שיתוף - לביקורת תבחר את המלחמות שלך (Choose your battles)

  • הוסף לסימניות
  • #1
ב"ה
הסבלנות שלי בימים כאלה?
לא קצרה… היא כבר יצאה לחל"ת.
יש מלחמה.
וזה משנה הכל.
דברים שפעם הייתי מדלגת עליהם באצילות נפש,
היום מקבלים זום אין, סלואו מושן, וקריינות דרמטית.
נגיד יוסי.
"יוסי, תוציא את הפח."
משפט פשוט, נכון?
רק שהוא כבר עבר אבולוציה:
בקשה → תזכורת → בקשה נרגשת → נאום מוטיבציה → איום מרומז → קבלה בשתיקה → הדחקה → ואז…
אזעקה.
עכשיו שימו לב לתזמון המושלם:
בדיוק כשהוא כבר כן קם עם השקית ביד,
בום.
אזעקה.
כאילו יש שם מישהו עם סטופר:
"אה, הוא זז? עכשיו! עכשיו תפעיל!"
ואז קורה הדבר הבלתי נסלח:
יוסי מניח את השקית בסלון.
לא בצד.
לא במטבח.
בסלון.
והיא… מטפטפת.
וזהו.
נגמרה המלחמה.
עכשיו זה אישי.
אני עומדת שם,
ומנהלת שיחה פנימית:
יש מלחמה.
אנשים במקלטים.
צריך פרופורציות.
אבל מצד שני,
יש טפטוף.
ואני שואלת את עצמי:
מה יותר חמור?
מצב ביטחוני?
או רוטב זבל על הרצפה?
(התשובה ברורה. אל תיתממו.)
ואם כבר פרופורציות,
מנחם היה צריך לכתוב פתק איחור.
כותב:
"ממד"
בלי מרכאות.
בלי גרשיים.
בלי כלום.
סתם ממד.
כמו אדם בלי עברית.
ואני קולטת:
אני היחידה במדינה שעוד נלחמת על סימני פיסוק.
כולם במלחמה.
ואני?
במלחמה על המרכאות.
ואז אומרים לי:
"נו, מה את רוצה? יש מלחמה."
נכון.
יש מלחמה.
אבל תגידו,
במלחמה לא משתמשים בפח?
לא מטפטפים?
לא שמים גרשיים?!
אתמול ניסיתי לצאת לקניות.
כלומר, תכננתי.
יצאתי.
חזרתי.
התלבטתי.
נשמעה התרעה.
חזרתי שוב.
בסוף נשארתי בבית עם רשימת קניות ותחושת הישג.
אבל בדרך,
העולם?
כרגיל.
פארק מלא.
חנויות מפוצצות.
אנשים עם עגלות כאילו אין מחר,
ואני מסתכלת סביב,
וחושבת:
רגע…
אולי אני היחידה שקלטה?
אולי יש הודעה שכולם קיבלו ורק אני לא?
"אין מלחמה. סתם ניסוי כלים. המשיכו כרגיל."
ואני?
עומדת שם עם עיניים פעורות,
ומוכנה לצעוק:
"סליחה! יש אזעקות! יש מציאות! קורה משהו!"
אבל אף אחד לא עוצר.
כולם ממשיכים.
ואז הבנתי.
לא שאני היחידה הנורמלית.
אני היחידה שעדיין מתרגשת מהנורמליות.
והכי גרוע?
שגיליתי שאני פראיירית.
לא פראיירית של כסף.
לא של זמן.
פראיירית של מציאות.
מאמינה למה שקורה.
לוקחת ברצינות אזעקה.
מתרגשת מטפטוף.
נפגעת מחוסר מרכאות.
בקיצור,
אם יש תואר חדש בארץ,
אני זכיתי בו בהצטיינות:
פראיירית רשמית לענייני "יש מלחמה באמת".
תעודה בדרך.
עם גרשיים.
ברור.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

ב"ה

אמא למתבגרים בתקופת מלחמת העולם השלישית


פעם אמרו שזה אתגר לגדל מתבגרים.
היום זה כבר לא אתגר, זה פשוט לא בידיים שלנו.
(לפי דעתם, כן?)

ההתמודדות כולה שלהם.
תנסי לבקש שייכנסו לממ"ד, הם יסבירו שאין בזה שום צורך.

אני אומרת להם: "יש אזעקה, תיכנסו לממ"ד."
והם עונים: "אמא, זה צבע אדום רק באזורים הפנימיים של אזור ג'.
אנחנו באזור ג'-מערב, וזה ממש לא אותו דבר."
ואני, רק רציתי שהם ייכנסו לחדר בלי לצעוק.

לא פלא שהם מעדיפים לא להישאר בבית.
בבית יש אזעקות.
ובית זה מקום שבו עוד חושבים שצריך להיכנס כשיש אזעקה.

פעם עוד האשימו אותנו בשקט, היום הם פשוט אומרים לנו.
ותוך כדי מלחמה את שואלת איפה הם,
"הלכתי לקנות פיצה. בעיר אחרת.
כי פה סגור.
אבל אל תדאגי אמא, אני עובר עוד מעט לעיר אחרת, שם יש מקלט".

חושבים לבד, הולכים לבד, שוכחים לעדכן,
אבל תמיד נזכרים לשלוח רשימת דרישות מהסופר.
"מים בטעם ענבים, לא אפרסק",
"ולקנות שוב את הסבון הזה שהיה פעם בירוק זוהר",
"ולמה אין שוקולד קפוא?"

אזעקה? לא דחוף.
אבל שנגמרו הצ’יפס בטעם ברביקיו?
זה כבר מקרה חירום.

וכמובן, תמיד יש תזמון מושלם:
דווקא כשאני רצה למקלט,
הטלפון רוטט עם הודעה דחופה:
"אמאאא, את יכולה לבדוק אם יש לי חולצה לבנה בחדר כביסה?
יש לי עכשיו משהו חשוב!"

ואני לא יודעת מה יותר מלחיץ,
אזעקה באמצע הבית,
או חולצה לבנה שאיננה.

ובדיוק אז יש אזעקה נוספת.
ואני לא בטוחה אם לרוץ למקלט או לארון.

ולמה אני לא מבינה שהעולם ממשיך, שיש אוטובוסים, שיש סטטיסטיקות,
ובסטטיסטיקה, דווקא העיר שלי לא מועדת לפורענות.

תוך כדי הטילים, גם בירורים על שידוכים.
טוב שלאנשים יש זמן לענות.
ואז החקירה שלי על "המועמד" מצטרפת לחקירות הכלליות על "מה קורה בעולם".

רק שעכשיו צריך גם למצוא מקום מוגן לפגישה.
צריך לדעת איך מגיעים, איך חוזרים, מי בדיוק עם מי,
ומי כבר אכל פיצה.

אה, ומה ענו לי על הטיל המיועד,
סליחה, המועמד המדובר.
הכול מתערבב כשאת הורה למתבגרים בימי לחימה.
טילים, שידוכים, אזעקות, בירורים,
העיקר לא להתבלבל ולשלוח את הבן לפגישה עם קסדה.
הגיוני להתבלבל כשאת אמא למתבגרים, לא?

אני עדיין לא יודעת מה בדיוק המשמעות של מלחמת העולם השלישית.
אולי תכף אדע.
ודיי לי במלחמות העולם הקטנות שאני מנסה להרגיע.
ודיי לי באווירה טובה,
ואולי, אולי זה כל מה שהעולם מבקש.
שיתוף - לביקורת קהאפל"מ
ב"ה

יש לנו סיסמה עתיקה שעוברת מדור לדור במשפחה:
"קצת הומור אף פעם לא מזיק."
מישהו שנון במיוחד קיבע אותה בראשי תיבות — קהאפל״מ.
ניסינו לפענח, שאלנו, ניחשנו, והעלינו חרס.
לבסוף, אותו ממציא ססמאות רחום גילה לנו את הסוד. בלי תמורה, ובלי דרמה.

וכמו שהסיסמה הזאת תקפה בזמנים רגילים – כך היא כפולה ומכופלת כשפורצת מלחמה.
אבל רגע. אל תצפו עכשיו לסיפור מצחיק. הוא בכלל רציני. ממש רציני.
ועדיין, איכשהו, הוא מחליק חיוך.
ואולי בגלל זה שווה לספר אותו.

אז הנה המאורע, כפי שסיפרה לי חברתי:
הם זוג בגיל העמידה, מתגוררים בדירה מרווחת עם יחידת דיור שמשכירים לזוג צעיר.
ואז, הודעה על טילים מאיראן.
הזוג הצעיר, שאין להם ממ"ד, דופק בדלת.
כמובן, הכנסת אורחים יהודית-מיידית – והם מצטרפים לממ"ד של המארחים.

רק מה?
החברה שלי, כך היא מודה, מבולגנת ברמות.
בלגן שעם השנים הפך ל... נוף.
אבל בעין חיצונית? לא פחות ממתקפת רסיסים.

כשהזוג נכנס פנימה, אל המרחב המוגן, הלא כל־כך מוגן בעיני העיצוב,
הילדים שלה לוחשים לה:
"אמא, לא ברור ממה השכנים נבהלו יותר, מהטילים או מהבלגן..."

אז כן, זה הסיפור.
לא מצחיק, אבל אי אפשר שלא לחייך.
והאמת? גם קצת להתחזק.

ולכן, קחו לכם קצת צידה מהבלגן הזה:

א. תמיד יש בית שיותר מבולגן משלכם
ב. ויש מי שנאלץ לארח בתוך הבלגן הזה, בזמן אזעקות
ג. קה״אפל״מ, תמיד עובד, גם על בלגן גרעיני
ד. ואם כבר בלגן, שיהיה עם חיוך.
ה. והכי חשוב, לא לאבד את ההומור, גם כשהעולם קצת מתבלגן.
שיתוף - לביקורת פיצוץ מבוקר
ב"ה

כולם בבית. אי אפשר לצאת.
(בדיוק עכשיו התחשק לי לצאת לקנות נעליים.
חבל שדווקא היום אין טילים עם משלוח עד הבית.)

גם בלי מלחמה, מציאות כזו יוצרת מתיחות.
אנשים לא אוהבים שינויים בשגרה.
(כולל אלה שבחיים לא קמו לפני עשר,
פתאום מתגעגעים לזריחה במשרד.)

הרחובות שקטים. הבתים, פחות.
והתחושה? חנק.
לא בגלל הקירות, אלא בגלל שאין ברירה.
(נכון, גם קודם לא יצאנו,
אבל לפחות ידענו שאנחנו יכולים לא לצאת!)

כשכולנו סגורים יחד, כל אחד מגיב אחרת:
אחד שותק, אחד רותח,
אחת מתכנסת, אחת מתעצבנת,
ואני? אני מדברת עם הקירות.
הם היחידים שלא עונים לי.

המתח באוויר.
וגם ברצפה.
ובעיקר במקרר.
(שנפתח כל חמש דקות כדי לוודא
ששום דבר חדש לא הופיע שם מאז הפעם הקודמת.)

כשהמצב רגיש, והלבבות דרוכים,
לא זה הזמן להסביר מי צודק.
(ספוילר: אף אחד לא.)
זה לא הזמן לריב.
זה בדיוק הזמן
לשכוח למה רבנו מלכתחילה.

ומה כשלא מצליחים לשמור על שקט?
כשהטונים עולים והחביתה נזרקת?
לפעמים צריך פשוט לעצור.
או לשים אוזניות.
או לעבור לגור במרפסת (אם יש).

להבין את המצב –
זה לזכור שלא הכל אישי.
(גם אם הילד אמר לי "אמא את תמיד צורחת",
כשבסך הכול לחשתי "תוריד את הרגליים מהשולחן".)

זה הזמן לא לפחד מהתפרקות.
להרשות לעצמנו רגע לצחוק,
רגע לבכות,
ורגע להתחבק סתם כי פתאום נהיה שקט בבית.

מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה עם הקטנים,
אוכלים ביסקוויטים ומדביקים מדבקות על המצח.
(היה בזה משהו מרפא.
וגם דביק, אבל נניח לזה.)

ולמה אני כותבת את זה?
כי כבר היינו פה.
כי אנחנו עם של הלב.
כי גם אם מישהו ירד מהפסים,
(או מהכיסא, או מהשפיות הזמנית שלו)
הוא עוד יחזור.

ובתוך עמי אנוכי יושבת.
(וגם הילדים. כולם. כל הזמן. בבית.
והעמי הזה, מסתבר, גם יודע להכין פופקורן,
לצחוק פתאום, ולומר בלי מילים: "אנחנו ביחד".)
ב"ה

פחדים בתחפושת

הפחדים הגדולים שלנו – אלה עם הכובעים השחורים והכותרות המבהילות,
כבר הבינו שאם הם ייכנסו ככה בדלת הראשית, נברח להם מהחלון.
אז הם התחילו להתחפש.

פתאום זה לא "מה אם יפלו טילים?", אלא,
"מה אם בדיוק ייגמר הטישו כשאני בממ"ד?"
לא "האם המלחמה תימשך?", אלא,
"אם נדחה את הטיול השנתי – מתי נספיק לעשות שקופיות?"

והכי מפחיד:
האם אמא באמת תתעקש לשמור את כל השוקולד ל'שעת חירום'?
(וכולנו יודעים שהשעה הזאת מגיעה ברגע שמישהו משאיר כפכף באמצע המסדרון.)

הפחדים הגדולים התעייפו מלהפחיד בגדול,
אז הם התחילו לפחד בקטן.
בקטנות.
בקטנוניות.

שלא ייגמר החלב.
שלא נתקע במעלית בזמן אזעקה.
שלא נצטרך לשחק טאקי עם דודה רבקה עוד פעם.

ובינתיים, אנחנו עסוקים בלהתמודד עם הדרמות הקטנות,
כשהפחד הגדול יושב בצד, שותה תה,
ואומר:
"מצוין. תמשיכו ככה. אני לא צריך להתאמץ בכלל."

אז הנה,
רשימה ארוכה של פחדים קטנים בזמן גדול
(או: למה במלחמה דווקא הפחד הכי מלחיץ הוא שלא יהיה שוקולד…)

• "תפסיקו לשתות מים! אם תהיה הפסקת מים, מה תשתו??"
• "תשתו הרבה מים, שלא נתייבש מהלחץ!"
• "למה קניתם רק 12 חבילות פסטה? מה יקרה אם ניתקע פה חודשיים??"
• "למה קניתם כל כך הרבה פסטה? איפה אני אמורה לשים אותה?! גם אני צריכה חמצן!"
• "אני שומרת את העוגיות לאזעקות. רק לאזעקות!"
• (אחרי ביס חמישי) "טוב, זאת הייתה אזעקה פנימית. של העצבים."
• "אני לא ישנה. אני דרוכה. מישהו צריך להקשיב לחדשות!"
• (שעה אחרי): "מה? הייתה אזעקה? לא שמעתי, הייתי באמצע משבר לאומי, הקוטג’ נגמר במדפים."
• "אם הבית יהיה מבולגן ונצטרך לרדת למקלט, מה יחשבו עלינו השכנים?"
• "בבקשה, רק תסדרו את הסלון! לא אכפת לי מהטילים – אכפת לי מהבלגן!"
• "מי לקח את המטען של הפלאפון? אני שומרת אותו לזמן חירום!"
• (אחרי דקה): "מה זאת אומרת נשאר לך רק 4%? איך לא שמרת אותו לזמן חירום?!"
• "לא לגעת בשום דבר! אני מתעדת את המזווה, שאם תהיה קטסטרופה, נדע בדיוק מה היה!"
• "אל תשבו קרוב לקיר, אולי הוא יתמוטט."
• "תשב צמוד לקיר, מה אתה באמצע החדר?!"
• "אני שומעת את החדשות רק ברקע."
• (בפועל): "שקט כולם! אני מנסה להבין אם אמרו 'יירוט' או 'יריב'!"
• "תורידו ווליום באזעקה, היא מלחיצה את אבא."
• "תעלה ווליום, שלא נפספס עוד אחת!"
• "שמרתי לכם טונה ובמבה לימי חירום."
• (אחרי חמש דקות): "הילדים כבר גמרו הכול...
טוב, נצא למכולת, אבל רק לדברים חשובים,
טונה, במבה, ושוקו. ולחמניות. וחיתול.

ויש את הפחד הכי מוכר מכל,
שלא נצליח להרדים את הקטנים בזמן.

אנחנו משכיבים אותם בעדינות.
מניחים ראש על הכרית, לוחשים שיר ערש,
מסדרים את הדובי בזווית אסטרטגית,
נושמים נשימה של ניצחון,
ואז: אזעקה.

הכול מתחיל מהתחלה.
להרדים. שיר ערש.
"שכחתי לנשק את הדובי."
ואז שוב אזעקה.
בשלב הזה הילדים כבר שואלים אם יש טקס השכבה בהמשכים.

וההורים?
שומרים על קור רוח,
כי אם נבהל גם מזה, מי יכין את הקפה של הבוקר?

והפחדים הקטנים לא עוצרים שם.
יש להם תחפושות נוספות, מתוחכמות הרבה יותר.
הם יודעים להסתנן פנימה דרך הסדקים של העצבים המרוטים.

למשל:
– שאם לא נשתוק בדיוק עכשיו – יהיה פיצוץ (לא חיצוני).
– שאם מישהו שוב יגיד "מה קרה? הכול בסדר", לא נוכל להבטיח שנשיב תשובה רגועה.
– שאם הילד שוב ישאל "יש משהו טעים?" בדיוק כשנגמר הקפה – אולי נצעק עליו בטעות גם אם הוא רק בן ארבע.

ויש גם את הרגע שבו כולנו יודעים:
אין יותר גבול בין רוגע מתוח לבין מתח רגוע.

אנחנו שוטפים כלים כאילו מדובר בנשק להשמדה רגשית.
מנקים את הבית כאילו מישהו הולך להיכנס לבדוק אם טאטאנו מתחת לספה.

ואז, בין כותרת מבהילה למריחת שוקולד חשאית מהמגירה הסודית,
אנחנו נזכרים:
אה, נכון. הפחדים הגדולים שוב התחפשו.
והקטנים, שוב ניצחו אותם בנקודות.

ובינתיים, הפחד הגדול יושב לו בפינה, שותה תה בשקט,
מסתכל על הפאניקה הקטנה שעושה עבודה מעולה,
ואומר לעצמו:
"אני בכלל לא צריך לעבוד קשה.
הם כבר עושים את זה בשבילי."

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה