שיתוף - לביקורת תפילתו של ויזתא

[נ. גל]

ספוילר: התנצלות

מקובל להעלות בימים כאלו רק קטעים עליזים, מבדרים ומעלי חיוך.
זהו קטע לא עליז, לא מבדר, אבל כן לביקורת. אשמח לקבל אותה, תודה.

פורים, וכולם חוגגים.
הבית עמוס אורחים, את רובם היא לא מכירה. בחורים, אברכים, ילדים.
טוב שההורים שיפצו את הבית, המטבח יכול להכיל את האורחות הרבות. אלו שבאו "רק להביא משלוח מנות" או לשמוע קריאת מגילה, ומצאו עצמן מתיישבות לחגיגה ארוכה, מתוקה ועליזה.
היא יושבת עם כולן, צוחקת. לובשת חולצת חג, וחצאית צבעונית, פורימית.
ליום אחד, מרשה לעצמה להתעלם בכל ההבדלים הקטנים, שמרחיקים אותה מהן ביום יום.
עוד כוסית קטנה, עוזרת לה להישאר עם כולן. והן ממשיכות לפטפט, להציג תחפושות, ולהאזין לסלון. שם, הבנים כבר מזמן לא זוכרים את שמותיהם.
"ויזתא, בא. צריכים לברך אותך." אבא עליז. קמטי החיים על פניו נעלמו ליום אחד, ארוך וקסום.
"מי מכולנו הוא ויזתא?" שואל בחור לא מוכר. "אולי זה אתה בכלל, מאיפה אתה יודע?"
אבא מחייך חיוך רחב. "אולי אני ויזתא, יכול להיות. אבל אני יודע שהיום אפשר לברך, אז אני אברך אתכם." הוא נוקש על השולחן. "וגם ברכות של ויזתא יכולות לעזור."
אלו שעדיין יש בהם מעט פיכחות, משתתקים. האחרים ממשיכים לשיר בצרידות.
"יוסף בן?" אבא מנסה להיזכר. "רוחמה. שה' יברך אותך בפרנסה טובה, ויתן לך רוב ברכה והצלחה."
"שאני אהיה יותר עשיר מהמן!" מתקן אותו יוסי.
אבא כבר לא שומע אותו. "אפריים בן יעקב מאיר, שתזכה לראות בנים ובני בנים, יראי שמיים ואוהבי תורה."
"וחמודים." מצייץ נער מאחורי עננת עשן ואלכוהול.
"ושפרה."
היא מצטמקת במטבח. יודעת מה עתיד לבוא, ורוצה להיבלע באדמה. אבל רצפת השיש לא נראית כמו משהו שעתיד לבלוע אותה.
"שפרה הבת שלי, הצדיקה. שפרה בת חיה. שהקדוש ברוך הוא יזכה אותה להקים בית נאמן בישראל, מלא אהבת ה' ויראת ה'."
אבא ממשיך לברך אותה, בסלון. היא כבר קוברת את פניה בחלון. לא רוצה לשמוע, לא רוצה לגעת בפצע החשוף.
כמה כבר אפשר לקבל ברכות, שנה אחרי שנה, ולא לראות אותן מתגשמות?
בכמה חתונות אפשר לרקוד, בלי כיסוי ראש ובלי תינוק בפינה?
לכמה חברות אפשר לעזור, בכמה עבודות אפשר לעבוד, ומכולן לקבל את אותה הברכה:
בקרוב אצלך.

זה לא היה קרוב, היא נושפת. בכלל לא.
וגם אבא, שמברך אותה כל שנה - טרם זכה לפגוש את חתנה.
לרגע אחד, היא מעזה להתנתק. להיכנס לחדר, לסגור את הדלת.
"אלוקים," היא לוחשת. "מותר לבקש היום מה שרוצים, נכון?"
השקט עונה לה. רעש של קולות מהסלון, פרצי צחוק ושירה.
"אני מבקשת להיות מאושרת."
"כבר התייאשתי מלמצוא חתן, התייאשתי מהקמת בית. אתה יודע שכבר אין לי כח לחכות, אתה יודע כמה קשה לי עם זה."
החלון שוב קולט אותה. רעש רחוק של נפצים, שירי פורים ממכוניות עוברות.
"אני יודעת שלא מגיע לי, אני לא מושלמת. ואם אבא אומר שהוא ויזתא - אז מי אני בכלל שאבקש." היא נושמת בכוח, מתאמצת. "אבל אמרת שאפשר, ואני לא מוותרת. אני מבקשת להיות מאושרת. לקבל את פורים לכל השנה. אני רוצה לקום כל בוקר ולחייך אליך."
היא בועלת את רוקה.
"ובלי אלכוהול. אני רוצה אושר של אמת."
רגע ארוך של שקט, והיא רוצה להמשיך. הדלת נפתחת בסערה, בחור לא מוכר, לבוש כליצן, עומד שם.
"סליחה," הוא אומר. "חשבתי שכאן השירותים."
"שם." היא מצביעה לו. "בדלת הלבנה."
"סליחה." הוא חוזר, מסתבר שאיננו שיכור כליל.
היא סוגרת את הדלת אחריו, ונוטלת עוד נשימה ארוכה. "אלוקים," היא מעזה להוסיף עוד מעט. "תן לי סימן, אם זה קרוב."

למחרת, כשאדי האלכוהול פגים, היא קמה אל יום חדש. מנקה את הבית עם אמא, מכינה ביחד שבת.
אבא חוזר מהתפילה, ובעיניו מבט שהיא כבר מכירה.
"יש משהו חדש?" שואלת, ידיה מטפטפות סבון כלים.
"יש." הוא מחייך. "אחד הבחורים שהיה פה אתמול, הציע מתוך שכרות את אחיו. רשמתי את השם, ומסתבר שעוד לא ביררנו עליו אף פעם."
משהו פועם בחזה. כבר חשבה שלעולם לא תתרגש יותר מאפשרויות רחוקות.
"למה לא ביררנו עליו עד היום?" שאלה בשקט.
אביה שתק רגע ארוך, מחפש תשובה. "אולי," הוא אומר. "כדי שלא תפסלי אותו מוקדם מדי."
היא חוזרת אל הכלים, פותחת את זרם המים. מנקה שאריות של טינופת, זורקת כוסות שנסדקו.
מרשה לעצמה, לראשונה מזה שנים, לנקות קצת את הפחד.
ועיניה, כך זה נראה, נוצצות.

 

[לאלה]

מעלי חיוך.

הסיום בהחלט מעלה חיוך של תקווה.

קטע יפה.

 

[טאלי]

קטע סוחף ומסקרן
מעניין מה עם השידוך

 

[מירי11111]

רק אני חושבת שהשידוך זה הליצן?

 

[ifatrosh]

נוגע ללב, מעורר הזדהות.

 

[ifatrosh]

רק אני חושבת שהשידוך זה הליצן?

או השדכן...