סיפור בהמשכים אוצרות חשך

[נ. גל]

ספוילר: הקדמה

בשם ה' קל עולם.
הסיפור הבא הוא אלגוריה.
על פי התכנון, אם ירצה ה', אורכה יהיה כ7-10 פרקים.
אשמח כמובן לביקורת, גם כדי להשתפר וגם למען הסיפור עצמו.
ההשראה לאלגוריה הינה שיעורי תורה שמסר הרב יוסף יצחק אופן בספר "תורה אור" (אין להסיק מסקנות על המקור מתוך הטקסט).

ישעיה מ"ה ג': "כה אמר ה', נתתי לך אוצרות חשך ומטמוני מסתרים, למען תדע כי אני ה'."

1.
למרגלות הר נישא, נפגשו השניים, סוקרים זה את זו בחששנות.
שחור המוות נדמה כמבקש מחוק את לובן הסלעים, ועיניו ריצדו בין סכינו ובין גווניה של האהבה. זו האחרונה, הייתה נדמית בכל גווני הים, למן אגמי הירוקת ועד מצולות הים הגדול.
"לא ידעתי כי כה רבים גווניך." העיר המוות, אינו פותח בברכה. "מעודי חשבתי כי מראך הוא אך כצבע הרקיע בטהרתו."
"עליך הברכה והשלום." השיבה האהבה, עייפות צובעת את קולה. "זה היה מראי בעת אשר שיחקו בי הנערים, אך מימי הבגרות, נמצאו בי עומקי הים, מצולות הכאב, וגווני הקשת כולם. ההכרת אהבת כעס, בחייך?"
"ובכן..." המהם המוות אל תוכו. "בחיי לא הכרתי דבר, אך אהבת זעם פגשתי אצל כמה מן המבקשים מות. אוהבים הם את המוות, יען כי מאפשר הוא להם לשנוא את החיים."
חייכה האהבה. "כך היא. הלא תודה כי אהבה שכזו איננה יכולה להיות כרקיע בטהרתו?"
"מודה אני." הרכין המוות את ראשו. "אני, צבע אחד לי. וגווני נשרכים רק אחר צילי. בתוכי אין מקום להם. לאף אחד מהם."
"ולשחור, יש בך מקום?"
הושיט המוות את ידו, ותיכף הרגישה האהבה כי לא יד היא זו, אלא מקסם שווא, חסר כל ממשות. "לא..." מלמלה. "אין בך כל צבע. אין בך מאום."
"אמת." אישר המוות. "מאום אין בי, וזה כל כוחי."
שמטה האהבה את ידה, מותירה את המוות לריקנותו. "אנה תלך?" שאלה.
"מבקש אני לעלות אל ההר." השיב המוות. "במרומיו, כך גילו לי, שוכנת התכלית. מבקש אני לשואלה מה תכלית יש בי, ריקא שכמותי."
"דבר אחד יש בך." צחקה האהבה. "דובר אתה אמת."
שפתי המוות התעקלו מעט, כמחוות שחוק. "לא כך אומר בוראנו. הן גילה הוא כי הרע הוא המוות, והרע - הוא השקר."
הרכינה האהבה את ראשה, שותקת.
"מה תבקשי?" הרגיש המוות ברצונה.
"אם נא מצאתי חן בעיניך, וטובה אני בעיניך לילך עימדי, אבקשך כי תתנני לעלות עימך אל התכלית." לחשה, קולה כמעט אינו נשמע.
הביט בה המוות, הביט בסלעים, ושוב הביט אל מקום התכלית. "יהי כדבריך."

 

[שלחן עורך]

וואו.
קשה אמנם לקריאה, צריך להעמיק חקור להבנת כל תיבה... אבל מרתק!
לבקשתך ביקורת (ובפרט כהכרת הטוב לביקורת הרבה והמצויינת שאני ואחרים מקבלים ממך)...
א. לעניות דעתי, מרכאות בסיום משפט, מגיעים לפני הנקודה, ולא לאחריה. רק בסימן שאלה מקובל לסמן קודם את הסימן ולאחריו את המרכאות.
לפני מילת ביניים בתוך משפט, כגון:

"מבקש אני לעלות אל ההר." השיב המוות.

מתאים פסיק ולא נקודה, יען הוא המשך של אותו המשפט, ולא משפט חדש.
עצם העלילה מרתקת ועמוקה, עצובה ופילוסופית. תכלית האהבה ותכלית המוות... מצפים להמשך!

 

[נ. גל]

וואו.
קשה אמנם לקריאה, צריך להעמיק חקור להבנת כל תיבה... אבל מרתק!
עצם העלילה מרתקת ועמוקה, עצובה ופילוסופית. תכלית האהבה ותכלית המוות... מצפים להמשך!

תודה רבה!
בעז"ה פרק בשבוע.

לעניות דעתי, מרכאות בסיום משפט, מגיעים לפני הנקודה, ולא לאחריה. רק בסימן שאלה מקובל לסמן קודם את הסימן ולאחריו את המרכאות.

בעבר התווכחתי על כך כמה פעמים, וטענו באוזניי ששתי הצורות תקינות, בתנאי שלא מזגזגים.
יש פה מומחה שיפסוק?

לפני מילת ביניים בתוך משפט, כגון:
מתאים פסיק ולא נקודה, יען הוא המשך של אותו המשפט, ולא משפט חדש.

תודה.

 

[דיונון]

ספוילר: הקדמה

בשם ה' קל עולם.
הסיפור הבא הוא אלגוריה.
על פי התכנון, אם ירצה ה', אורכה יהיה כ7-10 פרקים.
אשמח כמובן לביקורת, גם כדי להשתפר וגם למען הסיפור עצמו.
ההשראה לאלגוריה הינה שיעורי תורה שמסר הרב יוסף יצחק אופן בספר "תורה אור" (אין להסיק מסקנות על המקור מתוך הטקסט).

ישעיה מ"ה ג': "כה אמר ה', נתתי לך אוצרות חשך ומטמוני מסתרים, למען תדע כי אני ה'."

1.
למרגלות הר נישא, נפגשו השניים, סוקרים זה את זו בחששנות.
שחור המוות נדמה כמבקש מחוק את לובן הסלעים, ועיניו ריצדו בין סכינו ובין גווניה של האהבה. זו האחרונה, הייתה נדמית בכל גווני הים, למן אגמי הירוקת ועד מצולות הים הגדול.
"לא ידעתי כי כה רבים גווניך." העיר המוות, אינו פותח בברכה. "מעודי חשבתי כי מראך הוא אך כצבע הרקיע בטהרתו."
"עליך הברכה והשלום." השיבה האהבה, עייפות צובעת את קולה. "זה היה מראי בעת אשר שיחקו בי הנערים, אך מימי הבגרות, נמצאו בי עומקי הים, מצולות הכאב, וגווני הקשת כולם. ההכרת אהבת כעס, בחייך?"
"ובכן..." המהם המוות אל תוכו. "בחיי לא הכרתי דבר, אך אהבת זעם פגשתי אצל כמה מן המבקשים מות. אוהבים הם את המוות, יען כי מאפשר הוא להם לשנוא את החיים."
חייכה האהבה. "כך היא. הלא תודה כי אהבה שכזו איננה יכולה להיות כרקיע בטהרתו?"
"מודה אני." הרכין המוות את ראשו. "אני, צבע אחד לי. וגווני נשרכים רק אחר צילי. בתוכי אין מקום להם. לאף אחד מהם."
"ולשחור, יש בך מקום?"
הושיט המוות את ידו, ותיכף הרגישה האהבה כי לא יד היא זו, אלא מקסם שווא, חסר כל ממשות. "לא..." מלמלה. "אין בך כל צבע. אין בך מאום."
"אמת." אישר המוות. "מאום אין בי, וזה כל כוחי."
שמטה האהבה את ידה, מותירה את המוות לריקנותו. "אנה תלך?" שאלה.
"מבקש אני לעלות אל ההר." השיב המוות. "במרומיו, כך גילו לי, שוכנת התכלית. מבקש אני לשואלה מה תכלית יש בי, ריקא שכמותי."
"דבר אחד יש בך." צחקה האהבה. "דובר אתה אמת."
שפתי המוות התעקלו מעט, כמחוות שחוק. "לא כך אומר בוראנו. הן גילה הוא כי הרע הוא המוות, והרע - הוא השקר."
הרכינה האהבה את ראשה, שותקת.
"מה תבקשי?" הרגיש המוות ברצונה.
"אם נא מצאתי חן בעיניך, וטובה אני בעיניך לילך עימדי, אבקשך כי תתנני לעלות עימך אל התכלית." לחשה, קולה כמעט אינו נשמע.
הביט בה המוות, הביט בסלעים, ושוב הביט אל מקום התכלית. "יהי כדבריך."

מיוחד!
אישית נהניתי מאד מהז'אנר החדש שהובא כאן.
אך כמדומני שסוג כזה של ספורת פחות מוכר לבני זמנינו, ומשכך קצת מרתיע. ולכן טוב שצוין אורך הסדרה הקצר יחסית מראש, 'להציל את הלחוצים'... -

על פי התכנון, אם ירצה ה', אורכה יהיה כ7-10 פרקים.

באשר לכתיבה עצמה, יש לי הערה קטנה שנתונה לפרשנות -

"לא ידעתי כי כה רבים גווניך." העיר המוות, אינו פותח בברכה. "מעודי חשבתי כי מראך הוא אך כצבע הרקיע בטהרתו."
"עליך הברכה והשלום." השיבה האהבה, עייפות צובעת את קולה. "זה היה מראי בעת אשר שיחקו בי הנערים, אך מימי הבגרות, נמצאו בי עומקי הים, מצולות הכאב, וגווני הקשת כולם. ההכרת אהבת כעס, בחייך?"
"ובכן..." המהם המוות אל תוכו. "בחיי לא הכרתי דבר, אך אהבת זעם פגשתי אצל כמה מן המבקשים מות. אוהבים הם את המוות, יען כי מאפשר הוא להם לשנוא את החיים."
חייכה האהבה. "כך היא. הלא תודה כי אהבה שכזו איננה יכולה להיות כרקיע בטהרתו?"
"מודה אני." הרכין המוות את ראשו. "אני, צבע אחד לי. וגווני נשרכים רק אחר צילי. בתוכי אין מקום להם. לאף אחד מהם."
"ולשחור, יש בך מקום?"
הושיט המוות את ידו, ותיכף הרגישה האהבה כי לא יד היא זו, אלא מקסם שווא, חסר כל ממשות. "לא..." מלמלה. "אין בך כל צבע. אין בך מאום."
"אמת." אישר המוות. "מאום אין בי, וזה כל כוחי."
שמטה האהבה את ידה, מותירה את המוות לריקנותו. "אנה תלך?" שאלה.
"מבקש אני לעלות אל ההר." השיב המוות. "במרומיו, כך גילו לי, שוכנת התכלית. מבקש אני לשואלה מה תכלית יש בי, ריקא שכמותי."
"דבר אחד יש בך." צחקה האהבה. "דובר אתה אמת."
שפתי המוות התעקלו מעט, כמחוות שחוק. "לא כך אומר בוראנו. הן גילה הוא כי הרע הוא המוות, והרע - הוא השקר."
הרכינה האהבה את ראשה, שותקת.
"מה תבקשי?" הרגיש המוות ברצונה.
"אם נא מצאתי חן בעיניך, וטובה אני בעיניך לילך עימדי, אבקשך כי תתנני לעלות עימך אל התכלית." לחשה, קולה כמעט אינו נשמע.
הביט בה המוות, הביט בסלעים, ושוב הביט אל מקום התכלית. "יהי כדבריך."


בכל המשפטים בדו-שיח למעט שניים (ירוק) תויג הדובר בשמו.
בסיפור רגיל זה עצם בגרון.
דווקא כאן זה מתחבר להילה האלגורית של הסיפור.
ואולי זה נובע רק כי הסיפור מסופר מנקודת מבט חיצונית - לא של המוות ולא של האהבה?
בכולופן, גם אם זה מכוון, לדעתי כדאי להפחית קצת בזה כדי לאוורר את הקריאה.
מצפה להמשך.
בהצלחה!

 

[שלחן עורך]

יש פה מומחה שיפסוק?

על פי המבואר כאן יש מקרים לכאן ולכאן, ויש שתי שיטות בעניין.
לפי מראה עיני השיטה השניה היא המקובלת יותר, אבל אשמח לדעות בעלי המקצוע בזה.
אולי תפתחי נושא חדש בעניין זה?

 

[פירי]

יפה מאד!
מרתק לראות את המקור וההשראה.

 

[המלמד מבני ברק]

מזכיר לי את הסגנון של לישרים תהילה של הרמח"ל...
באופן אישי אני אוהב אלגוריות נסתרות, שצריכים להבין את המסר המרומז, אבל נעקוב ונראה

 

[Talya kadosh]

מזכיר לי את הסגנון של לישרים תהילה של הרמח"ל...
באופן אישי אני אוהב אלגוריות נסתרות, שצריכים להבין את המסר המרומז, אבל נעקוב ונראה

בול. גם לי זה הזכיר את לישרים תהילה וישירות זה קיבל אצלי לייק גדול.
מאוד אוהבת את סגנון הכתיבה הזה. הוא טהור כזה, בראשתי.
אישית, מחכה מאוד להמשך.

 

[נ. גל]

מצפה להמשך.
בהצלחה!

מזכיר לי את הסגנון של לישרים תהילה של הרמח"ל...
באופן אישי אני אוהב אלגוריות נסתרות, שצריכים להבין את המסר המרומז, אבל נעקוב ונראה

בול. גם לי זה הזכיר את לישרים תהילה וישירות זה קיבל אצלי לייק גדול.
מאוד אוהבת את סגנון הכתיבה הזה. הוא טהור כזה, בראשתי.
אישית, מחכה מאוד להמשך.

תודה רבה!

בכל המשפטים בדו-שיח למעט שניים (ירוק) תויג הדובר בשמו.
בסיפור רגיל זה עצם בגרון.
דווקא כאן זה מתחבר להילה האלגורית של הסיפור.
ואולי זה נובע רק כי הסיפור מסופר מנקודת מבט חיצונית - לא של המוות ולא של האהבה?
בכולופן, גם אם זה מכוון, לדעתי כדאי להפחית קצת בזה כדי לאוורר את הקריאה.

תודה על ההערה, קיבלתי אותה.

על פי המבואר כאן יש מקרים לכאן ולכאן, ויש שתי שיטות בעניין.
לפי מראה עיני השיטה השניה היא המקובלת יותר, אבל אשמח לדעות בעלי המקצוע בזה.

תודה על הקישור. השיטה הזו פשוטה יותר עבורי, ולכן נראה לי שאמשיך להשתמש בה.
רב-גוניות היא דבר נהדר בעיניי, גם בפיסוק.

 

[נועה לבין (Tamar)]

יש פה מומחה שיפסוק?

כן!
טוב לא באמת... שתי הצורות תקניות, זה בעיקר עניין של סגנון. כשכתבתי עם נקודה בחוץ הייתה עורכת שהעירה לי, וכששאלה את המנהל (סופר גדול בעצמו) שלה הוא אמר שזה בחירה אישית

 

[נ. גל]

בשם ה' קל עולם.

2.
לו היה איש יכול לראות את האהבה והמוות המטפסים, לבטח היה נפשו מפרכסת לצאת. בני תמותה אינם יודעים לרוב את סודות נפשם, ואינם מסוגלים להבין כיצד ישכנו האהבה והמוות יחדיו. את דברי החכם באדם, כי "עזה כמוות אהבה" - לא יזכרו, או יבקשו פירושים כיצד ישכנו שניהם בפסוק אחד. לא כל שכן - בסמיכות שאין לה מפריד.
אך במעלה הר התכלית, נתפשטו הבאים מן השגות האנוש. לא האהבה נדמתה כסם חיים, ולא המוות כגולל להם.
עת נתקלה האהבה בחומת סלע בצורה, סדקה המוות בציפורניו, ובשעה שביקשו לישב לפוש - מצאה האהבה מערת מסתור. בכנפיה שטפה את הפסולת אל הרוח, הציעה להם את השקט להתערסל בו, והציתה חלום קטן, להאיר את הלילה.
"תוהה אני ומבקש לידע, היאך תקחי כל חורבה, ומגדלי שן יצאו תחת ידייך." חייך המוות ממיטתו.
אנחה עמוקה נתפרצה מבין כתלי ליבה של האהבה. "הלוואי וידעתי זאת." עיניה הצלולות הביטו אל האש, רכות כתמיד. "זהו סודה של האהבה, ומן הברואים לא יוכל אחד ליודעו, עד יתגלה האדון במעונו."
"כך..." כאשר הרהר, העמיקה חשכותו ונדמתה כתהום שאין בה מים.
האהבה הנהנה. "כך."
"ועל כן תבקשי את התכלית אליך?"
"אכן." רגע נשתתקה, ואחר פרצה את סגור פיה. "הבט נא, בין גווניי ובין עומקיי - אין בין הנבראים אחד שנעזב כמספר אשר עזבוני בני האדם. עוד במיומם הראשון עלי עדן, פנו אל תאוות הרגע, ושכחו את אהבת הנצח. אף עת אשר מחל להם הבורא הגדול - לא שבו לאהבתו כתמיד. מיני אז, היו מעטים שאחזו בי, ולא נטשוני אל החלומות ומדבריותיהם. ויש מבני האדם אשר ינטשוני פעמים רבות, עד שיחדלו מספור פעמיי."
"חסד עשה עימי הבורא..." מלמל המוות. "טרם נולד האדם שעבר תחת ידי יתר על פעמיים. על כך תקוותי, כי כאשר יעבור אדם תחתיי, אדע כי תמו חייו, ואין עליי עוד טרוניה הימנו. ואת - -" חללה של מערה הפך צר מהכיל, והמוות חתכו בתנועה מהירה. "עת אשר תבואי אל האדם, תדעי כי מעתה ועד שאקחנו אני - שוב ישוב אלייך, ישנאך ויתדבק בך כמו היית לחם חוקו."
"ועליי," לחשה האהבה. "אין איש אשר יביט, יאמצני אל ליבו ויאמר - הנה, זו מנוחתך אשר איווית לה."

 

[נועה לבין (Tamar)]

פרק יפיפה. כתוב טוב, אהבתי את הדמויות שאופיין התחדד יותר.
אם לרדת קצת עמוק לעריכה, אני תוהה במה קידם הפרק (המושלם) הזה את העלילה. בפרק הקודם הדמיות התחילו לעלות לתכלית, ופה הן עולות. בעצם, ידעתי שזה ייקרה, אז יכולתי לדלג על הפרק.
אולי זו הטעות הכי נפוצה בכתיבה. אומרת אותה רק לך, כי אפשר להעיר רק למי שטוב מדי...
מליון בהצלחה, מחכה להמשך!

 

[נ. גל]

פרק יפיפה. כתוב טוב, אהבתי את הדמויות שאופיין התחדד יותר.

תודה!

אם לרדת קצת עמוק לעריכה, אני תוהה במה קידם הפרק (המושלם) הזה את העלילה. בפרק הקודם הדמיות התחילו לעלות לתכלית, ופה הן עולות. בעצם, ידעתי שזה ייקרה, אז יכולתי לדלג על הפרק.
אולי זו הטעות הכי נפוצה בכתיבה. אומרת אותה רק לך, כי אפשר להעיר רק למי שטוב מדי...

הערה מעניינת, כי אני בכלל לא תכננתי ליצור פה סיפור עלילתי, אלא אלגוריה פשוטה לרגשות עמוקים.

 

[נועה לבין (Tamar)]

הערה מעניינת, כי אני בכלל לא תכננתי ליצור פה סיפור עלילתי, אלא אלגוריה פשוטה לרגשות עמוקים.

בהחלט הגיוני, אבל עדיין צריכה להיות התקדמות שתשפיע על המשך העלילה. הפרק מרתק, אן מה לומר. העברת את הרגשות העמוקים מעולה.
אבל כדי שאני לא רק ארפרף על הסיפור ואדלג לפרק 4 בלי 3, ברמת העלילה צריכה להיות התקדמות משמעותית. (עלילה מחשבתית היא גם אפשרית. ואם יש כזו - תני לי מסקנה חדשה שתכריע את ההמשך).

 

[נ. גל]

בהחלט הגיוני, אבל עדיין צריכה להיות התקדמות שתשפיע על המשך העלילה. הפרק מרתק, אן מה לומר. העברת את הרגשות העמוקים מעולה.
אבל כדי שאני לא רק ארפרף על הסיפור ואדלג לפרק 4 בלי 3, ברמת העלילה צריכה להיות התקדמות משמעותית. (עלילה מחשבתית היא גם אפשרית. ואם יש כזו - תני לי מסקנה חדשה שתכריע את ההמשך).

אוקי, תודה על הדיוק. חושבת שבמהלך הכללי של הסיפור הפרק בהחלט עונה על ההגדרה, אבל אוכל לדעת בוודאות רק כשהסיפור כולו יהיה כתוב.

 

[מוריופ]

מקסים, נוגע ללב, אמיתות פשוטות וחכמת חיים - באווירה שמלאה ערפל קסום ומסתורי
נקודה למחשבה, אולי אפשר היה לקרוא ל'מוות' ו'אהבה' בלי ה' הידיעה, להפוך אותם לישויות (כמו ב'לישרים תהילה'...)?

 

[נ. גל]

מקסים, נוגע ללב, אמיתות פשוטות וחכמת חיים - באווירה שמלאה ערפל קסום ומסתורי

תודה!

נקודה למחשבה, אולי אפשר היה לקרוא ל'מוות' ו'אהבה' בלי ה' הידיעה, להפוך אותם לישויות (כמו ב'לישרים תהילה'...)?

רעיון מעניין.
הוא בעצם הופך את הסיפור ליותר חי וסיפורי, ופחות משלי ומנותק.
נחשוב על זה.

 

[נ. גל]

בשם ה' קל עולם.

3.
על צלע ההר עמד המוות, והשקיף אל מסגרת העבים אשר נתקשרו סביב. את הסדקים אשר היו בינותם - כיסו פיסות נשיאים אשר שטו תחתם.
"אנה תביט?" האהבה לא מצאה כל עניין בצפייה אל השיממון האפרורי.
"אלו ענני הרוח." השיב לה המוות, בלא להסיט א מבטו. "הם השומרים את הרוח ביצורי עולם הגשם."
האהבה הביטה בהם, מופתעת. "כך?"
המוות לא השיבה, כי אם הושיט את ימינו אליה, ואת שמאלה אל הענן.
זרם עמוק הדהד באהבה מן הדקים שבעבים אלו. זרם מפכה, ממלא חיים.
"הביטי עלייך." חייך המוות. "עינייך כמו הפכו יונים, ונשמתך מבקשת לפרוח."
"כך..." הרהרה האהבה. "כך חשים בני האדם עת יפגשו בך?"
"הן." המוות שחרר את ידו, מזמין את האהבה לגשת בעצמה אל קצה ההר. "אך הם יזכו לחוש זאת רק לרגע אחד, ולאחר מכן, יעברו כבר מן העולם ההוא אל העולם הזה."
נתיישבה האהבה לצד המוות והביטה אל נשיאי הרוח. אלו, נותרו אפרוריים, וכל חיות לא ניכרה בהם. בקושי שייטו להם אנה ואנה. אך הנה נגעה האהבה בקצותם, והם ביקשו ללפותה. חשים בעוצמתה, ומבקשים לקחתה אל בני האדם. מעניקים לה את זרם החיים, את שכרון התנועה, וכמעט קט שירדה האהבה מן ההר וביקשה לרקד עליהם.
הבזק מהיר, מעוקל, ניצת סביבה. סכינו של המוות הייתה זו, מסבבת אותה ומתלפפת על צווארה. "לא ביקשת לעלות אל התכלית?" קולו של המוות, בוטח ועמוק, ניתקה מכבלי החיים.
"אמת." היא הושיטה את ידה, נאחזת בסכינו ועולה אל ההר.
המוות חייך, מותיר את חרבו על צוואר האהבה, לבלי השיבה אל נדנה.
"מעודי לא חשבתי כי אצטרך להעזר ב...זו." הביטה האהבה בתיעוב אל הסכין, וגוונה הפך קטיפה כהה. "התוכל קחתה ממני, אדוני?"
"אוכל." השיב המוות, אינו מושיט עדיין את ידו. "אך, אמרי נא - מה טוב בה, בחרבי?"
וכמו נגעו מילותיו בלהב, נתהדק כטבעת על גרונה. "עוד שלושים ושבעה חלקים." הודיע ביובש. "הלהב הזה אינו מן המתמהמהים."
"אך..." השתנקה האהבה. "האהבה איננה בת מוות!"
המוות התעלם, צופה בה בשקט.
והשקט, הוא אשר הרעיד את ליבה יותר מכל.

 

[שלחן עורך]

צ-מ-ר-מ-ו-ר-ת

סוף כואב ובלתי צפוי.

האם לא עזה היא כמוות האהבה?! האם לא יכלה לה בשעתה הקשה?!

כנראה היתה זו אהבה התלויה בדבר. בדבר אשר לא אמת מולחטת וזכה היא.

רק מספר הערות:

בלא להסיט את מבטו

סכינו של המוות הייתה זו, מסבבת אותה ומתלפפת על צווארה.

היאך מלפפת היא הסכין?! אף ללפף קשה לחפץ חד שכמותו. סכינה של המוות היה זה, מסבב ומלפף...

 

[נ. גל]

צ-מ-ר-מ-ו-ר-ת

סוף כואב ובלתי צפוי.

האם לא עזה היא כמוות האהבה?! האם לא יכלה לה בשעתה הקשה?!

כנראה היתה זו אהבה התלויה בדבר. בדבר אשר לא אמת מולחטת וזכה היא.

תודה!
אכן, רבים הם גווני האהבה.

היאך מלפפת היא הסכין?! אף ללפף קשה לחפץ חד שכמותו. סכינה של המוות היה זה, מסבב ומלפף...

סכין היא מן המילים אשר בלשון הקודש משמשות בזכר ובנקבה.
וסכינה של המוות - טבעה כטבע המוות. עת תקשה כסלע, ועת תתלפף כנחש חנק.