קטע שהייתי צריכה לכתוב עם המילים 'צי'זטבולה היא'.
אשמח מאוד לתגובות.
צ'יזטבולה היא, באיזשהו מובן, כל הפחדים שלי.
לכן אני מעדיפה לקרוא לה צ'יזבטולה, שיכול אותיות קטן שהופך אותה לקצת יותר ידידותית בשבילי, מין צ'יזבט עם סוף חמוד. לֶ'ה.
כן, היא בכוונה היא.
לא הם, לא הוא, היא.
היא מותק. באמת, מה יש לומר.
אבל אולי,
מותק מדי?...
מסתתרת לה באצטלה עדינה, מתוקה,
לֶ'ה, כבר אמרנו, לא?
אז...
בואי, מותק.
לא לא לא.
אני צריכה אותך מציאותית יותר.
והאמת, גם מפחידה יותר.
כי את, נכלוליתל'ה,
מייצגת את כל פחדיי.
לא הסוג של- אני פוחדת מהחושך.
(כן רותיל'ה, גם אחותך הגדולה לפעמים פוחדת מהחושך.
מותר לה.
היא לא כזו גדולה כמו שנדמה לשתיכן...)
אלא הסוג של-
אני פוחדת מהאור.
שלי.
אני פוחדת להיות מוצפת בנחשולי אהבה אדירים,
שעד כה אמנם ידעתי על קיומם,
אבל להרגיש...
להרגיש זה כבר סיפור אחר.
מפחיד הרבה יותר.
אני פוחדת לעשות לי טוב מדי.
וכמנגנון הגנה כלשהו,
(אני לא אוהבת את המילים הרס עצמי, פייגי!)
כל פעם שאני צועדת קדימה,
אני חייבת גם לוודא שהדרך שמאחוריי לא נמחקת.
שהיא עדיין שם.
עדיין עם אותם קוצים.
עדיין עם אותו חושך סמיך,
כמעט ניתן להרגשה.
עדיין צ'יזבטולה.
והרצון הטבעי שלי זה לכתוב סוף אופטימי,
לריקוד הזה, שלי ושל צ'יזבטולה.
אבל אני לא.
כי אני לא מתכננת ללכת מפה, בשום צורה.
יש לי עוד הרבה מדי מה לעשות.
(אהמ. שומע, חמוד...
אתה מאחר.)
והריקוד הזה,
הלעיתים עדין עד בלתי מורגש,
ולעתים סוחף ומסחרר עד כדי נפילה חזקה,
הוא ריקוד חיים.
שכרגע אני נדרשת לרקוד.
וככל הנראה בעוד תקופה,
תבוא בת דודה של צ'יזבטולה,
ונרקוד יחד ריקוד מסוג שונה.
אולי בכלל נכתוב,
או ננגן,
או סתם נדבר.
עד אז,
זה אני וצ'יזבטולה,
רוקדות לנו בגשם.
כל אחת מחייכת מסיבתה שלה,
פוערת פה אל השמיים,
מנסה ללקוט טיפות של גשם.
עוצמת עיניים,
ונותנת למים,
לשטוף.
הנושאים החמים
Reactions: אוראל סולטן, אביגלוש, מכירים? ועוד 6 משתמשים9 //