תחזרו אלי, חמודים שלי

[RACHELIZ]

אני פוסעת, מוקסמת. מרחפת על ענן של אושר. מסביבי אלפי כוכבים, מחזירים לי שביבי אור. הכל מואר. אין שם אף צל. כמו ברק מסנוור, אבל כל הזמן. ומתרגלים אליו. איזה פלא.
אחרי שאני מתרגלת אני מצליחה לראות. יו, כמה דברים מסתובבים כאן!

פתאום משפט עם כנפיים מתקרב אלי, אני מכופפת את הראש שלא יעיף אותי, אותיות מוכרות קורצות לי מתוכו.
יאווו, הנה המשפט היפה הזה שברח לי פעם. חשבתי עליו בדם רותח! כמה הצטערתי שלא רשמתי אותו בפנקס שלי. ניסיתי אחרי זה שעות (!) להיזכר מה זה היה. אפילו הלכתי אחורה לכל המקומות שהייתי בהם באותו היום.
אני מחבקת אותו וממשיכה לפסוע.

הולכת עוד קצת ונעצרת כשאני נתקלת במשהו קשיח.
הנה הקטע החזק הזה שנמחק לי מהמחשב! "פסססט, אפשר לשלוח לי את זה למייל?", אני צועקת לחלל.

היי, ומה זה? אני מסובבת את הראש, נראה כמו פטנט שעומד על חצי פתרון.
מעניין של מי זה...

ואז צד את עיני דף קרוע. אני מתקרבת, קוראת אותו ורועדת. כמה בכיתי באותו לילה. ובסוף קרעתי אותו וזרקתי לפח. הלב שלי מתכווץ, נזכר במאורע הכואב. אחח, הרגשתי כל כך אבודה.

וואווווו, והנה מה שכתבתי אחרי שהרגשתי פתאום שווה משהו ושה' כן איתי ואיך כל מה שקרה לי, בעצם, היה טוב בסוף. ממש ראיתי בחוש.

אני אוספת הכל באהבה. בואו, תחזרו אלי, חמודים שלי...

אל תגידו שלא היה בא לכם להיכנס לשם, אפילו לעשר דקות...

 

[מ"ם]

הלוואי!!!

משום מה, הזכיר לי מאוד את צבי יאיר הזה:

לוּ יָדַעְתִּי

לוּ יָדַעְתִּי
כִּי אֶת רִגְעֵי חַיַּי
אֵלֶּה פְנִינֵי הַיְקָר
הַנִּשְׁפָּכוֹת כִּבְמוֹרַד הַר
וְגוֹלְשׁוֹת בְּלִי דֹם
אֶל חֶדְלוֹן תְּהוֹם -
לוּ יָדַעְתִּי
כִּי יָד חוֹמֶלֶת
שְׁלוּחָה מֵאֵי-שָׁם
תְּלַקֵּט וּתְחוֹנֵן
רְסִיסֵי הַפָּז
כֶּאֱסוֹף יְתוֹמֵי
אֵין אָב וָאֵם
וּתְשַׁבְּצֵם בְּלִי שֵׁם
בְּמִשְׁבֶּצֶת חַיִּים זָרִים
עַל כּוֹכָב אַלְמוֹנִי
נָע בִּנְתִיב נֶעְלָם
בְּמֶרְחַקֵּי חָלָל וּזְמַן...

 

[RACHELIZ]

לוֹ יָדַעְתִּי
כִּי יָד חוֹמֶלֶת

לוֹ?

 

[RACHELIZ]

חלל

חָלָל

אולי המילה הזו הקפיצה...

 

[RACHELIZ]

לוֹ?

אפשר למחוק עכשיו את שתי ההודעות...

 

[הדוויג]

ולי זה מזכיר את זוהרת כהן (על דברים שאיבדנו בדרך)

ארץ האיבוד

אתמול ביקרתי בארץ האיבוד שלי.
היא הייתה מכוסה ערפל סמיך
ולפסוע בה היה
כמעט כמו לפסוע בתוך צמר גפן.
בתחילה לא רואים כלום
אבל כשמביטים עמוק,
כמו בתמונה תלת ממדית,
מתחילים לזהות דברים שאיבדנו.

ארץ האיבוד היא ארץ גדולה מאד ואפורה מאד
כמו תמונות שחור-לבן של חתונות של פעם,
כמו זיכרונות דהויים.
הכל בה ארוז בתוך ארגזים לא מסודרים
ארגזים שנמצאים על השבילים הפתלתלים שבה
כאילו מישהו הניח אותם, הלך,
והם פשוט נותרו שם.

טיילתי לבד
לעולם לא תוכל לטייל בארץ האיבוד שלך
עם מישהו אחר
כי אף אחד לא יוכל
לזהות את מה שאיבדת
חוץ ממך.

אחרי ששוטטתי מעט
בשבילים האפורים
התחלתי לפתוח את הארגזים ביד רועדת.

הארגזים הראשונים היו משעממים.
הם הכילו את כל עטי הפיילוט
שמעולם לא זכרתי איפה הנחתי.
פריטי לבוש ישנים,
זוג משקפיים ששכחתי בחוף ימה של אשקלון,
סדרה של שעונים, מטריה משובצת.
טוב בהחלט לדעת שהם נמצאים היכנשהו,
הנהנתי לעצמי.

הארגזים שאחריהם הכילו
דיסקים שקניתי,
ספרים שאהבתי ואינם, מכתבים ישנים.
תמונה של ילדה קטנה בגן
מדליקה נר חנוכה,
בובות שהיו שלי פעם,
וכרטיס ברכה מנגן.
ככל שחפרתי עמוק יותר
מצאתי דברים ישנים יותר שהצטברו שם
עם השנים.
סגרתי את הארגזים הללו
עם טעם מתוק של נוסטלגיה.

הארגזים האחרים היו קטנים יותר.
את הארגזים האלו חיפשתי.
בעבורם ערכתי את המסע המטורף הזה.
בהם היו כל הגרעינים
לסיפורים שאבדו לי,
מנגינות שהלחנתי לעצמי בלילות
ושכחתי למחרת,
רעיונות שחשבתי עליהם
בנסיעות באוטובוסים,
ונעלמו כלא היו
בשנייה בה הגעתי לתחנה המרכזית.

קופסא נוספת הייתה שם,
קטנה ומסתורית.
לא התאפקתי
ופתחתי גם אותה.
ליבי נצבט-
הייתה שם נאיביות
והיו שם חלומות
היה שם רצון לנסות דברים חדשים,
והתלהבות
הייתה שם ספונטאניות נהדרת,
חדוות נעורים
ומוכנות להשתנות בעתיד.

ומתחת לכל אלה
נחה, קצת מקומטת
ההבטחה שלי
שאשאר כזו לתמיד.​

 

[kiwi]

לי לפעמים יש השראה דווקא בשבת...
סיפורים שלמים מתעופפים במוחי, משפטים יפהפייה מחכים להכתב. דיאלוגים מושלמים.
לא בטוחה שמותר לתכנן בשבת לכתוב.

מחזקת את עצמי שגם הכתיבה היא מתנה משמים ומה שצריך לעלות על הכתב ייזכר בסופו של דבר...

 

[אשר שרבר]

לי לפעמים יש השראה דווקא בשבת...
סיפורים שלמים מתעופפים במוחי, משפטים יפהפייה מחכים להכתב. דיאלוגים מושלמים.
לא בטוחה שמותר לתכנן בשבת לכתוב.

מותר מותר, ממילא שוכחים הכל...
נראה לי כי בשבת אנחנו פשוט נחים. ואז מגיעים כל משפטי ההשראה ופתיחי הסיפורים הכי טובים.