דרוש מידע מי הלא שפוי - מי שצורח או מי שלא?

[צלצולית]

מענין אותי לפתוח דיון על זה

 

[studio-outline]

מתי? איפה? למה? כמה?

 

[צלצולית]

אני מתכוונת בסיטואציות קשות בחיים. בן אדם שצורח - שבוכה, שמדבר, שמוציא או בן אדם שלא?
כי יש כאלה שיחשבו שלא מתאים להם להוציא ומי שמוציא לא שפוי כנראה ויש כאלה שיחשבו שמי שלא מוציא הוא הלא שפוי

 

[אפרים יעקובזון]

כמו שעל טעם וריח אין להתווכח, ככה גם על רגשות אתה לא יכול להתוכח.
יש אנשים מופנמים שלא מסוגלים להוציא רגש אחד החוצה בין כאב ובין שמחה.
ויש אנשים שכל מזג במצב רוח שלהם כל השכונה יודעת.

 

[צריכה לחשוב...]

אני מתכוונת בסיטואציות קשות בחיים. בן אדם שצורח - שבוכה, שמדבר, שמוציא או בן אדם שלא?
כי יש כאלה שיחשבו שלא מתאים להם להוציא ומי שמוציא לא שפוי כנראה ויש כאלה שיחשבו שמי שלא מוציא הוא הלא שפוי

אני לא חושבת שזה ענין של שפיות או לא,
אלא ענין של אופי וחינוך.
לרוב מוחצנים נוטים יותר לדבר על רגשותיהם ומופנמים פחות (יותר בקשר של אחד על אחד)
וברור שישראלים ואמריקאים ישתפו יותר משויצרים ואוסטרים.
אז מי השפוי? השויצרי או האמריקאי?
המופנם או המוחצן?

 

[ציני בכיר]

מי שרוצה שישפוך שיוציא אבל שיזהר שלא יצטער על זה אחר כך....

 

[מביטה]

פילוספיות לאור ירח.
לדעתי לא לצרוח, לבכות זה מצב אידיאלי בזמנים קשים.

 

[יש לך כנפי רוח]

אני מתכוונת בסיטואציות קשות בחיים. בן אדם שצורח - שבוכה, שמדבר, שמוציא או בן אדם שלא?
כי יש כאלה שיחשבו שלא מתאים להם להוציא ומי שמוציא לא שפוי כנראה ויש כאלה שיחשבו שמי שלא מוציא הוא הלא שפוי

לדעתי זה תלוי אופי והחברה שבה האדם חי.
יש כאלה מופנמים יותר ויש כאלה יותר מוחצנים.
זה לא עניין של טוב או לא, עניין של מנטליות וכל עוד טוב לאדם איתה אז זה בסדר.
הבעיה מתחילה כאשר לא טוב לאדם עם המופנמות או המוחצנות, שהוא מרגיש שהוא נגיע למצב לא בריא שהוא חייב להתפוצץ ולהוציא, אבל הוא לא יודע לצעוק (או לבכות, וזה באמת עצוב), פה מתחילה הבעיה, זלגתי קצת מהשאלה שלך, אבל הייתי חייבת

 

[מפרל]

הבדלי אופי לחלוטין.
לדעתי השפיות אם כבר מתבטאת בצורה שבה האדם בוכה וצורח או לא בוכה וצורח.

 

[stars]

הבדלי אופי לחלוטין.
לדעתי השפיות אם כבר מתבטאת בצורה שבה האדם בוכה וצורח או לא בוכה וצורח.

בול!

 

[הדס99]

לצרוח או לא לצרוח - זה לא ענין של מופנמות! זה ענין של מנטליות, יש עוד דרכים להביע רגשות חוץ מצרחות...

 

[קפלה]

ברור שעדיף לא לצרוח.

נ.ב. התינוק שלי לא שפוי. הוא צורח הרבה.

 

[מרחבית]

אני מתכוונת בסיטואציות קשות בחיים. בן אדם שצורח - שבוכה, שמדבר, שמוציא או בן אדם שלא?

האם הכוונה לצרוח סתם, או לצרוח על מישהו? - זה מאוד משנה.
אם הכוונה לצרוח מכאב - לא על מישהו, לבכות ולהביע - אני מאוד מסכימה עם מה שכתבו -

זה לא עניין של טוב או לא ... כל עוד טוב לאדם איתה אז זה בסדר.
הבעיה מתחילה כאשר לא טוב לאדם עם המופנמות או המוחצנות, שהוא מרגיש שהוא מגיע למצב לא בריא שהוא חייב להתפוצץ ולהוציא, אבל הוא לא יודע לצעוק (או לבכות, וזה באמת עצוב), פה מתחילה הבעיה.

זה גם מתאים לרוב הדברים בחיים - יכולות להיות תגובות והתנהגויות מאוד שונות והפוכות אחת מהשניה - והכל בסדר, כל עוד לאדם טוב עם זה (ולא פוגע בסביבתו).

 

[תמי אחת]

נ.ב. התינוק שלי לא שפוי. הוא צורח הרבה.

נראה לי שהוא הדביק את שלי. כבר שבועיים שאוזני מצטללות

 

[מציאותית]

אני מתכוונת בסיטואציות קשות בחיים. בן אדם שצורח - שבוכה, שמדבר, שמוציא או בן אדם שלא?
כי יש כאלה שיחשבו שלא מתאים להם להוציא ומי שמוציא לא שפוי כנראה ויש כאלה שיחשבו שמי שלא מוציא הוא הלא שפוי

לא חושבת שיש כאן מקום לדיון
במצב קשה בחיים שאדם חווה רגשות קשים
אין מקום לדון מה שפוי ומה לא.
מה שחשוב הוא לתת פרק זמן להוציא הכל הכל הכל
כל אחד בדרך שלו.

הרבה בריאות!

 

[מריומה~]

זה גם מתאים לרוב הדברים בחיים - יכולות להיות תגובות והתנהגויות מאוד שונות והפוכות אחת מהשניה - והכל בסדר, כל עוד לאדם טוב עם זה (ולא פוגע בסביבתו).

גם אם לא פוגע לא תמיד החברה מכילה ומסתכלת על זה כמשהו נורמטיבי
מה לעשות זה המצב.
הבעיה היא שלפעמים המוצפות והקושי הרגשי שהאדם נמצא בו מגיע לרמה שיא שהכל משפריץ החוצה והוא מרגיש שהוא צריך את זה.
אולי שילך ליער לצרוח אבל משם לטיפול רגשי שיעזור לו להירגע אבל באמת.
ואגב לצרוח במקום שאף אחד שומע זה לא רעיון כזה רע

 

[צלצולית]

גם אם לא פוגע לא תמיד החברה מכילה ומסתכלת על זה כמשהו נורמטיבי
מה לעשות זה המצב.
הבעיה היא שלפעמים המוצפות והקושי הרגשי שהאדם נמצא בו מגיע לרמה שיא שהכל משפריץ החוצה והוא מרגיש שהוא צריך את זה.
אולי שילך ליער לצרוח אבל משם לטיפול רגשי שיעזור לו להירגע אבל באמת.
ואגב לצרוח במקום שאף אחד שומע זה לא רעיון כזה רע

אני לא מרגישה שהחברה מכילה קשיים

 

[מריומה~]

אני לא מרגישה שהחברה מכילה קשיים

זהו שאמרתי שבאמת טווח ההכלה מאד קטן ומכיון שאין יכולת לשנות חברה מוטב לנו להתאים את עצמינו ולא לצפות שהם יותאמו.

 

[מרחבית]

אני לא מרגישה שהחברה מכילה קשיים

חברה היא צירוף של יחידים. ככל שיהיו יותר יחידים שמכילים, כך יש סיכוי שמשהו ישתנה בחברה.
היכולת להכיל קשיים קשורה בכמה דברים -
* יכולת לראיה מורכבת ומגוונת, ההפך מראיית 'שחור-לבן'.
* ההכרה שברוב הדברים אין רק משהו אחד נכון/לא נכון. ודאי כשמדובר ברגשות, צרכים, תכונות אופי, קשיים.

* כבוד ואמון בשני, ודאי במה שקשור לענייניו שלו, לרגשותיו שלו, לצרכיו שלו.
לא צריך להבין קודם את חוויות השני ורק אז להשתכנע ולהאמין לו (שקשה לו עם משהו, שהוא צריך משהו, שטוב לו דווקא כך ולא אחרת, שהוא מנסה ולא מצליח, וכו'), אלא להאמין ולכבד את מה שעובר עליו מלכתחילה - עוד טרם ירדנו לעומקו של העניין.
הכלה לא יכולה להיות תלויה באם בררנו את העניין והבנו אותו - ונתנו ברוב טובינו אישור לבן אדם להיות מה שהוא. (כולל גם את עצמנו!)

דוגמא אחת מיני רבות: לילדים שמתקשים ללמוד - מגיע כבוד בסיסי ואמון גם לפני שמגלים שיש להם נניח דיסלקציה. היה מגיע להם כבוד בסיסי ואמון עוד טרם גילו בכלל שיש דבר כזה דיסלקציה. (אין הכוונה לאמון מסוג: 'אם רק תרצה - תצליח'. כי זה בדיוק ההפך מאמון!) אמון בילד שהוא רוצה להצליח, שהוא עושה כמיטב יכולתו, להאמין שבאמת קשה לו שם משהו, גם אם עדיין לא יודעים מה הדבר.

זה מתחיל בעולל בשנתו הראשונה, שבוכה רוב היממה. הוא לא 'מפונק' רק כי הרופא לא יודע מה יש לו! זה ממשיך לאורך כל החיים - במתבגרים ובני אדם בוגרים עם אופי וקשיים וחולשות משלהם - ועד זקנה ושיבה - לא טוב לקשיש אחרי תרופה חדשה שקיבל? - זה לא בגלל 'הגיל, וזהו'.

 

[לראות את הטוב]

תמיד איזון הכי טוב,
לא מידי מוחצן רגשות ולא מופנם,
צריך לדעת לפרוק ולשתף כשצריך בלי היסטריה מיותרת, אבל מצד שני אסור לשתוק ולאגור.