סיפור בהמשכים אוצרות חשך

[ביזנסטורי - אילה]

פשוט מעולה.
אהמ...
מוזר קצת לומר מעולה על מוצר שהוא פשוט.. אהמ... מעולה...
צמרמורת.

 

[נ. גל]

פשוט מעולה.
אהמ...
מוזר קצת לומר מעולה על מוצר שהוא פשוט.. אהמ... מעולה...
צמרמורת.

תודה רבה!
נותן כח להמשיך.

 

[נ. גל]

בשם ה' קל עולם.
באיחור קל:

4.
דומה היה כי הדממה מתפללת סביב הסכין, ומהדקת אותה יותר מהידוקה היא. האהבה הביטה בחרב המוות ועצמה את עיניה חליפות.
"אוספת היא את החיים אל עצמם." פלטה לבסוף. "הסירנה!"
"ואם טוב הדבר בעינייך - מדוע תבקשי כי אקחנו?" חייך המוות, וקמט קל העיד כי מבקש הוא דבר מה.
אספה האהבה את עשתונותיה, ונתיישבה למולו על גבשושית עפר רכה. "סכינך אוספת כל דבר אל עצמו, אל נקודת התמצית אשר בתוכו פנימה." מילותיה כוונו אל המוות יותר מאשר אל סכינו. "אך עת אשר יאסף האחד אל עצמו, לא יוכל תת דבר לאחרים. יתאחד הוא עם מקורו, ולא יבקש את החיים."
"והחיים, מהם?" ידו של המוות נעה מעט, מרפה את אחיזת החרב, אך מותירה אותה להתעקל בברק משונה.
"החיים... אינני יודעת מה הם, אך תכליתם היא הנתינה."
דממה נשתררה בינותם, והמוות הפך את פניו. יורד בתוכו אל מעמקי המחשבות, מעלה את פניני ההגות.
האהבה הביטה אל המוות, והבינה כי אין בו רצון להשיבה מן עצמה. היא עצמה את עיניה, וביתקה את הסכין בתנועה חדה.
המוות סב על מקומו. "עשית זאת!" הופתע. "דעי כי עד היום הזה, לא היה אחד אשר מצא את העוז לנתקני מעל צווארו."
האהבה חייכה. "קח." הושיטה לו את ניצב חרבו.
"אינך חוששת כי אלפפנה שוב עלייך?" תהה המוות.
"ומה בכך?" חייכה האהבה. "אם תיקח נפשי - הלא בחיק הבורא אני מעודי. מה לי כי אירא מפחד פתאום?"
וידו של המוות, אשר נשלחה לקחת את המאכלת, רכה הייתה. יודעת כי מעתה, אשר ישכב - לא יפחד.

 

[נ. גל]

בשם ה' קל עולם.
@מוריופ, פרק זה והבאים אחריו שונו מהתוכנית המקורית בזכות הערותייך, תודה על כך.

5.
שערי התכלית, מעוטרים הם. ואין עיטור זה כעין עיטורי השערים הידועים, כי אם יתעטר השער על פי הבא אליו.
עת אשר יבוא בו בעל תכלית, יתדמה השער אל זיו תכליתו. אם גדולה היא - יוצאי ציץ ופרח, ויגדל עדיים עדיים. עת אשר יבוא בעל תכלית פתלתלה ורבת נבוכותה - יעקם השער עצמו, ופיתוחי זהבו יסתבכו כשריגי הגפן זה בזה. את זאת ידע שומר התכלית: אין נברא אשר תכלית אין בו, ועל כן, בכל עת אשר יבוא נברא מן הברואים - יסב השער דרכו ויניחנו למצוא את דרכו אל התכלית. מי בדרך אש, ומי בנקיקי הסלע.

עת אשר נתקרבו המוות והאהבה אל שערי התכלית, ויבקשו עבור בהם, עצרם השומר וימנעם מלכת: "עליכם השלום. כיצד הגעתם עד הנה?"
"כן תבוא עלייך ברכת מרום. במעלה ההר היינו עולים, מבקשים את הדרך אל התכלית למען דעת תכליתנו." השיב המוות. "ועתה, אנא נפן?"
השומר הביט בהם, ומבטו חקרן עד אין שיעור. "כך?" שאל. "יחדיו עליתם מן העולם עד הנה?"
"הן." השיבו המוות והאהבה יחדיו.
"מדוע יפלא הדבר מעמך?" שאלה האהבה, קולה פנינים ועיניה ברות כעין הבדולח.
ויחכך השומר במחשבתו, הלוך והפוך בה. "עד היום הזה לא ארע אשר באו שניים יחדיו אל שערי התכלית. אף אלו אשר באו יחדיו, לא עלו בו כי אם מעט מעט, ואת עיקר תורם אחר עצמם - עשו בדד, בהתהלכם בין החיים והסלעים, ואין עוזרם."
ותתמה האהבה: "הלא עת אשר ניסינו עלות יחדיו, כמעט ולא צלחנו את המסע, והא כיצד יצלחוהו ללא עזר בדרכם?"
"אין בידי דעה עמוקה כל כך." השפיל השומר ראשו. "אך את העבר אוכל לגלותך - מעולם לא ארע כדבר הזה."
"משונה הוא העולם." סיכם המוות. "את זאת ידעתי מקדם."
ותשתרר דממה בינותם, ותקיפם כאשר יקיף הים הגדול את הארץ.
עיניה של האהבה, קבועות היו בהביטה אל השער. דומה הייתה כי תראה שם את תקוותה, סודותיה וחלומותיה כולם.
המוות השפיל מבטו אל ניצב חרבו, ויבט בה, כאילו בה ימצא פשר תכליתו.
"ובכן," ויתנער השומר. "אמרו את שמותיכם, ותוכלו עבור אל תכלית. מי מכם יקדים לעבור?"
"עבור אתה ראשונה." נתכנסה האהבה ותלחש. "הלא אתה אשר ביקשת ראשונה עלות הנה, ואנכי אך נילוותי עליך."
ויבט המוות אל האהבה, וירא כי חששה הוא אשר מדבר בה. תיכף ביקש לעבור, אך גם חששו הוא קם וידבר: "לא, כי תעברי את ראשונה. הלא תכליתך לבטח תתקיים בך למישרין, בעוד תכליתי - עקמומית ורבת פנים."
"כך נראית בעיניך התכלית?" תהתה האהבה.
חייך המוות את חיוך לענתו. "הלא כך היא גם בעיניך, ואלמלא צדקתי בדבריי - כבר היית עוברת את השער בלא הכברת מילים."
שומר התכלית הביט בהם, ממתין.

 

[נ. גל]

בשם ה' קל עולם.
אם יש למישהו מה לומר - אשמח לשמוע. הסיפור מפורסם כאן (בין השאר) כדי לקבל ביקורת.

6.
"אך..." האהבה הרימה עיניה, כמבקשת מוצא. "הלא אותה ביקשת כל העת!"
נתיישב המוות על העפר, בשבת האבל על קבר עצמו. "הן, אך כעת רואה אני כי רק בהעדרי תבוא תכליתי, ואת זאת - לא ארצה דעת."
נשתתקה האהבה, ותרא את הפחד מלפף את המוות כסיבי החבל. ויחדרו אניצי הפחד את המוות, וימלאוהו יראה. המוות - קבור קבר את ראשו בין ידיו, ויזעק: "מדוע עליתי עד הנה?! הלא אין בי מאום, ולמה ביקשתי את היותי?"
"אם אין בך מאום," שאלה האהבה חרש, מפינתה. "כיצד זה נבראת?"
ויחדל המוות, ויאזיננה. "אמת דיברת." לחש. "הלא נבראתי."
"קום, בן חיל." קרב השומר קמעא. "עמוד על רגליך ואמור - מה שמך?"
"מוות." ענה המוות, מנער את סיבי הפחד מעט.
"לא." נענע השומר. "מה שמך?"
תמה המוות. "זה שמי אשר ידעתיו."
"הבט פנימה," יעצתו האהבה. "כמדומה לי כי אין תוכך כברך."
מה שמך? שאלו עיניו של השומר.
מה שמך? שאל המוות את עצמו.
מה שמך? שאלו גם הסלעים, השמיים ושיחי הפרא.
מה שמך? שאל אותו הפחד.
"חדול הוא שמי." ענה המוות, ואופל ניבט בתשובתו.
הנהן השומר לעומתו. "ובכן, מה שמך?"
נענע המוות אל ראשו. "האם תכלית יש, בשאלה זו?"
השומר חתם פניו. "לכל ישנה תכלית."
נאנח המוות, ויאסוף עשתונותיו אל תוכו.
מה שמי? שאל המוות את סכינו.
מה שמי? הביט אל האהבה, כמבקש פתרון עצמו.
מה שמי? שאל את אפילתו.
"אובדן." השיב המוות. "כך נדמה לי."
"דמיונך - משטה הוא בך." פסק השומר. "מה שמך?"
הביט שוב המוות אל עצמו, וילט פניו בידיו.
והאהבה נמלאה רחמים כלפיו, ותפרוש כפיה. "אלוקי הרוחות," לחשה. "הושע נא, והושיעה נא."

 

[מוריופ]

אימאלה
את מעזה לנגוע בשאלות הכי נוקבות של החיים!
הצלחת להעביר את עוצמת התהיה.
לגבי הביקורת:
מודה שחלק מהפרקים קראתי בגריסה, בלי להבין כל כך (בטוחה שיש שם המון כוונה, אבל קצת נאבדתי בין הניסוחים המעורפלים יותר)
נהניתי מהשפה ומהאווירה ולא כל כך הבנתי מה קורה
בפרק הזה - הבנתי, התחברתי, ומקווה שגם התשובה לשאלת השומר תהיה עוצמתית ומלאת אמת

 

[נ. גל]

עקב מניעות ועיכובים מכל מיני סוגים, לא הצלחתי להעלות שבוע שעבר והשבוע פרקים.
בעז"ה ביום ראשון יעלה הפרק הבא. (הסיפור כבר קרוב לסיומו, ב"ה.)

 

[נ. גל]

בשם ה' קל עולם.

7.
"אינני יודע." אנחה שיברה חצי גופו של המוות. "אולי תדע אתה את שמי?"
ויאורו עיניו של שומר התכלית. "אמור נא עתה, מי אתה?"
"מדוע תעלוז באי ידיעתי את עצמי?"
"סוד הדיבור - סוד השתיקה הוא. ואין דעת מבלי אבדן העשתונות." סתם השומר את דבריו.
ויאסוף המוות עשתונותיו, ויחשב בהם. ברק מחשבה הבזיק בו, וישקוט. "כמדומה לי, כי קול בי לוחש ששמי הוא - היות."
ותיכף שיצא מילה זו מפיו, נתהפך מראה השער, וידמה להיות כחרבות אש, ולהטיהן יתהפכו הלוך והפוך.
נתחייך השומר, ויעלוז עוד: "עלה, בן חיל. דרכך פתוחה."
נחרד המוות: "וכי דרך היות היא דרך היסורים והתמותה? הן ידעתי כי בסוף הימים יהרוג הבורא את המוות, אך לא שמעתי מעולם כי על המוות להרוג עצמו בידיו."
"לו היה קץ הימים כעת, לא היינו מבקשים תכלית, כי שוכנת הייתה, בארץ." נצטרפה האהבה ותוסף דברים. "מה תבקש, שומר התכלית, בזאת?"
ויאלם שומר התכלית רגע, ויתיישב אל מול פני המוות. "אמור נא, האם מבקש אתה את התכלית בכל מאודך?"
"הן."
"האם מוכן אתה לוותר על חדלונך, אובדניותך, ריקנותך?" שב השומר ושאל.
כאב צרב את המוות כמלקחיים, נדמה היה לו כי הגיע השער עדיו, וחרבות האש מאכלות בו. "הן." השיב בקושי ובלחישה.
"סוד השער." ציין שומר התכלית. "הוא כי נותן הוא רק לנקודת האמת שבכל יצור לעבור דרכו. כל העובר בו, ישיל טינופת שקריו עת יעבור בו. רק כך, יוכלו יצורי הק-ל לבוא אל תכליתם."
"אם אעבור," ביקש המוות דעת. "איוותר להיות רק היות, ולא אהיה עוד מוות?"
שתק השומר, ולא יענהו.
"למענך." המוות נתרומם, ויפן אל בוראו. "הלא ביקשת כי נבוא אל תכליתנו, ולמענך אלך בגיא צלמוות."
ויכסה המוות עיניו, וילך כעיוור באפילה עד אשר נעלם בתוך השער. אז שב בשער אל צורתו, וימתן לאהבה.
"עברי." הציע השומר לה. "הלא ראית כי עבר כבר היות, ותוכלי גם את בוא אל תכליתך."
"אעבור." הסכימה האהבה. "רק, אמור נא, מה שמך?"
ותעל בת שחוק על פני שומר התכלית. "תקווה."

 

[מאל"ף ועד תג]

הכל מיוחד. חודר. עמוק.
שלל ביטויים חדשים.

 

[נ. גל]

הכל מיוחד. חודר. עמוק.
שלל ביטויים חדשים.

תודה רבה!

ואגב,
היתה?

אמת, יתוקן.

 

[ifatrosh]

תודה!

הערה מעניינת, כי אני בכלל לא תכננתי ליצור פה סיפור עלילתי, אלא אלגוריה פשוטה לרגשות עמוקים.

וזה מאוד יפה ומעורר רגש ומחשבה..

 

[נועה לבין (Tamar)]

אם יש למישהו מה לומר - אשמח לשמוע. הסיפור מפורסם כאן (בין השאר) כדי לקבל ביקורת.

וואו, קצת קשה... חוץ מזה שהאלגוריה כתובה מושלם, קשה (לי) לנתח סגנון כל כך עמוק ומעורר מתחשבה. בכל זאת, כתבתי מיני-ביקורת-ספרים.

אהבתי את הבחירה של השפה הגבוהה, המקראית כמעט.
הדמויות, שבהתחלה היו מעורפלות ומופשטות, קיבלו צורה שמאוד מתאימה להן. וכשהדמיות הן המוות והאהבה זו מלאכה שדורשת דיוק וזהירות, וביצעת אותה באופן פנומנלי.

האלגוריה התחילה כשהמוות מציע לאהבה לעלות איתו לתכלית. זוהי התחלה מצוינת שנותנת הובלה לנושא העיקרי שלה, שהוא - מה תכליתו של המוות. מכאן הדרך פתלתלה וכמעט רוקדת בזהירות על כל השאלות הקשות.

בחירת הגיבור הייתה מפתיעה, כי הגילוי שסוגר את העלילה קשור למוות, וגם כל הדרך עד אליו עוברת דרכו, ואילו הגיבורה היא האהבה. זו בחירה מעניינת ומנומקת בסיפור עצמו; כך המוות יכול להישאר המרשע ולנסות 'להרוג' את האהבה, ובו-זמנית הקוראים מזדהים איתו - דרך האהבה - ומרחמים עליו. זו דרך נהדרת ויצירתית להשאיר את המוות באופיו הרע בלי לשנות אותו בהתאם לסיפור.

כשמסתכלים בפרסקטיבה על כל העלילה, לא קורה בה כלום. היה לי קצת מוזר לפני זה לא לכתוב, 'הגיבורה הייתה פסיבית יחסית למוות', ואז הבנתי עוד מורכבות באלגוריה שביצעת באופן לא פחות ממושלם.
הגיבורים הם פסיביים. וכאן קורה דבר בלתי יאמן. מה שהופך כל סיפור לאחד שאפשר למחוק, מקפיץ את האלגוריה הזאת לכמה רמות מעל. שאפו ענק על ההצלחה, כי זה אתגר מטורף ולגמרי השארת את הקוראים דבוקים למסך ממשהו מעורפל. בלי אקשן, בלי דרמה, בלי נימוק הגיוני. פשוט שאלה אחת שמרחפת בחלל והמון מילים שנוגעות ולא נוגעות בה עד לתשובה שמסתכמת במילה אחת.
פנומנלי.

 

[נ. גל]

אהבתי את הבחירה של השפה הגבוהה, המקראית כמעט.
הדמויות, שבהתחלה היו מעורפלות ומופשטות, קיבלו צורה שמאוד מתאימה להן. וכשהדמיות הן המוות והאהבה זו מלאכה שדורשת דיוק וזהירות, וביצעת אותה באופן פנומנלי.

האלגוריה התחילה כשהמוות מציע לאהבה לעלות איתו לתכלית. זוהי התחלה מצוינת שנותנת הובלה לנושא העיקרי שלה, שהוא - מה תכליתו של המוות. מכאן הדרך פתלתלה וכמעט רוקדת בזהירות על כל השאלות הקשות.

בחירת הגיבור הייתה מפתיעה, כי הגילוי שסוגר את העלילה קשור למוות, וגם כל הדרך עד אליו עוברת דרכו, ואילו הגיבורה היא האהבה. זו בחירה מעניינת ומנומקת בסיפור עצמו; כך המוות יכול להישאר המרשע ולנסות 'להרוג' את האהבה, ובו-זמנית הקוראים מזדהים איתו - דרך האהבה - ומרחמים עליו. זו דרך נהדרת ויצירתית להשאיר את המוות באופיו הרע בלי לשנות אותו בהתאם לסיפור.

תודה רבה על הניתוח! כיף להכיר את הסיפור שלי מזווית הקורא.

כשמסתכלים בפרסקטיבה על כל העלילה, לא קורה בה כלום. היה לי קצת מוזר לפני זה לא לכתוב, 'הגיבורה הייתה פסיבית יחסית למוות', ואז הבנתי עוד מורכבות באלגוריה שביצעת באופן לא פחות ממושלם.
הגיבורים הם פסיביים. וכאן קורה דבר בלתי יאמן. מה שהופך כל סיפור לאחד שאפשר למחוק, מקפיץ את האלגוריה הזאת לכמה רמות מעל. שאפו ענק על ההצלחה, כי זה אתגר מטורף ולגמרי השארת את הקוראים דבוקים למסך ממשהו מעורפל. בלי אקשן, בלי דרמה, בלי נימוק הגיוני. פשוט שאלה אחת שמרחפת בחלל והמון מילים שנוגעות ולא נוגעות בה עד לתשובה שמסתכמת במילה אחת.
פנומנלי.

מעניין, בכלל לא חשבתי על הנקודה הזו. באתי להעביר תהליך, כאשר הפעיל בו בעצם הקורא. זה שנוגע, בקריאה, בשאלות החיים והמוות שלו. לא שמתי לב מה זה עושה לסיפור עצמו. תודה על כך.

 

[נועה לבין (Tamar)]

מעניין, בכלל לא חשבתי על הנקודה הזו. באתי להעביר תהליך, כאשר הפעיל בו בעצם הקורא. זה שנוגע, בקריאה, בשאלות החיים והמוות שלו. לא שמתי לב מה זה עושה לסיפור עצמו.

לזה בדיוק התכוונתי. זה הרבה יותר מעלילה רגילה, ועשית את זה באופן מושלם!

 

[מוריופ]

"למענך." המוות נתרומם, ויפן אל בוראו. "הלא ביקשת כי נבוא אל תכליתנו, ולמענך אלך בגיא צלמוות."
ויכסה המוות עיניו, וילך כעיוור באפילה

מהמם.

 

[נ. גל]

בשם ה' קל עולם.

8. פרק סיום
מעבר לשערי התכלית, לא תוכל יד סופר לבקר.
שם ילמד כל הבא את תכליתו, חלקה - בידיעה ומחשבת עומק. חלקה - ביזע וחקירה. אך סוף דבר הוא כי הכל ישמע.
על כן, לא אוכל תאר את דרכם של היות ואהבה בשבילי גן התכלית, ישיבתם בארמונה וחקירתם במרתפיה.
אך בדרכם אל החיים, נפגשו שוב השניים, ושם הוגנבו מעט מילים ורמזי חידות מבין השיחים.
"אמור נא," שאלה אהבה. "הלא הועם צבעך? שחור כליל היית עת עלית אל ההר, כך נדמה היה לי."
"הן." השיב לה היות. "עת עליתי - כמוות נראתי. ולא יכול היה לעבור בי כל צבע. עתה קיבלתי את גלימת היות, ואתהפך להיות כעין האספקלריה. כל צבע יוכל עבור בי, אך אשנה את זיוו אל זיו הקדרות."
"אף אני נשתנתי." חייכה אהבה. "אמנם מראי נותר כשהיה, אך בערת אש האהבה החלה מפעמת בי. אוהבת אני את אהבתי, ויש בכך מן החידוש."
"טוב הדבר בעיניי." השיב היות, בעודו מרסק סלע אשר עמד בדרכו. "כך יוכלו ברואי העולם לבטוח בך, כי תאמיני אף את באהבה."
לא היו מילים בפי אהבה להשיב, ועל כן שאלה: "היאך תיקרא מעתה? היות או מוות?"
"מוות." השיב היות. "יען כי נקרא אני על שם מעשיי. אך מעתה, לא יהא המוות סוף לחיים, כי אם מעורר להם."
"מוטב כך." שבה אהבה ותעלה בת שחוק על פניה. "גם אם יפחדו בני האדם מן המוות, לכל הפחות לא תפחד ממנו אתה."
שתק המוות, וימשיך לכת בדרכו. רק לאחר דקות ארוכות, פצה לפתע פיו. "בעבודתי בשורש התכלית, מצאתי פיסת קלף. ברוך הבורא, התכלית הואילה להעניק לי רשות לקחתה עימי הלאה." סיפר המוות. "נכתב בה, כי שורש התכלית הוא התכללות, ויופיה - אושר."
"האוכל קרוא זאת בעצמי?" ביקשה אהבה, ועיניה האירו. "מזכרת מן התכלית - לא נקלה היא בעיניי."
ויוצא מוות את הקלף, ויגוללהו.
וכך כתוב היה בו:
לא נבראה התכלית
אלא לגלות רזים
ליכוד יהא לה תחילית
ואמת - קורות ארזים

הלא בעת נאצל ונברא
הייתה התכלית לכל - קדם
סודה - גילה ויראה
לתלפיות תהפוך גם גדם

לא נבראה התכלית
אלא לגלות את הקץ
ודע, בן חיל, רע, עמית,
עתיד הוא בתוכך להתנוצץ

סוף​

 

[Talya kadosh]

קראתי הכל, מהתחלה ועד הסוף.
אני קצת מצטערת שלא קראתי אותו בחלקים, שלא הייתה לי את היכולת להתעמק בכל פרק ופרק.
אבל מצד שני, זה מעולה, קראתי את הכל ברצף.
לראות את האלגוריה הזו כפאזל מושלם, זה מדהים.
אפשר לשאול מאיפה הגיע הרעיון היפה הזה? אני קוראת ולא מפסיקה לחשוב לעצמי, איך למען השם עלה בך סיפור עמוק כל כך?
באלגוריה הזו יש עומקים, ואולי נכון יותר לקרוא להם גבהים, מאוד חזקים.

אני לא בטוחה שהבנתי כל מילה שכתבת, אבל לא הייתה מילה שלא קישרתי אותה אלי.
לכל משפט וקטע יש משמעות ויופי בפני עצמו. אפילו לשם של המוות והשומר. לשאלות ולתשובות, ולמה שכתוב בינהן.

אני חייבת לשאול אותך, יש מקור לסיפור הזה? יש בו כל כך הרבה פרטים שנראה שמתבססים על מקורות מסויימים ומעניין אותי לשמוע עליהם.
גם אם לא, אני רוצה לומר שנהנתי מכל רגע ובהחלט יש סיכוי שאני אגיע לקרוא אותו פעם שנייה.

תודה על זה.
מחכה לעוד.

 

[נ. גל]

באלגוריה הזו יש עומקים, ואולי נכון יותר לקרוא להם גבהים, מאוד חזקים.

אני לא בטוחה שהבנתי כל מילה שכתבת, אבל לא הייתה מילה שלא קישרתי אותה אלי.
לכל משפט וקטע יש משמעות ויופי בפני עצמו. אפילו לשם של המוות והשומר. לשאלות ולתשובות, ולמה שכתוב בינהן.

גם אם לא, אני רוצה לומר שנהנתי מכל רגע ובהחלט יש סיכוי שאני אגיע לקרוא אותו פעם שנייה.

תודה על זה.
מחכה לעוד.

תודה רבה!

אפשר לשאול מאיפה הגיע הרעיון היפה הזה? אני קוראת ולא מפסיקה לחשוב לעצמי, איך למען השם עלה בך סיפור עמוק כל כך?

הרעיון הגיע ברגע של סערת רגשות, כשהרגשתי שאני נחנקת בתוך הפחדים של עצמי. ניסיתי לתרגם את זה למילים כדי לשתף, וה' כיוון אותי לתרגם את הקולות שהתערבלו בי כ"המוות" ו"האהבה". משם זה התחיל להתגלגל, כשאת הקשיים לקחתי מהחיים, ואת הפתרונות - מתורת חסידות חב"ד.

אני חייבת לשאול אותך, יש מקור לסיפור הזה? יש בו כל כך הרבה פרטים שנראה שמתבססים על מקורות מסויימים ומעניין אותי לשמוע עליהם.

הסיפור עצמו הוא לחלוטים פרי דמיוני. ישנם פרטים שבהם שאבתי השראה מתורה אור (כפי שמוזכר בהקדמה לסיפור). למשל העובדה שהמוות מסתיר על הקיום האמיתי - מתבסס על כך שכתוב שמה שנדמה כרע בעולם הזה, שורשו בצמצום העליון (כלומר, הוא בעצם טוב, רק שאנחנו רואים אותו כרע כיוון שהוא מכוסה). ולחילופין, הרעיון שהאהבה מרגישה מאויימת מהמוות, נלקח מהרעיון של "עולם התוהו", בו כל מידה וכל רגש מרגיש צורך להוכיח שהוא היחיד הנכון, והאחרים מוטעים (לכן בסוף הסיפור הם מקבלים זה את זה, כיוון שהם עוברים ל"עולם התיקון", בו כולם מכירים בכך שהם זקוקים לאחרים).

 

[מנחם דרורי]

טכני -

"כן תבוא עלייך ברכת מרום.

עליך.

בשבת האבל על קבר עצמו.

כשבת.

הסיפור כולו נפלא, תודה רבה!