שיתוף - לביקורת פדהאל של פעם

  • הוסף לסימניות
  • #1
פנאפיק על פדהאל בהשראת האשכול של @7שבע7

כתבתי על פדהאל של לפני תחילת הספר

רוב האנשים שפדהאל מכיר אינם אוהבים לפתוח דלת כשהרוח שורקת מבחוץ, הם מעדיפים לתת לה לנקוש על התריסים ולהרעיד את הפעמונים, אבל הוא מזמן התרגל שקריאון שונה בכל. על כן כשרגלו של קריאון חוצה את מפתן הנגרייה, פדהאל הודף את המסור וחש להגיף את התריסים, איש אינו צריך לדעת מה שולייתו של חרש עץ מחזיק בכפלי גלימתו.

פדהאל מוציא את ידו מהגלימה ובוחן את החפץ הקטן והעגלגל, "טבעת חותם" לוחש, מעביר אותו בין אצבעותיו. הוא מגלגל על לשונו את הכיתוב המוטבע על החותם, אבל השם באנם רדלטיאן אינו מוכר לו. הוא בטוח שאף לקוח העונה לשם זה לא ביקר בנגרייה בחצי שנה האחרונה, ובכלל ממתי באים אל קריאון לקוחות בעלי טבעת חותם, תוהה לעצמו.

שריקת רוח אימתנית במיוחד מזכירה לשולית הנגרים שתיכף המעסיק שלו יבוא ויתהה מדוע לא התקדם בעבודתו. הוא מחזיר את הטבעת לגלימתו ופונה למסור המשונן, עליו לחתוך עוד עשרה קרשים לפחות.

ורק אחרי שקראון חוזר ומשבח אותו על עבודתו הדייקנית כתמיד, פדהאל מחליט לגשש מעט. "הרהיטים של הנגרייה מפורסמים הרבה מעבר לנפת דיראט".

"ודאי", מחייך חרש העץ, "אנשים יודעים לכבד איכות",

"במיוחד אנשי אצולה" מציין השוליה בעודו רוכן על שרפרף קטן, בוחן את פגמיו,

"הו, אנחנו לא עד כדי כך מפורסמים" מגחך קריאון, "אני חושב שאתה מכיר רק בן אצולה אחד הדורך כאן באורך קבע",

חמיצות עולה בפדהאל, "איני בן אצולה" אומר בשקט כשכאב חלוד בעיניו, הוא נעמד, מוציא את הטבעת שבגלימתו ועוד לפני שפוצה פיו הוא מבחין בחיוורונו של קריאון "אתה מכיר את בעל החותם", ספק שואל ספק קובע.

"מכיר" משיב חרש העץ, "תן לי אותה"

פדהאל מסובב את הטבעת בין אצבעותיו, "מיהו באנם רדלטיאן?"

קריאון נאנח, "לא מתאים לך ילד, אתה יודע טוב ממני שעל העבר להישאר בעבר".

"ובכל זאת?" דוחק פדהאל, מלטף את האבני החן המשובצות בחותם.

"מלחמה מביאה עימה עוולות וזוועות, ואלו שמנסים למנוע אותן נפגעים ראשונים". הנגר הותיק מתיישב על יד הדלפק, מתופף על השולחן.

פדהאל פוסע לעברו של קריאון, "ובאנם ההוא ניסה?"

"האציל רדלטיאן ניסה פעם אחת יותר מידי" שפתיו של קריאון מתעקלות מעלה למראה עיניו המבוהלות של פדהאל והטבעת שעושה דרכה אל הדלפק, "אצילים אינם נושכים", הוא מפטיר.

"אני מכיר כמה שכן". פדהאל משפשף את ידיו הריקות ואחר כך מביט במעסיקו, והשאלה הבאה שעמדה על לשונו נבלמת למראה הידיים שמחליקות את הטבעת אליהם, מלטפות אותה שניה יותר מידי.

הוא חוזר לשרפרף העץ ובמוחו פקעת מחשבות, תמיד חשד שעברו של חרש העץ אינו חלק כפי הנראה, ולפי דבריו של קריאון, כמו גם המיקום הלא סביר בו מצא את הטבעת, סביר להניח שהוא מדבר על מישהו קרוב, אולי אפילו על עצמו.

פדהאל ממשיך לעבוד בשקט, וכאשר השמש מבצבצת בין ענני הסערה ומגלה על השקיעה הקרבה הוא מתעטף במעילו ויוצא מהנגרייה. לפני תשע שנים כוזר נקרעה, ואת העוולות שהביאה עימה הקריעה חש על בשרו. ולמרות שהמלחמה ביוסף דיאלידאן וברעיונותיו הפשרניים חשובה מאין כמותה, מוטב היה אם בארמונות אתיל היו מקדישים זמן רב יותר בכדי למנוע פשעים מעין אלה.

הרוח מכה בו, משדלת אותו להאט פסיעותיו, ואולי גם את הרהוריו. חיוך קטן עולה בו, חייו כשוליה עיצבו אותו הרבה יותר מאשר שיער, עובדה שגם הוא פוסע נגד הרוח ולא מניח לה לחדור בעצמותיו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
מקסים!
הצלחת לחקות אפילו טוב יותר את סגנונה של מיה
:)
ונתת פה פתח עלילה מעניין ממש...

יש כמה שגיאות כתיב, בקטנה... אפשר להחליק
:)

איזה כיף זה להמשיך לקרוא על ממלכה במבחן גם לאחר שהסדרה נגמרה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
  • הוסף לסימניות
  • #6
ואו! הסגנון כתיבה מזכיר ממש את יוצרת הסדרה, למעט סימני פיסוק מסויימים שהייתי ממליצה להוסיף. אבל זה בקטנה ממש.
אהבתי ברמות את הקטע! זה-פשוט-טוווב!
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
ואו! הסגנון כתיבה מזכיר ממש את יוצרת הסדרה, למעט סימני פיסוק מסויימים שהייתי ממליצה להוסיף. אבל זה בקטנה ממש.
אהבתי ברמות את הקטע! זה-פשוט-טוווב!
:giggle:
תודה רבה!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
איזו כתיבה יפה! כבר מחבבת את פדהאל יותר...
"מלחמה מביאה עימה עוולות וזוועות, ואלו שמנסים למנוע אותן נפגעים ראשונים". הנגר הותיק מתיישב על יד הדלפק, מתופף על השולחן.
זה פתגם שיכולתי לחשוב שמיה כתבה אותו.
לפני תשע שנים כוזר נקרעה, ואת העוולות שהביאה עימה הקריעה חש על בשרו. ולמרות שהמלחמה ביוסף דיאלידאן וברעיונותיו הפשרניים חשובה מאין כמותה, מוטב היה אם בארמונות אתיל היו מקדישים זמן רב יותר בכדי למנוע פשעים מעין אלה.
בשורות האחרונות יש קצת סיכום לרעיון של הספר, בתור קוראת פאנפיקים מושבעת אני יכולה לומר שזה דבר די נפוץ לכתוב נקודה מבט ואז לנסות לקשר לסיפור המקורי במשפט סיכום אבל לדעתי יפה יותר לוותר על זה, אחרי הכול המטרה היא לכתוב סצנה אחת חסרה בספר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
איזו כתיבה יפה! כבר מחבבת את פדהאל יותר...
מחמיא לי מאוד, תודה!!
כתבתי את הפאנפיק הזה כי הייתה חסרה לי היכרות עם פדהאל בטרם יציאתו לעולם, ואם אין אני לי מי לי;)
זה פתגם שיכולתי לחשוב שמיה כתבה אותו.
:giggle:
בשורות האחרונות יש קצת סיכום לרעיון של הספר, בתור קוראת פאנפיקים מושבעת אני יכולה לומר שזה דבר די נפוץ לכתוב נקודה מבט ואז לנסות לקשר לסיפור המקורי במשפט סיכום אבל לדעתי יפה יותר לוותר על זה, אחרי הכול המטרה היא לכתוב סצנה אחת חסרה בספר
האמת שמשפט הסיכום גם ככה יצא לי מסורבל מעט, אבל רציתי לקשר את הפאנפיק לספר. אולי זה באמת מיותר.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #12
יפהפה.
החלום שלי זה ליצור פנאפיקים בדיוק כאלה. יש מתעניינים? יש קהל?
אני עוד מתלבטת אם להשקיע בכתיבת המשך לממלכה במבחן. זה קשה לחקות כתיבה כל כך עמוקה. אבל שווה את זה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
החלום שלי זה ליצור פנאפיקים בדיוק כאלה. יש מתעניינים? יש קהל?
אני עוד מתלבטת אם להשקיע בכתיבת המשך לממלכה במבחן. זה קשה לחקות כתיבה כל כך עמוקה. אבל שווה את זה.
אני מתעניינת, ומאוד!
לגבי הכתיבה: הסגנון של מיה ממש יפיפה, ואפילו שקשה לחקות אותה את תרוויחי מזה לכתיבה שלך.

ואגב, שאלה: איפה הפאנפיקים עוברים את גבול הטעם הטוב?
כלומר ברור שאף אחד לא יוציא ספר המשך לסדרה הכוזרית, אבל לכתוב קטע קטנטן זה בסדר, אז איפה הגבול?
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
ואגב, שאלה: איפה הפאנפיקים עוברים את גבול הטעם הטוב?
שאלה טובה, במגזר שלנו זה כמעט ולא קיים, בעולם הכללי היו כבר פאנפיקים כל כך טובים שיצאו לאור כספרים (דיגיטליים) כמו 'הארי פוטר והשיטה הרציונלית' שאורכו כחמשת הספרים הראשונים של הארי פוטר, הפאנפיק הצליח כל כך עד שתורגם לשפות נוספות וגם עליו נכתבו פאנפיקים.
אז איפה הגבול?
אפשר לכתוב קאנון - סצנות חסרות ופיתוח דמויות קיימות ואפשר לשנות אירועים קיימים, להוסיף דמויות משלך, להצליב דמויות מיקום אחר (קרוסאובר) או לכתוב עלילה חדשה לגמרי.
לכאורה כל עוד את מצהירה שאין לך זכויות על הדמויות ובעלות על העולם שיצר הסופר וכל עוד היצירה עצמה היא לא למטרת רווח אין בעיה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
אני מתעניינת, ומאוד!
לגבי הכתיבה: הסגנון של מיה ממש יפיפה, ואפילו שקשה לחקות אותה את תרוויחי מזה לכתיבה שלך.

ואגב, שאלה: איפה הפאנפיקים עוברים את גבול הטעם הטוב?
כלומר ברור שאף אחד לא יוציא ספר המשך לסדרה הכוזרית, אבל לכתוב קטע קטנטן זה בסדר, אז איפה הגבול?
דווקא חשבתי לפתוח דברי הימים ולהוציא משם את השם הכי ארוך והזוי שאמצא ולכתוב איזה ספר קטן...
עכשיו ברצינות- אנשים כל כך בהלם שנגמרה הסדרה שהם היו מאד שמחים אם עוד כמה שנים מיה תבין שבלי ממלכה במבחן אנשים לא יחכו כמו אז לספרים שלה ופשוט תוציא סדרת המשך (נגיד כוזר כעבור 100 שנים כשהגיבורים של עכשיו הם ציורי קיר מלבבים מההיסטוריה של פעם ומביטים בהם בהערצה כל עת שצריכים להשבע נאמנה או משהו כזה...)
אבל גם אם לא- מותר לא להמתין למשהו שכנראה לא יקרה ולעשות מעשים של במקום שאין איש...
בכל מקרה איש לא יתלונן אם למען האומנות והכיף האישי שלי אחייה לזמן מה את הגיבורים הנחמדים של מיה, נכון?
ואיש גם לא יתלונן אם אשתף אתכם בכך, נכון?
אז יש ביקוש?
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
בהחלט, לכי על זה!
אוקיי. אני עובדת על זה.
זה לא יצא היום כי מחר שבת ועסוקים וגם... קצת חוששת מלהתמר לכתוב כמו מיה... אני עוד עלולה לעשות בושות...
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
אוקיי. אני עובדת על זה.
זה לא יצא היום כי מחר שבת ועסוקים וגם... קצת חוששת מלהתמר לכתוב כמו מיה... אני עוד עלולה לעשות בושות...
המלצה:
תכתבי בשביל הכיף, תערכי בשביל הרמה. תעלי בשביל שאחרים יהנו.
לקחת קשה בדרך כלל לא עושה טוב לפאנפיקים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
זה לא יצא היום כי מחר שבת ועסוקים וגם... קצת חוששת מלהתמר לכתוב כמו מיה... אני עוד עלולה לעשות בושות...
אני גם כותבת משהו כזה מאז שיצא פדהאל אבל יש עוד זמן עד שאעלה משהו מסודר...
לדעתי לא כדאי לנסות לכתוב כמו המקור. הכתיבה בכל מקרה תמיד תזכיר קצת את האווירה, אבל בסופו של דבר פאנפיק מביא חוץ מהסיפור השונה גם נקודת מבט חדשה, אז קחי את זה בכייף ותיהני מזה:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #20

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

השינה של נחום היא כמו יין עתיק. ככל שעובר עליה זמן, היא נעשית משובחת יותר, ערבה יותר, וערכה מטפס עשרת מונים.

נחום דאג לשמר אותה בקנאות, קבר אותה במרתף שמיכות חשוך ושקט, בטמפרטורה מדויקת ובתנאי שימור מיטביים.

ייתכן שאהבתו לשינה נבעה מאי אלו חסכי ילדות קדומים, בעקבות קריאות "נחום-תקום" שוברות לב ששלחו לעברו חבריו, והותירו חותם בנפשו. אבל גם בלי לחפש תירוצים: כשמגלים יין משובח מידי – קל מאוד להתמכר אליו. ככה זה.

על הכרית הוא חלם לא רק כשהניח עליה את ראשו בלילות, ולשמיכה היו לו ציפיות בכל שעות היממה.

אין פלא שהיצורים שאותם תיעב נחום יותר מכל, היו המעויררים של הישיבה, לדורותיהם.
"שועלים קטנים מחבלים כרמים", היה מכנה אותם בשקט כשקרעו אותו באכזריות מעוד חלום מופלא, אבל לא העז להתנגד.

למעויררים היו שיטות סדיסטיות להקיץ נרדמים, והם ניצלו את מעמדם המעוגן בחוק כדי לרדות בישנים חסרי האונים ולעשות בהם ככל העולה על רוחם.

הם פעלו בשיטות סובייטיות מחפירות, שכללו החרמת כריות, שמיכות ומזרנים, החדרת חוטי ציציות לתנוכי אוזניים, שפיכת גלוני מים והפעלת חצוצרות צורמניות. בהמשך, הם שכללו את שיטות הפעולה שלהם, תוך שימוש בלחץ פיזי מתון, הבאת לול תרנגולים מצווחים לישיבה, והטמנת פצצות סירחון במיטות מפנקות מידי, לטעמם.
הם הוכיחו לכולם בדרך הקשה: "אין שלטון ביום המיטה".

אף אחד לא העז לפצות פה נגדם, מחשש לגורלו בבוקר הבא, אבל כשבבית המדרש בשחריס הייתה נוכחות מלאה מידי, החל צוות הישיבה לחשוד שמשהו אינו כשורה. אט אט, החלו מעלליהם להיחשף, והצוות ההמום החליט לבצע 'רפורמה יקיצתית' מקיפה. המעויררים פוטרו אחר כבוד ממשרתם הנעלה, מונו אחרים תחתיהם, ונקבע בישיבה חוק ברזל האוסר להקיץ נרדמים בדרכים בלתי קונבנציונליות, למעט אמצעים מילוליים.

נחום התהלך בישיבה שיכור מאושר ושיכור משינה. יש לו חשבון ארוך עם המעויררים שדרכו על ענביו בגסות, וכעת, כשניטלו מהם כל הסמכויות, יוכל לסגור אותו בלי מאמץ. הקץ לסבל. אפשר לשתות לחיים!

אורי, המעוירר הנחמד ועדין הנפש שנכנס בפעם הראשונה בתמימות לחדרו של נחום, לא ציפה למקלחת הצוננת ששטפה את פרצופו ההמום. הוא הביט בהלם בנטלה שנחום הוריק עליו, וחש את המים נספגים לתוך בגדיו, מעבירים צמרמורות בגופו.

נחום התהפך במיטתו לצד השני, מדושן עונג. התהפכו היוצרות. כמה טוב. השינה בשעות הבאות הייתה חוויה צרופה ומזוקקת, בעלת ארומה אקזוטית ורמת עפיצות מושלמת. למבינים בלבד.

למחרת, כשאורי ניסה להעיר את נחום וספג שוב מקלחת צוננת, הוא הבין שהנטלה לא נשפכה עליו במקרה, ושנחום אינו סובל ממחלת ירח נדירה, כפי שניסה לדון אותו לכף זכות.

להימנע מלהעיר את נחום – אפילו לא העלה על דעתו. חלילה לו מלמעול במשימת הקודש שזכה בה, ולגרום ליהודי מכרם ישראל להפסיד זמן קרישמע, על אף האחוז הקלוש שמסירות הנפש שלו תועיל בעניין. הוא החליט להצטייד מראש בבגדי החלפה ולהרחיק מהטווח הקרוב נטלות מועדות לפורענות.

כשאמצעי הלחימה היו במרחק בטוח, העז אורי להתקרב ולנסות לעורר את דוב החורף משנתו.
ידו של הדוב גיששה באוויר, אבל גם כשלא מצאה את מבוקשה, זה לא מנע ממנה לפתוח בתנועות מגושמות את בקבוק הקולה שעמד בסמוך, ולגרש באמצעותו את המטרד.

טיפות הקולה ניתזו, בין השאר, לתוך פיו הפעור של אורי, שהיה באמצע קריאה נרגשת לקום לעבודת הבורא. אורי כלא בכוח את בועות הכעס השחורות והדוקרות שתססו בו ואיימו לפרוץ החוצה. לא היה אכפת לו על החולצה, כמו על העובדה המצערת שהוא שתה בלי ברכה! ובכלל... הוא אינו נוהג לשתות משקה עם סוכר לפני התפילה! לבסוף התקררה דעתו, כשגילה שמדובר בקולה דייאט.

בשעות הצהריים, שבהן פגה מגופו של נחום השפעת אדי האלכוהול הלילי, ניסה אורי המעוירר לעורר את תשומת ליבו למעשיו, אבל לא נחל הצלחה.
"נשפכות עליך נטלות? מוזר. אולי אתה הולך עקום ונתקע בחפצים בחוסר זהירות. לא העסק שלי. כנראה זה קורה כי אתה שוכח ליטול ידיים, הרי אתה עסוק כל כך בבקרים..." הפליא בו נחום מוסר. "אבל אשריך שנרטבת על דברי תורה!" סיים בחיוך מתוק, אדום.

המצב התדרדר מיום ליום, נחום לא בחל באף אמצעי כדי להגן על היקב המשגשג שלו, ובהעדר סמכויות מספקות, ידיו של אורי היו כבולות. מאין יביא פתרונות? המן הגורן או מן היקב?! הוא חש חסר ישע, כמו שוטר ימני בקפלן, הנדרס תחת שלטון ההמון השבוי בחלומותיו. אפילו לאחוז במקל מטאטא ולנער מרחוק בעדינות את השמרים ששקעו בחבית השינה – לא יכול היה. הוא החליט לעשות לזה סוף. כלי הנשק היחיד שנותר לו בשביל להפסיק את מסכת ההתעללויות באוכפי החוק, היה "אמצעים מילוליים". הוא החליט להשתמש בו, בכל הכוח.

בלילה למחרת, חמק אורי חרש למרתפו האפל של נחום. הוא נטל את הפלאפון הלח מהבל נשימותיו השורקניות של נחום, לחץ מה שלחץ בשעון המעורר, פלט לתוך הפלאפון כמה מילים, הניח אותו על הכיסא הסמוך ונעלם.

בבוקר, כשחדר לאוזניו של נחום קולו הרגוע והמעצבן של המעוירר שבקש ממנו בסבלנות לקום לעבודת הבורא –כמו תמיד, הוא אפילו לא טרח לפקוח את עיניו. כבקיא ורגיל, גישש בידו אל עבר הנטלה, ורוקן אותה בבת אחת לעבר המטרד היומי.
קולו של אורי נדם.

נחום התמתח בסיפוק, והמשיך לישון בשלווה. אוויר הרים צלול כיין נשב מהחלון, והשקט מסביב היה עמוק ופסטורלי.

כשהתעורר, כשהשמש כבר התעייפה מלהאיר באותו בוקר, גילה את הפלאפון שלו על הכיסא, שוחה בשלולית מים, ללא רוח חיים.
הוא הביט בעיניים פעורות במכשיר שמסר את נפשו על קידוש ה', לאחר שביצע את תפקידו האחרון עלי אדמות – והשמיע הקלטה בקולו של המעוירר, שבקש בנימוס להספיק זמן קרישמע. (אמצעי מילולי בהחלט).

"מה זה אמור להביע??" סינן נחום לאורי, מציג בחמה שפוכה את המכשיר ששתה מכוס התרעלה.

"נשפכה עליו נטלה?" קימט המעוירר את מצחו, "מוזר. אולי הפלאפון שלך עקום ונתקע בחפצים בחוסר זהירות. לא העסק שלי", אמר המעוירר בהבעת צער, "אבל אשריו שנרטב על דברי תורה!"
שיתוף - לביקורת ברוך מתיר אסורים
"ניר, הוא ברח!"
"מי?" קופץ ניר בחרדה. איך הוא נרדם?
"ג'אק!"
פניו של ניר מאבדות באחת את צבען והוא מתרומם במהירות, מעביר מעיניו קורי שינה שאולי דבקו בו.
כבר מרחוק הוא רואה את הדלת הפרוצה.
התא ריק.
ג'אק אכן ברח.
וזה קרה לגמרי במשמרת שלו!

מבואס הוא מביט במקום בו היה אמור להימצא ג'אק תוך שהוא מחשב את צעדיו בזהירות.
כן, הוא מודע היטב להשלכות של מקרים מעין אלו, ומשום כך אין זה פלא כי תחושת חוסר אונים הולכת ומתפשטת בתוכו, מרסקת את בטחונו כליל.
הוא מנער את ראשו כאחד המבקש לסלק מחשבות אשם שעוד נכונו לו, וחש כי הוא אינו מסוגל לשאת את ההרגשה המטריפה הזו. איך המחדל הזה קרה מתחת לאף שלו?
ולמה דווקא לו?

"צור לא יסלח לנו, כלומר... לך", אומר דרור בקול שקט, כאילו קרא את מחשבותיו.
"אתה לא מחדש לי כלום, חבר. אתה רק מכאיב", מסנן ניר באדישות מזויפת, פוקק את אצבעותיו בתנועות מהירות וחדות.
"אני בסך הכל מנסה לעדכן אותך במציאות", מסביר דרור בפשטות.
"אין צורך! אני מודע לה היטב", משיב ניר בקוצר רוח, מבטו נודד בייאוש מעבר לסורגים האפורים.
"אל תשכח שאני לא קשור לזה!" מתרה דרור, דורך כהרגלו על פצע פתוח ללא רחמים. ואם לא די בכך, מצטרפת כעת גם אצבעו המורה לאות אזהרה.

"נחמד מצידך", עונה ניר ביבושת, עיגולי זיעה מבצבצים על מצחו, "תמיד ידעתי שאתה חבר נאמן".
עיניו הגדולות של דרור סוקרות את ניר בבלבול, "באמת?" תמיהה נלווית לקולו.
"כן", יורה ניר, "רק שלא שיערתי עד כמה".
"סליחה", ממהר דרור להתנצל, ומיד לאחר מכן מוסיף: "תרצה אולי שאעזור לך להמציא סיפור כיסוי?"
"צור לא תמים!" מתיז ניר בבוז, מביט שוב בתא הקטן שריח צחנה עולה ממנו. ניכר כי זמן רב איש לא ניסה לנקות אותו. חרקים מתהלכים בו חופשי, ומעופפים למיניהם חגים סביב סביב.
"הצור תמים פעלו", מנסה דרור להפשיר את האווירה, "אל תדאג, ניר, עלי! סיפור כיסוי - כיסוי".
"נו, אין לי זמן להגיגים משובשים", חוסר סבלנות ניכר עכשיו היטב בקולו של ניר.
"חשבתי שתגיד מטופשים", דרור מעצבן ללא תקנה.
"צודק", עונה ניר בחוסר רצון, "התכוונתי גם מטופשים".
"תודה".
"בבקשה".

"אז מה?" מיואש, מחזיר ניר באחת את הנושא, "איך נצא מזה"?
"נצא?" דרור המום. "אמרתי לך כבר, אני - לא צריך לצאת. זה רק אתה. ואל תשכח את זה, כן?"
"גם אם מאוד מאוד ארצה לשכוח, לא אוכל לעשות את זה כל כך מהר", ארשת של כעס עולה על פניו של ניר, והוא ממהר לפסוע אל עבר הדלת, "אני יוצא, דרור. מילה לא לצור!"

"השתגעת?" דרור נראה כמו אחד הקרוב לאיבוד שפיותו. גם קולו נעשה זר וצונן כאשר הוא אומר: "לאן אתה רוצה לצאת, ניר?"
"למרדף. מה זאת אומרת לאן?" עוצר ניר באחת את הליכתו ומביט בחברו בתדהמה, "באמת חשבת שאשב כאן ואחכה עד ש... אני לא מסוגל לחשוב על זה אפילו".
וכך, מבלי להמתין לתגובה כלשהי, משלים ניר את הצעדים הבודדים עד לפתח היציאה. ורק כאשר הוא מגיע סמוך מאוד אל הדלת, הוא שומע את קולו של דרור: "חכה, ניר, הבטחתי לך עזרה".

הוא עקשן. וכעת הוא גם עומד צמוד אליו, מפתחות מקרקשים בידו.
"היית רציני?" אור ניצת בתוך עיניו הכבויות של ניר.
"כן, אני חבר נאמן. הרי אתה בעצמך אמרת את זה קודם", דרור מחייך, ורגע אחר כך הוא מסלק בטבעיות את החיוך היפה ואומר בטון נוקשה: "אבל זכור שהמחדל הזה הוא באחריותך בלבד, ניר! אני הזהרתי אותך! אתה רק הולך ומסתבך!"

נכון, זו אשמתו. והוא אינו מתכחש לה. אבל עכשיו מעדיף ניר לצאת למרדף בגפו, ובלבד שהבריחה לא תתגלה לצור. כן, הוא יודע שהמהלך הזה עלול להעמיק את התסבוכת שאליה נקלע, אך זה לא משנה כרגע. הפחד המשתק גורם לו לנהוג בחיפזון, והוא ממהר ללחוץ על הידית, לא לפני שהוא שולח מבט חטוף ומתרה בדרור.
"תישאר כאן. זו העזרה הכי טובה שאתה יכול להגיש לי עכשיו", הוא בורר את מילותיו בדקדקנות, "ואם צור יופיע", לרגע הוא שוקל בדעתו האם יהיה זה הדבר הנכון, "תמציא סיפור כיסוי, כמו שהצעת".

זהו. ניר בחוץ. והוא אפילו אינו טורח לברר מה היתה הבעתו של חברו לפני שהוא יוצא. הוא פוסע בשתיקה, סורק את האזור כולו בעיניים מצומצמות, מחפש אחר כל שבב מידע, ומקווה מאוד שלא מאוחר מידי. מן הרגע שהבריחה התגלתה - ועד לרגע בו יצא למרדף, חלפו דקות יקרות. ג'אק היה יכול להספיק להרחיק מאוד.
מאוד מאוד.

וכאשר הדקות נוקפות, ובסביבה אין כל רמז להימצאותו של ג'אק, שוקל ניר ברצינות האם כדאי בכל זאת להזעיק את דרור.
אולם בדיוק ברגע בו הוא מוציא מכיסו את מכשיר הקשר, הוא מבחין בו.
רחוק וגבוה.
מתמזג בטבעיות מופלאה עם הענף שעליו הוא יושב.

כמה מוזר, מכל הברואים המתהלכים סביב הוא מביט בעיניו הקטנות דווקא בו.
הוא מחייך. ניר מרגיש את זה.
ולמה לא, בעצם?
סוף סוף הג'אקו האובד חזר לטעום את הטעם המתוק של הדרור.




תודה ל
@קראנצ' פיסטוק על השראה, הכוונה, וגם על בעיטה כשהיה צריך. והיה צריך : )
שיתוף - לביקורת ליראם
פרולוג לסיפור.
לביקורת, לא מיועד המשך.
אשמח לדעת איך הרגיש לכם הקטע ואלו תמיהות התעוררו לכם לגביו.
תודה!
*


הרוחות מיללות באותו הלילה כמו שלא ייללו מעולם. חובטות בדלת הרעועה, מתיזות עפר על תריסי העץ ומקיצות אותו משינה חסרת חלומות.

לרגע בוהה ליראם אל התקרה מכוסת הקש, אחר כך מעביר מבט אל מיטתו של אביו, סדורה כאילו גופו לא פגש בה הלילה.

הרוחות, בחוץ, מוסיפות ליילל. ואם כן - אביו יכול להיות רק שם. בשקט הוא מתרומם ממיטתו, מסלק מעל כתפו אניצי קש, מוודא את מציאותן של שתי סכיני הציד על ירכיו, אוסף את חרבו, זורק עין על הקשת ואשפת החיצים, המונחות לצד הכותל הצפוני, ובוחר להשאירן שם.

היללות לא פוסקות כאשר נמצא אביו סמוך למדורה עשנה, מפיצה ריח מתקתק עד בחילה. ליראם אינו מצהיר על הופעתו, בוחן את הגב הרכון, העיניים העצומות והשפתיים הדקות, שלא מפסיקות למלמל.

יללה נוספת מגיעה משמאל, מעיפה עליו עלים, מרקידה את האש מטה, ללחך עפר.

"רוחות הזאבים, הן מייללות", לוחש אבא. מסובב ראש. נועץ בו עיניים כהות, מבשרות רע.

ליראם בולע רוק. מרגיש את הרוח נושבת בשדרת גוו. לכל אורכה. הרוחות. האם שוב יוליכו אותם הזאבים הרחק, דרך מהלך שבועות רבים? או שירתקו אותם אל הבקתה עד יעבור זעם, לא יתחשבו במלאי האוכל המצומצם?

"המנחה", הוא אומר. עיניו מצטמצמות על שיירים שרופים. "היא לא הועילה?"

אבא, שלא כמוהו, מבין היטב את שפתם של הרוחות. אבל בעיניו לא נראה שהיה במאמץ תועלת. "לא", הוא חותם. קולו צלול כמו הרוח, כמו יללות הזאבים בליל ירח מלא. "אבל יש לנו אורכה. ומחר... מחר שבת".

שבת. האם גם הפעם ירדו מן ההר אל כפרם של היהודים? או שישבתו פה, על הצלע. יחכו לשלושה כוכבים בטרם ייטול אבא את מקל הנדודים, יערום על גופו את מחצית מלאי כלי הנשק ויורה לו, בנוקשות לא מתפשרת, לעשות כמוהו?

הרוח שוב מיללת, אך הפעם מצטרפים לקולותיה דשדושם השקט של מנעלים ואי אלו פצפוצי ענפים ועלים, גורמים לאב ליישר את גבו ולבן להדק את אחיזתו סביב נדן החרב. להפנות ראש אל הקולות, אל העצים שבין גזעיהם אין די מרחב למעבר שניים.

איש לא יוצא מן הצללים. גם לא חיה. אך כפות רגליו היחפות קולטות תנודות קלות על גבי הקרקע. שייכות בהחלט לבני אדם.

"חשוף עצמך", גם אבא חש בנוכחות אדם. והוא, כרגיל, לא נרתע. צועד ישירות אל החשיכה, שהלבנה וכוכביה לא מצליחים לסלק.

'וווואוווואו', מיללת הרוח באוזניו סכנה. מצעידה את רגליו בעקבות אביו, אל סבך העצים. אל הדמות העומדת דום אי שם, מראה אינו ברור. רק חוד להב החרב, האחוז בידה, מבריק באפילה, מסמן על מיקומה.

'וואווווואווה', נוגעת הרוח בענפי העצים, מטלטלת אותם, חושפת מעט אור. הזר, מרחק אמות ספורות ממנו, אמה וחצי מאביו, נע פתאום.

חרבו שלוחה קדימה, רגליו רצות מהר, ידו נעה באופן בטוח, מסמנת לחרב מקום פגיעה. אבא מרים את חרבו, עוצר את חרב התוקף, בועט בו במלוא העוצמה.

התוקף משתטח על הקרקע, מתגלגל מסכנת החרב הנשלחת לחזהו. מתייצב לא הרחק, יורק עפר.

"מי אתה?" פוצה אבא שפתיים, גובר על הרוח. חרבו נחה לצד גופו. אדישה כמו לא ידעה קרב - קצר ביותר - לפני רגע.

"אני?" שואל הזר. ידו תופסת בשמאל מותניו. מתרוממת אל מול עיניו. הבעתה הנשפכת על פניו ברורה, מוחשית. "אוכל לשאול אותך אותה השאלה. משום מה, חשבתי כי אפגוש כאן את זאב הסהר", מבטו נע מעט, מתמקד בבן השש עשרה. "אבל מסתבר שטעיתי. לי סיפרו שהאגדה, אם קיימת, מהלכת בדד".

האיש, כמו קולו, רועד. תכף יתמוטט אל העפר, ינשום טיפות אוויר אחרונות. ייאסף אל הרוחות. היא כבר מרקדת, הרוח. מחוללת סביב עלים, מנגנת אותם בקול אוושה. אבא לא מניח לה לסיים קינה, כמו שלא מניח לזר להמשיך במילותיו. חרבו מסיימת את פתיל חייו של האיש, ממלאת את רצונה של הרוח.

"זזים", אומר אבא בגבינים מכווצים כשהוא קם מעל הגופה, מנקה את להב חרבו בשולי חלוק העור. "לפני שיופיעו עוד".

הרוח נוטלת את המילים, מפיצה אותן הלאה בקול שאגה. אינה מותירה לו שהות לשאול, לתהות.

אבא אמר שזזים. והוא, כרגיל, מציית. אבא גם הזכיר ששבת מחר, לא ייתכן ששכח. ובכל זאת, הם זזים. כי כך ציוותה הרוח.

ואבא, כרגיל, מציית.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה