סיפור בהמשכים תעתועי הזמן פרק ט"ז

[נחמה 12]

תעתועי הזמן פרק ט"ז
חג סוכות בירושלים. המונים המונים גדשו את הדרכים המובילות לירושלים. כל עולה רגל הציג לראווה את הצאן והבקר המעוטר בשלל קישוטים. קורבנות אלו התלוו לאדוניהם לכפרת עוונם מתוך שירה אדירה שריגשה את כל הבאים. חיבוקים ונשיקות איחדו משפחות שמקום מפגשם מן הסתם בקריית מלך רב. ככל שהשיירות התקרבו לשער ניקנור גלי ההתרגשות גאו. בכי של מצווה וצחוק של הנאה התחלפו לסירוגין. הכול מצפים לראות את הכוהנים בעבודתם ויותר מכול לחזות בזיו תוארו של הכהן הגדול הלבוש בבגדי כהונתו.

הפעם מיהר העם לראשונה זה זמן רב לזכות לחזות בתוארו כמלאך אלוקים וביופיו של אריסטובולוס, כדמות שהזכירה את אבותיו החשמונאים. רחש הבשורה עבר במהירות עצומה, ואז געה העם בבכי של שמחה כלא מאמין. בלב מתרונן בירך את ה' ואת הכהן הגדול.

באלפי החוגגים הסתובבה גם משפחת המלוכה. אלכסנדרה אחזה ביד מרים ולא הפסיקה לבכות ולחבקה. "אני לא מאמינה שזכיתי".

"ראי, אימא, העם מאושר. ראי איך מריעים לאחי".

"הודו לה' כי טוב". פיזזו אלכסנדרה ומרים.

גם המלך מלמל בשפתיים חרבות. סופרו הנאמן ניקולאוס נדבק בשמחת העם היהודי והריע ממושכות, עד שנתקל בעיני הזאב ששלח אליו המלך. חיוכו נמחק מפניו וחיוורון פשט על לחייו.

"אתה יודע ניקולאוס, אני חושב שאערוך לכבוד הכהן האהוב משתה בתום שבעת ימי החג".

ניקולאוס חייך חיוך מאולץ. צבע שפתיו הפך לאפור. מדוע שירצה זאב לעשות משתה לכבשה, אם לא כדי לטורפה?
<<<<<<<
בביתו הרחב של מריוס, מצביא רומאי לשעבר, הסתובבו משרתים רבים. ביתו המפואר על שלוש קומותיו בהר ניתאי נטוע על צלע הר הארבל המתנשא לגובה עצום ומורדותיו מסתיימים בחוף ימה של הכינרת. סביבו נבנו בקפידה אכסדראות ומרפסות שצופות לנחל ארבל. גינות עצי הדר השתרעו מצידה הימני של החצר, ושדות עצי זית שבהם התרוצצו עבדיו ניקדו בירוק את המדרון משמאל לבית.

ליד הגדר שהפרידה בין עצי הפרי לחצר האחורית, רכנה איילת וכיבסה את בגדי משפחת האצולה. דרוסילה, משרתת ותיקה כבת 40, ליוותה אותה בימיה הראשונים והראתה לה כיצד יש לבצע את כיבוס הבגדים בחומר מלבן, שהובא במיוחד מרומא עבור איש האצולה. לאחר מכן יש לשטוף במתקן ייחודי, השואב את המים מהמקוואות ומנקז אותם בצורת קילוח דק מפיית המתקן שלמעלה. מתקן שנבנה באופן מכני משוכלל.

"דרוסילה, האם נפלת היום? יש לך חבורה כחולה בלחי".

"בעלי היכה אותי כי איחרתי אמש. הפעם השאיר את חתימת כעסו על פניי". דרוסילה מיששה את הלחי ונאנחה.

"למה הוא מכה אותך?" הופתעה בפעם המי יודע מההבדל התהומי של חיי היהודים לבין משפחות הנוכרים יושבי הארץ.

דרוסילה הביטה מופתעת לתוך עיניה של איילת והנהנה כלא מבינה.

"איזו משונה את, מעולם לא שמעת שבעל מכה את אשתו? את לא גומרת להפתיע אותי".

"אבל למה הוא צריך להכות אותך?"

"פשוט איחרתי מעט, והוא התקשה להסתדר עם הקטנים".

"אז מה? מה, את שפחה שלו?"

"את שואלת שאלות מוזרות כל כך. נשים מכופפות את גבן לסבול. אלו חיינו. אם הם מתחנפים יותר מדי הם זוכים למבטי הבוז מצד חבריהם וזה לא לכבודם".

"ואי אפשר לשנות זאת? כשהייתי ביריחו לא נתקלתי בכך. למה את נותנת לו להתייחס אלייך כך? תעמידי אותו במקום". בביתה של מרתה נתקלה באלימות כלפי נשים, כשביקרה כשאתוס היה שיכור.

פרץ של צחוק נשמע מסביב. מסתבר שמשרתות נוספות שהו בקרבתן והאזינו באי אמון לשיחה המוזרה.

"כבר אמרתי לך שאת עושה מעצמך צחוק. לפעמים אני לא יודעת אם את עושה זאת בכוונה או בצחוק. ממתי שמענו שלבעל אסור לתת מכות לאשתו?"

איילת חשה זרה ומנוכרת בחברת המשרתות מסביבה. העבודה לא הייתה קלה אבל הסיפוק מהיותה עצמאית רווח לה. בשעות הערב הייתה חופשייה לעצמה. זה היה זמן טוב להביט אל העמק, לנשום עמוק ואפילו לפטפט עם האחרות.

דרוסילה התגלתה כבעלת ידיעות רבות ומקור מהימן של חדשות וסקופים. נוסף לכך היא אהבה מאוד לדבר ונהנתה שיש מישהי שבעיקר מקשיבה. איילת העדיפה לשתוק הרבה. מתוך ניסיונה המר העדיפה לא למהר לקשור קשרים חברתיים במקום הרחוק מעולמה.

אמש הייתה עדה למחזה מזעזע. אחד העבדים נתפס לאחר שנעלם ליומיים. הוא הובא לחצר האחורית והוכה עד לעילפון. מריוס הנכבד היכהו בשוט העשוי מזנב סוס, ולא הרפה עד שצעקותיו של העבד הלכו וגוועו. הזהו הרומאי המכובד והעשיר? נס שאני רק עובדת בשכר ולא שפחה שפלה. הוא לא הסתפק בכך ואנס את שאר העבדים לצפות במחזה למען יראו וייראו. רק לאחר כמה שעות של חוסר הכרה הורשו חבריו לגשת ולטפל בו.

"איילת, ראיתי את הזעזוע על פנייך אתמול. לקחת את זה ללב יותר מהצורך".

"אכזריות מזעזעת, הרי גם כך הם סובלים מאוד".

"את צודקת. אבל נראה שמעולם לא ראית עבדים. גם לאבי היו עבדים. אי אפשר לתת להם חופשיות. הרי קנו אותם בדמים".

"אבל גם הם בני אדם". היא נזכרה בעבד היהודי של שכניה. הוא תמיד היה נראה טוב. ואדונו שהיה מהפרושים נהג איתו כבן בית.

"יש עניים ויש עשירים, יש אדונים ויש עבדים. וכך ברא אלוקים את העולם". דרוסילה לא הבינה מדוע בת זוגתה זקוקה לפירושים כשהמציאות כל כך ברורה גם לילדים קטנים.

"אבל אלוקים לא התכוון שעני יגווע מרעב. הוא ברא את בעלי היכולת שיביטו מסביב על מי שצריך עזרה, כמו שהוא לא ברא את האדונים שיירדו בעבדים שפלים ומוכים, אלא כדי לעזור להם. כל בן אדם הוא חביב שנברא בצלם אלוקים".

"מאיפה לקחת רעיונות כאלה?"

"מהתורה?"

"על איזו תורה את מדברת?"

"תורת ישראל". איילת שרצתה בכל מאודה להסתיר את יהדותה, נכשלה בלשונה.

"את יהודייה?" הניחה דרוסילה מייד את הכביסה הרטובה מידה ותקעה מבט מרוכז בבת שיחתה.

"כן, אני יהודייה".

"את מבני הנביאים הקדושים?" השתוממה כל כך. "אז עכשיו אני קולטת מה היה בך כה מוזר. אלוקים הוריד לכם תורה משמיים. אתם העם שהביא את המוסר לעולם. לכן אין את יכולה להבין שבעל מכה את אשתו ואין לך לב לראות כיצד מכים עבד".

איילת לא ציפתה לתגובה זו. היא נשארה ללא מילים אבל עם עומס מחשבות חדשות.

"את יודעת", המשיכה דרוסילה, "הרבה עבדים שברחו מאדוניהם העריצים ניצלו על ידי יהודים שעזרו להסתיר אותם".

"ויותר מזה, לעבד יהודי אסור לתת עבודות בזויות, וחייב האדון לתת לו קודם לאכול. ואפילו כסתות בוחרים לו מהמשובחות ביותר". זו הייתה הזדמנות לאיילת לחזק אצל דרוסילה את הערצת היהדות.

"אם כך, למה את פה? זה לא מקום בשבילך, איילת".

"חשבתי על כך, אולי אחזור בקרוב ליריחו".

עליה להתרחק במהירות ולנסות לחזור ליעל. קשה לה לסבול את ההבדל התהומי.