פניי. פגשתי נערה מתוקה יוכבד מהגליל. היא עברה סיפור חיים דומה לשני. התיידדנו. אנחנו פוסעות יחדיו אל עבר ירושלים הבירה. לא יודעות מה נראה. חוששות.

    הגענו אל תוך העיר העליונה. בחשש כבד צעדתי אל בית הוריי.

    האם גופתה של אימי, עוד שוכבת על המיטה? האם זכתה להיקבר בכלל? מחשבות עצובות חודרות אלי, מכניסות בי עצב כבד. דמעות זולגות מעיני.

    אני מזהה את הבית. נכנסת. הכל חרב, שומם. פיח שחור ממלא את קירות הבית. צימחי בר טיפסו על הקירות. פרח היסמין שב לצמוח, מתפס על החומה המקיפה את הבית.

    "הבית מקבל חיים חדשים", חייכתי בעצב אל יוכבד הגלילית.

    "אולי זה רמז. תשובה לשאלת הרת הגורל, האם עם ישראל יצמח שוב?" יוכבד מלטפת את היסמין. אני נעמדת לצידה נזכרת באותו לילה בו יצאתי מהבית הזה וראיתי את המראה שחקוק בי לנצח. את אותו בן השכנה, שוכב מגואל בדם.

    "בואי", יוכבד הניחה עלי יד. "נלך לבקר באזור בית השם". עצב בקולה. אני מזהה זאת ומצטרפת לעצב שלה. יודעת שלא נשאר מבית השם דבר.

    "אני ראיתי כשזה קרה. בית השם איננו. לא נותר ממנו זכר". אני מנסה לדבר על ליבה שלא תחשוב שבית המקדש עדיין קיים. שלא תקרוס מהמראות.

    אנחנו צועדות בשתיקה. אני מתפללת בליבי לטוב. לא יודעת עם תפילותי נשמעות.

    "תיראי! נעמה. תיראי!!!", אושר ננסך בקולה "נעמה!!!! אני לא מאמינה!!!"

    "מה קרה?" אני מתפלאת מהאושר השזור בקולה. "יוכבד. זה מצער. תיראי את החורבן. אני לא מבינה על מה השמחה הגדולה?" דמעות מציפות אותי. בית השם חרב.

    יוכבד תפסה את פניי. "על מה את מסתכלת. נעמה?" עיניה הטובות מביטות לתוך עיני. "את לא רואה את האבנים האלו. תיראי איזה קיר גדול שנותר לפלטה".

    היה זה הכותל המערבי שהקיף את בית המקדש. שריד אחרון לזכר המקדש.

    עמדנו מול האבנים, כמעט רוקדות מרגישות שעם ישראל יצליח להיבנות מחדש. שמשהו ממנו נשאר, בדיוק כמו הכותל.

    חיבקתי את יוכבד. מאושרת. מחוייכת.

    אני מקווה בליבי, שיום יבוא ועמינו יחזור לכאן. לבית המקדש. להקריב קורבנות. לעלות לרגל. לשמחה הגדולה. להפיץ את אורה של ירושלים בעולם.

    -סוף-​
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ilan p, אש קודש!, אוראל סולטן ועוד 15 משתמשים18 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מה שניחשת
    רבי יוחנן, הרומאים, נפילת גמלא, יוחנן מגוש חלב ובר גריוא וכו' זה הבית השני- בהחלט הפגנת ידע...
    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים
    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה