דיון תיאורים VS דיאלוגים

[משולש ברמודה]

קצת מתנגש עם מספר יודע כל.

נכון. זאת אחת מהסיבות שאני לא אוהבת להשתמש בו.

שלפעמים אני חושב המון זמן מה אני יכול להוסיף, בלי שזה יראה 'מאולץ'. כי לא תמיד יש מה לפרט.
זה כמו לעצור באמצע דיאלוג, ולהתחיל לתאר את מצב האגרטל בשידה המרוחקת מהדמויות לפרטי פרטים.

השאלה לדעתי לא צריכה להיות מה אפשר להוסיף, אם זאת הוספה שיהיה אפשר להסתדר בלעדיה - זה לא טוב. זה ישעמם את הקוראים.
השאלה צריכה להיות מה הסיבה שבשבילה אטרח להוסיף תיאורים.
האגרטל ממש לא מעניין כדי שבאמצע אעצור לקרוא איך הוא נראה וכו'.
צריכה להיות סיבה טובה לתיאורים, עם כל היופי שלהם.
נקודת מבט של דמות ספציפית יכולה לעזור לי למצוא סיבה.
בד"כ זה הרצון שלי להעביר אווירה כלשהי, אני מאד אוהבת להשתמש במזג אוויר ותיאורה.
אפשר לנסות לדמיין את זה כמו סצנה מסרט - יש משמעות לזווית הצילום, לאביזרים בסט ולתיאורה.
(דוגמא: אפשר להעביר מצב תאורה דרך תיאור האגרטל. מה שמעניין אותי זאת האווירה שיוצרת התאורה. לא האגרטל ולא קרני השמש עצמן...)
אגב זה גם יכול לגרום לכפילות. אצלי קורה הרבה פעמים שאני חוזרת על אותם תיאורים במילים אחרות למרות שכבר השגתי את האווירה שרציתי - גם לזה צריך לשים לב.
סיבה טובה נוספת זה רמזים מטרימים.
לא צריך ללכת רחוק, מספיק שעוד כמה שורות, לקראת סוף הסצנה - דמות א' תזרוק על דמות ב' את האגרטל הכבד. זאת כבר סיבה טובה לדחוף תיאור שלו כמה פסקאות לפני.
כמובן התיאור צריך להיות קשור לסיבה. אם נרצה לתאר את הנזק שהחפץ גרם נתמקד יותר בגודל שלו ובמסיביות, וזה יהיה שונה מתיאור שיתמקד באגרטל כחפץ יקר שהושחת.

 

[פניני ריין]

נראה לי שזה פשוט תלוי מה הדמות עושה, אם היא מדברת או לא,
אבל ברחמים,
מדבר אחד תתרחקו כמו מאש: פינג-פונג.
(הזה שהדמויות מפטפטות שעות עמוק לתוך הלילה, עם המון משפטים בלי קשר ובלי, וצוחקות ומרוצות מעצמן עד הגג, ומחזירות עקיצות נורא מתוחכמות אחת לשנייה, בזמן שהקוראים מפהקים מעל הספר)
בקיצור: דיאלוג צריך להיות קצר, מעניין, ובשום פנים ואופן לא לבוא סתם כי לאחת הדמויות יש משהו מה-זה מגניב לומר.