זה האשכול שבו שופכים קיטור לכל המעוניין:
http://www.prog.co.il/showthread.php?t=174383
ולסיפור:
איסור חמור להעביר החוצה מתחומי הפורום, לא לשלוח במיילים וכד'!
הארה ביומן - סיפור
© כל הזכויות שמורות לאסתר
יום שלישי:
להוציא מחברות, ילדות. כן, קוראים שיעורי בית. אני רוצה לראות איך הסתדרתן עם הבעיות. מה רצית רבקה? לפי הצבעה? בסדר, שיהיה לפי הצבעה. מדוע אינך במקום, אסתר? לא ניגשים אלי עכשיו. מה? אין לך שיעורי בית? כל הכבוד! ילדות, תלמדנה מאסתר. היא לא מחכה שאני אשאל למי אין שיעורי בית, אלא ניגשת מיוזמתה לומר לי! כך מתנהגת ילדה ישרה!
ושפרה המורה שניצבה עד עתה במרכז הכיתה, בין טורים ב' וג' ובין הספסל השני לשלישי, סבה על עקבותיה. היא צועדת בצעד נחוש לעבר שולחנה ומרימה את הפנקס, הפנקס המהלך אימים על חלק מהתלמידות. היא מציגה אותו קבל עם וכיתה.
"לכאורה", היא מסבירה לאסתר, "היה מגיע לך שארשום לך סימון ביומן שלי על אי הכנת שיעורי הבית". חיוך של הקלה הולך ופושט על שרירי פניה המכווצים של אסתר, "אבל בגלל שהתנהגת בבגרות ואמרת לי מעצמך שאין לך שיעורי בית, אוותר לך הפעם". הכיתה כולה נושמת לרווחה. הבנות מתלבטות בינן לבין עצמן את מי עליהן להעריץ יותר. את אסתר תמימת הדרך, או את המורה המעבירה על מידותיה ומוחלת על כבודה ומסכימה לוותר לה על סימון ביומן.
פנקסה של המורה שפרה נפתח ונסגר לו חליפות, משל מבקש הוא להמחיש לאסתר בת המזל, עד כמה קרוב היה גורלה להיחרץ. תראי ממה ניצלת, הוא קורץ לעברה. תראי כמה שכר טוב למתנהגים ביושרה ובהגינות.
גם אסתר נושמת עמוקות נשימה של הקלה ורווחה, וצועדת קוממיות בחזרה למקומה ליד החלון בספסל הרביעי והאחרון.
שיעור חשבון מתחיל.
***
יום חמישי:
טוב ילדות, היום אני עוברת ביניכן כדי לבדוק את שיעורי הבית, כן? לא לגשת עכשיו, חיה. עכשיו לשבת. מה קרה? זה לא יכול לחכות עד לאחר בדיקת שיעורי הבית? מה?! מה זאת אומרת אין לך? שכחת להכין שיעורי בית? אני לא מסכימה לזלזול הזה. איפה היומן שלך? תביאי לי כעת את היומן שלך. נרשום לך הערה לאמא ותביאי חתימה. בסדר?
וחיה'לה שבה למקומה בברכים כושלות. נצנוץ של דמעה נתלה בין עפעפיה, אך היא כולאת אותו בגבורה. ידיה רועדות בעת שהיא מפשפשת בילקוטה ושולפת מתוכו את היומן. בעינים מושפלות ובגב כפוף מעט היא צועדת לעבר שולחנה של המורה שפרה, הממתינה ליומן תוך תיפוף קצבי עם עטה הנתון בידה הימנית על אצבעות ידה השמאלית.
היא עוד קטנה, חי'הלה. למרות אחת עשרה שנותיה. היא לא מבינה למה ביום שלישי נהגה המורה כך, ואילו היום היא נוהגת בצורה הפוכה בתכלית. יום יבוא והיא תבין שלכל אחד יש ימים כאלו וימים מסוג אחר. היא תבין שאולי המורה שפרה לא ישנה היטב הלילה, כי התינוק שלה בכה מאד. אולי מישהו במשפחה לא מרגיש טוב חלילה, והיא דואגת, ודאגתה משליכה גם על התנהלותה בכיתה. ואולי בשיעור הקודם בכיתה אחרת שכחו שתים עשרה ילדות להכין שיעורי בית, והמורה חשה שהסאה נגדשה.
אבל היום היא עוד קטנה, וכאובה. ואפילו נבגדת.
***
חיה'לה:
אוי! אני לא מאמינה! איך קרה לי ששכחתי להכין שיעורי בית? ביום שלישי חזרתי הביתה, ותכננתי להכין שיעורי בית מיד אחרי ארוחת הצהרים. אבל ממש אחרי שגמרתי לאכול הגיע שלוימי, דוד שלי, מהישיבה שלו. סבתא שלחה לו עוגה והוא הגיע לקחת אותה. באמת מזמן הוא לא היה אצלנו, התלמיד חוכם הזה. יושב ולומד כל היום, ורק לפעמים בשבתות יוצא שהוא מגיע לסעודה. אבל אז הוא יושב בשולחן ולא מדבר סתם שיחות של ילדות.
אבל ביום שלישי היה ממש נחמד. הוא התיישב על הספה בסלון, ודיבר איתי ועם מנדי. אמא נתנה לו גם קצת מהמנות של ארוחת הצהרים, אפילו שהוא כבר אכל בישיבה. כי האוכל של אמא שלנו ממש מזכיר את האוכל בבית של סבתא. זכרתי שיש לי היום הרבה שיעורי בית, ולכן התחלתי להכין אותם אפילו ששלוימי עוד לא הלך. מידי פעם הצצתי לראות את מלכי ושמוליק התאומים כשהם צוחקים עד השמים מהכייפות של שלוימי. היה לי קשה להתרכז בשיעורים עם שלוימי בסביבה. אז גם צחקתי קצת, וגם חלמתי קצת. לאט לאט התקדמתי עם השאלות בביאורי תפילה, ועם השכפול בדקדוק.
ארגנתי את הקלמר והכנסתי את כל הספרים והמחברות לילקוט.
ומחשבון לגמרי שכחתי! לגמרי!
כבר בסוף ההפסקה גיליתי שהגעתי בלי שיעורי בית בחשבון. המורה שפרה מאד מקפידה על שיעורי בית. כל שיעור היא מתחילה איתם, ללא יוצא דופן. אולי אספיק להכין אותם עכשיו, במהירות, עד שהיא תיכנס?
הוצאתי את המחברת, ופתחתי את השכפול המודבק בה. לא. אין סיכוי. אלו בעיות שצריך לקרוא בריכוז, להבין, ואחר כך לחבר לבד תרגילים. אי אפשר לעשות את זה על רגל אחת. מה אעשה? בדרך כלל אני תלמידה חרוצה, איך זה קרה לי?
רגע, נזכרתי פתאום. בעצם, ביום שלישי לא היו לאסתר שיעורי בית בחשבון. היא ניגשה לומר זאת למורה שפרה עוד לפני שהתחיל השיעור. והמורה כל כך התלהבה מההתנהגות הישרה שלה. המורה אפילו ויתרה לה על הסימון ביומן, ושיבחה אותה באוזני כל הכיתה. כן! זה מה שאעשה. אקום ואומר לה מיד עם תחילת השיעור שאין לי שיעורי בית. שפשוט שכחתי מהם בכלל. לא אמתין לה שתעבור מאחת לאחת ואז 'תתפוס' אותי. אני אומר לה מיד, כמו אסתר.
אבל כשקמתי לעבר שולחנה של המורה שפרה, היא היתה קצרת רוח. ובמקום להחמיא לי על התנהגותי הבוגרת, היא נזפה בי בחומרה רבה. ולא רק זאת, היא ביקשה את היומן שלי! את היומן! לכתוב בו הערה לא טובה! אף פעם לא כתבו לי הערות כאלו ביומן, אמא כל כך תצטער. וזה באמת יצא לי בלי כוונה. אוי, כמה שזה מביש...
***
הדובונים על עטיפת היומן של חיה'לה הפסיקו לרקוד. חיה'לה הניחה את היומן על שולחנה של המורה ונעמדה בצד, ממתינה לראות את גזר דינה נכתב ונתחם בעט הפיילוט של המורה.
"עכשיו שבי ", אמרה המורה שפרה. "בסוף השיעור תיגשי לקחת אותו בחזרה".
כשליבה בל עימה שבה חיה'לה למקומה, ואילו המורה שפרה החלה לסובב בין הטורים, ולסמן סימונים.
לקראת סוף השיעור, נתנה המורה שפרה לבנות משימות מתוך ספר החשבון. היא התיישבה על כסאה, ונתקלה ביומן הנכלם של חיה'לה. היא הרימה מבטה לעבר הילדה נפולת הפנים, ופתאום נצנץ בה ניצוץ של הבנה, כמו כוכב זעיר ברקיע אפל. הרי אחרי הכל חיה'לה היא ילדה טובה, ממושמעת, מחונכת. רגועה וצייתנית, משתתפת בשיעור ומבצעת את כל חובותיה כתלמידה. נדיר שהיא שוכחת בבית שכפול, ספר או מחברת. ממש תלמידה תלמידתית.
את סתם עיפה היום יותר מן הרגיל, מעירה המורה שפרה לעצמה. בסך הכל מדובר בילדה חמודה ושקטה. למה לעשות סיפור גדול?
היא פותחת את היומן של חיה'לה בתאריך של היום.
"אמא יקרה וחשובה", היא רושמת שם בכתב יד מהיר ומעט רצוץ.
"ביתך חיה תלמידה טובה ונחמדה. לומדת ומתנהגת בדרך ארץ, ולחברותיה – דוגמא!
רווי רוב נחת,
המורה לחשבון".
"בואי חיה," היא מזמינה אל שולחנה את חיהל'ה המפוחדת וחסרת המנוחה כדי להשיב לה את היומן.
"בסוף רשמתי לך רק הערה טובה, כי את תמיד כל כך בסדר, ואני חושבת שזו פעם ראשונה אצלך. אבל תשתדלי מאד שזה לא יקרה שוב. כן?"
חיה'לה לא ממש מצליחה לדחוף את הדמעות בחזרה אל תוך הכיס שלהן. הן זולגות בחופשיות.
"תראי לאמא, בסדר? היא בוודאי תשמח. הי! למה את בוכה?"