איש את רעהו • מידע ועזרה הדדית

למשהו יש מידע איפה אפשר לעשות בדיקה כזאת בירושלים?

בעיר לא אדומה?

האם נכון שהחינוך העצמאי מחייב את כל צוות ההוראה שאמור להתחיל בקרוב להבדק?
והאם יש אפשרות חוקית לחיוב כזה?

נא לא להכנס לדיונים האם זה נכון לחייב או לא אם יש בה טעם או לא

רק האם זה נכון שחייבו
והאם יש אפשרות חוקית לחייב בכלל?

יכול להיות שזו אחת הסיבות לתחלואה גבוהה במגזר החרדי?

הודעת עיריית בני ברק:
בני ברק ירוקה - לאחר מאבק מתמשך נגד נגיף הקורונה, הבוקר העיר בני ברק הוגדרה רשמית כעיר ירוקה.
ע"פ נתוני משרד הבריאות, בעיר נרשמו רק 35 חולים חדשים ביומיים האחרונים. בנוסף, שיעור הבדיקות החיוביות בעיר עומד על 3% בלבד.
במשך החודשים האחרונים, עיריית בני ברק ניהלה מאבק מתמשך במטרה למגר את נגיף הקורונה מרחובות העיר, תוך התמודדות עם אורח החיים המיוחד של תושבי העיר.
העירייה הגבירה את האכיפה, חיזקה משמעותית את מערך ההסברה, ביצעה מבצעי בדיקות רחבים עבור כלל תושבי העיר שנבדקו בשיעור הגבוה בישראל (מעל 70% מתושבי העיר) ופעלה בשיתוף פעולה עם הרבנים במטרה לגייס את כלל הציבור למאבק ולדאוג שיפעלו על פי ההנחיות.
ראש עיריית בני ברק, אברהם רובינשטיין:* "הבוקר אנו מציינים עוד ציון דרך משמעותי במאבק שלנו נגד נגיף הקורונה. תושבי העיר בני ברק כבר למודי קרבות כנגד הנגיף. בסייעתא דשמיא יחד איתם פעלנו כתף אל כתף במטרה לנצח גם את הגל השני. נמשיך לפעול ולהשקיע את כלל מאמצינו כדי לסייע כעת לבעלי העסקים ולהורים בעיר שעדיין נפגעים מהנגיף, ויחד עם כלל התושבים שלנו - להתפלל ולעשות הכל כדי לשמור על העיר ירוקה".

מי שיכול להצטרף לאמירת שיר השירים בלילה זה (לאו דווקא לפני השקיעה)
לרפואתו של אבא שלי. הרה"ג מימון נהרי שליט"א
שמאושפז במצב קשה מאד מורדם ומונשם בביה"ח כבר במשך שבועיים...
ועל שאר חולי עם ישראל בכל מקום שהוא...
יבורך משמים. יביא ישועות.
ושיכתוב כאן.
מנסים לארגן כמה מאות לפחות.
אי אפשר לדעת איזו תפילה תמלא את המכסה ותפתח שערי שמים...


שמו לתפילה:
הרב מימון בן בתיה לרפו"ש בתושכ"י

וערעור שלא מתקבל. מישהו יודע מה אפשר לעשות? למי פונים בכזו סיטואציה?

עיר שהופכת מאדומה לכתומה, מכתומה לצהובה, מה משתנה בהגבלות?
מותר התכנסויות גדולות יותר בשטח סגור/פתוח? לפתוח סוגי עסקים נוספים?
אם יש למישהו מידע או קישור, אשמח שיעלה.
(ועוד משהו: האמנם בני ברק הפכה לעיר צהובה, או שהכותרות בחדשות רק הביעו משאלה?)

בתחילת הערב אני חשה עייפות וחולשה שמריצה אותי למיטה כאילו 2 בלילה, (אני יודעת שזה תופעה נפוצה),הבעיה, בפועל לוקח לי זמן להרדם ואני מתהפכת במיטה עד להרדמות. ממש מציק.

יש למישהו מושג איך אני רואה אלו ערים אדומות עדכני עכשיו?

בשביל לעבור הליך רפואי מסויים
התבקשתי לעשות בדיקת קורונה
שיצאה ב"ה שלילית
אני צריכה למסור אותו הלאה
איך אני מוציאה את זה מהאתר?
(צילום מסך מהאתר? מבקשת מהרופא אישור?)

יש מישהו שביקש אישור כזה וקיבל?
איך נראה האישור הנ"ל?
תודה

אם כן ארצה לקבל קישור ואם לא אנא רשמו כאן שנוכל להתפלל
לא להאמין שלפני כחצי שנה פתחנו כזה אשכול מי היה מאמין שלא נסיים עם זה..
ואם זה מתחיל להיות אשכול ל"ע , בבקשה ברורה מכל אחד שמשאיר פה שם
חובה גמורה לעדכן כאן אם מצבו הוטב וכבר לא קשה ולא צריך להתפלל וגם חלילה להפך
כדי שאכן נוכל להתפלל בכונה .

1. דרוש מידע על עצות סבתא וסגולות להתמודדות בקורונה- דברים מוכרים ומפורסמים.
2. דרוש מידע מהיכן בסין יצאה הקורונה למי שזוכר.....
בתודה

האם קורונה?
אין חום
הילד מרגיש נהדר
הכאב חולף עם נורופן
יש אפשרות לשלוח לחיידר כמובן ללא אחריות

אולי נתחיל אשכול של דברים שיכולים להרגיע ולחזק, מבלי להכחיש ולהקטין את האמת.
מגיע באיחור רב אך עדיף מאוחר מכלום

מתחיל עם כמה רעיונות ראשוניים:

1. לשתות מים קרים הקור של המים מרגיע קצת.
2. להיזכר מהפחד שהיה לנו בתחילת הגל הראשון, כמו שעברנו את זה אז, בע"ה נצליח לעבור את הכל.
3. הליכה, אפילו איטית מאוד מרגיעה.
4. אנחנו משתדלים להיזהר עד כמה שאפשר וק-ל גומר עלי.
5. לדעת שסה"כ הפחד שנמצא אצלנו הוא טיבעי, כדי שנדע להיזהר ממה שמזיק לנו.

תביאו עוד רעיונות....

בקיצור תנוחו וגם אם הקורונה בחוץ, אנחנו מספיק חזקים ויכולים להתמודד.

מישהו יודע?

מי יודע כיצד ניתן לקבל מהקופה בדיקה סרולגית לבדוק נוגדנים
וכמובן ללא תשלום
בתודה מראש

מגדולי מרביצי התורה והיראה בדור.

היי! אני עברתי קורונה לפני כחודש...
הבנתי שהמצב בבתי החולים קריט (חוסר בצוות רפואי ועוד הרבה)
האם מישהו מכיר ארגון שמתעסק בהתנדבות במחלקות הקורונה

חליתם בקורונה או מכרכם חלה. המצב לא טוב.
אתה אבודים לא יודעים מה לעשות, למי לפנות? למי לפנות, עם מי להתייעץ.
מי יטפל בסבא ובסבתא. מי ידאג לכם/להם לחמצן, סיטורציה, בדיקת דם, עירוי, רופא, אשלגן. וכו'
---------------------------
יש יהודי שיש לו את כל מה שצריך. הכל בליווי רופאים ובפיקוחם. במסירות נפלאה מטפל בחולי קורונה. ללא שום עלות ותמורה.
(הציל מאות! ממוות כמעט בטוח)
0533122338 (כולל שבתות וחגים)

משהו יודע מה המס' טלפון ליצירת קשר עם העמותה שם שמטפלת בנושא???

אני הגבר ראה עני. הייתי שם. על בשרי חזיתי. שאיש לא יספר לכם שמדובר ב'שפעת' קלה.

בתחילת חודש ניסן תש"פ חליתי בקרונה. אלו היו חודש וחצי של סבל וחוסר אונים שקשה לתאר. סגור בחדר בבית, מתמודד עם תסמינים ומיחושים שונים. עד היום, חצי שנה אחר כך, אני עדיין נושא תופעות לוואי מטרידות ומעיקות.

אבל בחסדי שמים החלמנו. בבדיקה סרולוגית התברר שיש לי נוגדנים למחלה ברמה כזו שמאפשרת לי להתנדב במחלקות הקורונה של 'הדסה עין כרם'. והמראות שנגלים שם ממש לא פשוטים. עשרות יהודים יראים ושלמים שוכבים שם בחולשה עצומה, נאבקים על כל נשימה ונשימה. לא מסוגלים לפתוח פה כדי לאכול.

הצוותים המסורים – עומדים אומללים. מתרוצצים בין המיטות, בקושי מצליחים להתמודד עם העומס הבלתי אפשרי. ידם קצרה מהושיע. אנחנו, המתנדבים החרדים, מנסים לסייע ככל האפשר, אך עדיין המצב קשה מאוד. ממש לא שפעת עם יחסי ציבור.

חשוב לי להקדים זאת לפני כל דיון מהותי. בימים אלו מתנהל ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת החילוניים שיח קשה מאוד כלפי הציבור החרדי שעלול לעלות לנו ביוקר רב בהמשך.

אבל לפני הכל אני מתחנן בפניכם, כמי שהיה ונמצא שם, תעשו הכל, כל השתדלות שאתם יכולים, כדי שלא להגיע למצב של חולי. נכון שיש רבים שעוברים את זה בקלות, אבל בהרבה מקרים אחרים מדובר בסכנת נפשות כפשוטו.

וכאן אני מבקש לדון בנושא חשוב לא פחות. נושא שבעיני רבים בציבור החרדי יש בו פיקוח נפש לא פחות מווירוס. כמי שזכה לשרת כמנהל בתלמוד תורה שבו מנשב הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, אני עושה בימים אלו הכל כולל הכל, כדי להגביר את הבל פיהם גם בימים אלו.

כמו כל חבריי ועמיתיי מנהלי הת"תים, חשוב לי להבהיר ולהצהיר: שלא נתפשר ולא נערער מול הוראתם המפורשת של גדולי ישראל, ובראשם הוראתו של מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א שציווה לפתוח את הת"תים ולא לבטל חס ושלום את לימוד תשב"ר.

נעשה זאת בגאון ולא בהיחבא. וכל הנוטל עצה מהזקנים אינו נכשל. ודאי שלא מי שמציית לרב הדומה למלאך, שר התורה שכבר לפני 30 שנה, במלחמת המפרץ, הבטיח שלא יהיה נזק ליושבי בני ברק. צדיק שמופתים וניסים גלויים הם דבר שבשגרה אצלו.

גם בלי להתעמק ולהבין את הוראתו, היינו נשמעים ומצייתים. אך במקרה שלפנינו, אפשר גם לתת טעם והסבר. ובעיקר לשים סייג חשוב, כי בדיני נפשות עסקינן.

מהרגע הראשון פעלנו, אנחנו ועסקנים, מול הרשויות וגורמי הרווחה הרשמיים. ניסינו להביא מתווה מוסכם שישלב את שני האינטרסים, שמירת הבריאות מחד והשמעת קול תשב"ר מאידך.

הגענו בשמם של 55 אלף תלמידים (כ"י) הלומדים ב-208 ת"תים ליטאיים בארץ. ניסינו הכל, אבל אז נתקלנו בסחבת בירוקרטית ופוליטית, שלא אפשרה לקיים את הדברים בהסדר.

משכך, לא נותרה לנו ברירה אלא לפעול כפי שהורונו. ואני מעיד בזאת מכלי ראשון: באוזניי שמעתי ממרן הגר"ח שליט"א: ש"יש לפתוח את התתי"ם. כי תתי"ם סגורים יותר מסוכן מקרונה", אך גם הוראה נוספת וחשובה לא פחות שמעתי: "אין לחייב מלמדים בקבוצת סיכון לבוא לחיידר, אבל שיֵדעו ששלוחי מצווה אינם ניזוקים ואין להם לחשוש".
ללמוד חייבים, אך גם לשמור על הבריאות חייבים.

כששאלתי את מרן: האם להפסיק לחייב תלמידים לעטות מסכה על האף ועל הפה, כל היום, כולל בשיעורים? כי הקושי בזה עלול להוריד מאיכות הלימוד, השיב שר התורה: "זו ההשתדלות שלנו".

לא אנרכיה או זלזול יש כאן. אלא חשש גדול לעתיד העולם שאין בו הבל פה של תשב"ר.

לסיום, הרשו לי לשאול מהרהורי ליבי: לו היינו מקפידים על מסכות; לו היינו מקפידים שלא לקיים התקהלויות מיותרות; לו היינו מקיימים חתונות תוך הקפדה; לו היינו מתפללים כמה שאפשר במרחבים הפתוחים כפי שהורי גדולי ישראל שליט"א – האם לא היינו מקבלים יותר בקלות את יבנה וחכמיה? את המשך פעילות מוסדות התורה?!

אם לא הייתה אפשרות לצלם חרדי ברחוב ללא מסכה, האם זו לא הייתה השתדלות ראויה שיכולה למנוע שנאה נוראה כלפינו שכולנו עלולים לשלם עליה מחיר כבד?
ועדיין לא מאוחר.

בידינו הדבר, לקדש שם שמים, להגביר את קול התורה וגם להישמר מאוד לנפשותינו.

התפרסם ביתד נאמן ביום ששי, שהשבוע מתחיל סקר סרולוגי גדול בו יבדקו מחלימי הקורונה, עובדי מערכת הבריאות, וכל מי שיצא שלילי כשאחד מבני משפחתו היה חיובי לקורונה.

למי יש פרטים בענין?

יומני קורונה;
6 ימים בחזית המאבק במגפה
החום, הזיעה, הנשימות הכבדות, הדממה, העייפות, הפחד, הדמעות, הסיפוק והאובדן. בעדות נדירה ועוצמתית, רופאה במחלקת קורונה פותחת צוהר אל מציאות מקבילה - כזאת שבה המוות מחכה מעבר לפינה, וכל יום מספק אתגרים בלתי אפשריים חדשים.

היום הראשון שלי במחלקת הקורונה. מבקשים הפעם רופאים ותיקים יותר, כאלה שיודעים להתמודד עם חולים מורכבים, שיש להם ניסיון עם מונשמים. אני מתנדבת לסבב הנוכחי ומבינה שהמצב במחלקה קשה. אחרי קורס מזורז בהתמגנות, אני נכנסת לראשונה פנימה. המחלקה נראית כמו סצנה מתוך סרט אימה, דמויות בכחול שאי אפשר לראות את עיניהן מסתובבות בדממה, לא מזהים אף אחד.

במחלקה יש רק שני סוגי רעשים, מכשירי החמצן שעובדים בעוצמה מלאה והמוניטורים המצפצפים מהחדרים. בחדרים שוכבים החולים בדממה, נאבקים על כל נשימה, רובם שוכבים על הבטן לחמצון מרבי. אני חושבת פעמיים לפני כל בדיקה, אפילו להושיב אותם כדי להאזין לריאות הופכת להיות פרוצדורה מסוכנת. לפעמים אני רק עומדת ומסתכלת, מנסה לזהות את דפוסי הנשימה המסוכנת, זו שברור לי מה מגיע בסופה. המחלקה מרושתת במצלמות, וקריאות כריזה מגיעות מהחדרים, מריצות את אנשי הצוות בכל רגע מחדר לחדר בגלל עוד חולה עם ירידה ברמת החמצן בדם. בתוך החדרים של החולים הצעירים הטלפונים לא מפסיקים לצלצל. "אהובי על הקו, רועי שלי...", לרגע זה נותן הצצה לחיים שמאחורי מכונת ההנשמה והמוניטור. האהובים שמחכים להם בבית צמאים לכל פיסת מידע, אבל הם תשושים מדי בכדי לענות לטלפון, נאבקים על כל נשימה.
אחרי ארבע שעות יצאתי החוצה רטובה מכף רגל ועד ראש, גרון ניחר וסחרחורת מחוסר חמצן ממושך. אני מורידה את המסכה ולוקחת נשימה עמוקה של אוויר קר וצלול. מה שכל חולה במחלקה חולם לעשות, פעולה כל כך פשוטה, פשוט להצליח לנשום.

היום השני במחלקה.
אתמול פגשתי את נ', גבר בן 70 עם עיניים ירוקות וחיוך ממזרי. התורן מוסר לי שהוא משתפר ואפילו הצליחו קצת להנמיך לו את ריכוז החמצן. הוא חיוני ומחייך, ואני מבטיחה לחזור לראות אם אפשר להשאיר אותו באותו ריכוז עוד שעה. פתאום בכריזה מבקשים להיכנס לחדר 5. הוא יושב שם, מזיע, חיוור ומתנשם. אני מעלה את ריכוז החמצן ומוסיפה לו מסיכה נוספת,
הסטורציה עולה ל-90, ושנינו נרגעים. "הלחצתי אותך?", הוא שואל בחיוך עייף. "אתה תצטרך יותר מזה כדי להלחיץ אותי", אני עונה לו.
אני תורנית הלילה ובגלל חוסר היציבות המטורף של החולים אני לא מפסיקה להסתובב במחלקה, לראות שכולם מחוברים לחמצן, שאף אחד לא הוריד מסכה, אפילו לא לשנייה.
6 בבוקר, סיימתי 23 שעות תורנות. באה להגיד שלום, לראות שהכול בסדר, אבל נ' לא נראה טוב. הוא שוכב על הבטן עם סטורציות שלא עולות על 88. שנינו יודעים בדיוק מה זה אומר, הוא אומר לי שהוא ידע שהוא לא יצא מפה ומבקש שלא אלך ושאשאר לידו. אני מתיישבת ומניחה לו יד על הגב, מלטפת וממלמלת שאני כאן איתו.
פתאום נוחתת עליי ההבנה שזה הזמן לדבר עם המשפחה. הוא בקושי מצליח להשלים משפט בין ההתנשמויות הקשות שלו. אני מתקשרת לאשתו, היא מבקשת ממנו להגיד לה כל מה שהוא רצה ולא אמר. הוא נשבר, אומר לה שקשה לו ושהוא עייף. היא אומרת לו שהיא אוהבת אותו והדמעות לא מפסיקות ליפול על המשקף מלא האדים והזיעה.
אני חייבת ללכת הביתה ומשביעה אותו שניפגש מחר, שיירגע ושינסה לנשום כמה שיותר עמוק. אני לוקחת אותו איתי הביתה במחשבות, לשינה הטרופה. אחרי כמה שעות הודיעו לי שהוא הונשם, למחרת בבוקר הוא כבר לא היה במיטה.

זה היום השלישי שלי במחלקה, והערב אמשיך את יום העבודה שלי לתורנות של 26 שעות
בפעם הראשונה. את רוטינת הבוקר אני כבר מכירה - ביקור מסודר, חולים קשים, פרוצדורות ייעוצים, בדיקות וסיכום לקראת הצוהריים. בשעה 15:00 אני מתכוננת לתורנות. המחלקה מתרוקנת מבכירים ומתמחים ואני נשארת לבד, רופאה אחת על 36 חולים.
את התורנות אני מתחילה בקבלה של אישה צעירה בת 43. היא מורה במקצועה וכנראה נדבקה מאחד התלמידים. כבר שלושה ימים שהיא מנסה להישאר בבית, אבל הבוקר התעלפה כשניסתה ללכת בעצמה למקלחת. היא נפלה ונחבלה בראשה, איבדה הכרה למספר שניות והקיאה. היא נחשבת במצב קל, מצליחה לשמור על סטורציה תקינה. היא חיוורת מאוד, בקושי מצליחה לדבר, ומבקשת שאבוא לדבר איתה יותר מאוחר כשתתאושש מעט.
אני יוצאת מהחדר בדיוק כשפ' נכנס למחלקה, קשיש מקסים בן 85 שכבר ארבעה חודשים לא יוצא מהבית, חוץ מביום הכיפורים, שבו היה חייב ללכת לבית הכנסת אבל היה עם כפפות ומסכה. אני ניגשת לתשאל ולבדוק אותו אבל הוא כועס וצועק. איך הוא הגיע לפה? למה לא נותנים לו לחזור הביתה? ואיך הילדים שלו השאירו אותו כאן לבד?
הוא נאבק על כל נשימה, נושם 40 נשימות לדקה וכשאני מחברת אותו לסטורציה היא עומדת על 74%. אני מבינה שצריך לפעול במהירות וקוראת מיד לאחות שלצדי, מבקשת ממנה לחבר אותו להנשמה לא פולשנית ולקחת מהר מדדים. בינתיים מחברת לו מסכת חמצן ומסתכלת באימה על הסטורציה שלא עולה. עוברות כמה דקות והמכשיר מגיע. אני מבקשת לחבר אותו ויוצאת להביא ציוד ללקיחת בדיקות דם והרכבת עירוי.
מכשיר הסטורציה צורח, רמת החמצן בדם לא עולה. כשאני חוזרת לחדר אני רואה שהוא עוד לא מחובר והאחות נאבקת בניסיון לכוון את המכשיר. היא מסתכלת עליי בעניים דומעות וצועקת "אני אחות פגיה, אין לי מושג איך מחברים את זה. תעזרי לי". אני מתעשתת מהר ואנחנו מחברות אותו יחד למכשיר, הסטורציה מתחילה לעלות והצבע חוזר לפנים שלו ושלי. בפעם הבאה שניפגש הוא כבר יקרא לי "בינתי" ויחייך. כמה סיפוק יש בעבודה הזו, ככה בקיצוניות, לצד הייאוש והקושי.
באותה תורנות לא הצלחתי לעצום עין אפילו לדקה. 26 שעות של תורנות ברצף והאדרנלין הוא הדבר היחיד שממשיך להחזיק אותי דרוכה, מבועתת מהאפשרות שמישהו מהם יקרוס ואהיה עייפה או לא מספיק מרוכזת בטיפול או במינון. החולים לא מפסיקים לזרום והם הולכים ונהיים קשים ומורכבים יותר. סיימתי את הלילה בלי לחתום על שום תעודת פטירה, אני מרגישה הקלה משמעותית והעייפות נוחתת עליי בבת אחת. בדיעבד זו תהיה התורנות האחרונה שלא אסיים עם שלוש תעודות פטירה חתומות לפחות.

היום הרביעי במחלקה
קוראים לו י', הוא בן 50 ואבא לשלושה ילדים גדולים.
הוא נדבק בעבודה כמחסנאי וכל החברים שלו חולים. הוא הגיע למחלקה אחרי כמה ימים של חום וקוצר נשימה בבית. כשמצבו החמיר הוא פנה למיון. הוא יושב בכורסה, מחובר לשני מקורות חמצן במינון מקסימלי ורמת החמצן בדם שלו לא עולה על 89%.
אני פוגשת אותו בבוקר, רואה את הנשימה הנוראית הזו כבר מהכניסה לחדר. הוא מודאג ומספר לי שהוא מנסה לשכב על הבטן (זה אמור לשפר סטורציה), אבל המצב לא משתפר. הוא מזיע, לחוץ. אני מנסה להסיח את דעתו, ואנחנו מדברים על האישה והילדים. הוא מראה לי תמונות.
בזמן הזה הסטורציה עולה ל-91%, והוא נרגע. אני שואלת אותו איזו מוזיקה הוא אוהב והוא מספר לי שהוא אוהב מוזיקה הודית. חשבתי שיהיה לו נעים לשמוע את המוזיקה אז הורדתי את "ספוטיפיי" לטלפון שלו והמוזיקה ישר מילאה את החדר. הוא כמובן חייך.
למוחרת אנחנו נפגשים שוב. "הנה הד"ר שלי", הוא קורא, ואני מספרת לו על הטיול שעשיתי בהודו עם הבנות שלי. הוא מבטיח שייסע לשם עם הילדים כשיחלים, שוב הסטורציה נמוכה והוא מתלונן שהפה שלו יבש. אני נזכרת שראיתי פחיות קולה במקרר. כשחזרתי עם הפחית הקרה הוא הצליח להוריד לרגע את מסכת החמצן והתענג על השלוק, שעלה לו ב-5% סטורציה.
הוא נראה ממש מפוחד, מספר לי שכולם בבית מודאגים נורא. אני מבטיחה שאתקשר לאשתו לנסות להרגיע, מרגישה כבר בבטן שזה לא הולך לכיוון טוב. בבוקר אני נכנסת עם חיוך למחלקה. הבאתי לו תמונה שצילמתי של הטאג' מאהל, הוא כבר לא היה בחדר. העבירו אותו בלילה לבית חולים אחר וחיברו אותו ל-ECMO.
אנחנו עוברים על החולים החדשים שהתקבלו בלילה, התורנית נראית מותשת. היא מספרת על לילה של קבלה בלתי פוסקת של מטופלים. ב-2 בלילה הגיע למחלקה גבר בן 60 במצב קשה, שהתקשה מאוד לנשום ולא הצליח לדבר. היא נלחמה במשך דקות ארוכות בהבנה שהוא יזדקק להנשמה. בראשה הדהד המשפט שנאמר אתמול בישיבת הצוות: "הניסיון מלמד שלא הצלחנו להציל אף חולה מעל גיל 60 שהזדקק להנשמה, כולם מתו במוקדם או במאוחר". היא לא רצתה שהוא ייכנס לסטטיסטיקה, אבל מהר מאוד הבינה שזה קרב אבוד - ונאלצה להנשים אותו. היא מבקשת ממני בעיניים עייפות לדבר עם הבת שלו, כי היא עוד לא הספיקה לעדכן אותה.

אחרי ההעברה אני מתמגנת ונכנסת. לא מתרגלים לחום ולמחנק. אני מברכת את א' בבוקר טוב, הוא בן 22, כדורגלן. א' הגיע עם קוצר נשימה וחום שלא פוסק כבר שבעה ימים. במחלקה הוא נזקק למכשיר חמצן במינון גבוה והשלים את כל הטיפול התרופתי הניסיוני לחולי קורונה. מצבו לא משתפר, והוא מאוד מתוסכל ובודד.
הוא מודיע לי שהיום הוא משתחרר גם אם יצטרך לשבור את דלתות המחלקה. אני יושבת, מסבירה, משכנעת, אבל כלום לא עוזר. הוא נעול ומרוחק, מתעקש שהוא מרגיש טוב ושאני סתם לא מוכנה לשחרר אותו. אומר שהוא יביא חמצן הביתה, שההורים יטפלו בו, ושהוא בכלל כדורגלן ולא איש חולה מאוד.
הקורונה לימדה אותי להיות יצירתית, אז אני עושה איתו עסקה: ננתק אותו מחמצן ונצא לטיול עד לסוף המחלקה ובחזרה. אם כשיחזור הסטורציה שלו תהיה נמוכה משלי, הוא נשאר. העיניים שלו נדלקות בתקווה. "יאללה תני לי יד", הולכים. הוא קם בגבורה מהמיטה, מחייך ומוריד את מסכת החמצן ואנחנו יוצאים לדרך. הוא מנסה לשמור על פאסון אבל אני כבר רואה את הסימנים. הוא מתחיל להתנשם, אגלי הזיעה מבצבצים על המצח, הכיחלון מתחיל להכתים את השפתיים המחייכות. אבל הוא לא מוותר, נחוש להוכיח לי שהוא בריא והולך הביתה.
אנחנו מצליחים לחזור למיטה, הוא מבקש קודם לראות את הסטורציה שלי, אני מחברת לאצבע ומראה לו - 98%. הוא נראה ממש לא טוב ואני כבר מנחשת את המספר על הצג, ולכן מחברת לו את המכשיר. הצג מאדים ומצפצף בטירוף - 68%!! כדורגלן בריא בן 22 אחרי הליכה של 15 מטרים.
הוא נשבר, מתחבר לחמצן, מנסה להירגע, אבל העיניים שלו דומעות: "תביני, אני פשוט כל כך מתגעגע". אני מחזיקה לו את היד חזק ומבטיחה שיהיה בסדר, למרות שאסור לי וכנראה שאני משקרת, הלב שלי נשבר והעיניים
מתלחלחות. "נתראה מחר", אני אומרת לו, "תהיה כאן באותה שעה, הולכים לטייל".
יום חמישי
אחרי שלוש שעות במיגון מלא, ואחרי שסיימתי להסביר למ' בן ה-60 שהוא לא יכול לקום לשירותים כי הוא זקוק למינונים מקסימליים של חמצן מהקיר לצד המיטה - הצלחתי סוף סוף לצאת להפסקה.
אני מתיישבת מול המצלמות, מעבירה מבט מהיר על החדרים והמוניטורים מעליהם. פתאום אני רואה את מ', כמו בהילוך איטי, מוריד את מסעד המיטה ומניח את רגליו על הרצפה. ברגע אחד ברור לי מה הוא רוצה לעשות. אני קוראת מהר לאחות שתודיע לו לא להוריד את המסיכה ורצה חזרה לחדר המיגון. בחצי אוזן אני שומעת את הקריאות תוך כדי שאני מנסה להתלבש במיגון בחזרה בשיא המהירות.
הזיעה מטפטפת לי על העיניים ואני בקושי מצליחה לשים את הכפפות, זה נראה לי כמו נצח. אני רצה פנימה ופורצת לחדר, רואה את הרגליים שלו על הרצפה ושתי אחיות רוכנות מעליו בחדר השירותים. הוא כחול, נושם בקושי. אנחנו מצליחות להעלות אותו על המיטה אך הוא מאבד נשימה.
אנחנו מתחילות בנוהל החייאה. מחברות למוניטור, פותחות וריד, מנשימות באמבו ועושות עיסויים. אני משחזרת את השיחה שוב ושוב בראש, שואלת את עצמי אם יכולתי להיות יותר ברורה בהוראה שלי לא לקום לשירותים.
המטרונום מתקתק, העיסויים מדויקים והדקות חולפות. אני כבר מבינה שזה הסוף אבל לא מצליחה להביא את עצמי לעצור. במה הוא חטא? שרצה להרגיש בן אדם אחרי שבוע ברצף במיטה?
אחרי 40 דקות של החייאה אנחנו קובעים את מותו, יש לו חמישה ילדים שאצטרך להסתכל להם בעיניים. אני יוצאת לחתום על תעודת הפטירה וכשמגיעה לסעיף של סיבת הפטירה, תוהה אם זה לגיטימי לכתוב
"מת כי רצה להרגיש בן אדם".

התברר לי שביו"כ שהיתי בחברת חולים מאומתים.
אני מאתמול עם תסמינים ואני ומשפחתי בבידוד מלא.
האם יש סיבה ללכת להיבדק?
אני מדגישה שוב אנחנו בבידוד מרצון. רק השאלה האם ללכת בכל זאת לעשות את הבדיקה ולקבל את התשובה 'חיובי'?

מישהו יכול להסביר בשפה פשוטה על ההבדלים בין החיסונים השונים, ואופן פעולתם?