1870 -71 הן השנים של איחוד גרמניה.
מוקיפדיה, ערך יהדות גרמניה בכלל:
המאות ה-17 עד ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]
אפיית מצות בנירנברג, איור מתוך ספר שהתפרסם ב-1716.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
בגרמניה התקיימו קהילות עירוניות ספורות ברציפות מאז ימי הביניים, החשובה בהן הייתה פרנקפורט. במהלך המאה ה-17 ואחריה נוסדו או חודשו קהילות רבות בגרמניה. קהילות אלו נוסדו על ידי יהודים שהיגרו מהמרחב הכפרי שבמערב אירופה, ממזרח אירופה ומגורשי ספרד ששאפו לשפר את תנאי חייהם וחיפשו מקומות נוספים להתיישב בהם. חלק מהקהילות נוצרו על ידי יהודי שזכה למעמד "יהודי החצר" והביא אליו עוזרים, משרתים ובני משפחה שמצדם נזקקו לנותני שירותי דת (רב, שוחט) וכך נוצרה קהילה.
בחלק ניכר מערי גרמניה הייתה זכות הישיבה בעיר כרוכה בתשלום לשליט העיר, זאת בנוסף למסי הקהילה הרגילים.
חלק מהיהודים מצאו לעצמם קשרים בחצרות השליטים השונים ויצרו את מעמד יהודי החצר.
תקנון יהודי פרוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתובה מגרמניה
ב-1750 העניק פרידריך השני, מלך פרוסיה כתב פריבילגיה ליהודים, המחלק את היהודים לשני סוגים:
יהודי חצר (יהודי חסות), היו היהודים שמהם הפיק השלטון את התועלת הרבה ביותר.
יהודים נסבלים, היו אנשי הקהילה היהודית ובהם רבנים, חזנים ושוחטים. אלו היו אותם אנשים שפרנסתם הייתה על מתן שירותים לקהילה עצמה והשלטון לא חש שהוא מקבל תועלת מעבודתם. יהודים אלה לא נהנו מהזכויות שקבלו יהודי החסות, והיו פחות מוגנים מהם.
ליהודי החצר הותר להעביר את זכות החסות לאחד מילדיהם לפי בחירתם, אולם לילד אחד בלבד. שאר ילדיהם, אם הורשו להישאר בעיר עברו למעמד של יהודים נסבלים.
התקנון אסר על היהודים לעסוק במשלחי היד בהם עסקו העירונים הנוצרים, נאסר עליהם לרכוש בהמות פרט לאותן בהמות ששימשו כאוכל להם עצמם והותר להם לסחור בסוסים. נאסר עליהם לייצר משקאות אלכוהוליים, נאסר עליהם לסחור במשקאות אלכוהוליים פרט ליין כשר. נאסר עליהם להתיך מתכות יקרות אולם הותר להם לסחור בהן וגם באבני חן. נאסר עליהם לסחור בצמר אבל הותר להם לסחור בבדי מותרות ובפרוות. הותר להם לסחור בסחורות הבאות מפולין ובכאלו הדורשות קשרים מסחריים בארצות אחרות כגון תה, קפה, שוקולד ודבש.
ב-1812 התפרסמה בפרוסיה פקודה המעניקה שוויון זכויות ליהודי פרוסיה. כך זכו היהודים בזכויות אזרחיות מלאות ולצדן חובות אזרחיים כמו שירות בצבא.
תנועת ההשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תנועת ההשכלה היהודית
במאה ה-18 החלה להתפתח בגרמניה תנועת ההשכלה היהודית, שאימצה את ערכי הנאורות, עודדה השתלבות בחברה הנוצרית, ודגלה ברכישת הידע, המנהגים והשאיפות של אומות העולם שביניהן חיו היהודים. תוכניתה של ההשכלה, שהובלה על ידי אישים כגון משה מנדלסון ונפתלי הרץ וייזל, הייתה להרחיב את אופקיה של האוכלוסייה היהודית ובמיוחד של הנוער היהודי. כמו כן נלחמו המשכילים במה שתפשו כאמונות טפלות בקרב המוני העם.
האגודה לתרבות ולמדע של היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
דרך אחרת לקשור את היהדות לתרבות הגרמנית והכללית הייתה בגישה מדעית לתרבות וההיסטוריה היהודית. האגודה לתרבות ולמדע של היהודים (Verein für Cultur und Wissenschaft der Juden) נוסדה על ידי קבוצת חברים בראשותו של יום טוב ליפמן צונץ בשנת 1819, וראתה לעצמה כמטרה לחנך את הצעיר היהודי ל"יחסים הרמוניים" עם סביבתו, ומנגד, להציג את הערך המדעי של היהדות לציבור האינטלקטואלי הנוצרי.
כיבושיו של נפוליאון הביאו איתם מתן זכויות ליהודים בערים שנכבשו בגרמניה. גם בפרוסיה, שלא נכבשה, נחקק חוק אמנציפציה בשנת 1812. חוק זה היה חלקי ולא העניק זכויות מלאות ליהודים. החוק בוטל לאחר מכן. היהודים נלחמו בבתי דין להשגת זכויותיהם. אדוארד גאנס, ממייסדי האגודה לתרבות ולמדע של היהודים, נלחם שנים בבתי הדין כדי לקבל אישור לעבוד כמרצה באוניברסיטה בפרוסיה, אך נכשל שוב ושוב. לבסוף לא עמד לו כוחו והוא התנצר. המאבק לזכויות היהודים נתקל בהתנגדות של חלקים בצמרת האינטלקטואלית הלאומנית-נוצרית הגרמנית. על רקע זה ועל רקע משבר כלכלי משנת 1816 פרצו ב-1819 פרעות "הֶפּ-הֶפּ". הם נקראו כך על שם הקריאות שהשמיע ההמון בעת התנפלותו על מוסדות ציבור ודת ועל עסקים פרטיים של יהודים.
פילוג דתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
SamsonHirsch1.jpg Brockhaus and Efron Jewish Encyclopedia e15 334-0.jpg AbrahamGeiger.png
הרבנים שמשון בן רפאל הירש, זכריה פרנקל ואברהם גייגר, אבות שלושת הזרמים המודרניים ביהדות
בעשורים הראשונים של המאה ה-19 גברה ההתערות, בעיקר של הדור הצעיר, בחברה הכללית. ישראל יעקבסון ותומכיו, מבשרי היהדות הרפורמית, ניסחו מענה משלהם באמצעות שינוי אסתטי בתפילות ולבסוף על ידי הסרה של קטעי תפילה המייחלים לחידוש עבודת הקורבנות. דור ראשון זה, שיוזמתו הייתה מוגבלת מאוד, הוקע על ידי הרבנות המסורתית בריב ההיכל של 1818-1821. בעוד שהנצרות הפרוטסטנטית העמידה בהדרגה תשובה לביקורת הנאורות על הדת בדמות התאולוגיה של פרידריך שליירמאכר, ליהודים לא הייתה הגות מקבילה. הצעירים המשכילים המירו באלפיהם את דתם (בשליש הראשון של המאה נטבלו כמחצית מאלה שהתגוררו בברלין). משבר האמנציפציה בנסיכויות הגרמניות הוביל לתסיסה מצד פילוסופים יהודים כשלמה לוי שטיינהיים. בשלהי שנות ה-30 קם גל חדש ומקיף של רפורמה בהנהגת הרב אברהם גייגר, שהסתמך על רבני הקהילות הצעירים שחויבו מזה כבר לרכוש השכלה אוניברסיטאית על ידי הממשלות. המגמה לבשה צורה בשלוש ועידות שנערכו בשנים 1844-1846. אל מול הרפורמים התייצבו מחד הפוזיטיבים-היסטוריים (קונסרבטיבים) בראשות זכריה פרנקל, שחתרו לשימור ההלכה כסמכות מחייבת אך ראו אותה במידה רבה כיצירה אנושית, והנאו-אורתודוקסים בהנהגת רש"ר הירש ועזריאל הילדסהיימר, ששאפו לפשרה עם העולם המודרני ולאימוץ ערכיו אך עמדו על אמונה מוחלטת בתורה מן השמים. הם ראו בפרנקל, דווקא בגלל שנתפש בציבור כשומר מצוות ואדוק, איום גדול אף יותר מגייגר והסובבים אותו. חיי הדת המסורתיים שקדמו לאמנציפציה נכחדו כמעט כליל: רק באזור פוזן, הרחק במזרח, ובמובלעות זעירות ספורות כמו פיורדא הוסיף לשרוד חינוך יהודי מהסוג הישן.
יהודי הארצות הגרמניות הוסיפו להיות כפופים, מכח חוק, לקהילה אחת ומאוחדת (Einheitsgemeinde) בכל יישוב. מצב זה, והיעדרה של התארגנות עצמאית מצד הפוזיטיבים-היסטוריים, מיתן במידה רבה את הרפורמה, שנציגיה נאלצו להתפשר עם נטיית המוסדות הישנים לשמרנות ועם בעלי ההשקפות האחרות. בברסלאו, פרנקפורט דמיין וברלין קמו קבוצות עצמאיות-למחצה על טהרת הזרם החדש (חבריהן נדרשו לשלם מסי חברות כפולים); רק זו בבירה, "הקהילה הרפורמית" תחת הרב שמואל הולדהיים ולאחריו עמנואל ריטר, האריכה ימים. גם האורתודוקסים פנו כבר בשלב מוקדם לבדלנות. עוד ב-1850 הקימה קבוצה קטנה של שמרנים בפרנקפורט דמיין קהילה שנהנתה מאוטונומיה חלקית והזמינו את הירש לעמוד בראשה. ב-1876 נפתחה האפשרות לפרישה מלאה, כמו שנעשה כבר בהונגריה ברמה הארצית, כשהרשויות החילו גם על היהודים את החוקים שהתירו לנוצרים לעזוב את הכנסייה שלהם מבלי לעבור לאחרת (אלה חוקקו במסגרת מלחמת התרבות עם הקתולים). רש"ר הירש הטיף לאורתודוקסים – שהיוו מיעוט בלתי-מבוטל, כחמישית מכלל האוכלוסייה היהודית ברייך שקם זה לא מכבר – לכונן עדות נפרדות. קריאותיו נענו בהתנגדות אף בעירו שלו, והוא נקלע למחלוקת עם הרב הקשיש יצחק דב במברגר, שהיה שמרן ומיושן ממנו אך גם נחוש יותר לשמור על אחדות הקהל. דעתו של במברגר גברה: רק מיעוט קטן מבין נאמני המסורת אימץ את מדיניותו של הירש, והרוב המכריע הוסיף להיכלל במסגרות הישנות, בהן קיים מוסדות נבדלים מבלי להשתתף במימון הוצאות הדת של הרוב. חילופי האשמות ועוינות בין ה'אורתודוקסיה המתפלגת' (Austrittorthodoxie) לזו 'הקהילתית' (Gemeindeorthodoxie) הוסיפו להתקיים עד השואה.
חוק הפרישה של 1876 היווה גם מכה לרפורמים. הסרת החיוב להשתייך לעדה העלים באחת את התמריץ של רבים מתומכיהם, והעניק לשמרנים אמצעי הרתעה בדמות איום להתפלג. ברמת הקהילה, התנהלו חיי הדת של הרוב הלא-אורתודוקסי בתוך רצף רחב ומעורפל של פשרות מקומיות, שתואר לרוב כ"יהדות ליברלית". הם חלקו במידה כזו או אחרת את המוסדות תוך הקצאת כספים למטרותיהם, ובדרך כלל התפללו במניינים נפרדים עם רבנים בעלי השקפות מנוגדות (בפרנקפורט דמיין היו ב-1925 חמישה רבנים, שניים אורתודוקסים ושלושה ליברלים, וארבעה בתי-כנסת). ההבדלים בין שלושת הזרמים התבטאו בפערי הגישה בין מוסדות ההכשרה של כל אחד: בית המדרש לרבנים בברסלאו הפוזיטיבי-היסטורי, שעסקו בו במחקר מדעי של התורה שבעל-פה אך ביקורת המקרא נאסרה, וסגנון ההוראה בו היה שמרני; בית המדרש הגבוה למדעי היהדות, שהיה על-זרמי רשמית אם כי מזוהה למעשה עם החוגים הליברליים במוצהר (רפורמים), וחופש המחקר בו היה מלא; ובית המדרש לרבנים בברלין האורתודוקסי, שהוקם על ידי הרב עזריאל הילדסהיימר. בזה האחרון נערך מחקר ביקורתי, אך הוא היה מוגבל וכפוף להנחת קדושתם הבלתי-מעורערת, עד כדי כך שתואר כעוסק באפולוגטיקה ותו לאו.
רבני גרמניה כולם היו מאוגדים ב"התאחדות הרבנים הכללית" (Allgemeiner Rabbiner-Verband) שקמה ב-1896. מלבדו התקיימו מסגרות קטנות לזרמים: עוד באותה שנה הוקמה "התאחדות הרבנים המסורתיים שומרי התורה" (Vereinigung traditionell-gesetzestreuer Rabbiner) על ידי הרב מרדכי הורוביץ מפרנקפורט, שהייתה מזוהה עם האורתודוקסיה הקהילתית. ב-1898, מתוך חתירתם לייצג את "הליברלים באמת" ולהעניק למושג משמעות ברורה, כוננו הרבנים היינמן פוגלשטיין וצזר זליגמן את "התאחדות הרבנים הליברלים" (Vereinigung der liberalen Rabbiner) שהייתה רפורמית בבסיסה. שלמה זלמן ברויאר ייסד ב-1906 את "איגוד הרבנים האורתודוקסים" (Verband orthodoxer Rabbiner), שפעל מטעם הבדלנים. רק הפוזיטיבים-היסטוריים מברסלאו נותרו ללא גוף רשמי: 63 רבנים שהיו מזוהים עמם כוננו ב-1909 את "ההתאחדות היהודית החופשית" (Freie jüdische Vereinigung), אך היא הייתה קצרת ימים. רק ב-1925 הצליחו לייסד את "מפלגת האמצע הדתית" (Religiöse Mittelpartei), שפעלה בקנה מידה אזורי ומוגבל. מלבד אלה, הוסיפה הקהילה הרפורמית הקיצונית בברלין להתקיים עד חורבן יהדות גרמניה, והייתה היחידה בארץ שמימשה באופן רדיקלי את חזונו של הזרם, בדומה לנהוג בארצות הברית.
(יש שם ציור של הרש"ר הירש. וחוסם לי את התמונות של אברהם גייגר, זכריה פרנקל (מייסדי התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית, בהתאמה) ותמונה של אפית מצות בנירנברג.)
הנושאים החמים
