הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
למרות שלא נאמר בה כל דבר חדש, ואף לא חידוד מועיל אחד, ישיבת הצוות במערכת העיתון מתקיימת מדי שנה בתקופה שלפני תשעת הימים.
העורך הראשי מקשקש משהו על רוח הימים ומשמעותם העמוקה. דבריו היו יכולים לנגוע בנפש ובעמקי הלב, אילולא הניתוק הרגשי המופגן שבו הם נאמרים – הפה מדקלם, והעיניים בלפטופ, קוראות את תוצאות החיפוש בצ'אטGPT: "תכתוב לי דברי פתיחה לעורך עיתון בישיבת צוות לקראת תשעת הימים".
לבסוף מגיעה השורה המעשית: "בימים האלה, עקב האיסור באכילת בשר, נצמצם את המדור הקולינרי לטובת מאמרים בנושאי חורבן הבית".
אלא שהפעם, עורך מדור הקולינריה החדש, מר מתרחצי בצנעתי, חרד"ק משהו, התקומם מול ההחלטה.
"לא יקום ולא יהיה", הצהיר. "מתכוני הדגים נדחקים הצדה כל השנה, זה הזמן שלהם לזהור", מילותיו מנסות לפלס את דרכן בין מפלי הרוק הנובעים מהבלוטות.
"הכנתי מנות מפוארות שלא מביישות את מנות הבשר הנחשבות ביותר, ואני אגיש אותן, או שאגיש את התפטרותי", הטיל את הפצצה.
העורך הראשי זע באי נוחות על כיסאו, עוקר את עיניו הנדהמות מהלפטופ ונועץ אותן בשף המרייר.
"אתם יודעים מה קורה במסעדה שלי מדי שנה בתשעת הימים?", שאל בצנעתי רטורית, ופצח במונולוג קולינרי מבעיר תיאבון:
"פסטיבל דגים מטורף. קחו לדוגמה את אחת ממנות הדגל שלי: דג דניס טרי, צרוב על הגריל, מוגש על קרם אפונה קטיפתי וחלק, לצד ברוקולי ושום קונפי, בצלצלי שלוט מקורמלים, וירקות שורש שרופים בטבון".
יושבי החדר מהופנטים. מרוב גירוי, גם עציץ הנוי שבמרכז השולחן נראה להם טעים פתאום.
והשף אינו מרפה וממשיך בתיאור החושני:
"אפילו הדג ששוכב בצלחת, מפולט, ללא עצמות, סנפירים ורוח חיים, חוזר לשחות מרוב התלהבות".
עכשיו גם השבעים שבחדר הפכו רעבים. יוחאי מהגרפיקה, שנשאב לגמרי להפנוט, נצפה לועס את הנייד שלו.
העורך הראשי מנסה להחזיר אליו את השליטה. הוא מתחיל לענות משהו, אבל מתקשה נוכח הידבקותו בריור של השף. להסתכל על מתרחצי בזמן שהוא מדבר על אוכל מרגיש כמו אדם צם שנקלע לחנות חמוצים, ואז כמו צינור אש שיצא משליטה.
"ומה עם תשעת הימים, קצת לחוש את צער השכינה?", זהו סגנו של העורך שלוקח פיקוד.
"דווקא בגלל שזה תשעת הימים, ויש ריח דגים חריף בכל העיר, נכון להתאים את התפריט לריח של הסועדים", התעקש השף להישאר בנימוקים הקולינריים, על חשבון אלה המהותיים.
"ומה עם צער השכינה?", הדהד העורך הראשי את דברי סגנו ביתר תקיפות.
"ההפך. התפריט הזה עושה את רצון הבורא", ענה מתרחצי בביטחון נועז, ומיהר להסביר:
"תארו לכם שיום אחד בא המשיח, ודורשים מאיתנו להכין את סעודת הלווייתן. לך תתמודד עכשיו קולינרית עם דג בגודל של בריטניה.
אם כך, רצון הבורא הוא שנתאמן קודם על דגים קטנים וחמודים ונתחים דקים, כדי שנגיע מוכנים ללווייתן ברגע האמת".
הרב שלמה-יוחנן פרינדלר, מהוועד הרוחני של העיתון, שישב שם כל הזמן כמו סיר על האש, הגיע עכשיו לרתיחה.
הוא קם ממקומו, שלף את חגורתו ממכנסיו והצליף בשף כמה מכות הגונות.
"מה אתה רוצה ממני?", זעק המוכה בקול רעש גדול.
הרב השלים עוד כמה הצלפות, ואז ענה:
"הגיהנום שמצפה לך כל כך עשיר בטעמים, שאולי כדאי שנתחיל לאמן אותך כבר מעכשיו בטעימות מקדימות".
העורך הראשי מקשקש משהו על רוח הימים ומשמעותם העמוקה. דבריו היו יכולים לנגוע בנפש ובעמקי הלב, אילולא הניתוק הרגשי המופגן שבו הם נאמרים – הפה מדקלם, והעיניים בלפטופ, קוראות את תוצאות החיפוש בצ'אטGPT: "תכתוב לי דברי פתיחה לעורך עיתון בישיבת צוות לקראת תשעת הימים".
לבסוף מגיעה השורה המעשית: "בימים האלה, עקב האיסור באכילת בשר, נצמצם את המדור הקולינרי לטובת מאמרים בנושאי חורבן הבית".
אלא שהפעם, עורך מדור הקולינריה החדש, מר מתרחצי בצנעתי, חרד"ק משהו, התקומם מול ההחלטה.
"לא יקום ולא יהיה", הצהיר. "מתכוני הדגים נדחקים הצדה כל השנה, זה הזמן שלהם לזהור", מילותיו מנסות לפלס את דרכן בין מפלי הרוק הנובעים מהבלוטות.
"הכנתי מנות מפוארות שלא מביישות את מנות הבשר הנחשבות ביותר, ואני אגיש אותן, או שאגיש את התפטרותי", הטיל את הפצצה.
העורך הראשי זע באי נוחות על כיסאו, עוקר את עיניו הנדהמות מהלפטופ ונועץ אותן בשף המרייר.
"אתם יודעים מה קורה במסעדה שלי מדי שנה בתשעת הימים?", שאל בצנעתי רטורית, ופצח במונולוג קולינרי מבעיר תיאבון:
"פסטיבל דגים מטורף. קחו לדוגמה את אחת ממנות הדגל שלי: דג דניס טרי, צרוב על הגריל, מוגש על קרם אפונה קטיפתי וחלק, לצד ברוקולי ושום קונפי, בצלצלי שלוט מקורמלים, וירקות שורש שרופים בטבון".
יושבי החדר מהופנטים. מרוב גירוי, גם עציץ הנוי שבמרכז השולחן נראה להם טעים פתאום.
והשף אינו מרפה וממשיך בתיאור החושני:
"אפילו הדג ששוכב בצלחת, מפולט, ללא עצמות, סנפירים ורוח חיים, חוזר לשחות מרוב התלהבות".
עכשיו גם השבעים שבחדר הפכו רעבים. יוחאי מהגרפיקה, שנשאב לגמרי להפנוט, נצפה לועס את הנייד שלו.
העורך הראשי מנסה להחזיר אליו את השליטה. הוא מתחיל לענות משהו, אבל מתקשה נוכח הידבקותו בריור של השף. להסתכל על מתרחצי בזמן שהוא מדבר על אוכל מרגיש כמו אדם צם שנקלע לחנות חמוצים, ואז כמו צינור אש שיצא משליטה.
"ומה עם תשעת הימים, קצת לחוש את צער השכינה?", זהו סגנו של העורך שלוקח פיקוד.
"דווקא בגלל שזה תשעת הימים, ויש ריח דגים חריף בכל העיר, נכון להתאים את התפריט לריח של הסועדים", התעקש השף להישאר בנימוקים הקולינריים, על חשבון אלה המהותיים.
"ומה עם צער השכינה?", הדהד העורך הראשי את דברי סגנו ביתר תקיפות.
"ההפך. התפריט הזה עושה את רצון הבורא", ענה מתרחצי בביטחון נועז, ומיהר להסביר:
"תארו לכם שיום אחד בא המשיח, ודורשים מאיתנו להכין את סעודת הלווייתן. לך תתמודד עכשיו קולינרית עם דג בגודל של בריטניה.
אם כך, רצון הבורא הוא שנתאמן קודם על דגים קטנים וחמודים ונתחים דקים, כדי שנגיע מוכנים ללווייתן ברגע האמת".
הרב שלמה-יוחנן פרינדלר, מהוועד הרוחני של העיתון, שישב שם כל הזמן כמו סיר על האש, הגיע עכשיו לרתיחה.
הוא קם ממקומו, שלף את חגורתו ממכנסיו והצליף בשף כמה מכות הגונות.
"מה אתה רוצה ממני?", זעק המוכה בקול רעש גדול.
הרב השלים עוד כמה הצלפות, ואז ענה:
"הגיהנום שמצפה לך כל כך עשיר בטעמים, שאולי כדאי שנתחיל לאמן אותך כבר מעכשיו בטעימות מקדימות".
Reactions: שמואלזון1 //