הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #21
יותר נכון מיד כשהוא מתקשר מיד מגיע אוטובוס
הוא פשוט לא פחד לתבוע בבית משפט
שלח שוב ושוב למשרד התחבורה ולמבקר המדינה ולכל מקום שרק אפשר.
דברים זזים
רק אם אנשים מחליטים לפעול
- פותח הנושא אינטלגנטית
- פורסם בתאריך
יותר נכון מיד כשהוא מתקשר מיד מגיע אוטובוס
הוא פשוט לא פחד לתבוע בבית משפט
שלח שוב ושוב למשרד התחבורה ולמבקר המדינה ולכל מקום שרק אפשר.
דברים זזים
רק אם אנשים מחליטים לפעול
- הוסף לסימניות
- #22
שים לב שהתלוננת על הנהג, כאן מדברים על תלונות על החברה וזה כשתנסה תווכח לראות שזה פשוט לא מעניין אותם!! וזה דרך עדינה מאוד להגיד את זה ...
פרוגבוט
תוכן שיווקי
אשכולות דומים
דרוש מידע
טלפון שנשכח על גג רכב
מידע שימושי
אחות קטנה - אסור לפספס!!! חובת קריאה!
קרדיט: הגאון רבי @דוד ה. פורום לתורה
אין הרבה דברים שמאחדים אותנו כעם יותר מהציפייה, אפשר להרוג אותנו, לצלוב, לשרוף, לענות, להשמיד בתאי גזים, אבל גם במקומות האפלים ביותר בהיסטוריה, גם כשמתגלים התהומות אליהם בני אנוש יכולים לרדת, מעולם לא התייאשנו. התקווה לגאולה החזיקה אותנו כעם, סיפרה לנו על עתיד שמצפה לנו אחרי שיידמו המלחמות. על זאב עם כבש, על רקיע שייפתח, אור שידחה את החושך, רוחו של עם שתרחף על פני תהום. גאולה תהיה לנו.
הם קשורים בקשר הדוק, הכאב והתקווה, הצרות והגאולה. ככל שהיה לנו קשה יותר, נאחזנו בתקווה, עקשנים וקשי עורף. ממעמקי הכבשנים שרנו "אני מאמין", על המוקד זעקנו ה' אחד, היה הווה ויהיה. בפוגרומים הקשים ביותר, בעלילות הדם, בפרעות, בגזירות, וברציחות, במאות ארצות, בשש יבשות, בכל שבעים לשון פיללנו לדבר אחד, ווען משיח וועט קומען.
הוא עוד לא בא, איומתי בכל שנה אומרת היא השנה הזאת, סופרת, מנמקת, חולמת, בטוחה שיותר גרוע לא יכול להיות. תיפח רוחם של מבקשי קיצים, אך מה יעשה עם שלם שכרסו נפוחה ממיני מלוחים, מתקוות נכזבות, מהבטחות מופרות, לא רעב ללחם, כי אם לשמוע, ואיה הוא הקול.
מי ייתן ויבוא הוא כעת, בעתה או אחישנה, יבוא ונשכח את הכול, לא נתרפק עוד על העבר. בחמשת לשונות גאולה נצא ואז מושיעים יעלו. אך גם אם רחוק הוא הקץ, סופו ידוע לנו. שנת ששת אלפים, השנה אחריה אין עוד, עיברו איתי אל קיצה של השנה האחרונה, בואו ונפגוש גאולה.
זה התחיל כמה שנים קודם, התחיל זו מילה גדולה, מאז החורבן זה לא הפסיק, אבל העלה הילוך, לגמרי. כבר שבעים שנה קודם התייחסו אחרת לנולדים, דור הגאולה הם נקראו, אלו שיזכו לראות פני משיח, בלי ספק. אתם חושבים שהם היו מושלמים? התנהגו אחרת? לא באל"ף רבתי. למלך זקן וכסיל יש תאריך תפוגה, אבל עד אז הוא פעיל כרגיל. העולם התנהל כמו היום, טובים ורעים, יושבי בית המדרש ויושבי קרנות, צבא ומדינה, בג"ץ ובד"ץ, אפילו גאב"ד וראב"ד, הכול. מצד שני בכל חווה שניה התחילו לגדל פרות אדומות וחמורים לבנים, אז שינוי כלשהו הפציע.
עד שנה לפני הסוף התנהלו העסקים כרגיל, בשנה האחרונה החלה הספירה לאחור, ועולם חדש ניצת. לא, לא התאחדנו, זה סך הכול ביאת משיח, לא דרמטי עד כדי כך, במקום זה רבנו קצת יותר. כולם התאחדו סביב הדרך העולה בית א-ל, המריבה היתה רק איזו דרך היא העולה. ליטאים מול חסידים, חרדים מול דלי"ם, ראשית צמיחת גאולתנו מול גלות בין יהודים, אשכנזים וספרדים, פשוטו של מקרא והשקפה טהורה, הרבי שליט"א ורבנו הקדוש, עולי ההר ומחרימי הכותל, עיון ובקיאות, תנ"ך וקבלה. כל מאבק הובלט, חודד והודגש, איש לא תכנן לוותר עד ביאת גוא"צ בתקווה שגוא"צ יבחר את הצד הנכון כמובן.
לא כולם היו שותפים למערכה, מתברר שאומות העולם, החילונים שלנו וחלק צר משומרי המצוות, לא מחבבים במיוחד את רעיון התאריכים לגאולה, או את הגאולה בכלל. הנושא עניין את העולם בעיקר כקוריוז, שאלה היפותטית מה יקרה לאמונה היהודית בסוף השנה, לא משהו מעבר. אבל ביהודים בכל העולם בערה האש, אלפים עלו לארץ או לפחות ניסו לרכוש כאן נדל"ן, העיניים כולם כוונו לראש השנה האחרון, של שנת ה'תתקצ"ט.
למה ראש השנה? בגלל הגמרא בראש השנה, שיטת רבי אליעזר שבתשרי עתידים להיגאל, ומה מתאים יותר מראש השנה?
השאלה מה מתאים יותר נפשטה מיד כשנגמר ראש השנה ועם ישראל הדרוך עודכן בכל מקומות מושבותיו שלא, זה לא קרה. סוכות מתאים הרבה יותר, חג החירות, הוא היום הראוי. כבר רב האי גאון כתב שמלחמת גוג ומגוג תהיה בסוכות, זו הלכה פסוקה בטור, אין אפשרות אחרת.
הפעם עם ישראל לא הסתפק בצפייה וציפייה מרחוק. מאות אלפי אנשים שריינו כרטיסים לארץ ישראל. מחירי הטיסות העפילו לגבהים שלא נראו מאז הטיסות לאומן בראש השנה, אבל כלל ישראל לא תכנן להפסיד את הגאולה בכל מחיר. כל דירת אירוח במרחק הליכה מהעיר העתיקה, גם הליכה של שעתיים ויותר נתפסה לכל השבוע. תהלוכות של אלפי אנשים השרים משיר ציון, הגיעו אל חומות העיר מידי יום וליל, הכול היה מוכן, אבל משיח לא בא. חג ראשון וחול המועד, שמחות בית השואבה לאורך כל הלילה, חביטת ערבה ושמיני עצרת, עשו עם ישראל סעודה קטנה, זעקו אתה הראית לדעת, ודבר לא אירע, עולם כמנהגו נוהג, ומנהג מבטל הלכה.
סוכות הוא קדימון, זו הייתה תקווה לא משהו אמיתי, את תאריך הגאולה כולם יודעים, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. זמן חורף עבר בהתעלות רבתי, להיות היהודים עתידים ליום הזה, יום בו יצאו מאפלה לאור גדול, ליל שימורים הקרב המשומר לגאולה מששת ימי בראשית.
מהו היום המדויק? ראש חודש ניסן שנטל עשר עטרות? עשירי בניסן יום הביקור, בו יטהרו ישראל מכל מום? יום י"ד בו יקריבו העם לראשונה זה אלפיים ומאתיים שנה קרבן פסח? או ליל הסדר עצמו, כמו המשמעות המקובלת? עם ישראל לא ידע. הוא בהחלט שיער, כל אחד שיער תאריך אחר, אבל לדעת איש לא ידע.
לא היה שייך להיכנס בניסן אל ירושלים המקודשת או לירושלים בכלל. כניסת רכבים פרטיים לעיר נאסרה, הקו הוורוד פוקסיה של הרכבת הקלה שהושלם סוף סוף באותה שנה, הוביל מיליוני אנשים היישר מתחנת הרכבת עטרות אל הרכבל שנגמר במתחם מעליות הכותל. עשרות אלפי אנשים פרסו שקי שינה ברבעים השונים בעיר העתיקה, קניון וחניון ממילא הפכו לאתר קמפינג ענק, קרליבך הפעיל הכנסת אורחים, צי משאיות החסד של משפחת רובין חילקו פטל בכל פינה, וכולם חיכו.
עבר תאריך ועוד אחד. ערב חג הפסח, אלפי כבשים ורבבות בני אדם מנויים ומשוכים, עומדים צפופים, עיניהם לשמים וליבם למרום, מצפים לישועה. מאות כהנים עטויים בגדי לבן דרוכים בפתח גשר העץ. כל אחד מהם עבר סדרת שיעורים למעשה כולל מצגות והדרכה מעשית מידי שבוע על ידי ארגון תורת הקורבנות. היו מכונים שפרסמו "אתה תהיה כהן" בשבעה מפגשים בני שעתיים, אבל לציבור יש חוש ריח, והקורסים המקוצרים גוועו מחוסר ביקוש.
אתא לילה וגם בוקר, מצות, מרורים ותמרורים, שוב נשמע הלל הגדול על גגות העיר, אך לחבורה לא זכינו. כלל ישראל עמד סמוך ונראה לאסקופת העזרה ועדיין בדרך רחוקה היו.
הסיפור עוד לא נגמר, הים לא נבקע, חצות ליל של שביעי של פסח, עת שערי רצון נפתחים, וכל השביעין חביבין, ניצבו רבבות, מביטים אל השמים, "עזי וזמרת י-ה ותהי לי לישועה" האם תרד מן השמים אש כבהר הכרמל? יבקע הר הזיתים? ואיה קול השופר שהולך וחזק? "זה א-לי ואנוהו".
כגודל החלום כך השבר, לכל פסח יש מוצאי פסח וקולות אחרים החלו להישמע. הסברים שהגאולה אינה תלויה בזמן, ששנת ששת אלפים אינה בהכרח האחרונה, חד חרוב, יש עוד אלף שנים לפנינו. מכתבים נחרצים על דין שעוד לא נחרץ, על ההבדל בין תקווה לעובדה, התפרסמו בחוצות. ההתפכחות החלה.
החלק הזה עוד היה החלק הסביר, הדעות האחרות שהחלו להתפרסם היו גרועות בהרבה. מתברר שגאולה אינה חייבת להיות פיזית, משיח הוא רעיון. היו שהניחו שהוא כבר הגיע, מה שמבטל את הצורך לשוב דווקא עכשיו. אנשי ראשית צמיחת הסיקו שכך היא גאולתנו קמעא קמעא, בתוך ששת אלפים החל קיבוץ ישראל ומי יודע מתי יפציע הגואל אם בכלל.
לקראת שבועות הודבקו בריכוזי היהדות החרדית כרוזים הקוראים להכין את שתי הלחם ולעלות לירושלים עם סלי ביכורים שמא נזכה. מה שגרם למדינה להטיל הגבלות קשות על הכניסה לעיר העתיקה, חשש ממהומות דתיות, פיגועים, תג מחיר, דוחק, אסון מירון, הדבקה המונית, כל סיבה אפשרית הצטרפה. כרטיסים להנץ החמה בכותל חולקו במשורה והכנסת פירות ביכורים ולחם נאסרה לחלוטין.
לא אלמן ישראל, נותרו עדיין מאמינים רבים, גם בעצרת התייצבו אלפים רבים בתחתית ההר. ניני גונבי עלי וקוצעי קציעות הבריחו במסירות נפש פירות ביכורים, מוסלקים בתיקי תפילין ועגלות תינוק. בחורי ישיבות עם ניסיון בהתחמקות ממשטרות צבאיות התגנבו סביב הפרדיסאות שהוצבו למנוע את העלייה לרגל. ערים כל הלילה לקדם פני הגואל, מתקנים את השינה במדבר, מחכים לטללי תחיה, לראות את ההר עשן כולו, אך לא. חושך ענן וערפל, לא עלו אל ההר ובקצהו לא נגעו.
תשעה באב היה אפוף תוגה שלא נראתה שנים רבות, כל דור שלא נבנה בימיו מעלה עליו כאילו החריבו, בדור זה התחושה היתה ממשית. התקווה בת האלפיים שהתנפצה על סלעי המציאות, הסבל שלא נגמר, ועל כולנה הייאוש, לא עצב בוער, עצב אדיש, מיואש, אסירי התקווה שנכזבה.
ליבת המאמינים המשיכה, מנחם שמו ינון שמו, בתשעה באב נולד ובתשעה באב יתגלה וינחם אב, חלוצי נעלים ומגודלי פרע, נזופים וחפויי ראש, עמדו וציפו, אימתי קאתי מר. היום, אם בקולו תשמעו, וקול שופר לא נשמע.
ערב ראש חודש אלול, העיתונות החרדית כבר שבה לעסוק בדברים החשובים באמת כמו איזו ישיבה הפתיעה דרמטית ברישום השנה, ביומונים היה מכתב באוזן שמאל על האיסור לנעוץ עגיל כפול באוזן ימין וקריאה קדושה לאמירת יום כיפור קטן לנוכח גזירות השלטון המזדמנות. עולם כמנהגו נוהג, אבל מתח סמוי פעפע מתחת. נותר חודש או נצח, ספק מייסר.
חצות ליל ערב ראש השנה, מעמד הסליחות המרכזי מושך מידי שנה עשרות אלפים, המספר שילש את עצמו. המונים התגודדו ברחבת הכותל, הכניסה לרחבה העליונה התאפשרה בקושי, מאות האלפים זעקו בגרון ניחר "בן אדם מה לך נרדם קום קרא" והם קראו אוהו קראו. השינוי הבולט היה בסיום הסליחות, ההמונים שעזבו בדרך כלל את המקום באופן מיידי, נותרו. קראו פרקי תהילים, שרו שירי אמונה, ובעיקר לא עזבו, חיכו.
אשמורת שלישית, באופן בלתי צפוי, על אף התפכחות הציבור, ההבנה שהעתיד עדיין, הכיסופים גברו על הכל. ספונטנית, בלי הסעות מאורגנות וסדרנים, רבבות לבבות זרמו אל הכותל לסליחות אחרונות בגלות, מסרבים להתייאש. הפעם בנוסח אשכנז, אשכנזים וספרדים, נוסח פולין ונוסח ליטא, חרדים, דתיים וחילונים, כולם כאחד, "הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך".
התרת נדרים ברוב עם, האווירה משתלהבת, התרת קללות ונידוי מן השמים, התירו לכלל ישראל כל חרם שמתא וארור, בירכו לבניין עוד בזו השנה, וחיכו. פשוט חיכו. מרגע לרגע התקבצו ההמונים, מכל קצוות הארץ הם באו, במאות, אלפים, רבבות, שישים ריבוא עמדו הם בשערי ירושלים, בלי תכנון לחג, בלי מקומות לינה, מי צריך לאכול ביום בו ישוב האור ויזרח.
שעות הבוקר, התנועה לא פסקה, כהנים הדורים בארבעה בגדים מחכים לפיסת יד שתשיב להם את מפתחות ההיכל שהופקדו למשמרת, לוויים משוררים ושוערים, אנשי מעמד ואנשי משמרות, כולם רצו להשתייך, להיות חלק מהגאולה שתבוא עוד היום. כל העדות התפללו דרך כל השערים, ועל כולנה שערי דמעות שמעולם לא ננעלו, בכל עת החורבן קיבלו הם את דמעותיהם של ישראל, וצערם עלה היישר אל כסא הכבוד המכוון נגד ירושלים.
חלף חצות וחלף גם פלג, אנשים סירבו לשבור את הצום המכפר על שליש עוונות, עד שישמעו באוזניהם, לך אכול בשמחה לחמך. תפילת מנחה נראתה כנעילה, אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, האם גם אנחנו נזכה לאש היורדת ממעל? אט אט התקוות גוועו התחלפו במשהו אחר.
השעות עברו, השמש יבוא ויפנה כי פנה יום, זהרורי שקיעה ברקיע, ההמונים מתחננים לעוד רגע של חסד, שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון, אולי יש תקווה, בחיצים נעה השמש, קרניים אחרונות על שיקוץ משומם, שפחה יורשת גבירתה על הר האלוקים.
השיחות, השירה, השחוק, הכל נעלם, רבבות עטויים בבגדי לבן, כהנים מבוישים במגבעותיהם, לוויים תולים את כינורותיהם טרם יבוא היום ויעריב, איך נשיר את שיר ה'. הרבבות החלו לאכול מעט שלא ייכנס אל החג והוא מעונה. דממה נפלה על כל.
לא דממה דקה ואף לא ענות חלושה. דממה עבה כמטבע הייתה היא, איש לא מש ממקומו. ויהי השמש לבוא וחשכה גדולה נפלה, ציפור לא צייצה, תינוק לא פעה, העם שציפה זה יותר מאלפיים, העם ששרד את הכול, חישב להישבר.
מתוך האופל, בקע קול רועד, ישיש בחלוק לבן פתח:
אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ
עוֹרְכָהּ וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ
אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ
דממה ענתה לו, אדישות, איש לא אזר כוח להשיב:
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
הישיש לא נכנע, קולו מתאמץ, מנסר בצרידות:
בְּנֹעַם מִלִּים לְךָ תִקְרָאֶה
וְשִׁיר וְהִלּוּלִים כִּי לְךָ נָאֶה
עַד מָה תַּעֲלִים עֵינְךָ וְתִרְאֶה
זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ
ריבואות יחידים שפופים על הקרקע, דמעות בעיניהם:
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
לבו של הישיש נשבר, גרונו חנוק:
רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זֵרוּ
וּשְׁפוֹךְ חֲרוֹנְךָ בְּאֹמְרִים עָרוּ
וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ
לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ
גל בכי שוטף, המציאות מכה בכל עוז, האובדן מחלחל אל עומק הנשמה:
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
וקולו נישא, מחנן, מבקש:
מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר
וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר
וְתַפְלִיא פֶלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר
לְהָתֵם וְכַלֵּה מְכַלּוֹתֶיהָ
עיניים נתלות ברקיע המאדים, הלב לא מבין למה, עד מתי, כמה אפשר לסבול:
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
קולו של הישיש מתייצב, נחרץ, מתעקש:
חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ
וְטוּבָה שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ
וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא
מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ
עם קשה עורף ושבור לב מהנהן, לא נשברנו מעולם, לא נטשנו ולנצח לא ננטוש:
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
קולו מתנשא, עטוף בלבן נראה כמלאך, כאליהו בהר הכרמל, כחסד הניתן על פני חתן:
זְמִירָהּ שׇׁבַת וְחֶשְׁקָהּ תַּגְבִּיר
לַחְפֹּץ קִרְבַת דּוֹדָהּ וְתַעֲבִיר
מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁהּ וְתָעִיר
לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ
והכלה עומדת חפויה, רדידה קרוע, בגדיה בוגדיה, ועל כל זאת זועקת:
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
מכל עבר הצטרפו הקולות, נראה היה שאין זה קולם של הנוכחים אלא קולם של שבטי ישורון כולם, אהלה ואהליבמה, הגולים והמצפים, הרוגי מלכות ומוסרי הנפש, העוקד הנעקד והמזבח, נשמות אפופות בנהרות של דם, חבושי עדי עדיים שהושפלו לעפר, כוכבי השמים שנגררו בעפר הארץ, הנטבחים, הנספים, נפשות נאלמות, תינוקות שלא טעמו טעם חטא, זקנים וזקנות מרחובות קריה, מכל קצווי ארץ נשמע קולם, הדהד בחלל העולם,
נְחֶיהָ בְנַחַת לִנְוֵה רִבְצָהּ
רַב נִזְנַחַת מִדּוֹד חֶפְצָהּ
וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ
לֹא הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ
ואז, בשיאה של אפלה, כששביב האור האחרון נוטש את העולם, בזמן שאינו יום ולא לילה נבקעו רקיעים, הנה ימים באים ובת קול קוראת:
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
ועם קול השופר, באור שבעת הימים, עומדים ומשוררים, בנים בכורים, כל פעול וכל חי, שרפים וחיות, קוראים כאחד, והארץ עצמה הצטרפה לקריאה, אריאל אריאל, משוש כל הארץ, החרבה, השפלה, הבזויה, הנתונה למנוד ראש, בהיבקע ההסתר, בהגלות אור יקרות, קראה היא עם כל:
חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר
לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר
לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר
סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ
וממרום יענונו בקול
תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ
אין הרבה דברים שמאחדים אותנו כעם יותר מהציפייה, אפשר להרוג אותנו, לצלוב, לשרוף, לענות, להשמיד בתאי גזים, אבל גם במקומות האפלים ביותר בהיסטוריה, גם כשמתגלים התהומות אליהם בני אנוש יכולים לרדת, מעולם לא התייאשנו. התקווה לגאולה החזיקה אותנו כעם, סיפרה לנו על עתיד שמצפה לנו אחרי שיידמו המלחמות. על זאב עם כבש, על רקיע שייפתח, אור שידחה את החושך, רוחו של עם שתרחף על פני תהום. גאולה תהיה לנו.
הם קשורים בקשר הדוק, הכאב והתקווה, הצרות והגאולה. ככל שהיה לנו קשה יותר, נאחזנו בתקווה, עקשנים וקשי עורף. ממעמקי הכבשנים שרנו "אני מאמין", על המוקד זעקנו ה' אחד, היה הווה ויהיה. בפוגרומים הקשים ביותר, בעלילות הדם, בפרעות, בגזירות, וברציחות, במאות ארצות, בשש יבשות, בכל שבעים לשון פיללנו לדבר אחד, ווען משיח וועט קומען.
הוא עוד לא בא, איומתי בכל שנה אומרת היא השנה הזאת, סופרת, מנמקת, חולמת, בטוחה שיותר גרוע לא יכול להיות. תיפח רוחם של מבקשי קיצים, אך מה יעשה עם שלם שכרסו נפוחה ממיני מלוחים, מתקוות נכזבות, מהבטחות מופרות, לא רעב ללחם, כי אם לשמוע, ואיה הוא הקול.
מי ייתן ויבוא הוא כעת, בעתה או אחישנה, יבוא ונשכח את הכול, לא נתרפק עוד על העבר. בחמשת לשונות גאולה נצא ואז מושיעים יעלו. אך גם אם רחוק הוא הקץ, סופו ידוע לנו. שנת ששת אלפים, השנה אחריה אין עוד, עיברו איתי אל קיצה של השנה האחרונה, בואו ונפגוש גאולה.
זה התחיל כמה שנים קודם, התחיל זו מילה גדולה, מאז החורבן זה לא הפסיק, אבל העלה הילוך, לגמרי. כבר שבעים שנה קודם התייחסו אחרת לנולדים, דור הגאולה הם נקראו, אלו שיזכו לראות פני משיח, בלי ספק. אתם חושבים שהם היו מושלמים? התנהגו אחרת? לא באל"ף רבתי. למלך זקן וכסיל יש תאריך תפוגה, אבל עד אז הוא פעיל כרגיל. העולם התנהל כמו היום, טובים ורעים, יושבי בית המדרש ויושבי קרנות, צבא ומדינה, בג"ץ ובד"ץ, אפילו גאב"ד וראב"ד, הכול. מצד שני בכל חווה שניה התחילו לגדל פרות אדומות וחמורים לבנים, אז שינוי כלשהו הפציע.
עד שנה לפני הסוף התנהלו העסקים כרגיל, בשנה האחרונה החלה הספירה לאחור, ועולם חדש ניצת. לא, לא התאחדנו, זה סך הכול ביאת משיח, לא דרמטי עד כדי כך, במקום זה רבנו קצת יותר. כולם התאחדו סביב הדרך העולה בית א-ל, המריבה היתה רק איזו דרך היא העולה. ליטאים מול חסידים, חרדים מול דלי"ם, ראשית צמיחת גאולתנו מול גלות בין יהודים, אשכנזים וספרדים, פשוטו של מקרא והשקפה טהורה, הרבי שליט"א ורבנו הקדוש, עולי ההר ומחרימי הכותל, עיון ובקיאות, תנ"ך וקבלה. כל מאבק הובלט, חודד והודגש, איש לא תכנן לוותר עד ביאת גוא"צ בתקווה שגוא"צ יבחר את הצד הנכון כמובן.
לא כולם היו שותפים למערכה, מתברר שאומות העולם, החילונים שלנו וחלק צר משומרי המצוות, לא מחבבים במיוחד את רעיון התאריכים לגאולה, או את הגאולה בכלל. הנושא עניין את העולם בעיקר כקוריוז, שאלה היפותטית מה יקרה לאמונה היהודית בסוף השנה, לא משהו מעבר. אבל ביהודים בכל העולם בערה האש, אלפים עלו לארץ או לפחות ניסו לרכוש כאן נדל"ן, העיניים כולם כוונו לראש השנה האחרון, של שנת ה'תתקצ"ט.
למה ראש השנה? בגלל הגמרא בראש השנה, שיטת רבי אליעזר שבתשרי עתידים להיגאל, ומה מתאים יותר מראש השנה?
השאלה מה מתאים יותר נפשטה מיד כשנגמר ראש השנה ועם ישראל הדרוך עודכן בכל מקומות מושבותיו שלא, זה לא קרה. סוכות מתאים הרבה יותר, חג החירות, הוא היום הראוי. כבר רב האי גאון כתב שמלחמת גוג ומגוג תהיה בסוכות, זו הלכה פסוקה בטור, אין אפשרות אחרת.
הפעם עם ישראל לא הסתפק בצפייה וציפייה מרחוק. מאות אלפי אנשים שריינו כרטיסים לארץ ישראל. מחירי הטיסות העפילו לגבהים שלא נראו מאז הטיסות לאומן בראש השנה, אבל כלל ישראל לא תכנן להפסיד את הגאולה בכל מחיר. כל דירת אירוח במרחק הליכה מהעיר העתיקה, גם הליכה של שעתיים ויותר נתפסה לכל השבוע. תהלוכות של אלפי אנשים השרים משיר ציון, הגיעו אל חומות העיר מידי יום וליל, הכול היה מוכן, אבל משיח לא בא. חג ראשון וחול המועד, שמחות בית השואבה לאורך כל הלילה, חביטת ערבה ושמיני עצרת, עשו עם ישראל סעודה קטנה, זעקו אתה הראית לדעת, ודבר לא אירע, עולם כמנהגו נוהג, ומנהג מבטל הלכה.
סוכות הוא קדימון, זו הייתה תקווה לא משהו אמיתי, את תאריך הגאולה כולם יודעים, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. זמן חורף עבר בהתעלות רבתי, להיות היהודים עתידים ליום הזה, יום בו יצאו מאפלה לאור גדול, ליל שימורים הקרב המשומר לגאולה מששת ימי בראשית.
מהו היום המדויק? ראש חודש ניסן שנטל עשר עטרות? עשירי בניסן יום הביקור, בו יטהרו ישראל מכל מום? יום י"ד בו יקריבו העם לראשונה זה אלפיים ומאתיים שנה קרבן פסח? או ליל הסדר עצמו, כמו המשמעות המקובלת? עם ישראל לא ידע. הוא בהחלט שיער, כל אחד שיער תאריך אחר, אבל לדעת איש לא ידע.
לא היה שייך להיכנס בניסן אל ירושלים המקודשת או לירושלים בכלל. כניסת רכבים פרטיים לעיר נאסרה, הקו הוורוד פוקסיה של הרכבת הקלה שהושלם סוף סוף באותה שנה, הוביל מיליוני אנשים היישר מתחנת הרכבת עטרות אל הרכבל שנגמר במתחם מעליות הכותל. עשרות אלפי אנשים פרסו שקי שינה ברבעים השונים בעיר העתיקה, קניון וחניון ממילא הפכו לאתר קמפינג ענק, קרליבך הפעיל הכנסת אורחים, צי משאיות החסד של משפחת רובין חילקו פטל בכל פינה, וכולם חיכו.
עבר תאריך ועוד אחד. ערב חג הפסח, אלפי כבשים ורבבות בני אדם מנויים ומשוכים, עומדים צפופים, עיניהם לשמים וליבם למרום, מצפים לישועה. מאות כהנים עטויים בגדי לבן דרוכים בפתח גשר העץ. כל אחד מהם עבר סדרת שיעורים למעשה כולל מצגות והדרכה מעשית מידי שבוע על ידי ארגון תורת הקורבנות. היו מכונים שפרסמו "אתה תהיה כהן" בשבעה מפגשים בני שעתיים, אבל לציבור יש חוש ריח, והקורסים המקוצרים גוועו מחוסר ביקוש.
אתא לילה וגם בוקר, מצות, מרורים ותמרורים, שוב נשמע הלל הגדול על גגות העיר, אך לחבורה לא זכינו. כלל ישראל עמד סמוך ונראה לאסקופת העזרה ועדיין בדרך רחוקה היו.
הסיפור עוד לא נגמר, הים לא נבקע, חצות ליל של שביעי של פסח, עת שערי רצון נפתחים, וכל השביעין חביבין, ניצבו רבבות, מביטים אל השמים, "עזי וזמרת י-ה ותהי לי לישועה" האם תרד מן השמים אש כבהר הכרמל? יבקע הר הזיתים? ואיה קול השופר שהולך וחזק? "זה א-לי ואנוהו".
כגודל החלום כך השבר, לכל פסח יש מוצאי פסח וקולות אחרים החלו להישמע. הסברים שהגאולה אינה תלויה בזמן, ששנת ששת אלפים אינה בהכרח האחרונה, חד חרוב, יש עוד אלף שנים לפנינו. מכתבים נחרצים על דין שעוד לא נחרץ, על ההבדל בין תקווה לעובדה, התפרסמו בחוצות. ההתפכחות החלה.
החלק הזה עוד היה החלק הסביר, הדעות האחרות שהחלו להתפרסם היו גרועות בהרבה. מתברר שגאולה אינה חייבת להיות פיזית, משיח הוא רעיון. היו שהניחו שהוא כבר הגיע, מה שמבטל את הצורך לשוב דווקא עכשיו. אנשי ראשית צמיחת הסיקו שכך היא גאולתנו קמעא קמעא, בתוך ששת אלפים החל קיבוץ ישראל ומי יודע מתי יפציע הגואל אם בכלל.
לקראת שבועות הודבקו בריכוזי היהדות החרדית כרוזים הקוראים להכין את שתי הלחם ולעלות לירושלים עם סלי ביכורים שמא נזכה. מה שגרם למדינה להטיל הגבלות קשות על הכניסה לעיר העתיקה, חשש ממהומות דתיות, פיגועים, תג מחיר, דוחק, אסון מירון, הדבקה המונית, כל סיבה אפשרית הצטרפה. כרטיסים להנץ החמה בכותל חולקו במשורה והכנסת פירות ביכורים ולחם נאסרה לחלוטין.
לא אלמן ישראל, נותרו עדיין מאמינים רבים, גם בעצרת התייצבו אלפים רבים בתחתית ההר. ניני גונבי עלי וקוצעי קציעות הבריחו במסירות נפש פירות ביכורים, מוסלקים בתיקי תפילין ועגלות תינוק. בחורי ישיבות עם ניסיון בהתחמקות ממשטרות צבאיות התגנבו סביב הפרדיסאות שהוצבו למנוע את העלייה לרגל. ערים כל הלילה לקדם פני הגואל, מתקנים את השינה במדבר, מחכים לטללי תחיה, לראות את ההר עשן כולו, אך לא. חושך ענן וערפל, לא עלו אל ההר ובקצהו לא נגעו.
תשעה באב היה אפוף תוגה שלא נראתה שנים רבות, כל דור שלא נבנה בימיו מעלה עליו כאילו החריבו, בדור זה התחושה היתה ממשית. התקווה בת האלפיים שהתנפצה על סלעי המציאות, הסבל שלא נגמר, ועל כולנה הייאוש, לא עצב בוער, עצב אדיש, מיואש, אסירי התקווה שנכזבה.
ליבת המאמינים המשיכה, מנחם שמו ינון שמו, בתשעה באב נולד ובתשעה באב יתגלה וינחם אב, חלוצי נעלים ומגודלי פרע, נזופים וחפויי ראש, עמדו וציפו, אימתי קאתי מר. היום, אם בקולו תשמעו, וקול שופר לא נשמע.
ערב ראש חודש אלול, העיתונות החרדית כבר שבה לעסוק בדברים החשובים באמת כמו איזו ישיבה הפתיעה דרמטית ברישום השנה, ביומונים היה מכתב באוזן שמאל על האיסור לנעוץ עגיל כפול באוזן ימין וקריאה קדושה לאמירת יום כיפור קטן לנוכח גזירות השלטון המזדמנות. עולם כמנהגו נוהג, אבל מתח סמוי פעפע מתחת. נותר חודש או נצח, ספק מייסר.
חצות ליל ערב ראש השנה, מעמד הסליחות המרכזי מושך מידי שנה עשרות אלפים, המספר שילש את עצמו. המונים התגודדו ברחבת הכותל, הכניסה לרחבה העליונה התאפשרה בקושי, מאות האלפים זעקו בגרון ניחר "בן אדם מה לך נרדם קום קרא" והם קראו אוהו קראו. השינוי הבולט היה בסיום הסליחות, ההמונים שעזבו בדרך כלל את המקום באופן מיידי, נותרו. קראו פרקי תהילים, שרו שירי אמונה, ובעיקר לא עזבו, חיכו.
אשמורת שלישית, באופן בלתי צפוי, על אף התפכחות הציבור, ההבנה שהעתיד עדיין, הכיסופים גברו על הכל. ספונטנית, בלי הסעות מאורגנות וסדרנים, רבבות לבבות זרמו אל הכותל לסליחות אחרונות בגלות, מסרבים להתייאש. הפעם בנוסח אשכנז, אשכנזים וספרדים, נוסח פולין ונוסח ליטא, חרדים, דתיים וחילונים, כולם כאחד, "הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך".
התרת נדרים ברוב עם, האווירה משתלהבת, התרת קללות ונידוי מן השמים, התירו לכלל ישראל כל חרם שמתא וארור, בירכו לבניין עוד בזו השנה, וחיכו. פשוט חיכו. מרגע לרגע התקבצו ההמונים, מכל קצוות הארץ הם באו, במאות, אלפים, רבבות, שישים ריבוא עמדו הם בשערי ירושלים, בלי תכנון לחג, בלי מקומות לינה, מי צריך לאכול ביום בו ישוב האור ויזרח.
שעות הבוקר, התנועה לא פסקה, כהנים הדורים בארבעה בגדים מחכים לפיסת יד שתשיב להם את מפתחות ההיכל שהופקדו למשמרת, לוויים משוררים ושוערים, אנשי מעמד ואנשי משמרות, כולם רצו להשתייך, להיות חלק מהגאולה שתבוא עוד היום. כל העדות התפללו דרך כל השערים, ועל כולנה שערי דמעות שמעולם לא ננעלו, בכל עת החורבן קיבלו הם את דמעותיהם של ישראל, וצערם עלה היישר אל כסא הכבוד המכוון נגד ירושלים.
חלף חצות וחלף גם פלג, אנשים סירבו לשבור את הצום המכפר על שליש עוונות, עד שישמעו באוזניהם, לך אכול בשמחה לחמך. תפילת מנחה נראתה כנעילה, אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, האם גם אנחנו נזכה לאש היורדת ממעל? אט אט התקוות גוועו התחלפו במשהו אחר.
השעות עברו, השמש יבוא ויפנה כי פנה יום, זהרורי שקיעה ברקיע, ההמונים מתחננים לעוד רגע של חסד, שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון, אולי יש תקווה, בחיצים נעה השמש, קרניים אחרונות על שיקוץ משומם, שפחה יורשת גבירתה על הר האלוקים.
השיחות, השירה, השחוק, הכל נעלם, רבבות עטויים בבגדי לבן, כהנים מבוישים במגבעותיהם, לוויים תולים את כינורותיהם טרם יבוא היום ויעריב, איך נשיר את שיר ה'. הרבבות החלו לאכול מעט שלא ייכנס אל החג והוא מעונה. דממה נפלה על כל.
לא דממה דקה ואף לא ענות חלושה. דממה עבה כמטבע הייתה היא, איש לא מש ממקומו. ויהי השמש לבוא וחשכה גדולה נפלה, ציפור לא צייצה, תינוק לא פעה, העם שציפה זה יותר מאלפיים, העם ששרד את הכול, חישב להישבר.
מתוך האופל, בקע קול רועד, ישיש בחלוק לבן פתח:
אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ
עוֹרְכָהּ וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ
אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ
דממה ענתה לו, אדישות, איש לא אזר כוח להשיב:
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
הישיש לא נכנע, קולו מתאמץ, מנסר בצרידות:
בְּנֹעַם מִלִּים לְךָ תִקְרָאֶה
וְשִׁיר וְהִלּוּלִים כִּי לְךָ נָאֶה
עַד מָה תַּעֲלִים עֵינְךָ וְתִרְאֶה
זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ
ריבואות יחידים שפופים על הקרקע, דמעות בעיניהם:
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
לבו של הישיש נשבר, גרונו חנוק:
רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זֵרוּ
וּשְׁפוֹךְ חֲרוֹנְךָ בְּאֹמְרִים עָרוּ
וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ
לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ
גל בכי שוטף, המציאות מכה בכל עוז, האובדן מחלחל אל עומק הנשמה:
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
וקולו נישא, מחנן, מבקש:
מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר
וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר
וְתַפְלִיא פֶלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר
לְהָתֵם וְכַלֵּה מְכַלּוֹתֶיהָ
עיניים נתלות ברקיע המאדים, הלב לא מבין למה, עד מתי, כמה אפשר לסבול:
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
קולו של הישיש מתייצב, נחרץ, מתעקש:
חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ
וְטוּבָה שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ
וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא
מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ
עם קשה עורף ושבור לב מהנהן, לא נשברנו מעולם, לא נטשנו ולנצח לא ננטוש:
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
קולו מתנשא, עטוף בלבן נראה כמלאך, כאליהו בהר הכרמל, כחסד הניתן על פני חתן:
זְמִירָהּ שׇׁבַת וְחֶשְׁקָהּ תַּגְבִּיר
לַחְפֹּץ קִרְבַת דּוֹדָהּ וְתַעֲבִיר
מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁהּ וְתָעִיר
לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ
והכלה עומדת חפויה, רדידה קרוע, בגדיה בוגדיה, ועל כל זאת זועקת:
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
מכל עבר הצטרפו הקולות, נראה היה שאין זה קולם של הנוכחים אלא קולם של שבטי ישורון כולם, אהלה ואהליבמה, הגולים והמצפים, הרוגי מלכות ומוסרי הנפש, העוקד הנעקד והמזבח, נשמות אפופות בנהרות של דם, חבושי עדי עדיים שהושפלו לעפר, כוכבי השמים שנגררו בעפר הארץ, הנטבחים, הנספים, נפשות נאלמות, תינוקות שלא טעמו טעם חטא, זקנים וזקנות מרחובות קריה, מכל קצווי ארץ נשמע קולם, הדהד בחלל העולם,
נְחֶיהָ בְנַחַת לִנְוֵה רִבְצָהּ
רַב נִזְנַחַת מִדּוֹד חֶפְצָהּ
וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ
לֹא הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ
ואז, בשיאה של אפלה, כששביב האור האחרון נוטש את העולם, בזמן שאינו יום ולא לילה נבקעו רקיעים, הנה ימים באים ובת קול קוראת:
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
ועם קול השופר, באור שבעת הימים, עומדים ומשוררים, בנים בכורים, כל פעול וכל חי, שרפים וחיות, קוראים כאחד, והארץ עצמה הצטרפה לקריאה, אריאל אריאל, משוש כל הארץ, החרבה, השפלה, הבזויה, הנתונה למנוד ראש, בהיבקע ההסתר, בהגלות אור יקרות, קראה היא עם כל:
חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר
לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר
לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר
סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ
וממרום יענונו בקול
תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ
6 תגובות
הצטרפות לניוזלטר
איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
לוח מודעות
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- ברוריה2266
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- wg
- נוצר:
- פורממן
- נוצר:
- יהונתן כץ
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- נופש עם נוף לכנרת
- נוצר:
- שותף בעסק
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית
🌊 Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית 🌊...
וילת ''נופש בגבעה” – חופשה ברמה אחרת באשקלון!
וילת “נופש בגבעה” אירוח ברמה אחרת...!!
פתוחה...
חופשה משפחתית יוקרתית: 5 חדרים בקו הים 🌊
נופש יוקרתי על הים: דירת 5 חדרים מרווחת (2...
יחידה לזוג באזור גן ורשא
יחידה מהממת ומטופחת נקיה לפסח עם ממ"ד!!
במרכז העיר
דירת נופש משופצת ונקיה ברמה!
דירה נקיה מאוד, אפשר לקבל במייל תמונות, צמודה...
דירת נופש בקריית שמואל עם נוף עוצר נשימה לכנרת
דירת הנופש נמצאת במרכז קרית שמואל ליד השטיבלאך...
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים לדירת 3 חדרי שינה בנתניה לפסח!!
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים בדירת 3...
דירת נופש מפנקת מושכרת לכל חג הפסח ב4000 ש"ח
דירה אירוח
דירת אירוח מפנקת ונעימה לזוג או...
צימר זוגי / משפחתי מפנק בישוב הנופש מיצד!!
צימר מפנק ומרווח, המותאם במיוחד לזוגות ומשפחות...
דירה נופש יחודית ברובע היהודי בסמיכות לכותל
ברח' שונה הלכות, בסמיכות לכותל (2 דקות הליכה)...
3 חדרי שינה. עד 12 איש. 12 דק הליכה מהכנרתת
דירת נופש בטבריה - חדשה ויוקרתית
מתחם גדול מתאים במיוחד לשבתות גיבוש ושמחות ולכל מטרה
מתחם נאה ומסודר בלב בני ברק שקט ביוחד
אירוח...
בית כפרי בבר יוחאי- מושלם למשפחות
🌻 בית כפרי עם 5 חדרי שינה, אפשרות להוספת...
דירה משפחתית מהממת לנוף!!!
דירה שמורה ומהממת ונקיה לכיוון הנוף כולל מרפסת...
דירת נופש לפסח נקיה ומטופחת
דירת נופש נקיה מרוחות ומטופחת
משכירים לכל הפסח...
סוויטה זוגית מפנקת בקו ראשון לים
✨ חופשה זוגית מושלמת בקו ראשון לים! ✨
סוויטה...
המקום המושלם לנופש גלילי קסום ומושקע.
מושלם לנופש משפחתי כולל מרפסת עם נוף מטורף...
memories /נופשים בעתיקה סוויטת פסגת הארי
בלב העיר העתיקה של צפת, ברחוב האר״י 18, מחכה...
memories / ממוריז נופשים בעתיקה
צימר מרווח ומפנק בצפת העתיקה – חופשה קסומה עם...
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון בוטיק!
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון...
דירת נופש חדשה ומרווחת בהר שמואל 5 דקות מירושלים
דירה להשכרה חדשה מרווחת ויפה !!
בהר שמואל...
דירת נופש קומת קרקע בהר שמואל
דירה נקיה ומוסדרת קומת קרקע בשכונה שקטה ונעימה...
דירה עם מרפסת נוף לכנרת ומירון
דירה משופצת ומקסימה, ריהוט חדש, מרפסת עם נוף...
נווה עמוס- וילת נופש ברמה גבוהה
וילת נופש יוקרתית וחדשה, 7 חדרי שינה מרווחים...
