סיפור בהמשכים דמעה דוממת

מצב
הנושא נעול.
@נ. גל
אשמח מאוד לתגובתך.
הדברים שכתבת היו חלק נכבד בכתיבת הפרק...
 
לא יכולה להשאיר אותו בחושך מוקדם.
וואו, איזו נקודת שינוי יפה.
כיף לראות את אפרת תופסת את המקום האמיתי שלה. הבנוי, התומך. עוברת סופית מהרצון להתחפר בחושך, לחוסר יכולת להשאיר בו את ארי.
ככלל, פרק כואב אבל מלא אור.

האיש אתו אבנה את הבית הקסום והנחשק שלי, יהיה חייב לשאת משהו.
סתם שאלה, פילוסופית למחצה:
זה לא יותר מדי, שניים מאותו סוג בבית?
כלומר, אני יודעת שהרבה מתמודדי נפש מחפשים דווקא מישהו שנפשו בריאה. הם מוכנים לקבל בן זוג הנושא הרבה בעיות אחרות, אבל לא מתמודד נפש.
מנקודת מבטי יש בזה הרבה צדק. הסיכון שיש במצב בו שני ההורים סובלים מאותו קושי, ועלולים להגיע לחוסר תפקוד משותף - לא קטן (והעולם ראה כבר מקרים כאלה, לצערנו).

"אני רוצה לקבל ברכה מרב. שיברך אותי באופן אישי"
אם מתוכננת סצנה בה אפי מגיעה אל הרב - אז אני מחכה לה בהחלט.
המקום הזה, בו היא מוצאת בתוכה תשובות לחוסר היציבות - מדהים. במיוחד עם מגע זהב כמו שלך.

אגב, הערות עריכה:
יש רגעים שהעולם עוצר בו מלכת.
בהם.
יש רגעים שאני שואלת את עצמי מה אני אמורה לעשות ולמה, למען השם, למה. יש רגעים שאת עוצרת נשימה וסופרת בשקט את הדקות והשניות.
מעבר מגוף ראשון לשני. נראה שצ"ל "אני עוצרת נשימה".
כיף.

מחכה להמשך, ולו רק כדי לא להשאיר את אפי (כלומר, את הדמות שהצטיירה במוחי) בלחץ הזה...
 
מרגש ויפה וממש אהבתי את המבטים שלהם בסוף. את ההבנות השקטות האלה. מסוג הדברים שאפשר להעביר רק בספרים וזה פשוט מעלה את הסיפור בכמה רמות.

ושימי הזה פשוט חמוד. אבל אני פשוט מרחמת עליו. כמה יכול ילד אחד?
 
וואו, איזו נקודת שינוי יפה.
כיף לראות את אפרת תופסת את המקום האמיתי שלה. הבנוי, התומך. עוברת סופית מהרצון להתחפר בחושך, לחוסר יכולת להשאיר בו את ארי.
ככלל, פרק כואב אבל מלא אור.
תודה, יקרה.
שמחה לשמוע :)
למען האמת, חששתי שהפרק יהיה כואב ועצוב מדי. השתדלתי לאזן. שמחה שזה מורגש.
סתם שאלה, פילוסופית למחצה:
זה לא יותר מדי, שניים מאותו סוג בבית?
כלומר, אני יודעת שהרבה מתמודדי נפש מחפשים דווקא מישהו שנפשו בריאה. הם מוכנים לקבל בן זוג הנושא הרבה בעיות אחרות, אבל לא מתמודד נפש.
מנקודת מבטי יש בזה הרבה צדק. הסיכון שיש במצב בו שני ההורים סובלים מאותו קושי, ועלולים להגיע לחוסר תפקוד משותף - לא קטן (והעולם ראה כבר מקרים כאלה, לצערנו).
את צודקת.
ובאמת זה מה שמומלץ, שילוב של נפשי עם פיזי.
מה שקורה בשטח, די רחוק מזה. אפילו רחוק ממש. משיחה עם כמה שדכנים התקבלה תשובה ברורה. בחור/ה המתמודדים עם בעיה פיזית, לא יקחו בן/ת זוג עם בעיה נפשית.
והסיכון לאי תפקוד, קיים וקורה לצערנו.
מחכה להמשך, ולו רק כדי לא להשאיר את אפי (כלומר, את הדמות שהצטיירה במוחי) בלחץ הזה...
מרגשת שאת :)
וזה אכן יקרה, בעז"ה

לגבי טעויות הקלדה, תודה. הייתי צריכה לערוך שוב לפני ההעלאה...
 
מרגש ויפה וממש אהבתי את המבטים שלהם בסוף. את ההבנות השקטות האלה. מסוג הדברים שאפשר להעביר רק בספרים וזה פשוט מעלה את הסיפור בכמה רמות.

ושימי הזה פשוט חמוד. אבל אני פשוט מרחמת עליו. כמה יכול ילד אחד?
תודה, מירי.
המילים שלך מחממות לי את הלב :)
ובנוגע לשימי, הוא חמוד ומתוק וילד הורי לחלוטין. בעז"ה הוא יקבל את המקום שלו. צודקת שזה יותר מדי, רק שבתוקף הנסיבות, קורים יותר מדי דברים שהם יותר מדי. ושהעניינים יתחילו להסתדר, מן הסתם הוא יקבל את מה שמותאם לו, בעז"ה.
 
פרק נפלא. על כל הרבדים שבו.
בכלל, אני מרגישה שככל שהסיפור מתקדם הוא נהיה בנוי יותר, הכתיבה משתבחת, הגיבורים מקבלים רבדים ועומק.
מחכה להתפתחויות.
 
פרק נפלא. על כל הרבדים שבו.
בכלל, אני מרגישה שככל שהסיפור מתקדם הוא נהיה בנוי יותר, הכתיבה משתבחת, הגיבורים מקבלים רבדים ועומק.
מחכה להתפתחויות.
תודה על המשוב :)
מחמם את הלב.
 
בס"ד

פרק מ"ו

בשעת ערב קלילה, כשרוח נעימה מנשבת. מלטפת. אנחנו צועדים ברחובות בני ברק הצרים. בצעדים קצביים, שקטים. אבא ואני. אני שותקת, מנסה לסדר לי בראש מה אני הולכת לומר ואיך בכלל אצליח לפתוח פה. מעולם לא דברתי עם רב. גם לא עם הרב פריד, הרב שלנו. וקרוב משפחה רחוק. מוצאת את עצמי לוחשת תפילה, ללא מילים. בלב הולם. ובמבט דרוך.

אבא שותק גם הוא. לא מצליחה לפרש את סבר פניו החתומות. לא מצליחה לנחש אלו מחשבות עוברות בראשו. כשבקשתי ממנו והסברתי לו למה אני מעוניינת לדבר עם הרב, הוא שתק גם אז. התבונן בי בעיניו העמוקות. החודרות.

"תסבירי לי, אפרתוש. מה בדיוק העניין?" הוא שאל, דרוך.
"אני מפחדת" קולי רעד, "מפחדת להיכנס לעולם השידוכים. מפחדת מהצעות שיציעו לי. מהפשרות שידרשו ממני. אני רוצה בית אמתי. שלם. שיהיה לי בעל שאעריך אותו, שאסמוך עליו שינהל את הבית. שאוכל להישען עליו ולא ש..." נעצרתי מבוהלת. לא הצלחתי להמשיך.
אבא התבונן בי שוב במבטו החודר. ושתק. שתיקה ארוכה. התכנס לתוך עצמו.
ישבנו ככה כמה דקות, השתיקה אופפת ונותנת דרור למחשבות מאיימות מדי. לא נבהלתי מהשתיקה שלו. זה תמיד קורה כשהוא מרגיש שהנושא כבד משקל מכדי לפטור אותו בכמה מילים. הלב שלי דפק. כמעט פרץ את הסרעפת. התחננתי לאוויר. או מילים. לא משנה מה. העיקר להשתחרר ממחשבות כבדות מדי.

"את יודעת, אפרתי" אמר אבא, מעולם לא השתמש בשם אפי. מצא לו מספיק שמות חילופיים. "דברנו על זה הרבה פעמים. גם לפני כמה שנים, כשלא ידענו לקראת מה אנו הולכים. וגם בהמשך. ואני אומר לך גם עכשיו. יש דברים שצריכים חיזוק תמידי. ואת, ילדה שלי, נבחרת להתמודדות מורכבת, מאתגרת. לא פשוטה בכלל. ויכולת לה" עיניו זהרו בגאוות אב. נגעו בי באושר.

"אני מבין את החששות שלך. מבין בהחלט. כולנו נמצאים בעמדת המתנה. אני יכול לומר לך שכל אחת מחברותייך שנכנסת לעולם השידוכים נמצאת במקום חושש, לא ברור. ואולי גם סקרן. אז נכון, המציאות אצלנו קצת יותר מורכבת. אבל לאבא הרחום שלנו אין מעצור מלתת לך את הבחור הטוב ביותר שמגיע לך. ואת תקבלי אותו. אני בטוח. עשית דרך נפלאה ומיוחדת למרות כל הקשיים. את שומרת על איזון ודואגת לעצמך. מתפקדת, צומחת ועובדת על עצמך. את תקבלי בחור שמתאים לך. גם אם יתמודד בהתמודדות כזו או אחרת, אני רואה את זה ממקום חיובי. הוא יגיע בשל יותר, עם מבט מפוקח על החיים. ועם ניסיון חיים שיעניק הרבה לבית המקסים שתקימו. בדיוק כמוך. מה יכול להיות טוב מזה?" הוא ליטף את זקנו והביט בי. מחכה להבנה, להסכמה.

"תודה, אבא" בלעתי גוש קטן, "זה נותן לי מבט אחר וטוב יותר" הוא חייך. אבל הלב שלי המשיך לדפוק באופן מואץ מדי.
"ובכל זאת, אני אשמח לדבר עם הרב" לחשתי.
"ברכה מרב זה תמיד חשוב", הוא הסכים. "אדבר עם הגבאי ונלך ביחד, יהיה טוב, ילדה שלי". פתאום הרגשתי באמת ילדה, קטנה ורועדת.
"הגענו" קוטע אבא את רצך המחשבות, "תרצי שאהיה איתך?"
"אני מעדיפה להיות לבד" מלמלתי, לא מבינה בעצמי למה. הסתפקתי בלב שדרש.
"אין בעיה" אישר אבא. "אנחנו נכנס יחד, ואחר כך אמתין בחוץ".

ביתו של הרב פריד קבל אותנו בדלת חומה, מעט מקולפת. הגבאי שקבל אותנו, החווה לעבר הסלון. הלב שלי דפק.
נכנסנו. אבא לחץ את ידו של הרב, והסביר לו בכמה מילים את מטרת בואנו. הביע את רצוני לשוחח ביחידות. הרב הניע ראשו. הנהן בהסכמה. אבא שלח לעברי מבט מעודד ויצא מן החדר.
נותרתי לבד, חוששת. לא ממש תכננתי את המילים.
הרב הציע לי לשבת, והביט בי במבטו הרך. האוויר היה מלא בקדושה ובאווירה מיוחדת שלא הצלחתי להגדיר לעצמי.

שתקתי. והרב שאל מה אני מבקשת לומר. משהו נרעד בי. תתגברי, אפי. השביל מה באת לכאן? תתמקדי. אח"כ תנתחי.
בשקט פרשתי את חיי. את מחלתי. התמודדותי. ועיניו הטובות של הרב, מלוות את דברי בהכלה והבנה.
"ומה בעצם את שואלת?" הוא ממקד אותי בנחת.
"אני רוצה לבנות בית של תורה. בית אמתי" ופתאום הדמעות פורצות ממני, שוטפות אותי בלי שליטה. "אני רוצה בחור טוב. בריא. עם אישיות מדהימה. בחור שאוכל לסמוך עליו להישען עליו. רוצה בית רגיל". והדמעות רק מתגברות עם כל מילה.

הרב הקשיש קם ממקומו בלי מילים, פוסע אל החדר הסמוך, וחוזר עם חבילת טישו. מניח אותה על השולחן בפשטות. ועיניו מקשיבות בריכוז.
"אני יודעת שהנתונים שלי לא פשוטים. אבל אני רוצה בכל זאת. אני עובדת קשה כדי להיות בנורמה כמה שאפשר. רוצה להצליח גם בבניית הבית שלי, בהמשך הדורות".

"ומי קובע מה נורמה ומה לא?" אני מרימה עיניים משתאות, "אנשים מדברים הרבה. קובעים עובדות. מכניסים פחד לאנשים שהם לא נורמליים. ולכן את חושבת ככה, חיה ככה. מפחדת. בודקת כמה את מצליחה להיות נורמלית".
אני בוהה בהלם.
"אל תקשיבי להם. הם מנסים להפחיד אבל את חזקה מהם. אל תאמיני להם"
"אבל..." אני מגמגמת. לא יודעת אם ראוי לומר. "הרופאים קבעו".
"תעשי מה שהרופאים אומרים. זה לא סותר. אל תאמיני למבטים של אנשים, למילים שלהם. אנשים אוהבים להיתפס להגדרות. אם תיכנעי להם באמת תרגישי לא טוב. את יכולה להיות רגועה שאת בסדר".

והרוגע שלו. המילים שנאמרו בשקט ובביטחון הפנטו אותי. לראשונה קבלתי אותן, מתנה נדירה ומיוחדת. הרגשתי מסוחררת.
"אני מבקשת מהרב ברכה לשידוך" אני שוב דומעת. נס שחבילת הטישו תפוחה. "שיהיה לי בעל טוב וצדיק. ובריא עד כמה שאפשר". והדמעות שוטפות אותי בגלים. הרב שותק. לא מגיב לבכי. אבל אני מרגישה עד כמה ליבו מרגיש את כאבי.

"את תקבלי בחור מיוחד, צדיק. בעל מידות טובות, שזה הדבר החשוב ביותר בשידוך. תזכרי את זה" הוא מחדד. אני בוכה. רועדת. זו הבטחה של ממש. לא רק ברכה.
"והבחור שתקבלי, הוא ירצה אותך בגלל האישיות שלך והמידות הטובות שיראה בך. וכשתפגשי אתו, תרגישי בעצמך מה הסיבה שהוא רוצה בך. ויש לך הרבה סיבות כאלו. זה הנכס האמתי. כל השאר כבר יסתדר". הנשימה שלי נעצרת. מרגישה את גודל הרגע. ההרגשה שהרב הגדול, חודר כליות ולב, רואה בי אותי. לא את המחלה שלי. לא את הקשיים. רואה את האישיות, את המידות. מרגישה שאני לא מצליחה לעכל.

"בעז"ה, אבוא לרקוד בחתונה שלך". הוא אומר. "אני לא צעיר ולא בריא אבל לחתונה כזאת אני חייב להגיע. לרקוד עם החתן המיוחד שיזכה בך".
"אמן" אני מצליחה למלמל. יוצאת בחרדת קודש לחדר הכניסה. אבא יושב שם, עם ספר לימוד. הפסיעות שלי מקפיצות אותו, והוא מביט בי. בעיניי האדומות. בלחיי הסמוקות. נכנס לרב. שומע בעצמו את הברכה המיוחדת. וכשהוא יוצא, העיניים שלו מבריקות גם הן.
 
וואו, פרק מדהים.
"תודה, אבא" בלעתי גוש קטן, "זה נותן לי מבט אחר וטוב יותר"
קצת לא אמין בעיניי שבחורה בת 20 תדבר בישירות כזו. בטח לא לאבא שלה.
רצך המחשבות
רצף
"ומי קובע מה נורמה ומה לא?" אני מרימה עיניים משתאות, "אנשים מדברים הרבה. קובעים עובדות. מכניסים פחד לאנשים שהם לא נורמליים.
עצום.
 
רוצה לפרט? מה לא אמין בזה או איך היית מנסחת?
קודם כל, נשים הן עם שלרוב לא ידבר בישירות מוחלטת. משפט כזה יאמר לרוב כ"תודה, אני אחשוב על זה", עם רמיזה לכך שזה היה משפט מחזק. (אם היא הייתה נשואה זה כבר היה נשמע לי יותר אמין, כיוון שתהליך הקמת משפחה גורם לנשים רבות להיות ישירות יותר.)
מעבר לכך, לא משנה כמה הקשר בינה לבין אבא שלה טוב, בגיל 20 היא עדיין מתבגרת, ועדיין הצפי הוא שתעמוד ביניהם איזו בושה או הכחשת רגשות מסויימת. (שוב, זה יכול להשתנות אחרי שיש לה קשר זוגי, או כשהיא עצמה כבר הופכת לאם. אבל כאן - זה מוקדם, ולכן מוזר.)
(וכל זה בהנחה שהיא אכן בוגרת מאוד, ושמה לב שאבא שלה לא "שכנע" אותה, כפי שמנסחים זאת לרוב בגיל 20, אלא "העניק לה מבט נוסף".)

אישית, הייתי משאירה רק את המילים "תודה, אבא." ואת השאר רק כמחשבה.
 
בס"ד

פרק מ"ז

נגוהות של אור שלחו הכוכבים באותו לילה. שטפו אותי בתקווה גדולה. מעולם לא ראיתי אותם נוצצים כל כך. אולי רק כשמעופפים על עננים רואים אותם כל כך מקרוב. ואולי מספיק פשוט לפתוח את העיניים בגודל מקסימלי כדי לראות אותם במלוא זוהרם.

המילים הדהדו בי. הרקידו אותי. את נורמלית. את בסדר. אל תקשיבי לאנשים שמחלישים אותך. והמבט המבטיח, המכיל שעטף את המילים. חבש את לבי. הבטיח חיים גם על אדמה מרעידה.
אבא פתח את הדלת לפני שהבנתי שהגענו. פסעתי ישר לעיניה המצפות של אמא. הכיווצים בקצוות העיניים הודגשו.

פתאום ראיתי אותה, הרגשתי אותה. את העול שהיא נושאת בשקט. ישבתי לידה. ספרתי מהר ובשקט. הדגשתי מילים. תיארתי לה בשטף. הגעתי לשיא. ספרתי לה איך המציאות התנרמלה פתאום. הפכה אותי להיות כאחד האדם.
בום.
טעם חמוץ – מריר צרב את גרוני כששחררתי את המילים האחרונות.
"אז אני כאחד האדם, אמא", הצריבה התגברה. אמא הביטה בי. הנהנה בשקט. ידעתי שהיא מנסה לחנוק דמעות. ידעתי שגם היא זוכרת. המטבח הסתחרר לי מול העיניים. בבת אחת חזרתי שנתיים אחורה. למקום שכל כך רציתי לברוח ממנו.

כיתה י"ג
המסדרון היה ריק ושקט. מציף אותי בקנאה על הבנות שיושבות מאחורי הדלתות. מקשיבות או לא, להגיגים ומילים. מוגנות מפני מילים אחרות. בועטות. כאלו שאין מנוס מהם.
"אפרת", המורה זהבה מרמורשטיין ישירה, כתמיד. ואין לה יותר מדי זמן לבזבז על תלמידות סוררות. פתאום קיוויתי שאכן חברותיי שקועות בחומר הלימודי. שלא יראו. לא ישמעו כלום. מספיק גם ככה זה מביך וכואב.
"את אתי?" היא צולפת. מזניקה אותי מהרהורים.
"כן", אני מגמגמת ומישירה מבט. אלוקים, תעזור לי.
"זה לא ממש נראה ככה" היא סוקרת אותי במבט חודר, מרעיד כליות ולב. "אני מבינה שהריכוז אצלך לא משהו בזמן האחרון". היא יורה וממשיכה בלי לנשום. "אני מתארת לעצמי שאת יושבת בכיתה ומתפתלת. סופרת דקות לצלצול המושיע. מרגישה כאילו כלאו אותך בחדר. קשרו אותך בחבל לכיסא".
הצטמררתי. מהתיאור כמו מהמציאות העלובה. היא פגעה בול. אבל אני לא אתן לה את התענוג.
"לפעמים" לחשתי.
"ואת זה אני אומרת על השיעורים בהם את נוכחת" היא מציינת. "מותר לשאול היכן את מטיילת בשעות שאת לא כאן?"
מרגישה איך אני נצבעת באדום. לאט לאט, מהגרון. מטפס ועולה לפנים. סנטר. לחיים. מצח.
"אני מבינה שבמקומות לא הכי מוצלחים. אה?" היא תופסת טרמפ על הצבע.
אני שותקת. מתפללת שהסיוט יגמר. תוהה לעצמי אם אנחנו בתחילתו או בסופו. מתחננת ללב שלי שיחזיק חזק. גם אותו וגם את הרגליים הלא יציבות.
"אני יכולה לשמוע אותך, אפל?" היא עומדת שם. בידיים שלובות. נועצת מבט נוקב. ואין לי מושג למה, אבל ברור לי שהיא מתענגת על הרגע הזה.

"אני לא תמיד מוצאת את עצמי" אני בוחרת באמת הפשוטה. "ולפעמים אני יוצאת קצת. קניות. התאווררות. את החומר אני משלימה אחרי זה".
"נפלא" היא כמעט מוחאת כף בציניות אופיינית. "והיכן כל זה קורה? הקניות, ההתאווררות ומי יודע מה עוד".

"אני שומרת על עצמי", אני מתלהטת. "עושה מה שאני יכולה".
"אהה" היא מורידה משקף, מעלה אותו שוב על פאה קוצנית מדי. "זה בדיוק מה שרציתי לדבר אתך. על גבולות היכולת. מה את עושה כשהן מסתיימים. ובעיקר, היכן את כשזה קורה. אני מניחה שאת לא מסתובבת ברבי עקיבא, למשל. נכון?"

אלוקים. מאין היא לוקחת את כל המידע. אני שוב שותקת. מרגישה כמו בשחמט. תוהה לעצמי מי תנצח הפעם.
"טוב", היא מקצרת. "אני יודעת שהיית ברמת גן ובתל אביב. אולי היית בעוד מקומות, את זה רק את יודעת. אבל לי זה מספיק. לא בשביל זה חנכו אותך פה. לא על כך ההורים שלך התפללו".
נרעדתי. היא נגעה בנקודה רגישה. זה מה שחסר לי. שתחלוק איתם את המידע המרשים. ומאיפה היא מגיעה לכל המידע? זה אומר שהיא עוקבת? שולחת בנות לעקוב? הצמרמורת התגברה. טלטלה אותי כעלה נידף ולא נחשב.

"אני סך הכול יצאתי להתאוורר" אני חוזרת על עצמי ולא אכפת לי. היא לא תהרוס להורים שלי את החיים. "לא עשיתי שום דבר פסול או אסור".
היא התבוננה בי במבט ארוך. אולי מרחם, אולי מלגלג.
"ככה זה מתחיל, אפרת", היא המשיכה לחורר את עייני. "ככה זה מתחיל. בדברים שהם לא אסורים אך גם לא מותרים. לא סתם אנו נדרשים להציב גדרות וסייגים. כרגע את רק מסתובבת. שגם זה פסול מאוד. עין רואה ולב חומד ולא משחקים בענייני רוחניות. אבל גם אם לא נתייחס לזה. מי יודע מה יהיה עוד שבוע, שבועיים. חודש, חודשיים. אין מי שעמיד בפני הדרדרות. גם לא את, אפרת אפל".

המילים שלה הדהדו וחזרו שוב מקירות המסדרון הריק.
במיוחד לא את, הייתי בטוחה שרצתה לומר. במיוחד לא את, אפרת אפל.
"אני מצטערת שהגענו לרגע הזה" היא ממשיכה בלא צער מיוחד, "אבל בפעם הבאה שתעדרי משיעור. ולא חשוב מאיזו סיבה, אנו נאלץ להשעות אותך לתקופה מסוימת. הכנתי כבר את המכתב. הוא מונח על שולחנו של הרב שרמן. ברגע שאני מדווחת על היעדרות. אבא שלך יקבל את המכתב חתום".
אבא. יקבל. מכתב. חתום.

"אבל למה?" מעולם לא התחצפתי. בטח לא הרמתי קול מול מורה. אבל עכשיו התמוטטו כל החומות. "למה השעיה על היעדרות משיעור? למה?"
נשארתי המומה. לא הכרתי את קולי. את הטונים הגבוהים שהפיק.
המורה שכבר פסעה קדימה, נעצרה. הסתובבה. הביטה בעייני.
"כשתהיי שפויה כאחד האדם, אוכל לשוחח אתך", צלפה בשקט. "כעת את לא נמצאת במצב הזה. אין לנו על מה לדבר".

בום.
רציתי לצרוח. אבל ההלם שם יד כבדה על פי. מונע ממני לדבר. לנשום.
"ותכנסי לשיעור. הבטחתי למורה קאופמן שאת נכנסת לשיעור שלה". היא לא המתינה, לא וידאה מה קורה. המשיכה הלאה כמו דבר לא קרה. כמו לא התמוטטו שמיים וארץ. כמו לא עשיתי את כל המאמצים בעולם שלא ידעו. שלא יבינו. כמו לא נערכו דיונים אין סוף אל תוך הלילה, עם אבא, עם אמא ועם שניהם יחד. אני התעקשתי ונשארתי בדעתי. ידעתי שברגע שתוטבע בי החותמת של אלו שאבדו את שפיותם, דבר לא יוכל להחזיר את הגלגל אחורנית. לנצח אסתובב עם אות קין מוטבעת במצחי. ואת זה אני לא יכולה להרשות לעצמי, כמובן. הייתי בטוחה בעצמי. עד לאותו רגע בו נקרעה המסכה. הופסקה ההצגה.

אני מרימה ראש, מביטה לאימא בעיניים. מודה לה בלי מילים על המילים הנכונות שהיו בפיה, אז, כשהאדמה רעדה ושלט לא שפוי הוצמד למצחי. איך חבקה אותי כשבכיתי על מילים. איך הציבה בצורה ברורה את דעתה על מעשים שנעשו ושלא.
היום, ממרחק של שנים, אני יכולה רק להתפעל ולהעריך אותה יותר. מבינה יותר עד כמה חדרו אליה מילותיו של הרב. פעם ראשונה שהיא ואבא לא נלחמים לבד על מקומי, על שפיותי. כמו חותמת מהדרין הוצמדה למלחמתם. למלחמתנו. חותמת יצוקה זהב טהור. משאירה את חותמה לשנים ארוכות. מבטיחה שגם כשנגזר עלי להתמודד עם מחלה שתלווה אותי לנצח, יש לי מקום. ומקום מכובד. מקום שייתן לי כוח להתמודד מול אין סוף סיטואציות ותנודות.

הדלת נפתחה באחת.
איש שהובטח לי אי פעם, פסע פנימה. חיוך נצחי ועיניים שמספרות סיפור אחר. שימי לידו, שקט ומכונס. רחוק מהצגות וממחשבות על נראות.
"אז מה קורה? מה חדש?" ארי מתיישב על הכורסא מולי. מתעניין בתמימות מופלגת.
"מה אתך?" אני שואלת אותו. מציצה לפניו של שימי. מודאג ושקט מדי. "דאגתי לך קודם כשלא הרגשת טוב, מה קרה?"
הוא מביט בי, מתפלא. ואז קולט את שימי שמצטנף.
"הכול בסדר", הוא מרגיע. "כנראה התאמצתי יותר מדי ולא שתיתי מספיק. סך הכול סחרחורת קלה. זה קורה לי כשאני שוכח מעצמי, את יודעת".

"יודעת" אני מחייכת חיוך חיוור. רואה את שימי מתיישר קצת. "אני שמחה שעכשיו אתה מרגיש טוב יותר". והמילים האחרות, שלא נועדו לאוזניים קטנות. יחכו לזמן מאוחר יותר. שימי מביט בי, בארי. מתנשף קצת. "אני הולך להתקלח" הוא אומר כמו לא קרה דבר. מסתבר שגם הוא למד להציג. תפוח שלא נפל רחוק מהעץ.
 
בס"ד

פרק מ"ח

הספה השחורה קבלה אותי בחום ובאהבה. ליטפתי בהיחבא את הקמטים הקטנים שנוצרו בה עם השנים. חושבת על קמטים נוספים שנוצרו פה, בבית הזה. על החלק שלי בהיותם. בורחת מהמחשבות, מהבור שמאיים לבלוע אותי. כמו תמיד.

מן שלווה מוזרה פשטה בי כשישבתי ככה, צופה מן הצד בחיים שנולדו עם הזמן. בשימי שמוביל את המזוודה הענקית לחדר האורחים. המזוודה שקנינו מיד אחרי החתונה. היא תספיק גם לשמונה ילדים, אמרתי אז לארי בעיניים בורקות. כשנמצאים על גג העולם הכול נראה פשוט ומבטיח כל כך. הבריחה מהמציאות המגבילה קלה מאי פעם. מבטיחה טיפוס על הירח. הגשמת משאלות מושלמת וזוהרת.

נוחתת שוב להווה, בלתי מושלם, שמח וכואב. מלא משמעות מול ריקנות שפושטת לעיתים. יפה ככה, כמו שהוא. אם אני מתעלמת מחלקים שאני רגילה להתעלם מהם. שלא יחבלו חלילה באידיליה מושלמת.
אימא נכנסת לחדר, יוני חבוק בזרועותיה. אלישבע ואילה מזדנבות אחריה. ידיהן מלאות בחטיפים. עיניהן כוכבים.
"יעלי" קוראת אמא, "בואי תראי לנסיכות שלנו את המשחק החדש שקנינו להן". כמה קל לקנות אותן. מקפצות באושר לחדר הילדים. הקולות שבוקעים משם מבשרים על משחק שווה במיוחד.

"אז מה קורה, אפי?" היא שואלת. מתיישבת לידי. מלטפת תלתלים זהובים. יוני ישב עליה, שקט. פיו עסוק בסוכריה גדולת ממדים.
"הכול טוב", אני עונה לקונית.
"הכול תמיד טוב אצלך, אפרתי" חיוך קטן מבצבץ בקצה שפתיה. הקמטוטים בצדדי עיניה מודגשים פתאום.
"רגילה ככה, אימא. הכי קל הכי פשוט" אני נאנחת.

"את יודעת שיש לך פה את המקום. ואפי, את לא חייבת להציג תמיד את המושלמות. את בסדר כמו שאת. ההתמודדות עם הקשיים שלך, של ארי. ההתמודדות מול הילדים. לא חייבים להפוך אותך לשחקנית על". היא שותקת לרגע. בוחנת אותי. כמו מתלבטת אם להמשיך או לא. "אמרתי לך את זה הרבה פעמים. לא אפסיק לומר לך עוד מיליון פעם. את מדהימה כמו שאת. הצורך ליחצן את עצמך כמושלמת גוזל ממך כל כך הרבה כוחות, את יודעת את זה, ילדה שלי".

יודעת. יודעת את זה. יודעת שלנצח אשאר ילדה שלך. יודעת שתמיד את תהיי פה כמו לביאה כדי להגן עלי. להקל עלי. יודעת גם יותר טוב מתמיד מה המחיר שנדרש כדי להשיל את מחלצות הזהב. להיות חשופה ועלובה מול כולם.
"מספיק קשה לי גם ככה, אמא", אני מסננת מילים. "לא יכולה להרשות לעמי גם דיבורים מאחורי הגב. מבטים מרחמים. לא יכולה להפוך את המשפחה שלי למסומנת וחלשה".
"והיום", היא לוחשת, "את בטוחה שהיום אף אחד לא יכול לדעת? את בטוחה שהמלחמה שלך אכן הכרחית, שאם את לא משחררת, באמת אף אחד לא ידע כלום?"

אני שותקת. נרעדת. "לא. לא בטוחה. אבל גם על האחוזים של אלו שלא יודעים שווה לי להילחם".
"תעשי מה שאת מבינה, אפי". היא אומרת וקמה להקטין את האש. "אני כמובן לא אחליט בשבילך, כמו שלא החלטתי בעבר. ההחלטה בידייך. רק רציתי שתשקלי שוב את הנתונים, תחשבי שוב, אפרתי. באמת שווה לך?"
היא משחררת את יוני ורצה למטבח. אני שומעת את הסיר הגולש ונאנחת בשקט.
המילים שלה ממשיכות להדהד. להכות באוזניי. באמת. שווה. לך. אפרתי. וסימני שאלה גדולים נתלים בכל פינה בסלון הישן.

הדלת שנפתחת מספקת לי נתיב בריחה בטוח. איש עייף נכנס. מגבת לחה על כתפו. שקית בידו. והשקט שלו זועק יותר מאלף מילים.
"מה קורה, ארי?" בבת אחת אני נשלפת למציאות אחרת. הלביאה שבי מתעוררת שוב לפעולה. הנה, אמא, תביני למה אני חייבת להציג. גם כשקשה לי ומתחשק לי רק לברוח.
"המצב לא פשוט" הוא עונה וגבו משתופף עוד יותר.
"מה?" הלב שלי מחסיר פעימה.
"היא עדיין במצב קשה מאוד. מונשמת ומורדמת. דברתי אתו עכשיו, בדרך מהמקווה. הוא מיואש לגמרי. הרופאים לא מעודדים בכלל". הוא מתנשם. מתיישב על כסא ומניח יד על ליבו. הו, אלוקים. רק שזה לא יתחיל שוב. אני רצה למטבח. ממלאה כוס. שולפת מהתיק שלי קופסא קטנה ומצילה. מגישה לארי.

"קח, לפני שזה יתחיל" הלב שלי פועם בקצב. הוא יפעם ככה כל פעם שזה יקרה. גם בפעם האלף.
הוא שותק. מאובן כולו. חיוור.
"ארי", אני צועקת, וראשו של שימי מבצבץ מהפתח. אני מנסה להוריד טונים. לשמור על ילד ואביו. מאוחר מדי.
הנשימות שלו נעשות קצרות ושטוחות. הדופק משתולל. אני יודעת את זה בלי לבדוק. הוא כושל אל הספה. צונח כמו בובת סמרטוטים.

"ארי, לפחות עכשיו תיקח". אני מתחננת. חונקת דמעות.
הוא מביט בי במבט מנותק. בוהה. משאיר אותי בודדה בזירה. אותי וילד לא קטן שבוהה גם הוא.

"בוא, שימי", אני מכוונת אותו בעדינות לחדר האורחים. מתפללת למילים מתאימות. המשימה נהיית מאתגרת יותר ככל שהוא גדל. יודעת שרק אלוקים יכול לשים בפי מילים נכונות.
"אבא לא מרגיש כל כך טוב". אני אומרת וליבי ממשיך להלום בפראות. "זה לא משהו נורא, חלילה. הוא פשוט צריך קצת לנוח וזה יעבור". לא נורא בכלל, לועג לי שדון קטן ואכזרי. סך הכול התקף חרדה שמשבית לזמן בלתי ידוע. צונח לחיים בזמנים הכי לא מתאימים. מאלץ אותי לעמוד מול עיני ים קטנות ותובעניות. לספק תשובות כשאני בודדה במערכה.

"זה לא כל כך נראה ככה", אומר הכמעט מתבגר שלי, "וזה קורה יותר מדי לאחרונה". אני כבר לא קונה את הלוקשים שלך. אומרות עיניו ומביטות בי בעקשנות ובפחד.
"תאמין לי, ילד" אני מתמודדת מול מבטו. "אתה רואה בעצמך שזה עובר מהר מאוד. זו חולשה קטנה שעוברת מהר. אין לך מה לדאוג". אני חוזרת שוב, נאחזת במילים חלולות.
"כדי שאני לא אדאג אני צריך לדעת מה זה". הוא אומר ואני מביטה בו משתאה, איך גדלת פתאום, ילד. הפכת לנער עם דעות יצוקות וברורות.

"אתה צודק" אני עונה לו בלי לחשוב יותר מדי. "אני אמצא לנו זמן רגוע ונדבר". ועד אז אקווה בכל לב שאקבל מילים נכונות.
"תבטיחי לי". הוא מתעקש וקולו רועד.
"אני מבטיחה. והכול בסדר ויהיה בסדר עוד יותר". הכתפיים שלו נשמטות פתאום, והוא נראה כמו אפרוח קטן. רציתי לחבק אותו. להבטיח לו עוד דברים. נשארתי על המיטה. צופה בו. מתקפל אל עצמו ויוצא בשקט מהחדר. משאיר אותי עם ים של נקיפות ומחשבות. עליו. על האחיות שלו שתיכף תגדלנה. תבענה תמיהות. על יוני שמאושר עדיין. לא יודע מה צופן לו העתיד.

אני יודעת שהמצב לא כל כך שחור. אבל אין לי את ארי שיגיד את זה. יצחק ויבטל הכול. יציע לצאת לסיבוב קצר לשחרר רעלים מיותרים מהראש. לשבת במקום מפנק, להתענג על גלידה משובחת. לדמיין שכל העולם מתחיל ונגמר בה.

ארי.

בשנייה אני נשאבת ליום שני, היום בו התחיל הכול.
יצאנו אז לסיבוב קצר. ממש אחרי שהילדים נרדמו. ידעתי שבבית יכול כל רגע לצוץ ראש אחר. ויעלי, אחות מדהימה שכמותה, הסכימה ברצון לשמור. הזכירה שיש לה מבחנים. ויהיה לה ממש כייף ללמוד אצלנו.
"זאת אמא של נייהוז" אומר ארי ברגע שאנחנו יוצאים לרחוב השקט. החברותא שלו מאז החתונה.
"מה אתה?" אני נתפסת לבהלה שלו.
"היא הרבה זמן במצב סיעודי, את יודעת". הוא נאנח עמוקות. "היום סיפר לי שהמצב שלה הדרדר. היא בטיפול נמרץ. מורדמת. מונשמת. הרופאים טוענים שאין הרבה סיכויים". המילים שלו יוצאות כבדות ואיטיות להחריד.

אני עוקבת אחריו. אחרי הגב שמשתופף שוב. הצבע שנעלם מהפנים.
"אני לא אעמוד בזה, אפי," הקול שלו רועד. הלב של שנינו דופק בפראות.
אני לא צריכה לדמיין מה הולך להיות בימים הקרובים. יודעת בוודאות. רק מתפללת לבורא עולם שייתן לי את הכוחות לראות אותו צונח כל פעם. להיות לביאה עבורו. לעשות הכול כדי שיחזיק מעמד.

אני גם לא צריכה שיסביר לי שום דבר מעבר. מבינה אותו יותר מדי טוב. אני מתנשמת. לא רוצה להיזכר בדברים האלו שעוזרים לי להבין אותו. מספיק קשה גם ככה. והוא צריך אותי. חזקה. נלחמת. מגינה. עוטפת. יודעת שזה בדיוק מה שאעשה.
 
בס"ד
פרק מ"ט.

שבת הגיעה. פורשת כנפיים טהורות. אציליות. סוככת על אנשים יגעים ותלאות החיים. מפיחה בהם חיות וקדושה. מניסה מהם יגון ואנחה.
"הלוואי", אני לוחשת לנרות הנעים חרישית, בקצב משלהם. "הלוואי ונשכח מהכול. נצליח להירגע. לשמוח באמת. לספוג מהשבת את כל הטוב שהיא מציעה". וזו הייתה חלק מהתכנית שלי. אותה לא גיליתי לאיש. גם לא לאיש שלי. ספרתי לו על רוגע ומנוחה בחיק המשפחה. על פינוקים שווים ומנוחת צהריים טובה. לא ספרתי לו על הפחד שלי. הפחד מהמפגש בבית הכנסת השכונתי, בו יפגוש את נייהוז. יקבל ממנו מידע. יחזור שפוף. יתרסק על הספה.

ואז, כבר לא יהיו לי סיפורים נחמדים להשקיט בהם את תהיותיו של שימי. לא אוכל גם להסתיר מההורים. לא בטוח שאוכל כבר להחזיק את עצמי אחרי שבוע סוער ושברירי כל כך. שבוע בו הכול חוזר אחורנית. מותיר אותי ואותו חשופים כל כך לשבריריות החיים. לרגעים שמציפים. מאיימים להטביע. ואין תמיד חלקיק עץ להיתפס בו. לשמור על ראש מעל המים. לפעמים הם מאלצים לצלול לעומק. לשחרר פחדים. לנשום במאמץ. להתרומם לחיים אחרים. חדשים. מרוממים יותר.

ארי יוצא, מלווה בשימי מצד אחד. ובאבא והבנים שממהרים ממנו. הוא נד בראשו. לוחש שבת שלום ויוצא בשקט. נמצא ולא נמצא. משאיר אותי להיסחף במים עמוקים. אני נאחזת בספה. מתחננת להצלה. אך הגלים גבהים יותר. אני נכנעת. אין בי כוחות להילחם. אין בי רצון.

אי פעם, כשישבנו בחוף הצוק. זוג צעיר וטרי מאוד שהחיים לפניו. הוא ספר לי הכול. לא רק ראשי פרקים, מילים עמומות. זה הפתיע אותי. הביך קצת. לא התרגלתי לדיבור הישיר שלו. לחשיפת הרגשות.
ישבנו מצונפים. הרוח צלפה. וקולו של ארי התמזג בשריקותיה. במילים פשוטות, חשף בחיי סיפור חיים. בשקט שרטט סערות ומשברים. כאילו מדבר על תכנון השבת הקרובה. ככה הכרתי לראשונה את הצורה בה הוא נחשף. ככה הבנתי עד כמה המעטה החיצוני שלו לא מצליח להתחבר לפנימי. כמה השלווה משקרת לפעמים. נוטעת דמיון מודרך ולא מציאותי.

"רציתי לספר לך איך הכול התחיל", הוא אומר. מהפנט אותי. כמה חיכיתי לגילוי הזה. ידעתי בגדול על התקפי החרדה. ידעתי מתי התחילו ולמה. עדיין לא ידעתי מה באמת קרה שם.
והוא ישב, וסיפר בקול יציב ושקט מעט. שרטט לי חיים של ילד בן אחת עשרה, שיושב בשיעורים חולמני. הרבה מבהיר את הגמרא. הוא רואה את אבא, במיטה. הרבה שואל משהו. והוא מהרהר במטפל שהתחיל להגיע, בדלת חדר ההורים שנסגרת לעיתים תכופות. בהליכון שמצא לו מקום בבית. בכסא הגלגלים שהגיע ממש אחריו.

ובאבא. אבא החזק והגבוה שישב חיוור פנים ומצומק בכסא שהוצמד לו. אבא שתמיד התגאה בו. נסך בו כוחות. ראה את הטוב שבו. העצים אותו. וכעת, לא מצליח להוציא יותר משתי מילים מהפה וראשו צונח, עיניו נעצמות והוא שוקע בתרדמה. הוא ישב לידו. הביט בפניו חסרות הפאות. בזקן הדליל. בסימנים אדומים שהעידו על דברים שהוא לא רצה לחשוב עליהם.

והוא כבר לא האמין לאמא שספרה בקלילות על אבא שקצת לא מרגיש טוב. שתיכף הכול יעבור. והסימנים זה שטויות. פשוט בשביל הטיפול הקליל שעובר. וזהו. לא צריך להיבהל. הכול יעבור ונשכח מזה.

לא יכול היה להאמין. רצה לומר שהוא כבר לא ילד, אבל לשונו נדבקה לחייך. פתאום היה צמא כל כך. למים. למילים נכונות שירגיעו. ובעיקר לאבא. אבא שקמל מול עיניו.

ובאחד השיעורים בו בהה שוב בנקודה בלתי נראית וקולו של הרבה נשמע ברקע. מתלהט ומסביר גמרא שטרם הכיר. נשמעו דפיקות בדלת. ילד מכיתה ה' הגיש פתק לרבה. הוא העיף בו מבט והחוויר. ארי עדיין היה שקוע בעולם משלו. החמיץ את התגובה, למזלו.

"הופמן" הרעים קולו. הקפיץ את ארי. "בוא רגע" קולו ירד בכמה אוקטבות.
ארי הביט בו הלום. משהו קרה. זה בטוח. רבה גולדשמידט הניח יד על כתפו, בקש ממנו לגשת למזכיר.

הוא רעד. וידו של רבה גולדשמידט רעדה יחד אתו. "תמשיכו כמה דקות לבד, אני כבר מגיע" הוא קבל החלטה מושכלת. ליווה אותו לחדר המזכירות. המנהל המתין שם. המזכיר עמד לידו. פוקק אצבעות. רבה גולדשמידט הושיב אותו על הכסא היחיד שהיה פנוי בחדר. והוא לא היה צריך שום דבר מעבר לזה כדי להבין. מאותו רגע הכול היטשטש לו מול העיניים. כוס המים שהמנהל הגיש לו. כמעט הכריח אותו לשתות. המילים הקטנות שאמרו את הגרוע מכול. החדר הסתובב. הוא כבר לא ראה כלום. רק הרגיש בזוג ידיים חזקות שתומכות בו.

"אנחנו אתך, אריאל", שמע מתוך הערפל את קולו של הרבה. פעם ראשונה שהוא מזכיר את שמו הפרטי, עברה בו מחשבה מטופשת. כאילו זה מה שחשוב כעת. בכל זאת, היא נעמה לו. "אנחנו אתך ונהיה אתך כל הזמן".

"אבל למה", הדמעות פתאום הגיעו, שטפו אותו בזרם אדיר. "למה לא אמרו לי? למה שקרו לי? אמא הבטיחה שהוא יהיה בריא. היא הבטיחה שהמחלה קלה והיא תעבור מהר. למה היא שקרה? למה?".
וזהו. נגמרו המילים. הוא נשמט אל הכיסא. בובת סמרטוטים. לא שמע מה ענה המנהל, מה הגיב הרבה. מה הוסיף המזכיר. נשאר עם פצע ענק. מדמם. אמון שנשבר ומילים נבובות.

הלוויה הייתה קצרה ומהירה. ככה הוא הרגיש. וכל הזמן הלמו בו תופים. למה. לא. ספרו. לי. למה. הייתי יכול לנצל יותר את הזמן הקצר שהיה לנו ביחד כשהרגיש קצת יותר טוב. הייתי מגיע מוכן יותר. השמיים היו מתרסקים אבל לא בצורה כזאת. למה, אמא. למה עשית לי את זה.

ידיים אחזו בחולצתו, קרעו אותה. והוא חשב לעצמו שאין כבר יותר מה לקרוע. לא בפנים. לא בחוץ. הכול מרוסק. וכשהרמקול הוגש אליו, בן יחיד, קדיש של אבא. היפחות שלו לא הותירו לב שלם בקהל השבור. הוא לא הרגיש את מבטי הרחמים. לא הרגיש כלום.

שקט ומכונס ישב בסלון הבית. בודד ועצוב. לידו ישב סבא שהזקנה קפצה עליו באחת. אחיו של אבא סבבו אותו. דאגו שיאכל, ישתה. אמרו מילים שעד היום אין לו מושג מה היה בהם.

והייתה גם אמא. מציצה עליו מפעם לפעם. בוחנת אותו. מודאגת משתיקתו. הוא לא הצליח לרחם עליה. לא הצליח לחוש כלום חוץ מכעס אדיר שבער בו. הותיר אותו חלש מאי פעם. הוא לא הסכים לדבר עם אף אחד. גם לא עם אמא. בעיקר לא אתה. לא יכול היה לסלוח לה על מילותיה הנבובות. על השקר הגדול.

בלילות הארוכים חסרי השינה. היה יושב ברגליים משוכלות על המיטה. אוחז את תמונתו של אבא. התמונה מהטיול האחרון אליו נסעו לפני שנה. התמונה האחרונה שאבא נראה כמו תמיד. ישב וליטף את תווי פניו הקורנים. את הצחוק שנשזר בעיניו. המשיך אל כפות ידיו שחבקו אותו בעוז. בן יחיד. גאוותו של אבא.

"לאן הלכת, אבא?" שתק את דמעותיו. "לאן הלכת? למה לא אמרת לי שלום? למה לא ספרת לי שאתה הולך ממני ולא חוזר? למה?" פתאום התלקח הכעס מחדש. "למה השארת אותי ככה בודד בעולם בלי לומר מילה. בלי פרידה ואפילו קטנה. למה, אבא? תמיד אהבת אותי. למה דווקא עכשיו התרחקת?"
והשאלות נותרו, בועטות ומציקות. גם כשנגמרו ימי השבעה. והשלושים . גם כשעמד מול קברו של אבא במלאת שנה. שאגו בתוכו כשקבל עול תורה ומצוות. לבד. בלי אבא שיברך ויעודד, יביט בו בעיניים בורקות וגאות. המשיכו ללוות אותו בשנים הלא פשוטות בישיבות הרבות בהן למד. ליוו אותו ביום חופתו. המשיכו אתו לחוף הצוק. ממאנות להישטף עם הגלים.

ישבתי שם, מרעידה. חוששת שימשיך לשתף בפרק הבא. צמאה אליו ומצטמררת.
"נהיה קר, אפי" הוא קם באחת. "נתחיל להתקדם?" והקול שלו רגיל כל כך. כמו לא קרסו שמיים. רעדה אדמה.

"השנים שעברו מאז, היטיבו אתי", הוא מעודד. מנסה לצבוע מציאות כואבת בגוון רך יותר של חמלה והכלה. "ולמרות זאת, החוויה הקשה. חוסר הפרידה. עדיין מכים בי בשעות קשות. לפחות ידעתי להתכונן כשהמציאות צלפה בי בשנית". נרעדתי שוב. קיוויתי שלא ימשיך. לא הפעם. צריכה לעכל את המפגש עם הילד שבו. את זעקותיו וכאבו. רציתי להכיר כול חלק בו. רציתי עוד יותר לא להתרסק בעצמי.

וכשהוא עצר מונית, נשפתי כנראה חזק מדי. ארי הביט בי, וכנראה תהה לעצמו עד כמה השיתוף שלו היה נכון. וכמה להמשיך אם בכלל. רציתי לומר לו שגם כשזה קשה, אני מעדיפה את האמת. בדיוק כמוהו. רציתי. לא הצלחתי.
 
כמעט בלתי אפשרי להגיד "תענוג לקרוא", אבל באמת תענוג לקרוא כתיבה חותכת, מדוייקת וכנה כל כך.
"בוא, שימי", אני מכוונת אותו בעדינות לחדר האורחים. מתפללת למילים מתאימות. המשימה נהיית מאתגרת יותר ככל שהוא גדל. יודעת שרק אלוקים יכול לשים בפי מילים נכונות.
"אבא לא מרגיש כל כך טוב". אני אומרת וליבי ממשיך להלום בפראות. "זה לא משהו נורא, חלילה. הוא פשוט צריך קצת לנוח וזה יעבור". לא נורא בכלל, לועג לי שדון קטן ואכזרי. סך הכול התקף חרדה שמשבית לזמן בלתי ידוע. צונח לחיים בזמנים הכי לא מתאימים. מאלץ אותי לעמוד מול עיני ים קטנות ותובעניות. לספק תשובות כשאני בודדה במערכה.

"זה לא כל כך נראה ככה", אומר הכמעט מתבגר שלי, "וזה קורה יותר מדי לאחרונה". אני כבר לא קונה את הלוקשים שלך. אומרות עיניו ומביטות בי בעקשנות ובפחד.
כואב הלב על הילד, ומעודד שאמא שלו מודעת למצבו.
"כדי שאני לא אדאג אני צריך לדעת מה זה". הוא אומר ואני מביטה בו משתאה, איך גדלת פתאום, ילד. הפכת לנער עם דעות יצוקות וברורות.
וואו! התבגרות נעימה לך, אם עוד לפני בר מצווה אתה כבר מדבר כל כך חד וישיר...
למה, אמא. למה עשית לי את זה.
איי.
לפחות ידעתי להתכונן כשהמציאות צלפה בי בשנית
הערה אחת, בודדת: המילים האלו קצת גבוהות, ביחס לשאר השיח.
 
כמעט בלתי אפשרי להגיד "תענוג לקרוא", אבל באמת תענוג לקרוא כתיבה חותכת, מדוייקת וכנה כל כך.

כואב הלב על הילד, ומעודד שאמא שלו מודעת למצבו.

וואו! התבגרות נעימה לך, אם עוד לפני בר מצווה אתה כבר מדבר כל כך חד וישיר...

איי.

הערה אחת, בודדת: המילים האלו קצת גבוהות, ביחס לשאר השיח.
תודה על התגובה המושקעת
על המילים המפרגנות שחממו לי את הלב.
ההתבגרות של שימי אכן קצת מוקדמת, בתור ילד הורי.

לגבי ההערה לוקחת לתשומת לב. תודה
 
בס"ד

פרק נ'

"טדדם" מיכלי נכנסת לסלון בדיוק כשסיימנו את המנה העיקרית של ליל שבת. הזמן הזה תמיד משרה עלי שלווה מיוחדת. ההתלהבות שלה פרצה אותה. גרמה לי להרים עיניים משתאות.
עוגת קומות התנוססה על המגש יוקרתי. קמטה את מצחי בניסיון להבין. ניסיון שנועד מראש לכישלון. היא רוצה לעודד? היא קלטה משהו? מה היא רוצה לומר?

"מזל טוב, אחותי היקרה" היא נושקת לי. "את לא רוצה לומר לי ששכחת, נכון?"
לא רוצה. זו המציאות שמעמיסה בלי סוף. לא משאירה מרווח לזיכרונות שכאלו. מריצה ימי הולדת. יום נישואין. אופס. מחווירה. לא. לא יכול להיות ששכחתי. שדווקא מיכלי תבוא ותזכיר לי.
"מזל טוב", מאחל גם אבא בחום. "שתזכו לעוד הרבה שנים טובות ומאושרות".
אני ממלמלת אמן ותודה. מביטה אל פרוסת העוגה שמונחת בצלחת. בוהה בה.
"עבדתי הרבה על העוגה" לוחשת מיכלי לידי, "לא תתאכזבי".
"את מדהימה" אני מנפיקה את החיוך הענק ביותר שאני מצליחה. "ואין עלייך. תודה שזכרת וחשבת עלינו".
"בכיף" היא מתחרה בהצלחה בחיוך שלי. מעניקה נשיקה. חיבוק. מפנה מקום לבאות אחריה.

אמא מביטה בי בעיניים בורקות מקצה השולחן. לא מצליחה לצמצם רגשות לחיבוק אחד. המבט שלנו נפגש. עמוס מאי פעם. יודעת מה עובר בראשה. יודעת שהיא יודעת. יודעת שכל מילה רק תגרע מהקסם.

לשמאלי יושב ארי, עיניו בוהות.
"מזל טוב, ארי", מריע קובי, אחי הקטן שצמח לו. רואה את ארי מנסה לקרוע את עצמו מהעננים ששואבים אותו. המידות שלו מנצחות. כמעט כמו תמיד. הוא טופח על כתפיו של הנער. מפרגן לו בחום. לוחץ יד לאבא. מנסה לשמור על מקוצו בהצגה.
"אנחנו נצא לסיבוב קטן", אני מעדכנת בסיום הסעודה. "יעלי, תסתדרי?"
"ברור" היא קופצת. מחבקת את יוני. "לכו, תחגגו". בטח נחגוג. הלוואי.

האוויר הטהור ממלא את הריאות. נותן לי לחוש את קדושתה של השבת. מקווה שגם לו.
"אז מה קורה?" אני שואלת בקלילות.
"אני לא עומד בזה, אפרת", הוא נאנח כמו קשיש. לא כאחד שחוגג עשור וחצי של נישואין. "אני לא יכול להפסיק לחשוב עליו. מה עובר עליו. אם כבר קראו להם או לא. אם יש עדיין סיכוי, בכל זאת" הוא מתנשף. שוב מתקצרת נשימתו.

"בעיקר לא יכול לחשוב עליו, על חיים. אולי הוא נמצא שם לבד. אולי זה יקרה כש...?" הרוח מתגברת. מצמררת את הגב השפוף שלו. מעצימה את חרדתו.
רק לא זה, השם. רק לא זה. אני רועדת. מבפנים. מבחוץ. לא מצליחה להתפלל. התפילה בוקעת לי מהלב בלי מילים.

****

לא לקח הרבה זמן עד שהגיע פרק ב' בחייו של ארי. אותו הכרתי כמעט מאז שהכרתי אותו.
הוא גדל, נושא את כאבו הגדול. הולך לבית הכנסת. אומר קדיש. בורח מעיניים זולגות רחמים. מנסה לבנות את עצמו. החונך שהוצמד לו היה לו לאח וחבר. שיקם אותו מהריסות. בנה בו חוסן ותעצומות. הראה לו עד כמה הוא חזק למרות הכול. ואולי בגלל. הגלים הסוערים שקטו מעט. ואופק בהיר נראה. מתעתע כל כך.

הוא היה בן חמש עשרה כשהגיעו תוצאות הבדיקות. אמא ישבה מול הדפים והרטיבה אותם בדמעות. ככה הוא מצא אותה כשחזר בצהריים מהישיבה. ככה הוא שמע את הרעמים שסדקו שוב את עולמו.

אחרי כמה ימים מרוסקים, הוא ידע שהוא צריך להיות החזק. לפחות הפעם. הוא יעשה הכול בשבילה. יתמוך, יעודד, ילווה לטיפולים. יארגן תפילות. הכול. והיא תישאר אתו, בריאה. שלמה. חזקה מתמיד. לא ייתכן אחרת.
עבר חודש ועוד כמה חודשים. המשפחה כולה התגייסה למערכה. הדודים ערכו משמרות בזמנים שהייתה מאושפזת. ארוחות חמות הגיעו כל יום. אבל הוא ידע שהיא צריכה אותו. הבן היחיד שלה.

באותו לילה, היו המדדים יציבים מתמיד. "אני אשאר אתה", הוא הודיע נחרצות. "אין לי בעיה לישון פה", שכנע את הדוד שהביט בו במבט מפקפק.
"אני כבר לא ילד", הבהיר. "ואמא מרגישה בסדר עכשיו. אני יודע שהיא רוצה אותי לידה. אני גם רוצה. אם חלילה תהיה בעיה אתקשר. אל תדאג".
הוא פשט את החליפה, הניח את המגבעת עליה. סמן טריטוריה. קבע עובדות. נפרד מהם עם עוד כמה הבטחות. הביט באמא הישנה בשלווה. הרגיש אותה, את האהבה שנמצאת באוויר. רצה כבר להרגיש אותה במקום חמים יותר.
הניח ראש על הכורסא הסמוכה, שקע בתרדמה מתוקה. חיוך נסוך ושלווה שלא הרגיש זמן רב.
באמצע הלילה כשחלומות קסומים אפפו אותו, נקרעה הדממה ביללות קורעות.

הוא קפץ בבהלה. עיניו מזנקות למוניטור הסמוך. לזעקותיו הבלתי פוסקות. המספרים רקדו מולו במחול שדים, אבל הוא הצליח לראות אותם. צונחים במהירות מסחררת. החדר התמלא ברופאים ואחיות שדרשו ממנו לצאת.
"אני חייב להיות אתה" הוא זעק, מבועת. "הבטחתי לה שאהיה אתה כל הזמן".
אף לא אחד היה פנוי לשמוע אותו.
עמד שעון על הדלת מבחוץ. לבו הולם בפראות. זה לא ייתכן. זה לא. הם יצליחו להציל אותה. בטוח.

"ואם לא?" לוחש לו קול קטן.
אם לא, אני חייב להיפרד ממנה. הוא התלקח. הלם על הדלת. לא רצה לחשוב שאין כבר ממי להיפרד. הוא חייב לעשות הכול בכל מקרה. הוא צעק גם כשנפתחה הדלת, ורופאים יצאו ממנה מותשים ורציניים. הוא רץ פנימה. נבלם. יודע ששוב לא הצליח להיפרד.

"אני צריך להכין אותו" הוא אומר לי עכשיו "אני חייב להכין אותו. זו מכה על מכה להגיע לסיטואציה כזאת. אני אבדתי את אמא במשמרת שלי. במשמרת שהתעקשתי עליה. אני לא יכול לשמוע את זה שוב. אסור לו להיות שם לבד. אסור לו לחכות לרגע האחרון כדי להיפרד. זו יכולה להיות טעות גורלית והרסנית. אסור לו לדמיין שיהיה טוב רק בגלל שיש הטבה. אסור לו". הטונים הגבוהים נחלשו פתאום, והוא צנח לספסל סמוך.

"את מבינה שאסור לו. נכון, אפי?" הוא שואל ולבו דם ודמעות. "את מבינה שלא סתם עברתי חוויה כזו. שיש לי תפקיד כרגע להיות לידו. לעזור לו. תעזרי לי, אפי, בסדר?"

אני מהנהנת. אעזור לך. אעשה הכול שתחזור לעצמך. הייתי הולכת אתך ממש עכשיו לבית החולים. נוכחת דואגת, כמה שזה יהיה קשה לי. הפעם אתה במרכז ואני אהיה בשבילך. אבל איך למען השם תגיע לבית חולים? איך תכנס בשער בו לא נכנסת עשרות שנים, מאז הלילה הנוראי . הגורלי.
איך תכנס בו כשכל פרוצדורה רפואית עם הילדים, אתי, מחייבת אותי לחפש מלווה, כי אין לי את האופציה הטבעית?

"אני אלך", הוא אומר וקולו נחוש. "מותר לי לנסות. מקסימום אם אתעלף יהיו שם מספיק אנשי צוות שיטפלו בי". הגב שלו רועד. וגם המילים. מרגישה אותו כל כך עמוק. גאה בו ומפוחדת. יודעת שאלך אתו באשר ילך.
 
מנסה לשמור על מקוצו בהצגה.
מקומו.
לא מצליחה להתפלל. התפילה בוקעת לי מהלב בלי מילים.
בתוך כל הכאוס שעובר עליה, השורה הזו מעוררת בי הערכה אמיתית.
הגב שלו רועד.
תהייה קטנה ונודניקית: הגב הוא הצד האחורי. לא נשמע מקודם שארי מפנה לאפי את גבו (או שפספסתי משהו?). אם הכוונה היא לחלק הגוף שכולל את הבטן והגב יחד, המילה הנכונה היא גוו.
"אני אלך", הוא אומר וקולו נחוש. "מותר לי לנסות.
וואו, בהצלחה! אומץ הוא דבר שמרגש לפגוש בגיבורי הספרים, ומשמח כשהוא מתממש.
מחכה להמשך...
 
בס"ד

פרק נ"א

בדממה פסעתי בעקבותיו. יכולתי למשש את המתח שצעק מכל פסיעה דרוכה שלו.
וכשחלפו רגעים וכבר אבדתי את אומדן הזמן, משהו התחיל לעקצץ לי. לאיפה אנחנו הולכים בעצם? מה הוא בדיוק רוצה לומר? ואיך הוא חושב שיצליח להציל אותו?

ועדיין פסעתי. בארץ לא זרועה. בלי דעת ומחשבה. האוויר היה חמים עדיין, למרות השעה המאוחרת. הלהיט אותי לאט ובטוח. ובכל זאת שתקתי. הוא האיש שלי שבזכותו אני נמצאת היום במקום בטוח. אין לי שום זכות לסרב לשום בקשה שלו. יש לי זכות לתת לו את המעט שאני יכולה. ואני מודעת לכך עד כאב.

"יודעת מה?" הוא נעצר פתאום. באמצע מירוץ חירום. "אולי נשב רגע ונחשוב מה לעשות". הוא הביט בי במבט נבוך.
"אני לא יודע מה קורה לי. הרגשות שלי סחפו אותי. אני לא רגיל לזה, את יודעת". טיפות קטנות בהקו על מצחו. "אני עדיין חושב שאני חייב להיות איתו ברגעים האלו. אבל לא באמת הצלחתי להפעיל את הראש. מצטער, אפי".

"זה בסדר", מלמלתי "קורה לכולם". אני מנסה לחייך. להפשיר אווירה.
"בטח כשמדובר בנושא כל כך כואב. ועמוס. לא יצא לך כמעט לדבר על זה. לעבד את האובדן. את החוויה הקשה בה אבדת את היקרים לך ביותר. ועוד בגיל צעיר כל כך".
השתתקתי לרגע. מעולם לא דברתי איתו בצורה כזו. תמיד היו נגיעות קטנות. והצעות. אני נושכת שפתיים. חייבת להמשיך.
"בבקשה, ארי. תחשוב על מה שאמרתי לך. בבקשה".
הוא הסב את מבטו. נועץ אותם בקשיחות.
"דברנו על זה מספיק פעמים, אפי". הקול שלו עייף ועמוס מדי. "תעשי לי טובה, את יודעת שאין לי סבלנות לטיפולים. לחזור לעבר. לחפור. זה לא מה שיעשה לי טוב, במחילה".
"אז מה כן?" רציתי לצרוח. "להתמוטט כל פעם מחדש זה יותר טוב מבחינתך?"
השקט שלו שם סימן קריאה חזק ונטוע.
"זה לא יותר טוב. אבל אין לי אופציה אחרת. בטח לא כרגע. תניחי לזה. בבקשה".
הנחתי. נאנחתי. חשבתי על הפגישות עם נעמה. על הכוח והתובנות ששאבתי מהן. חשבתי על הטוב שהוא מפסיד. על אובדן של חיים. והפעם חייו שלו.

"אני רוצה לספר לך משהו", פתאום זה עולה בי. "יש לך כוח?".
אני יודעת שהוא כבר מבין לאיזה סיפור אני מובילה.
"יותר כוח מלשמוע שכנועים בלתי נגמרים", הוא אומר בחצי חיוך חיוור. נשען אחורנית. מותח רגליים.

"פתאום נזכרתי בזה. אולי עוד מעט אבין למה. כרגע חייבת לפרוק".
עוצמת עיניים ונותנת לגלים לשטוף אותי במלוא המליחות.
"בשנה ההיא, כשהתחלתי לסבול ממרמורשטיין, הייתי בורחת. בורחת לקניות. לתל אביב. רמת גן. פתח תקווה. כל מה שבאזור בני ברק. מחפשת ריגושים. לא ממש מוצאת.
בסופו של דבר נגמרו לי החסכונות. ונמאסו עלי השיטוטים. ובכל זאת, מצאתי את עצמי פען אחר פעם נמלטת מציניות, מילים קשות והורסות ואפס אימון.
חושבת שאז חוויתי עוד אובדן. אובדן של חיי. החיים הטובים שהיו אמורים להיות לי כתלמידה מצטיינת. מעולם לא חלמתי שיגיע יום ואקבל מבחן שלא למדתי אליו כמעט, נושא ציון של שבעים אחוז ולידו הערה מודגשת של המחנכת - כל הכבוד על המאמץ שהשקעת. עלי והצליחי. המשיכי כך".
הכתפיים שלי רוטטות. מדמעות. מבושה צורבת שמחלחלת בי בכל פעם שאני נזכרת.
"ואז הבנתי שהמילים הקוטלות שהעניקה לי מרמורשטיין מחוירות למול המילים בהן קטלה אותי מול המורות. מסכלת כל אפשרות להוכיח את עצמי. ממש ראיתי בדמיוני איך היא מסבירה במילים רכות, למחנכת ולשאר המורות, עד כמה חריגה התלמידה אפל. עד כמה חלושה וזקוקה לעידוד". צבע אדום כבש אותי. מבפנים. מבחוץ. הבעיר אותי. כמו תמיד.

"זה נורא", ארי מגיב. כמו היתה זו הפעם הראשונה ששמע את התיאורים.
"הרבה יותר" אני בוכה. "לקחו לי את השם. קמטו אותו. זרקו לפח. ואז הביטו מלמעלה. מחאו כף על כל קמטוט שהתיישר. שכחו למה הוא מקומט בכלל. ומי בעט בו וגרם לו להגיע לשפל הזה". אני מתנשמת. אין אוויר.

נזכרת פתאום למה זה עלה בי.
"ביום הזה, בו קבלתי את המבחן. הרגשתי שהאובדן מוחץ לי את הנשמה. זה היה גדול מנשוא. כעסתי ולא יכולתי לבטא, כמובן. השארתי את התיק בכיתה. לפני שיצאתי זרקתי את המבחח לפח. מקומט. שירגיש קצת איך אני מרגישה. ויצאתי. לא ידעתי לאן. בשקית קטנה היו הארנק ודיסקמן. זוכר מה זה?"
"כן" הוא משועשע מהנוסטלגיה.
עברתי ליד חנות קטנה שהציעה דיסקים בכמה שקלים. קניתי אחד מהם בלי להתעמק. ועליתי לאוטובוס. שייקח לאן שייקח.

באיזשהוא שלב ירדתי בעיניים סומות. לא רוצה לדעת. לא להרגיש. לא לפגוש. מעולם לא חשתי בודדה ובזויה כל כך.

הוצאתי את הדיסק. הכנסתי מהר בלי לראות והפעלתי. דחפתי אוזניות וצלילים החלו למלא אותי. נרעדתי. אפריים מנדלסון מלא אותי בקולו. "אדם יסודו מעפר, וסופו לעפר... משול כחרס הנשבר". נגמר לי האוויר. לא יכול להיות שזה מקרה.
"אדם כציץ נובל" הוא ממשיך, "כענן כלה. כרוח נושבת. כחלום יעוף". והרטט בקולו מרטיט גם את כתפיי. את כל כולי. מעולם לא הזדהיתי ככה עם המילים.

וככה הלכתי ברחובות תל אביב. מולי, מסביבי, המון אדם. ואני נמצאת לא נמצאת. לא רואה כלום. נשאבת למילים. נרעדת מכל מילה".

רוח החלה לנשוב פתאום. רוח נושבת וחלום יעוף.
"אתה מבין, ארי?" אני שואלת אותו. ואותי. "פתאום הרגשתי איך השם עוטף אותי. שולח לי מסר שהוא איתי. מרגיש את כאבי. מסביר לי עד כמה כולנו כך. למרות שבעולם השקר קשה לראות את זה. אבל בעולם האמת נראה איך כל התמונה מתהפכת. דווקא שם, ארי. בשיא הטומאה שיכולה להיות. הרגשתי אותו חזק מתמיד".
ארי מביט בי, משתאה.
"ואת כל התובנות האלו הבנת אז?"
"לא את הכול, חלק הבנתי מאוחר יותר. בזמן אמת פשוט שמעתי ובכיתי. לא ידעתי מהיכן הגיעו הדמעות האלו. הן לא היו דמעות של כאב. הן היו דמעות שנובע ממקום עמוק יותר. מהנשמה. הרגש הטהור שהייתי בטוחה שאבד לי, פתאום התעורר. והמילים שלו הן דמעות אהובות ומקודשות. וזה היה מדהים איך בזמן של אובדן, קבלתי חיים חדשים. חיים עטופים באהבה אין סופית של מי שברא לי ודואג לי תמיד. גם כשאני לא במיטבי. אהבה ללא תנאים".

"ואת זה, ארי" אני מביטה בו. לא מפחדת. "את החיים האלו אני רוצה שתקבל. איח אובדן בלי משמעות. וקטונתי לדבר על האובדן שלך. אבל אם תתן לו מקום. תדבר איתו ועליו. מבטיחה לך שתגע גם אתה בחיים חדשים. טובים יותר. מתוקים יותר".
 
בס"ד

פרק נ"א

בדממה פסעתי בעקבותיו. יכולתי למשש את המתח שצעק מכל פסיעה דרוכה שלו.
וכשחלפו רגעים וכבר אבדתי את אומדן הזמן, משהו התחיל לעקצץ לי. לאיפה אנחנו הולכים בעצם? מה הוא בדיוק רוצה לומר? ואיך הוא חושב שיצליח להציל אותו?

ועדיין פסעתי. בארץ לא זרועה. בלי דעת ומחשבה. האוויר היה חמים עדיין, למרות השעה המאוחרת. הלהיט אותי לאט ובטוח. ובכל זאת שתקתי. הוא האיש שלי שבזכותו אני נמצאת היום במקום בטוח. אין לי שום זכות לסרב לשום בקשה שלו. יש לי זכות לתת לו את המעט שאני יכולה. ואני מודעת לכך עד כאב.

"יודעת מה?" הוא נעצר פתאום. באמצע מירוץ חירום. "אולי נשב רגע ונחשוב מה לעשות". הוא הביט בי במבט נבוך.
"אני לא יודע מה קורה לי. הרגשות שלי סחפו אותי. אני לא רגיל לזה, את יודעת". טיפות קטנות בהקו על מצחו. "אני עדיין חושב שאני חייב להיות איתו ברגעים האלו. אבל לא באמת הצלחתי להפעיל את הראש. מצטער, אפי".

"זה בסדר", מלמלתי "קורה לכולם". אני מנסה לחייך. להפשיר אווירה.
"בטח כשמדובר בנושא כל כך כואב. ועמוס. לא יצא לך כמעט לדבר על זה. לעבד את האובדן. את החוויה הקשה בה אבדת את היקרים לך ביותר. ועוד בגיל צעיר כל כך".
השתתקתי לרגע. מעולם לא דברתי איתו בצורה כזו. תמיד היו נגיעות קטנות. והצעות. אני נושכת שפתיים. חייבת להמשיך.
"בבקשה, ארי. תחשוב על מה שאמרתי לך. בבקשה".
הוא הסב את מבטו. נועץ אותם בקשיחות.
"דברנו על זה מספיק פעמים, אפי". הקול שלו עייף ועמוס מדי. "תעשי לי טובה, את יודעת שאין לי סבלנות לטיפולים. לחזור לעבר. לחפור. זה לא מה שיעשה לי טוב, במחילה".
"אז מה כן?" רציתי לצרוח. "להתמוטט כל פעם מחדש זה יותר טוב מבחינתך?"
השקט שלו שם סימן קריאה חזק ונטוע.
"זה לא יותר טוב. אבל אין לי אופציה אחרת. בטח לא כרגע. תניחי לזה. בבקשה".
הנחתי. נאנחתי. חשבתי על הפגישות עם נעמה. על הכוח והתובנות ששאבתי מהן. חשבתי על הטוב שהוא מפסיד. על אובדן של חיים. והפעם חייו שלו.

"אני רוצה לספר לך משהו", פתאום זה עולה בי. "יש לך כוח?".
אני יודעת שהוא כבר מבין לאיזה סיפור אני מובילה.
"יותר כוח מלשמוע שכנועים בלתי נגמרים", הוא אומר בחצי חיוך חיוור. נשען אחורנית. מותח רגליים.

"פתאום נזכרתי בזה. אולי עוד מעט אבין למה. כרגע חייבת לפרוק".
עוצמת עיניים ונותנת לגלים לשטוף אותי במלוא המליחות.
"בשנה ההיא, כשהתחלתי לסבול ממרמורשטיין, הייתי בורחת. בורחת לקניות. לתל אביב. רמת גן. פתח תקווה. כל מה שבאזור בני ברק. מחפשת ריגושים. לא ממש מוצאת.
בסופו של דבר נגמרו לי החסכונות. ונמאסו עלי השיטוטים. ובכל זאת, מצאתי את עצמי פען אחר פעם נמלטת מציניות, מילים קשות והורסות ואפס אימון.
חושבת שאז חוויתי עוד אובדן. אובדן של חיי. החיים הטובים שהיו אמורים להיות לי כתלמידה מצטיינת. מעולם לא חלמתי שיגיע יום ואקבל מבחן שלא למדתי אליו כמעט, נושא ציון של שבעים אחוז ולידו הערה מודגשת של המחנכת - כל הכבוד על המאמץ שהשקעת. עלי והצליחי. המשיכי כך".
הכתפיים שלי רוטטות. מדמעות. מבושה צורבת שמחלחלת בי בכל פעם שאני נזכרת.
"ואז הבנתי שהמילים הקוטלות שהעניקה לי מרמורשטיין מחוירות למול המילים בהן קטלה אותי מול המורות. מסכלת כל אפשרות להוכיח את עצמי. ממש ראיתי בדמיוני איך היא מסבירה במילים רכות, למחנכת ולשאר המורות, עד כמה חריגה התלמידה אפל. עד כמה חלושה וזקוקה לעידוד". צבע אדום כבש אותי. מבפנים. מבחוץ. הבעיר אותי. כמו תמיד.

"זה נורא", ארי מגיב. כמו היתה זו הפעם הראשונה ששמע את התיאורים.
"הרבה יותר" אני בוכה. "לקחו לי את השם. קמטו אותו. זרקו לפח. ואז הביטו מלמעלה. מחאו כף על כל קמטוט שהתיישר. שכחו למה הוא מקומט בכלל. ומי בעט בו וגרם לו להגיע לשפל הזה". אני מתנשמת. אין אוויר.

נזכרת פתאום למה זה עלה בי.
"ביום הזה, בו קבלתי את המבחן. הרגשתי שהאובדן מוחץ לי את הנשמה. זה היה גדול מנשוא. כעסתי ולא יכולתי לבטא, כמובן. השארתי את התיק בכיתה. לפני שיצאתי זרקתי את המבחח לפח. מקומט. שירגיש קצת איך אני מרגישה. ויצאתי. לא ידעתי לאן. בשקית קטנה היו הארנק ודיסקמן. זוכר מה זה?"
"כן" הוא משועשע מהנוסטלגיה.
עברתי ליד חנות קטנה שהציעה דיסקים בכמה שקלים. קניתי אחד מהם בלי להתעמק. ועליתי לאוטובוס. שייקח לאן שייקח.

באיזשהוא שלב ירדתי בעיניים סומות. לא רוצה לדעת. לא להרגיש. לא לפגוש. מעולם לא חשתי בודדה ובזויה כל כך.

הוצאתי את הדיסק. הכנסתי מהר בלי לראות והפעלתי. דחפתי אוזניות וצלילים החלו למלא אותי. נרעדתי. אפריים מנדלסון מלא אותי בקולו. "אדם יסודו מעפר, וסופו לעפר... משול כחרס הנשבר". נגמר לי האוויר. לא יכול להיות שזה מקרה.
"אדם כציץ נובל" הוא ממשיך, "כענן כלה. כרוח נושבת. כחלום יעוף". והרטט בקולו מרטיט גם את כתפיי. את כל כולי. מעולם לא הזדהיתי ככה עם המילים.

וככה הלכתי ברחובות תל אביב. מולי, מסביבי, המון אדם. ואני נמצאת לא נמצאת. לא רואה כלום. נשאבת למילים. נרעדת מכל מילה".

רוח החלה לנשוב פתאום. רוח נושבת וחלום יעוף.
"אתה מבין, ארי?" אני שואלת אותו. ואותי. "פתאום הרגשתי איך השם עוטף אותי. שולח לי מסר שהוא איתי. מרגיש את כאבי. מסביר לי עד כמה כולנו כך. למרות שבעולם השקר קשה לראות את זה. אבל בעולם האמת נראה איך כל התמונה מתהפכת. דווקא שם, ארי. בשיא הטומאה שיכולה להיות. הרגשתי אותו חזק מתמיד".
ארי מביט בי, משתאה.
"ואת כל התובנות האלו הבנת אז?"
"לא את הכול, חלק הבנתי מאוחר יותר. בזמן אמת פשוט שמעתי ובכיתי. לא ידעתי מהיכן הגיעו הדמעות האלו. הן לא היו דמעות של כאב. הן היו דמעות שנובע ממקום עמוק יותר. מהנשמה. הרגש הטהור שהייתי בטוחה שאבד לי, פתאום התעורר. והמילים שלו הן דמעות אהובות ומקודשות. וזה היה מדהים איך בזמן של אובדן, קבלתי חיים חדשים. חיים עטופים באהבה אין סופית של מי שברא לי ודואג לי תמיד. גם כשאני לא במיטבי. אהבה ללא תנאים".

"ואת זה, ארי" אני מביטה בו. לא מפחדת. "את החיים האלו אני רוצה שתקבל. איח אובדן בלי משמעות. וקטונתי לדבר על האובדן שלך. אבל אם תתן לו מקום. תדבר איתו ועליו. מבטיחה לך שתגע גם אתה בחיים חדשים. טובים יותר. מתוקים יותר".
פרק עוצמתי ומיוחד!
מיוחד בניית התהליך של ההבנות והגדילה וכל מיני ניואנסים קטנים שהביאו לזה.


בקטנה יש כמה שגיאות איות.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

פרק ה



הנייד זמזם עשר דקות עד שנאווה פורת סוף סוף הסירה את שארית התנומה של שנת הצהריים מעיניה וממוחה.

"נאווה".

"כן", ענתה בקול שהסגיר את המעבר החד מרפיון השינה לערות.

"מדברת מעיין. האם איילת בבית?"

"רגע". מיהרה נאווה אימה של איילת להתרומם למצב ישיבה ובזריזות פנתה לבדוק בחדרה. החדר היה ריק. לאחר מכן ניגשה לפתוח את החלון. גל קלוש של חרדה החסיר בה פעימה כשגילתה שהרכב לא נמצא.

"מעיין, היא כנראה מתעכבת באיזה שהוא מקום, אמסור לה שתחזור אלייך". ניסתה לשדר עניינים כרגיל.

מעיין כעסה על עצמה באותו ערב. מדוע כל כך אכפת לי ומדוע אני צריכה לעקוב אחריה. תחושת בטן לא מובנת משדרת שמשהו קרה. לא היה בכוח ההיגיון הרציונלי להסיר את התחושה הכבדה. היא התאפקה בכל הכוח לא לחזור שוב למספר הנייד המוכר לה. היא חייבת לחנך את עצמה שהקשר עם איילת חייב להיות רחוק יותר. ואולי הגיע הזמן לפרום אותו לגמרי. 'יהיה לי בעל בקרוב ומשאביי אמורים להיות מנותבים למשפחתי. איילת מצידה כבר ויתרה על החברות הזו, ורק אני מנסה להפיח חיים בגוף המת'. מתוך הרהורים אלו נרדמה לשעות רבות עד לצלצול הטלפון הצורמני שהקיץ אותה בבהלה.

אור חיוור של טרם שחר האיר את חדרה. מי זה יכול להיות.

"הלו".

"מעיין, היה לך קשר עם איילת?" קולה המתוח של נאווה חדר לאוזנה ופתח שוב בליבה את המקום שניסתה לברוח ממנו.

"לא, לא ניסיתי שוב".

"היא סיפרה לך על התוכניות שלה אתמול?"

"היא אמרה שהיא הולכת לאתר החפירות לחפש דבר מה".

"היא יצאה בבוקר ונעלמה. היא לא יצרה קשר איתנו ועכשיו כבר חמש בבוקר. אנא היזכרי מה היא עוד אמרה".

פחד זחל במעלה גבה. לא יכול להיות. אין שום סיבה שהיא נעלמה. החלום שלי היה רק חלום.

"אולי צריך לברר אצל חבריה ללימודים".

"המשטרה תברר, חזרי אלינו מייד אם ייוודע לך משהו".

מעיין התלבשה חיש והזמינה מונית. היא חייבת לדעת מה קורה. היא ידעה שאיילת בסכנה. אילו הייתה מתעקשת יותר או לפחות הייתה מציעה ללוותה. כעת היא בדרך. מרחוק הבחינה במקום המשעמם והבודד. מה כל כך מרתק בחורבות האלו?

היא שילמה וירדה. כעת היא פה לבד. השעון מורה על שש בבוקר. טוב שהשאירה פתק להוריה שהיום היא משלימה עבודה במשרד. היא החסירה הרבה והתעסקה רבות בכל הקשור לאירוסין.

היא התהלכה בין החורבות. כל כך נחפזתי לבוא. זה היה טיפשי מצידי. מה חשבתי למצוא. אם היא פה בוודאי הייתה יוצרת קשר. לפתע קפאה על מקומה. הרכב המוכר נגלה לעיניה מאחורי קיר האבנים שלצידה. היא הביטה באימה. הדלת הייתה פתוחה מעט.

"איילת?!"

"איילת!" הפעם קראה בקול. לא הייתה תשובה.

היא חשה במגע הצונן של דלת המתכת ופתחה אותה לרווחה, דרוכה לברוח בכל רגע נתון. היא הביטה בעיניים חוקרות, מנסה למצוא סימן חיים. התיק היה מונח ברישול.

כעת החלה להסתובב בחופזה בכל השטח. בדקה בכל פינה ואפילו העיפה אבנים ברגליה. היא הבחינה בפנקס זרוק. היא פתחה אותו ושמה לב לשורות על חומר בהיסטוריה. כתב היד היה מוכר להחריד. היא התיישבה וניסתה לחפש. מה בדיוק, היא לא ידעה. היא חשה במשהו מתכתי. זה היה מטבע שבור. היא זרקה אותו מהיד ונרתעה לאחור. לפתע פרצה בבכי וצעקה רמה יצאה מתוך גרונה.

"איילת, איילת, איפה את? איילת! תעני לי".

"מעיין! מעיין!" נשמע הד מרחוק.

מעיין השתתקה. היא שמעה משהו או שרק נדמה לה?

"איילת, את שומעת אותי?"

" הפעם הצעקה הייתה במלוא העוצמה.

"מעיייין" נשמע ההד בשנית.
<<<<<<<<<
לאחר שהתברר לה שההזיה שבה היא נמצאת אינה חלום, היא המציאות העכשווית, החלה ללכת בצעדים מדודים, דרוכה לכל רחש. התחפושת שעליה השרתה עליה שלווה. זה מקום המסתור הטוב ביותר. החידה הגדולה בעיניה הייתה לאיזו תקופה היא נפלה, יותר מאשר היכן היא. רגליה משכו אותה למקום המפגש בין העתיד לעבר. היא הביטה בשעונה. השעה הייתה שש בבוקר והרחוב החל להתעורר לחיים במשכימי קום. כולם כאחד נראו מהזמן הקדום.

הינה, שוב הגיעה לאותו מקום שבו פגשה את הנערים שברחו מפניה. פה יש מעבר לעתיד. אילו רק ידעה איך להגיע לכל יקיריה. מהו הקסם שיחזיר אותה. דוק של עצב עמד בעיניה. היא נשאה עיניה לשמיים. אולי מהם ייפתח חלון מעבר לזמן.

לפתע שמעה את שמה כהד רחוק: "איילת, איילת!" מזכיר את קולה של מעיין.

ושוב נשמע הקול בשנית. אולי מתוך האדמה.

בהתרגשותה נפלה על האדמה וצעקה: "מעיין. מעיין. את שומעת אותי מעיין?" אבל אז פרצה בבכי חסר אונים עד שקולה גווע.

יד מגוידת ליטפה את כתפה וגוף רכן מעליה. היא סובבה את ראשה במהירות וראתה פני אישה שצעיף המכסה את ראשה גולש לצידי זרועותיה. מבטה היה רך ועיניה חומלות.

"צעקת מעיין. אולי את נוכרייה וזרה כאן, אבל אני אראה לך היכן המעיין. אם את כל כך צמאה בואי לביתי הקרוב. האם את בצרה?"

"אוי. תודה לך. את אישה טובה. התוכלי לעזור לי?"

"ברצון. מלחמות שאינן פוסקות עוברות בארצנו, והופכות כל כך הרבה אנשים חפים מפשע לאומללים, ואין כמעט מי שייקח אל ליבו את מצוות האלוקים".

איילת שתקה. עדיין לא העזה לשאול. רק דמעתה ביטאה את התודה. היא הושיטה ידה לאישה הרחמנייה שעזרה לה להתרומם. הן החלו לצעוד יחדיו.

"את לא מוכרת, מאיפה את?" בחנה אותה האישה.

"איבדתי את דרכי". ניסתה איילת להרוויח זמן ולמצוא משהו מניח את הדעת.

"הלוואי שרק את הדרך. טוב שלא איבדת בעל או משפחה, כמו שקורה כאן להרבה מאוד משפחות מיוחסות ויראות שמיים".

"מה קרה להן?"

"לא שמעת? איך לא שמעת על כך שנטבחים פה חכמי תורה השכם והערב. לצערנו קם עלינו מלך רשע והתקיים בנו 'ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך'". אבל אז עצרה האישה בהפתעה את הילוכה ובחנה במבט חוקר את העלמה אשר לפניה.

"איזה מלך רשע שולט עליכם?" נרתעה בבהלה.

"לא ייאמן שאת לא יודעת. אולי את מעמידה פנים".

"אני לא מפה, אני ממקום אחר לגמרי, אני נמצאת פה בטעות, אולי תוכלי לעזור לי".

האישה עדיין עמדה מופתעת, מעבירה את עיניה לאורך גופה של איילת עד שנעצרה בנעליה.

"את מרומא?"

"לא. למה חשבת כך?"

"מנעלי רגלייך מוזרים כל כך, אבל מסותתים להפליא. אלו דברים שיכולים להזמין רק קיסרי רומי או משפחות מיוחסות".

רק כעת איילת שמה לב שנעליה מהעתיד לא יניחו את דעתן של הבריות. כפות רגליה של השנייה היו יחפות.

"אני רוצה שתאמרי לי את האמת. מאיזו ארץ את? ומי שלח אותך".

לפתע התרחקה האישה שלצידה ובמבט מפוחד ואמיץ כאחד אמרה: "די לנו במרגלים שהמיטו שואה על עמנו, ואת מנצלת את טוב ליבי לפעולות זדון?"

"קחי אותי לביתך ואסביר לך הכול, אני בודדה וזקוקה לעזרה".

"הסירי את מנעלייך המוזרים והניחי אותם בשקי".

איילת מילאה את פקודת האישה והלכה בצעדים כושלים אחריה.

לפתע נשמע שאון הולך ומתקרב. הן נשאו עיניהן למקור הרעש. ענן כבד של חול ופרסות סוסים התקרב אליהן במהירות.

"הסתתרי, מהרי!" צעקה אליה האישה. "מהר, מאחורי הסלע". האישה הייתה מהירה ממנה ובתנופה העיפה אותה ויחדיו נפלו ושכבו לצד הסלע. הסוסים שעטו כמעט מעל ראשן והן התפללו בליבן. המחזה המפחיד נמשך דקות ספורות ושוב נעלמו הפרשים באופק.

"מי אלו הפרשים?" לא התאפקה איילת לשאול.

"חלק קטן מצבאו של הורדוס המושחת, שידיו מגואלות בדם רב".

"הורדוס? קלי הרחום. נחתי אלפיים שנה אחור".

האישה הביטה מופתעת בפניה של איילת שקיבלו גוון חיוור. השפתים איבדו את צבען, עיניה התערפלו וגופה צנח.

היא ניערה את ההולכת המוזרה מעלפונה. מתוך כיסה הרחב הוציאה נאד מים וקירבה אל שפתיה. השקתה אותה והרטיבה את פניה.
פרק ד

הידיעה הנרעשת פגעה בה עד עמקי נשמתה. הם, שהיו מבחינתה סמל ודוגמה, הצליחו להרחיב את הסדק של הגאווה הציונית לא במעט ויצרו את שאלת השאלות: מהי בדיוק הזהות היהודית?

גופה הרפוי נחת אט אט על הקרקע הסלעית. ידיה מוללו את האבנים והחול גלש מבין אצבעותיה. לפתע נתקלו ידיה בפיסת אבן מתכתית. היא גירדה את שאריות העפר שנדבקו בחוזקה. זה היה מטבע שבור בצבע ברונזה.

אלוקים, מצאתי. מצאתי ללא מאמץ. היא הכניסה את ידה בפראות לכיסה והוציאה את החצי הראשון. עתה קירבה אותם זה לזה, והופ! מתאים כמו פאזל! רק כעת שמה לב שהוא מאיר באור מוזר. היא שפשפה את הכיתוב בחוזקה, ואז זה קרה.

סחרחורת אחזה בה. היא מרחפת. הגבעות מסביב החלו לחוג סביבה כסחרחרה. העננים, השמיים וכל היקום מסתובבים במערבולת ומתרחקים במהירות. החושך סגר בעדה. נהיה סמיך. צעקות האימה שניסתה להוציא מגרונה, חנקו את קנה נשימתה. היא הניעה את ידיה. ניסתה לזעוק לעזרה. ואז הכול האט. החשכה התבהרה והיא הרגישה מתעלפת. כשהתייצבה נשימתה והאדמה נעצרה שוב על מקומה, הביטה על הגבעות שבאופק. גם הן סיימו את מחול השדים. היא הניחה את ידה על ליבה בפחד. משהו קרה לה. חוויה לא מוכרת. לא, זו לא סחרחורת. היא כבר חוותה התעלפות בעבר. אולי זה המסתורין שבמטבע. עליי להשליך הכול ולברוח מפה מהר. היא פנתה במהירות אחורה כדי להיכנס למכוניתה.

הרכב נעלם.

משהו מוזר קורה פה. הרי ראיתי בפירוש שעומר ואדם נכנסו לרכבם. מה קורה פה? איך מכונית יכולה להתאדות? הייתי אמורה לראות או לשמוע!

הפחד היה ממשי. איך אני יוצאת מכאן? היא מצמצה בעיניה מסביב. להפתעתה ראתה מרחוק בקתות אבן ושני בדואים על חמורים. מעולם לא ראתה את הנוף הזה פה. היא הפנתה את ראשה אחורה. העיר הנראית תמיד ממרחק שני קילומטרים נעלמה ואיתה השלטים, הפרסומות שבדרך ואפילו תחנת הדלק הקרובה בלב האוטוסטרדה. אלוקים, מה קורה איתי? אולי השתגעתי ואני זקוקה לאשפוז דחוף. עזור לי קלי שבשמיים.

מעטות הפעמים שהתפללה לה'. היא טענה שבן אדם אמור לגלות אחריות למעשיו. היא לא ילדה קטנה. אילו יכלה לדבר כעת עם מעיין שתסביר לה דחוף מה להתפלל. הכסף שהיא זקוקה לו נמצא ברכב שנעלם. פתאום נזכרה בפלאפון הנמצא בכיסה. גם הוא לא מגיב כלל.

היא בכתה בקול שעה ארוכה. אלוקים, אולי אני לא ראויה אבל אתה היחיד ששומע. מעיין ניסתה להסביר לי שאתה אדון הכול ובעל הכוחות כולם. אנא, עזור לי להגיע הביתה מהר. בבקשה.

לפתע קול ילדים נרגשים מתקרבים נשמע בבירור. היא הפנתה מבט לכיוונם, אך מה שראתה הפתיע אותה כל כך. כמה בנים כבני שמונה בלבוש תנכי, ברגלים יחפות חוץ משניים בסנדלים פרימיטיביים, קלועים מקש, והם בוחנים אותה בפליאה מעורבת בפחד.

"איך קוראים לך, ילד?"

הוא הביט בחבריו שהתרחקו צעדים מספר.

"יהושע בן גמליאל", אמר בהיסוס.

"אתם בדואים?"

"בדואים?" חזר אחריה הילד ופרץ בצחוק משחרר. "את בטח מתבלבלת, אנחנו עבריים".

"אתה יודע אולי היכן תחנת האוטובוס הקרובה?"

הילד הגבוה יותר מלמל משהו באוזנו.

"אני לא מבין את שפתך ואת לבושה מוזר מאוד".

"היא שדה". הזהיר אותם הילד הגבוה.

היא הוציאה מכיסה פנס כיס קטן. "אתן לך משהו במתנה אם תוכל לעזור לי". היא עשתה לו תנועה לבוא לקחת, אך בתגובה כולם החלו לצעוד אחורה בפחד. היא ניסתה לשכנע אותו ולחצה על המתג. הפנס האיר.

"מכשפה! היזהרו! מכשפה הגיעה לעיר". הם החלו לברוח בריצה מטורפת לעבר בקתות האבן.

אלוקים. תעשה שיהיה זה חלום. היא שפשפה עיניה וצבתה את זרועותיה. גם המצמוצים והנפילה על החולות לא הביאו את הישועה המיוחלת.

בצימאונה הרב החלה לדדות לעבר בקתות האבן. היא חייבת עזרה. לשמחתה הרבה ראתה בדואית יחפה, על ראשה פיילה גדולה מפח, מתקדמת לחורשה. היא עצרה מתחת למוטות ארוכים שחיברו בין שני עצים. כעת הניחה את הקערה על הארץ והחלה לתלות כותנות, שמלות שנראו כמין גלביות עתיקות, לייבוש. עכשיו הזמן לגשת. אולי תוכל האישה לעזור.

"סליחה, גברת, אפשר לשאול משהו?"

האישה סובבה את ראשה לעבר הקול. צרחה איומה נשמעה מפיה. היא שמטה את הבגד ורצה לכיוון הצריף.

איילת נפגעה אך כשהבינה את המציאות החדשה, חשה סחרחורת איומה. חזרתי אחורה בשנים. אולי מאות ואולי אלפים. כל אלה שפגשתי עד עתה נראו באותו סגנון. הציוויליזציה עדיין לא הגיעה. נחתי מ־2015 לימי הביניים ואולי לפני הספירה. הלבוש המינימלי שבו אני מופיעה מפחיד אותם, הם מאמינים שאני מארץ השדים ושפת העברית שבפי שונה לגמרי משפתם העתיקה. מעולם לא הייתי כל כך לבד ללא נפש חיה. 'אבא ואימא בואו לעזור לי. אני לבד'. בכתה איילת ורחמים עצמיים החלו לייסרה. היא התיישבה מתחת לסבך עצים, מצפה לנס.

חמור נוער נושא משא על גבו חלף על פניה. אדונו זירז אותו בקריאות ולא שם לב לנערה המסתתרת. לפתע נפלו משקיו העמוסים לעייפה פירות שונים. הם המשיכו בדרכם לכיוון היישוב והותירו את הפירות על האדמה.

לאחר מספר דקות איילת וידאה שהשטח ריק. אספה את הפירות וחזרה למחבואה מתחת לעצים. היא שפשפה אותם בידיה, ניגבה בבגדיה והחלה לאכול ברעבתנות. מעולם לא עלה בדעתה שפירות יכולים להיות טעימים כל כך. אולי היא פשוט רעבה. היא הרוותה את צימאונה בעסיסיות התפוח. בלעה כמעט בשלמותם אגסים יפיפיים וקינחה בתמרים. היא בטוחה שהיא לא חשה רק שובע ורוויה. היא חשה טעם גן עדן. את הפירות הנותרים הסתירה היטב במקום מחבואה, לאחר מכן שכבה מצונפת. היא לא מעוניינת שוב להפחיד.

עם בוא הערב התמעטו עוברי הדרכים ולאחר שעה קלה גם שאון הילדים לא נשמע. באין אורות חשמל האירו פתחי החלונות באור צהוב חיוור של פתילות שמן. לאחר שעה קלה, כששעונה הורה על שמונה בערב, כבו גם הנרות מלבד בודדים.

היא החליטה למצוא דרך לעזור לעצמה. היא ניערה עצמה ובחנה את בגדיה. אין לה תלונות על התושבים המוזרים. היא במקומם הייתה נוהגת כמותם. עליה למצוא בגד אחר במהירות, כדי ליצור קשרי ידידות. היא התקדמה חרש, נזהרת שלא יישמע קול חריג. שכבות של עלי שלכת התפצפצו תחת נעליה, התמזגו היטב עם צרחותיהם של עופות הלילה ועם יללות החתולים. משהו ליטף קלות את פניה וזרועה. כשהרימה את ידה להגן על פניה, חשה בבגד התלוי על המוט. 'זה בדיוק הדבר שאני זקוקה לו יותר מכול'. היא משכה בזהירות. איזה בד מוזר. היא בדקה אותו לאור הירח המלא, מיששה אותו. אריגתו הייתה פרימיטיבית ממש. לא תעשייתית. לאחר מאמץ ממושך, חשה כבדה בהרבה ומסורבלת אבל מעודכנת והכי חשוב: היא תוכל להיטמע בחברה החדשה ואולי תמצא דרך לשוב לעתיד.

<<<<

מרתה יצאה מביתה ומיהרה לכיכר הרועשת. השוק היה שקט בשעה זו. בשעת השקיעה היא מתרוקנת מקוניה ומשאירה לרוכלים זמן לאסוף את מרכולתם ליום המחרת. זו השעה האהובה על מרתה לעשות בה סחר חליפין עם חברותיה. הפעם היא מעוניינת רק במרקחת צבע. הקטורת המעשנת בחדר שבו בעלה אתוס מבלה שעות רבות, מעלה כתמים מכוערים על הכתלים. מה יהיה עם האשתורת ועם הקטורת שמעלות ריח צחנה ומשאירות אותו על הקירות והתקרה? האמת, שהיא ויתרה מזמן על האלים הקדושים, אבל אנוסה לנהוג עימם בכבוד מפני אימת בעלה. הוא מוציא הון מכספו על עבודת האלילים, וכשהיא מנסה לתאר לו את העוני ואת הילדים שזקוקים למעט יותר, הוא מתרגז ואומר: "יש לך מזל שהאל לא מתנקם בנו על חוסר האמונה שלך. רק השבוע נשבר פסלון האבן ונפצעתי בידי. אני מנסה לכפר על חטאיי ועוונותייך. צריך אמונה ומסירות. השבוע העלו את מחיר הקטורת. ואת לא רוצה את נקמת האלים. נכון?"

"אבל החדר הכי גדול כבר תפוס עם אליל השמש שבנית. מדוע היית צריך למלא אותו בפסלונים רבים? עדיין ישנם כאלה בחצר שצריך לטפל בהם. כמה צריך?" היא מנסה ללא הצלחה להבין מדוע בעלה עדיין אוחז בתרבות האלילים של יוון ולא בתרבות הפילוסופית שרבים החלו לצעוד בדרכה. היא כבר יודעת שלא כדאי לגעת בנושא הטעון שמשחרר ממנו כעס איום.

"צריך לדעת איך לרצות אותם. את יודעת שהאלים הגדולים נלחמים זה בזה, ואת אף פעם לא יכולה לדעת מי יגבר על מי. לכן חשוב שנעבוד פעם לזה ופעם לזה. הקטורת והקורבנות מפייסים אותם".

נמאס לה לשמוע את ההסברים. אין מצב שבעלה יכפור בעבודת האלילים שלו. אבל אין לה למי לשפוך את ליבה. נמאס לה מהשקרים שלא נתנו לה כלום. אסור לספר לו על שני פסלוני האבן שזרקה וניתצה בחמת זעם כי עמדו בפתח והפריעו למעבר. הוא עדיין מאמין שהם נעלמו מעצמם כי העלו את חמתו של אליל הברזל הגדול.

היא החליטה לגשת לעצם הדבר. "הכתמים האיומים שנוצרו על הקירות. הם כבר בלתי נסבלים". היא רצתה להוסיף שגם הריח הוא על גבול סיבולת הרגישות שלה, אבל פחדה.

"האם חברתך היהודייה משפיעה עלייך לרעה?"

"חברתי היהודייה יוספה? חחח". צחקה מרתה. "קשה לקרוא לה יהודייה. היא מהצדוקים וכופרת בכל היקר ליהדות".

"טוב מאוד. היא בטח רכשה את אלי יוון החדשניים".

"לא אתוס. היא איננה מאמינה באלים בכלל".

אתוס עצם את עיניו בדבקות וכרע מול אל השמש דקה ארוכה. לאחר מכן הוא התיישב ואמר: כדאי שהיא תיסע תחילה למגדל סטרסון בקיסריה. שם נמצא מקדש מפואר שנקרא מקדש האלילה אשתורת. שם תכיר לראשונה את חשיבות..."

"היא מזרע היהודים ואין לה סיג ושיח עם האלים. היא אוהדת את התרבות ההלניסטית".

"יסלח לה האל ולכל היהודים שמבזים את אלילינו. שמרי מרחק מאותן נשים. נקמתו של האל אכזרית מאוד".

היחס של בעלה אתוס לעבודת האלילים מעלה בה קבס. הצרה היא שגם מחברותיה היא אמורה לשמור על שתיקה בעניין הנפיץ.

היא נכנסה לקיטון הצר של קלאודיה, שהכול מכנים 'אלופת הצבעים ומומחית למרקחת שמנים וצמחים'. היא ידענית בשילוב צבעים ססגוניים לצביעת בדים ואבנים.

"שלום לך, מרתה. היום מכרתי צבעים טריים. באת ביום הנכון". היא הסירה משורת הכדים את המכסים, לעורר את תאוות הקנייה. "אפשר לערבב כדי להגיע לצבע הרצוי".

"הפעם פחות חשוב לי הגוון. חשוב לי שחדר הצלמים שלנו יהיה יותר נעים. הוא סובל מכתמים איומים וממש בלתי נסבל לשהות שם".

"יש לך מזל שאף אחד מכוהני העבודה לא שמע אותך. אסור להתבטא כך. האם התאכזבתם מאל השמש?"

"אין לי כוונה להתעכב ולשוחח. תני לי מהצבעים האלה". הצביעה מרתה על שלושה צבעים בלולים. קלאודיה שתקה, מרתה שילמה בסחר חליפין בשקית בד עמוסה פלפלים וכורכום והנהנה בראשה. קלאודיה הביטה אל דמותה המתרחקת של מרתה המקולקלת והפורקת עול בשאט נפש גלויה.






תעתועי הזמן ח'
פרק ח'

ציפורה האזינה לאיילת פעורת פה. סיפוריה בלבלו את עולמה המוכר. אף שהייתה ילדה פיקחית וחכמה הידועה לכול בכישרונותיה, עמדה כעת בפני חידה גדולה. היא הייתה מרותקת לשמע הדברים המעניינים והמוזרים שחלקם לא התיישבו במוחה, אך היא לא החליטה עדיין אם עומדת לפניה בחורה מוכשרת וגאונית במיוחד או מכשפה ומעלה באוב או חולת נפש, שהוזה דברים שלא נבראו, שכך גם אימה חושבת. אבל אם היא חולת רוח, היא חולה מעניינת ומרתקת במיוחד.


איילת נאלצה לחיות עם הדימוי הלא מחמיא שהדביקו עליה, מטורפת, ובמקרה הטוב נערה שאיבדה את זיכרונה. היא התכווצה כשנדו לה ברחמנות כל משפחות החצר, אך זה היה עדיף אלף מונים מהרעיון המפחיד של יוחאי שהתעקש שהיא עוסקת בכישוף. בכישוף האפשרות האחת היא סקילה. היא נתונה לחסדי אימו הצדקנית שעומדת על כך שהיא בסך הכול אומללה חסרת מזל. אוי לה מאותו יום שיוחאי ישכנע את הוריו.

כעת צעדו שתיהן במשעול, מובילות שני חמורים הנושאים על גבם נאדים גדולים מלאים במים זכים מהבאר. הן הלכו שעה ארוכה. חום היום הציק להן יותר מתמיד ולכן דאגו לנאדי מים קטנים ומזגו לתוכם מדי פעם מהמשא שעל החמורים.

"ציפורה, לא קשה לך התפקיד הזה, ההליכה המייגעת לשאוב מים ולחזור כל יומיים?"

"יש לי קיצור דרך שאני צועדת בו ימים רבים".

"אם כך מדוע עלינו לצעוד בשמש הקופחת זמן כה רב?"

"הדרכים מסוכנות כעת. עלינו להיזהר שבעתיים מחיות טורפות על שתיים".

"את מתכוונת לחילותיו של הורדוס?"

"אני מתכוונת לכל הלוחמים מכל הצדדים. כולם מסוכנים. אבי הסביר לי שבזמן מלחמה, שדם רב נשפך כמים, רוח אכזרית נושבת ומתיישבת בליבן של הבריות".

"ומדוע שיוחאי לא ילך במקומך?"

"הוא כל הזמן עסוק עם הקנאים. אני חוששת שיקרה לו משהו. קשה לו להתאפק. לא מזמן התגייס לצבא אנטיגנוס. איילת, את כל כך מופתעת שאני מדי קטנה כדי לשאוב מים מהבאר, האם את לא שאבת מעולם?"

"מעולם לא".

"אני לא מאמינה לך".

"את לא חייבת".

ציפורה צחקה בקול מתגלגל והתקשתה להירגע. "את כל כך משעשעת את רוחי. אני מחבבת אותך למרות כל המוזרות שבך". ציפורה שתקה לפתע מהורהרת. החמור הנתון למרותה האט את הליכתו. החום שהתעצם השפיע גם על הולכי על ארבע.

"אני חייבת לגלות את אוזנך, ולמסור לך משהו שעומד לקרות הלילה", לחשה ציפורה הסמוקה בקול ממתיק סוד. האודם שפשט בלחייה הוסיף יופי על מתיקות פניה.

"איילת הביטה בה מסוקרנת. "אני מנחשת שזה משהו משמח לפי הבעת פנייך".

"אני אוסרת עלייך לגלות בינתיים, הלילה אני מתארסת".

"מה?"

"מה שאוזנייך שומעות".

"את רק בת שתים עשרה".

"זה הגיל. יש לי חברות שהתארסו לפני שנתיים וגם לפני ארבע שנים. מה את מתפלאת?"

"איך יכולה ילדה בת שמונה או עשר לנהל בית?"

"עד שאני עונה על תמיהותייך, השיבי נא לי איך יכולה אישה גדולה כמוך ללכת בשיער מגולה כדרך הפרוצות בבנות יוון?"

"אינני נשואה עדיין".

"זה עצמו תמיהה גדולה".

ציפורה חפצה להמשיך ולברר מדוע ועל מה נשארה איילת ברווקותה, אך העדיפה לשתוק. מבחינתה התשובה ברורה. מי החסר דעת שיואיל לחיות עם יצור לא ברור כמו איילת. וכבר תהתה בינה לבין עצמה אם טוב שסיפרה על אירוסיה. אולי עדיף היה לי להבליג. מי יודע אולי הדבר עלול להזיק לשידוך.

"הביטי, שני סוסים אצילים רתומים לעגלה מפוארת עומדים בפתח הבית. מי זה יכול להיות?"

"האורחים הגיעו לאירוסין".

"דברי שטות, הם יגיעו רק כשיעריב היום אחרי מנחה".

"אם כך, אולי אורח חשוב".

"זה חשוד".

כשהתקרבו הביטו בהם הסוסים במבט גאה. רעמת שערת נפלאה עיטרה את צווארם, רצועות מוזהבות הקיפו את ראשם ועל מצחם התנדנדה מדליה עם חותמת המלוכה: בית הורדוס.
<<<<<<<<

נאווה הביטה לראשונה בעוזרת החדשה שהגיע לביתה. היא הייתה צריכה לריב עם שלמה שיעזוב אותה לנפשה. היא מסתדרת מצוין עם הבית. לא זה מה שחסר לה בתקופה הקשה. היא מוכנה לעבוד מבוקר עד ערב, רק שאיילת תופיע שוב. איילת שלה נעלמה כבר חודשים רבים ואין לאף אחד תשובה. את מי לא עירבו בנושא. עם מי לא נפגשו. השב"כ, שרים. ואפילו סנטורים, כדי לבדוק חטיפה בידי גורמים עוינים. אך לשווא. בעלה ניסה בכל דרך להרגיע את נפשה המוטרפת של אשתו. גם בנה אסף נשאר בתחילה בארץ, אבל לבסוף הוכרח לשוב ללימודיו לאחר שנענה לבקשת אביו לדחות את חתונתו. כעת עומדת היא לפני עוזרת בית חייכנית צעירה ודברנית ועליה לתת הוראות איך ומה לנקות. לנאווה היו כללים קפדניים לניקיון שכללו פרטים מדויקים. פטפטנות וקרבה לא התאימו בכלל למצב רוחה האבל. היא תקעה בה מבט קר כאומר: שמרי על מעמדך, עשי את עבודתך ומצאי לך ידידות אחרות.

"אני מצטערת. שמעתי על האסון. אתפלל על בתך יום יום. איילת בת נאווה שתחזור הביתה בשלום".

"תודה". החזירה נאווה בשפתיים קפוצות ובחנה את העוזרת הצעירה. ראשה עטוף במטפחת מהודקת היטב סביב. אה, יש לי עסק עם דתייה. בימים כתיקונם הייתי מבררת קודם.

היא השאירה הוראות לעוזרת והלכה לחדרה לנוח. גם היום שלמה יתעכב מלבוא. כך זה היה מהאסון. לא טוב לו בבית. קשה לו לראותני מדוכאת כל כך. הוא ניסה מאוד לעודד לחזק ואמר שהחיים חייבים להימשך. תחשבי שאיילת תחזור. מה את חושבת שהיא תרצה: לראותנו זקנים בטרם עת מצער או חזקים ומחכים לה באהבה? רק היא יודעת שצערו גדול משלה, אך הוא יודע היטב לשלוט בעצמו.

דפיקות רמות על דלת חדרה הבהירו לה שהעוזרת סיימה. מי יודע כמה זמן חיכתה לה.

היא שילמה ונפרדה מהעוזרת. הפעם השיבה לה חיוך.

הבית נצץ מניקיון. האם הוא היה מוזנח כל כך? היא בחנה כל חדר ונהנתה מניחוח שכבר ימים רבים לא חשה. ידה לחצה בלי משים על ידית חדרה של איילת. זמן רב חשה שאינה מסוגלת לעמוד בזיכרונות חדים וקרובים, אבל כוח בלתי מוסבר דחק בה. הכול היה כפי שהושאר בידי איילת. לא היה לה כוח נפשי להביט ולכאוב. היא העבירה את עיניה על פני החדר היתום. בספרייה עמדו צפופים ספרים המחכים לשוחרי ידע. ספר אחד עמד שמוט במקצת. נאווה הוציאה אותו כדי להחזירו כיאות אך גילתה סימון באחד העמודים.

הכותרת מאירת העיניים הייתה בלתי מובנת. כותרת משנה באותיות קטנות בישרה: "מדענים ידועי שם מגלים", ובגדול: "בקרוב יהיה אפשרי לחזור לעבר, לפחות תאורטית". היא ניסתה לחפש הסבר למשפט הבלתי מובן.

זה מה שמלמדים אותם? פילוסופיות מטורפות? היא סגרה את הספר והחזירה אותו למקומו. היא יצאה מהחדר והרהורים משונים תופסים מקום במוחה.
פרק ג

מעיין התעוררה בבעתה. החלום היה מציאותי מתמיד. היא איננה טיפוס של חלומות ומתייחסת למעטים שזוכרת בביטול. חלומות שווא ידברו, היא מנסה להרגיע את עצמה. מאורעות מדומיינים והזויים, ממש מפחידים. אך מה שהשכל מבין, הרגש מסרב להפנים. רגע, היא חייבת לעשות סדר. מה בדיוק ראתה בחלומה? והיא משחזרת לעצמה: אני ואיילת טיילנו יחדיו בעמק. לפתע איילת הרימה חצי מטבע. "את רואה, מצאתי את החצי המשלים". כעת הוציאה מכיסה את החצי הראשון וקירבה אותם זה לזה. המטבע נצנץ באור מוזר מאוד. הוא הכיל שמות לא מוכרים, והיא אמרה: "את יודעת, זה ילמד אותי הרבה על ההיסטוריה וייתן לי תשובות לשאלות שיש לי". המטבע גדל במהירות. ניסיתי לברוח. תפסתי את איילת וצרחתי: "איילת זרקי את מה שיש לך ביד". בינתיים המטבע קיבל צורה מפלצתית והגיע לגובה של שני מטרים. ברחתי וצרחתי באימה: "איילת, איילת". המטבע בלע לתוכו את איילת המסכנה, שצרחה: "מעיין, הצילו! הצילו!" ואז התעוררתי.

רגע, היום תתקיים מסיבת האירוסין. יש לי יום עמוס בסידורים. מתוכנן לי יום תפילות והודיה לקדוש ברוך הוא שזיכה אותי להגיע עד הלום, ששידך לי חתן ירא שמיים ונתן לי הורים נפלאים, שמקבלים את השינוי בחיי, תומכים בי. נוסף לכל אלה עליי לקבל את האורחים והאורחות. פה ניתקל במכשולים. יהיה הרבה לעג על ההפרדה. היא ממש לא מקובלת על משפחתי המורחבת. גם איילת הבטיחה להגיע. למה היא מדאיגה אותי? ארים אליה טלפון. אולי אספר לה על החלום. היא תצחק עליי ותגיד שהדת הכניסה לי דמיונות. לא אספר לה, רק אזהיר אותה שלא תעשה שטויות ואולי אצליח לשכנע אותה לזרוק את המטבע המוזר והמאיים.

"איילת?"

כן, מה העניינים? איך זה להרגיש כמעט מאורסת?"

"נפלא. שיהיה אצלך בקרוב זיווג הגון".

"אמן. את צריכה לראות את אימא שלי איך היא מסתכלת עליי. היא לא שמעה שאמרתי פעם אמן. את זה את לימדת אותי. היא מודאגת שחלילה תחזירי אותי בתשובה. הרגעתי אותה שיצטרכו להתאמץ ולהזיע כדי שאחזור בתשובה. אני ממש לא בכיוון. אל תכעסי, לא התכוונתי לקנטר".

"אני אוהבת אותך בכל מצב ומתפללת שהקב"ה יראה לך את הדרך האמיתית".

"את הברכה הזו אני מוכנה לקבל כי לכל אחד יש הדרך האמיתית שלו".

"אל תשכחי לבוא היום לאירוסין".

"גם לנו מגיע מזל טוב, אחי התארס".

"מזל טוב! הוא בחו"ל, לא?"

"הוא כרגע בארץ לזמן קצר, הבחורה משיקגו, סטודנטית לרפואה. תארי לך שיש לי גיסה".

"איילת, יש עוד משהו שרציתי לומר".

"מה?"

"את זוכרת את חצי המטבע?"

"ברור. הוא אצלי בארנק".

"חשבתי שאולי, אההה".

"לא הבנתי".

"חשבתי שאולי, אולי כדאי לך להשליך אותו".

"מה פתאום, מה עולה לך בראש?"

"אני לא יודעת להגיד לך, אבל אולי לא תקבלי את דבריי. אני חוששת מאוד".

"ממה?"

"את יודעת, יש שמות קודש שכשמצרפים אותם יחד נוצר כוח, כמו למשל בקבלה שאפשרי בעזרתה לעשות דברים על טבעיים. זה דבר שלאנשים כמונו אסור להתעסק איתו. זה יכול להזיק לבן אדם, את מבינה אותי?"

"מעיין, הישארי שפויה. מה הכנסת לפה את הקבלה ושמות הקודש, מה הקשר? ואם כבר את מדברת, אעדכן אותך שמחר אני הולכת לאתר החפירות לחפש את החצי השני".

"איילת אל תעשי את זה. חלמתי חלום רע".

*******************

היה קריר באותו בוקר. העננים היו בהירים וכיסו את פני הרקיע כולו. השמש הצטנפה אי שם, מוסתרת מעין רואים והסתפקה באור החיוור המסונן מבין העננים. איילת נסעה בנסיעה איטית וחולמנית. היא לא מיהרה. היום הזה מתוכנן ליום חופשי מלימודים. השקדנים מנצלים אותו לחזור על חומר והאחרים להרפות את המתח. איילת נמנית עם החלק הראשון. היא תנצל את הזמן הנדיר הזה למצוא ממצאים נוספים באזור החפירות, ואולי את החצי השני של המטבע המסקרן.

היא החנתה את מכוניתה על אדמה גבשושית הזרועה בחצץ. הדרך הלא סלולה הסתיימה באזור העתיקות, שלעין בלתי מזוינת בידע מתאים לא אומרות דבר מלבד חלקי קירות ישנים והרוסים.

רק עתה, כשכיבתה את מנוע מכוניתה, גילתה למגינת ליבה שהיא לא לבד. סמוך אליה חונה מכונית נוספת. והיא כל כך זקוקה לשקט נפשי. שני שוחרי עתיקות רכנו על גבי האדמה, אולי סטודנטים כמוה. לקול צעדיה הפנו מבטם לאחור.

"היי, איילת".

"היי, עומר ואדם, איך לא חשבתי על כך. כמה מתאים שאפגוש אתכם כאן". אלו חבריה להתמחות. גם הם כמותה אוהבי ארץ ישראל ואף בזים לכל היורדים מן הארץ. אפשר לומר בוודאות שמכל קבוצתם, שלושתם היו חוד החנית של הקבוצה שלמדו על מנת לדעת. אם יצליחו להתפרנס מהתחום - זה יהיה רק בונוס.

"יש לנו פרופסור מוצלח. הוא הצליח לחנך חניכים מצטיינים, אה?"

"כך את חושבת?"

"ברור, אתם ההצלחה במבחן התוצאה".

"אנחנו לא קנה מידה".

"מי אם לא אתם. הלוואי שהרבה צעירים יהיו מחוברים לארצם ולמולדתם. אתם יהודים עם זהות".

מבטם של עומר ואדם הצטלבו לרגע קט. קשה היה שלא לשים לב לסוד שניסו להסתיר. מה הם מסתירים ממנה?

"את יודעת, בשבוע שעבר השתתפנו בהרצאה שהתקיימה למדריכי טיולים. במסגרת סדרה של הרצאות, הביאו גם רב שייתן זווית קצת שונה. שם הוא דיבר על עם ישראל, ארץ ישראל ומה שביניהם. ואני רוצה להגיד לך", הטעים עומר בהדגשה. "שפעם ראשונה שאני שומע על הקשר של אברהם, יצחק ויעקב ועל ההבטחה של אלוקים שייתן להם את הארץ. מצטער איילת, אני לא חושב כמוך. אם המורה הנכבד שלנו פרופסור דיקמן לא מצא לנכון להזכיר את הדבר הכל כך משמעותי הזה, בעיניי הוא תלוש ואין לו קשר אמיתי לארץ".

"אתה מסיק מסקנות פזיזות. דיקמן אדם חילוני כמו כולנו. הדת לקחה את המונופול על ארץ ישראל וניכסה אותו לעצמה, וגם אתה נופל ברשתה. אנחנו נמצאים פה כדי לחקור בצורה מדעית את הארץ ולמי היא שייכת. אם אתה מאמין למה שהרב ההוא סיפר לך, אז המקום שלך בישיבה בבני ברק, לא פה".

"אם התנ"ך הוא לא נכון - אין לך שום זכות על האדמה הזו".

"מה שברור שהיינו פה אלפי שנים וזה מספיק כדי שהיא תהיה שלנו, החפירות שלנו מוכיחות את זה".

"הערבים ישבו כאן מאות שנים כשרוב היהודים חיו באירופה, אסיה ואפריקה, תוכיחי שלא".

"אתה מנסה לומר לי שאני חייבת להיות דתייה כדי להרגיש טוב". הכעס האדים את פניה ושוב חשה תסכול עמוק. למה זה קורה? מדוע היא צריכה להיכנס לוויכוחים עקרים? די לה במה שהיא מאמינה. האומנם? היא הבטיחה לעצמה ולאיילת שתכין תשובה חילונית לישיבתנו על הארץ. היא גם חייבת קונטרה לרב רוט שבטוח במשנתו הדתית. חבל לה על עומר ואדם. הם מבחינתה היו יכולים לפאר את דף התשובה שלה, שהינה יש עוד יהודים שקשורים לאדמת ארץ ישראל, בלי להיות יהודים דתיים. יותר מכול כאב לה על אחיה אסף ועל אביה האומלל, לאחר החגיגה הגדולה בבואו ארצה, כשהתבשרו על אירוסיו. הרגעים הקסומים שהוא הביא איתו הביתה התנפצו לאחר שהתברר שגיסתה לעתיד היא נוצרייה.

אבא המסכן. הדמעות חנקו אותו ולא יכול היה להוציא הגה מפיו. גם אחרי השידולים הרבים של אסף, שלא הבין מדוע הוא לא שמח בשמחתו, לא הצליח אביו להסתיר את אכזבתו. רק אימא השתתפה בשמחתו ואמרה: אבא שלך שבוי במשנתו הציונית ועדיין מאמין שהמדינה אמורה להיות יהודית נטו, הוא לא מבין שהמציאות השתנתה. המדינה מלאה בעולים ובמהגרים שלא מתקבל על הדעת לבדוק בציציותיהם. ויש מהם הרבה טובים ונאמנים שמשרתים בצה"ל ואזרחים למופת.

"אנחנו זזים מפה", העיר אותה לפתע אדם מהרהוריה. "אל תכעסי עלינו. תכעסי על כל מערכת החינוך של המדינה שלך שלא ידעה או לא רצתה שתדעי את האמת".

"למה אתה אומר המדינה שלך? היא גם המדינה שלך, לא?"

"את מכריחה אותי לגלות מה שאני שומר בסוד". שוב נפגשו מבטיהם של עומר ואדם. "אני אגיד לך אבל אני מבקש שבינתיים תשמרי את מוצא פיך. אנו לא יהודים, אנו ערבים ישראלים. ואני חוקר את הקשר העתיק של העם הפלסטיני עם האדמה הקדושה. אבל ברור לי שהעם שלך גזל אדמה ששייכת לדורות שלפניי. אל תסתכלי עליי כך. נישאר ידידים. יתרה מזאת אני מסתדר מצוין עם יהודים. יש לנו במשפחה המורחבת כמה יהודיות".

"מה?" שאלה איילת נדהמת מהידיעה האכזרית שנחתה עליה.

"תירגעי, קחי מים. אנו לא מפלצות כמו שמציירים אותנו. תפסיקי לחלום על מדינה יהודית. היא מזמן לא כזאת".

הם נכנסו למכוניתם והשאירו אותה פעורת פה והלומה.
תעתועי הזמן פרק י"ב

פרק יב
יוליאנה נחפזה לחדרה. היא חייבת להירגע לפני שתמשיך לשרת את גבירתה. מה ששמעה הרגע מפי ניקולאוס סופר המלך יפיל פצצה בחצר המלוכה המשוסעת בלאו הכי, ועלול לקרוע את מארג היחסים המתוחים ממילא.

ניקולאוס סיפר שהמרכבה המלכותית חזרה מטקס המינוי של הכהן הגדול. חננאל, רעו משכבר הימים של מלכנו הורדוס, התמנה לשמש בקודש. למלך היה חשוב להחיש את מינויו.

אבל ממש לפני שסגרה את דלת חדרה, הופיע פיוס גנן החצר ומסר לה הוראה משלומית, להתייצב לפניה בדחיפות. יוליאנה, שחשה פחד הזוחל במעלה גבה, מיהרה לפקודת אחות המלך. היא עוד הספיקה לבקש מפיוס שינקוש על דלת חדרה של אלכסנדרה וימסור לה על המינוי השנוי במחלוקת. אולי יואיל להסיר אבן אחת מליבה, כי כרגע ישנה אחרת הכבדה ממנה.

שלומית עמדה על המדרגה באולם הכניסה שבחזית. חיוך לעגני על שפתיה ועיניה הקרות סוקרות את דמותה הרועדת של יוליאנה.

יוליאנה חשה שנאה עזה לעומדת מולה. רודנית שלא שוכחת מעולם לתת לשני תחושת השפלה, בעומדה בזווית מתנשאת המשפילה את קורבנה. תרתי משמע.

יוליאנה לא ידעה מה יותר עז ממה: השנאה או הפחד. "פיוס מסר שיש לך דבר מה לומר לי".

לאחר שתיקה ארוכה ומצמיתה פתחה שלומית פיה. "הפקדנו אתמול בידייך את הסוסים. איפה בדיוק היית?"

"ביקשתי מאלכסנדרה שתתיר לי לבקר אצל קרובתי".

"האם ידוע לך שהסוסים שהופקדו בידייך הם רכוש הארמון?"

"ודאי. האם קרה להם משהו?"

"הם חזרו ללא תליוני הזהב שעיטרו את מצחם".

"מה?" נבהלה יוליאנה.

"על גנבה בארמון אי אפשר לעבור בשתיקה".

"אינני יודעת איך זה קרה".

"אינני מבינה. את מקבלת פה יחס של בת בית. אוכלת מכל מעדני המלכות, גבירתך אלכסנדרה נוהגת עימך במתינות. את מבצעת עבודות קלות. מקבלת משכורת מעוררת קנאה. וזו התודה שלך? עד השעה התשיעית עלייך להחזיר את הגנבה. זו פקודה! כדאי שזה יקרה. כי אם לא, לא נסתפק בלהוריד אותך לדרגת משרתת שפלה המנקה ביבי שופכין".

"אני מבטיחה שלא נגעתי בכלום". ייבבה יוליאנה ודמעות הרטיבו את פניה. "האזיני לדברייך, הרי אין לי סיבה לגנוב. וכי זהב אני חסרה? אנא, שימי על ליבך את חוסר ההיגיון שבדבר. וכי איך יעלה על הדעת שאעשה שטות זו ואסתיר באמתחתי דווקא תליוני זהב הנראים לעין כול, המסמלים את בית המלוכה? הלוא יש לי די והותר לגזול מחדרה של אלכסנדרה. אילו חלילה רציתי בכך".

"הפסיקי לייבב, הדמעות מזמן אינן מטבע עובר לסוחר. את יודעת שכל הנידונים למוות אצלנו בכו בתחנונים שהם חפים מפשע. אילו היינו נמסים מדמעות, היו עוד אלפי רוצחים וגנבים מסתובבים חופשי בחוצות קריה".

שלומית התקרבה עד כדי נגיעה, סיננה בכעס: "כדאי שתמהרי", ומיהרה להיעלם במעלה המדרגות.

אני שונאת אותך בתכלית השנאה. שלומית האכזרית. צעקה יוליאנה מקירות ליבה, שפתיה רועדות אך קולה לא נשמע. מי ייתן שאראה במפלתך ובמפלת כל הבית הנורא הזה. ראויה את להיות אחות להורדוס הרוצח והוא ראוי לך. לעולם לא אשכח איך שכנעת את הורדוס להרוג את בעלי אנטוניו, כי חשדת בו שרצה להרעיל את המלך. הרבה זמן עומדת אני באלמנותי. הכול רשום על שמך. גם ללכת מפה לא נתת לי. אמרת לי בטקס ההוצאה להורג של אנטוניו, בשאננות בלתי נסבלת, שאף אני נושאת באשמה, אבל בחסדך הרב חננת אותי שאהיה משרתת לעולם.

בצעדים כושלים ובבכי בלתי נשלט חזרה יוליאנה לחדרה ועלתה על יצועה.

התנומה הגואלת ריפתה את גופה המתוח, ייבשה את דמעותיה והניחה לנפשה הסוערת.

מבעד לעיניה המצועפות הביטה בהוריה. הם רכנו מעליה ועיניהם מביעות חמלה. אבא בזקנו הצחור משלג ובפאותיו המבריקות קורא: בתי, את בת מלך! את צריכה להיות בארמון אמיתי. החזיקי מעמד. חזרי לעם היהודי. היי בת חורין.

אבא, איך אעשה זאת?

חטאת לה' בתי. אנטוניו לא היה בשבילך. אבל כבר כתוב "אל יתייאש מן הרחמים". אל תתייראי מאיש, רק מהחטאים.

אימא, בכתה יוליאנה, קחו אותי איתכם. אימה טלטלה את כתפה ואמרה: יהי ה' עימך.

הם המשיכו לטלטל אותה ולקרוא בשמה.

הטלטול העיר אותה משנתה בבהלה. עורפה, השפחה הערבייה האחראית לניקיון הקומה, מעירה אותה כבר שעה ארוכה.

"מה השעה?" שאלה יוליאנה בבהלה.

"כמה רגעים אחר השעה התשיעית".
<<<<<<<<
איילת ישבה בירכתי הפתח בחצר הפונה אל השביל. עולי הרגל מילאו את הדרכים המובילות אל בית המקדש. יעל ובלה, צפורה ועוזיהו עלו על העגלה המקושתת והצפופה ביהודים עליזים. כל אחד נשא על שכמו סלסילה יפיפייה מעשה יד העמוסה בפירות ביכורים. הם נופפו לה לשלום. קריאותיהם נבלעו בשירה סוחפת. היא לא תצטרף אליהם. למזלה הרע נקעה את רגלה וכל תזוזה גורמת לה כאבים איומים. מדוע זה קרה היום? דווקא ביום שבו יכלה להכיר מקרוב את מקום המקדש ולראות במו עיניה את הכוהנים? כל בני הבית מתכוננים זמן רב ליום הגדול והצליחו בכישרון רב לפתח בה רצון עז להגיע לקרבת נגיעה לחלום שנישא אלפיים שנה.

ברור לה מדוע זה קרה. לא צריך להתאמץ כדי להבין שזה תוכנן מלמעלה. להם יש זכות, לי עדיין לא. כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. להם הוא בנוי. לי הוא חרב.

תחילת החורבן כבר נראתה בשטח. פסלי הנשרים שהעמיד הורדוס על גג המקדש היו כצלם בהיכל. כוהנים רבים נהרגו בזמן הקרבת הקורבנות. מיסים כבדים רוששו את העם.

חרבו של מלך רשע זה ממהרת לשחוט וקורבנותיו הרבים פיתחו שנאה עזה לאדומי שעלה לגדולה. לא פלא שקמה בעם תנועת מרידה. העם לא רואה בו מלך הממשיך את מלכות חשמונאי. הנועזים שבהם לא מכבדים אותו בחולפו על פניהם בקריאת "הורדוס מלכנו", כפי שציווה. יש מהם שמשלמים בחייהם על כך. קבוצת הקנאים שיוצאת לפעולות חבלה הגדילה לעשות. הם מחכים לשעת כושר להחזיר את המלכות להורקנוס הקשיש הנמצא בגולת בבל.

ככל שגדל כבודו של הורדוס בעיני אנטוניוס, מושל רומא, במזרח, ובעיני אוקטביאנוס, קיסר רומי, כך גדלה בדידותו בתוך עמו שעליו הוא מושל. אכזריותו עמדה לו לרועץ. היהודים ראו בו מושל זר, עבד בית חשמונאי, בן משפחה אדומית, שאולצה להתגייר על ידי יוחנן הורקנוס החשמונאי. אפילו הצדוקים והבייתוסים עושי דברו העדיפו לשמור מרחק. המקורבים ביותר והנאמנים נרכשו בהטבות מפליגות על חשבון העם. אף הם ידעו שהם חיים על זמן שאול. ככל שהרגיש שנוא ובודד, כך הכביד את עולו על כל מי שנחשד שאולי רוצה ליטול את חייו. בתי הסוהר התמלאו באומללים מעונים, ותלייניו לא נחו לרגע.

ככל שהעמיקה איילת בהרהורים אלו, מועקתה גדלה. אולי זו שאלה של זמן עד שגם היא תהיה קורבן, והיא כל כך רוצה לחזור הביתה. כולם טובים אליה, אבל אף אחד לא מכיר בקושי האדיר שלה, והכי קשה הוא שאין מי שייתן בה את אמונו שהיא מזמן אחר.

היא ניסתה לדדות ברגל אחת עד לחדרה. הכאבים היו חדים. בתוך צלחת חרס הייתה מונחת שקית בד. היא שלפה מתוכה פירות טריים שנבררו מפירות הביכורים. הפעם זכרה שאין זה נאה ומכובד לנגוס ללא ברכה. עוד למדה שתרומות ומעשרות הן מצוות מוקפדות בבית זה. אפילו יוחאי הנחשב לפשרן בהלכה וזלזל במצוות, היה מכניס את היבול שקטף מהשדות דרך הגג, כדי שלא יתחייבו במעשרות. ממש כמו שעשו רבים כמוהו מהיהודים היראים פחות. אין ספק שהיום היא למודת הלכות מהשטח.

בבית זה חשים באוויר את ממלכת הכוהנים וגוי קדוש. התפקיד הרם של העם היהודי ממומש בכל תזוזה. ההבדל הקוטבי בין גוי ליהודי, זועק לשמיים. שפלותם של העמים ובורותם, הגדילה בעיניה את חוכמתם והשכלתם של יהודי המשנה. מעבר לכך בבית זה יותר מאחרים, נשבה תורתו הלל הזקן.

בעודה לועסת נזכרה בעובדה שבעולם שממנו באה לא נהנתה כל כך מטעם הפירות כמו פה. אבל אז נזכרה שקראה פעם שמאז שנחרב בית המקדש ניטל טעם הפירות, טעם הבשר וכו'. הינה ההוכחה.

נעירת סוסים קרעה את הרהוריה. לא ייתכן שמשפחתה של יעל חזרה כה מהר, ואם לא - של מי הפסיעות הגסות המתקרבות אל הבית?

חריקת צירה החלוד של הדלת נשמעה לה כצווחה. "מי שם?" קראה בבהלה.

איילת התעלמה מכאביה ודידתה במהירות לדלת החיצונה. שני חיילים רומאים ניצבו בפתח, מכוונים אליה כידונים ארוכים. פניהם שוחרות רע ומאיימות. אימת מוות נפלה עליה. שאלתה קפאה בפיה.

"באנו בפקודת המלך לאסור את יוחאי".

"הוא לא בבית". אמרה בשפתיים רועדות.

"בן מוות הוא הנבל!" צעק החייל בקול ונעץ את חוד כידונו בקיר המפריד בינם לבין חדרה.

"אם לא תאמרי מייד היכן מסתתר הבריון היהודי, תחרצי את גורל כל יושבי בית זה". קרא אליה בזעם.

"אף אחד מהמשפחה לא נמצא".

החייל השני דחף אותה בכידונו ושניהם פרצו לתוך החדרים בחיפוש יסודי אחרי המבוקש.

איילת נפלה על רגלה וצעקת כאב חנוקה נפלטה מגרונה.

לאחר רגע חזרו החיילים. "כדאי שתפתחי פיך ותספרי היכן הוא מסתתר, ולא, גורלך יהיה כגורל כל משפחות הקנאים שהסבו נזק גדול לממלכת הורדוס".

"הם בציפורי". שיקרה איילת שפחדה שמה יאונה להם רע.

"ומדוע פניהם מועדות לשם?"

"מדי פעם הם נוסעים לשם. זו עיר הסנהדרין בצפון". איילת התפללה בליבה שלא ימהר אי מי לחזור בשעה זו.

"את משקרת!"

"הוא נאלץ לצאת למסע לעיתים קרובות. הוא מרבה להביא שאלות רבות בהלכה שהצטברו. באמת". הפעם היה המשפט אמיתי. אבל לא נכון לאותה שעה.

"אם נגלה כי שקר בפיך, אוי לנפשך". איים עליה בעל החרב השלופה.

"בינתיים נציב פה בפתח משמר של חיילים עד לבואם".

"הו, לא. הם לא יחזרו מהר. יש להם עוד להתעכב בגלבוע ולאחר מכן הם משנים את מסעם לשוק שעל חוף ימה של פתולאמיס. יש להם לפרוק את יבול השדה ולמוכרו". ניסתה בקול רועד לסלקם.

"אם כך, תהי את בת ערובה ונעשה בך כדת מה שעושים למשפחות המורדים הנעלמים".

"אני לא שייכת למשפחה".

"ומה מעשייך פה?"

"אני משרתת".

שני החיילים החליפו מספר מילים. בינתיים הצליחה איילת להיעמד. רועדת מפחד החלה לחשוב במהירות איך להיחלץ. היא הכניסה יד לכיסה הענק כמנסה להיאחז במשהו. שוב מצאה עצמה מתפללת מעומק ליבה. הם הביטו בה במבט קוטל. לפתע בתנועה בוטחת הניף החייל את חרבו בתנועה מאיימת והתקרב לעברה.

ידה מיששה בכיסה וגילתה את הפנס. מהחפצים הבודדים ששמרה עליהם ולא גילתה אותם לאיש פן יאשימוה בכישוף. כמוצא אחרון לסכנה המיידית המרחפת על ראשה, שלפה אותו ולחצה על המתג. אור מזמן אחר סנוור לפתע את פני העומדים ליטול את חייה.

צעקה נפלטה מפי החיילים העשויים ללא חת, והם מיהרו להסתלק כשם שבאו.

הפנס "המכושף" שהציל אותה ממוות לא הושב לכיסה. הפעם היא תסתיר אותו במקום שמור יותר. היא הביטה כה וכה. חיפשה סדקים שיסתירו היטב את אוצרה. בין המדרגות לעליית הגג בתקרה מצאה לבנה שלא מהודקת היטב. היא שלפה אותה בקלות ממקומה, דחסה את הפנס והידקה שוב את הלבנה בכוח. קצותיה התפוררו וצבעו את כפות ידיה בלבן. היא הביטה מרוצה ממעשי ידיה. היא לא תיארה לעצמה שזוג עיניים זרות צפה בנעשה ממקום מחבואו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה