הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
פנאפיק על פדהאל בהשראת האשכול של @7שבע7
כתבתי על פדהאל של לפני תחילת הספר
רוב האנשים שפדהאל מכיר אינם אוהבים לפתוח דלת כשהרוח שורקת מבחוץ, הם מעדיפים לתת לה לנקוש על התריסים ולהרעיד את הפעמונים, אבל הוא מזמן התרגל שקריאון שונה בכל. על כן כשרגלו של קריאון חוצה את מפתן הנגרייה, פדהאל הודף את המסור וחש להגיף את התריסים, איש אינו צריך לדעת מה שולייתו של חרש עץ מחזיק בכפלי גלימתו.
פדהאל מוציא את ידו מהגלימה ובוחן את החפץ הקטן והעגלגל, "טבעת חותם" לוחש, מעביר אותו בין אצבעותיו. הוא מגלגל על לשונו את הכיתוב המוטבע על החותם, אבל השם באנם רדלטיאן אינו מוכר לו. הוא בטוח שאף לקוח העונה לשם זה לא ביקר בנגרייה בחצי שנה האחרונה, ובכלל ממתי באים אל קריאון לקוחות בעלי טבעת חותם, תוהה לעצמו.
שריקת רוח אימתנית במיוחד מזכירה לשולית הנגרים שתיכף המעסיק שלו יבוא ויתהה מדוע לא התקדם בעבודתו. הוא מחזיר את הטבעת לגלימתו ופונה למסור המשונן, עליו לחתוך עוד עשרה קרשים לפחות.
ורק אחרי שקראון חוזר ומשבח אותו על עבודתו הדייקנית כתמיד, פדהאל מחליט לגשש מעט. "הרהיטים של הנגרייה מפורסמים הרבה מעבר לנפת דיראט".
"ודאי", מחייך חרש העץ, "אנשים יודעים לכבד איכות",
"במיוחד אנשי אצולה" מציין השוליה בעודו רוכן על שרפרף קטן, בוחן את פגמיו,
"הו, אנחנו לא עד כדי כך מפורסמים" מגחך קריאון, "אני חושב שאתה מכיר רק בן אצולה אחד הדורך כאן באורך קבע",
חמיצות עולה בפדהאל, "איני בן אצולה" אומר בשקט כשכאב חלוד בעיניו, הוא נעמד, מוציא את הטבעת שבגלימתו ועוד לפני שפוצה פיו הוא מבחין בחיוורונו של קריאון "אתה מכיר את בעל החותם", ספק שואל ספק קובע.
"מכיר" משיב חרש העץ, "תן לי אותה"
פדהאל מסובב את הטבעת בין אצבעותיו, "מיהו באנם רדלטיאן?"
קריאון נאנח, "לא מתאים לך ילד, אתה יודע טוב ממני שעל העבר להישאר בעבר".
"ובכל זאת?" דוחק פדהאל, מלטף את האבני החן המשובצות בחותם.
"מלחמה מביאה עימה עוולות וזוועות, ואלו שמנסים למנוע אותן נפגעים ראשונים". הנגר הותיק מתיישב על יד הדלפק, מתופף על השולחן.
פדהאל פוסע לעברו של קריאון, "ובאנם ההוא ניסה?"
"האציל רדלטיאן ניסה פעם אחת יותר מידי" שפתיו של קריאון מתעקלות מעלה למראה עיניו המבוהלות של פדהאל והטבעת שעושה דרכה אל הדלפק, "אצילים אינם נושכים", הוא מפטיר.
"אני מכיר כמה שכן". פדהאל משפשף את ידיו הריקות ואחר כך מביט במעסיקו, והשאלה הבאה שעמדה על לשונו נבלמת למראה הידיים שמחליקות את הטבעת אליהם, מלטפות אותה שניה יותר מידי.
הוא חוזר לשרפרף העץ ובמוחו פקעת מחשבות, תמיד חשד שעברו של חרש העץ אינו חלק כפי הנראה, ולפי דבריו של קריאון, כמו גם המיקום הלא סביר בו מצא את הטבעת, סביר להניח שהוא מדבר על מישהו קרוב, אולי אפילו על עצמו.
פדהאל ממשיך לעבוד בשקט, וכאשר השמש מבצבצת בין ענני הסערה ומגלה על השקיעה הקרבה הוא מתעטף במעילו ויוצא מהנגרייה. לפני תשע שנים כוזר נקרעה, ואת העוולות שהביאה עימה הקריעה חש על בשרו. ולמרות שהמלחמה ביוסף דיאלידאן וברעיונותיו הפשרניים חשובה מאין כמותה, מוטב היה אם בארמונות אתיל היו מקדישים זמן רב יותר בכדי למנוע פשעים מעין אלה.
הרוח מכה בו, משדלת אותו להאט פסיעותיו, ואולי גם את הרהוריו. חיוך קטן עולה בו, חייו כשוליה עיצבו אותו הרבה יותר מאשר שיער, עובדה שגם הוא פוסע נגד הרוח ולא מניח לה לחדור בעצמותיו.
כתבתי על פדהאל של לפני תחילת הספר
רוב האנשים שפדהאל מכיר אינם אוהבים לפתוח דלת כשהרוח שורקת מבחוץ, הם מעדיפים לתת לה לנקוש על התריסים ולהרעיד את הפעמונים, אבל הוא מזמן התרגל שקריאון שונה בכל. על כן כשרגלו של קריאון חוצה את מפתן הנגרייה, פדהאל הודף את המסור וחש להגיף את התריסים, איש אינו צריך לדעת מה שולייתו של חרש עץ מחזיק בכפלי גלימתו.
פדהאל מוציא את ידו מהגלימה ובוחן את החפץ הקטן והעגלגל, "טבעת חותם" לוחש, מעביר אותו בין אצבעותיו. הוא מגלגל על לשונו את הכיתוב המוטבע על החותם, אבל השם באנם רדלטיאן אינו מוכר לו. הוא בטוח שאף לקוח העונה לשם זה לא ביקר בנגרייה בחצי שנה האחרונה, ובכלל ממתי באים אל קריאון לקוחות בעלי טבעת חותם, תוהה לעצמו.
שריקת רוח אימתנית במיוחד מזכירה לשולית הנגרים שתיכף המעסיק שלו יבוא ויתהה מדוע לא התקדם בעבודתו. הוא מחזיר את הטבעת לגלימתו ופונה למסור המשונן, עליו לחתוך עוד עשרה קרשים לפחות.
ורק אחרי שקראון חוזר ומשבח אותו על עבודתו הדייקנית כתמיד, פדהאל מחליט לגשש מעט. "הרהיטים של הנגרייה מפורסמים הרבה מעבר לנפת דיראט".
"ודאי", מחייך חרש העץ, "אנשים יודעים לכבד איכות",
"במיוחד אנשי אצולה" מציין השוליה בעודו רוכן על שרפרף קטן, בוחן את פגמיו,
"הו, אנחנו לא עד כדי כך מפורסמים" מגחך קריאון, "אני חושב שאתה מכיר רק בן אצולה אחד הדורך כאן באורך קבע",
חמיצות עולה בפדהאל, "איני בן אצולה" אומר בשקט כשכאב חלוד בעיניו, הוא נעמד, מוציא את הטבעת שבגלימתו ועוד לפני שפוצה פיו הוא מבחין בחיוורונו של קריאון "אתה מכיר את בעל החותם", ספק שואל ספק קובע.
"מכיר" משיב חרש העץ, "תן לי אותה"
פדהאל מסובב את הטבעת בין אצבעותיו, "מיהו באנם רדלטיאן?"
קריאון נאנח, "לא מתאים לך ילד, אתה יודע טוב ממני שעל העבר להישאר בעבר".
"ובכל זאת?" דוחק פדהאל, מלטף את האבני החן המשובצות בחותם.
"מלחמה מביאה עימה עוולות וזוועות, ואלו שמנסים למנוע אותן נפגעים ראשונים". הנגר הותיק מתיישב על יד הדלפק, מתופף על השולחן.
פדהאל פוסע לעברו של קריאון, "ובאנם ההוא ניסה?"
"האציל רדלטיאן ניסה פעם אחת יותר מידי" שפתיו של קריאון מתעקלות מעלה למראה עיניו המבוהלות של פדהאל והטבעת שעושה דרכה אל הדלפק, "אצילים אינם נושכים", הוא מפטיר.
"אני מכיר כמה שכן". פדהאל משפשף את ידיו הריקות ואחר כך מביט במעסיקו, והשאלה הבאה שעמדה על לשונו נבלמת למראה הידיים שמחליקות את הטבעת אליהם, מלטפות אותה שניה יותר מידי.
הוא חוזר לשרפרף העץ ובמוחו פקעת מחשבות, תמיד חשד שעברו של חרש העץ אינו חלק כפי הנראה, ולפי דבריו של קריאון, כמו גם המיקום הלא סביר בו מצא את הטבעת, סביר להניח שהוא מדבר על מישהו קרוב, אולי אפילו על עצמו.
פדהאל ממשיך לעבוד בשקט, וכאשר השמש מבצבצת בין ענני הסערה ומגלה על השקיעה הקרבה הוא מתעטף במעילו ויוצא מהנגרייה. לפני תשע שנים כוזר נקרעה, ואת העוולות שהביאה עימה הקריעה חש על בשרו. ולמרות שהמלחמה ביוסף דיאלידאן וברעיונותיו הפשרניים חשובה מאין כמותה, מוטב היה אם בארמונות אתיל היו מקדישים זמן רב יותר בכדי למנוע פשעים מעין אלה.
הרוח מכה בו, משדלת אותו להאט פסיעותיו, ואולי גם את הרהוריו. חיוך קטן עולה בו, חייו כשוליה עיצבו אותו הרבה יותר מאשר שיער, עובדה שגם הוא פוסע נגד הרוח ולא מניח לה לחדור בעצמותיו.
Reactions: אש קודש!, הווה פשוט, אינפרא ועוד 21 משתמשים24 //