כמי שנמצאת בשנים האחרונות ברשתות החברתיות ומשווקת את כתיבתה ודעותיה בלי הפסקה כמעט ובאופן בלתי פרופורציונלי לדעתי, בעוד אין לי קהל ואף אחד לא ממש מתעניין בדעותיי ובכתיבתי (למזלי, האמת), אני מנסה להבין מדוע אני כל כך הרבה זמן ברשתות.
מכיוון שכמה שאני מתחננת בפני עצמי להפסיק לכתוב לציבור, תמיד יש איזה מאורע או חשיבה או דבר מה שגורם לי לחזור לפרסם.
אני חושבת שמעניין אותי מה המניעים שלי, אם אני כותבת בגלל:
1. הרגל
2. התמכרות
3. רצון לשנות את העולם
4. אכפתיות אמיתית
5. משהו חיצוני כופה עלי (רוח כלשהי, במידה ויש כזה דבר)
6. רצון להכרה ותשומת לב
7. רצון להשתלט
8. חשיבה מסוימת
9. רצון שיראו אותי, תחושת בדידות
10. תחושת דחיה (בעיקר מצד ההו"ל) שגורמת לי לרצות להוכיח שאני חלק מהכלל.
11. מחשבה שאני משהו מיוחד
12. חשיבה שיש לי שליחות
13. חשיבה שאם לא אבצע את תפקידי, שליחותי, יכול לקרות חורבן חס וחלילה כי לכל אחד יש תפקיד שאמור לגרום לעולם להגיע להמלכת ה', וה' ימלוך עלינו בכל מקרה בין אם נרצה ובין אם לאו, אז צריך להכנע אליו.
14. רצון להיות מפורסמת או רצון שיחשבו עלי
15. פחדים וחרדות
16. אמונה וידיעה, על סמך דברי נביאים, שהעולם אמור להשתנות ורצון לחוש וליטול חלק בשינוי.
17. רצון להשפיע
18. רצון פשוט להעביר הלאה את האומנות והיצירה שלי
*
למה חשוב לי להבין מה המניע שלי?
כי היציאה לאור שלי, וזה שאני כותבת לציבור ככה בצורה כזו וכל מה שעובר עלי, זה מעט קיצוני, לדעתי, זה מנוגד לערכים שלי, מנוגד לאמונות שלי ולאורח חיי, ומנוגד לאמונה הבסיסית שלי כאדם שרגיל לחיים בשקט, בצללים.
היציאה לאור גם מנוגדת לאגו שלי שרגיל להיות פסיבי ולא מאמין במאמץ כדי להשיג משהו, אולי מרוב פחד מתחושת כשלון, או מרוב רצון להרגיש שאני מוצלחת בלי מאמץ.
בקיצור, אני מקשיבה לעצמי, עוקבת אחרי עצמי, ואין לי תשובה ברורה לגבי המניע שלי.
אולי זה הכל ביחד.
זה בסדר, אבל זו קצת תחושת השפלה כי אני אוהבת לפעול מתוך תחושת נדיבות ולא תוך תחושת צורך או מתוך מניעים. מה עוד שאין לי קהל ואני מרגישה כמו אורחת לא רצויה, בתור אמנית שצריכה לשווק את עצמה בכח, בלי תוצאות.
וזה מעניין אותי עד כמה אני צריכה לצאת לאור ואם מה שמניע אותי זה צרכים, אם אני באמת יוצרת שינוי, ואם הוא לטובה, או סך הכל מקדמת את עצמי בלבד, ואם כן - אם אני באמת מתקדמת באופן הזה בו אני כותבת לציבור.
ואם יש צורך להלחם בזה או לקבל את זה.
*
אין לי תשובה לתהיות הללו, אבל כן יש לי הבנה שעברתי בחיי כברת דרך, ולא לחינם הגעתי למודעות גבוהה, יחסית למה שהייתי, זה היה בגלל מחשבות-השווא איתן אני מתמודדת שגרמו לי להשקיף על המחשבות שלי ולזהות מניעים שלי וכו'
אני חושבת שזה כיף גדול לכתוב לציבור, מצד שני שוב עולות לי התהיות הנ''ל.
כי אם זה כיף, אולי זו התמכרות.
ואולי זה כן חשוב עבור העולם?
עד כמה?
ומתי אני צריכה לחזור לעצמי ולהפסיק עם הכתיבה לציבור, או להפחית?
האם אני לא משתלטת על המרחב?
*
אני חושבת שלמרות כל התהיות הנ''ל האדם צריך לצאת לאור כי העולם צריך אותו.
כל אדם, ולא משנה עד כמה הוא "לא שווה" צריך להשתדל למצוא את נקודת השליחות שלו בעולם ולפעול עבור עולם מתוקן.
גם אם הוא טועה,זה בסדר. כתוב בתהילים " שגיאות מי יבין".
אבל זה מסע משותף של כולנו,לבנות עולם חדש, כל אחד מול עצמו, מול הציבור ושוב מול עצמו.
מול הציבור זה הכי מאתגר לפעמים.
אבל זה גם שטח שצריך ללמוד אותו כל הזמן, לא להזניח את השטח הזה אבל כן ללמוד את הנושא של "אני מול קהל".
*
כל התהיות הללו קצת משעשעות, לדעתי.
כי אני טיפוס של תהיות, שאלות, בעיות.
ואם אין - אני יוצרת אותם בכח.
כך שיתכן שאני סתם דרמטית, ומדובר במחשבות מיותרות ובחפרנות-יתר כלפי עצמי וכלפי המניעים שלי.
אני סך הכל צריכה לחזור לשאיפה שלי: להגיע לחיים נורמטיביים, ולהבין שיציאה לאור והגשמה עצמית הן חלק מאותם חיים נורמטיביים.
כי לא משנה מה המניעים, העיקר שנרגיש טוב עם עצמנו.
זה הכי חשוב, תמיד.
וצריך למצוא את הדרך לשלב בין ערך לבין צורך.
הנושאים החמים
מכירים?.......
