פרק י' / לילות לבנים
כשליבי מגיעה למיטה שלי בשעה אחת וחצי בלילה ואומרת לי בעיניים מלאות פחד שהיא לא מצליחה להירדם, אני מבינה שהסיפור שלנו רק התחיל.
"ממה את מפחדת, מתוקה?", אני רוכנת אליה.
"אני מפחדת שהאיש הזה שהיה כאן היום בבוקר יבוא לפה שוב באמצע הלילה ויהרוג אותנו", השפתיים שלה חיוורות, מצוקה מבליחה מאישוניה.
"זה לא יקרה חמודה", אני מלטפת פלומת שיער בהירה. "בואי, רוצה נלך לבדוק שהדלת סגורה?"
היא מהנהנת.
אנחנו הולכות ביחד אל הסלון. אני לוחצת על הידית, מושכת. "את רואה מתוקה, אי אפשר לפתוח את הדלת. היא נעולה".
"בואי ננסה עכשיו ביחד", כף ידי עוטפת את אצבעותיה הקטנות והלחות. שתינו לוחצות על הידית. לא מצליחות לפתוח.
"את רואה, ליבי, הדלת סגורה", אני מסכמת.
"אבל מיכלי", היא אומרת באיטיות, "נכון...נכון שפעם אמרת לי שבעולם יש הרבה אנשים. חצי רעים ועוד חצי טובים. אז...אז אני מפחדת שהרעים יהרגו את הטובים".
"ליבי, מתוקה שלי, אין לך מה לפחד. ה' שומר עלינו. אמרת כבר שמע ישראל?"
"עוד לא", היא משפילה מבט.
אני מובילה אותה אל החדר, מתיישבת על המיטה שלה. אנחנו אומרות ביחד שמע ישראל. כשאני שרה איתה 'המלאך הגואל אותי', העיניים שלי מתמלאות בדמעות. מאמינה שיש שם מלאך למעלה, שליח ה', שיגאל אותנו מכל החושך הזה.
כשאני מסיימת לקרוא איתה קריאת שמע, אני מדביקה לה נשיקה על המצח ועוזבת את החדר.
###
בחלוף חצי שעה, רגע לפני שעיניי נעצמות, דלת החדר שלי שוב נפתחת. תלתליה של ליבי מגיחים מאחוריה.
"מיכלי, אני שוב מפחדת".
"אבל למה מתוקה, אמרנו כבר שמע ישראל והדלת נעולה".
"כן. אמרתי את זה לפחד, אבל הוא לא הקשיב לי", אישוניה מטיילים על רצפת החדר, ניצוץ חשוד מאיים לגלוש מהן.
"את כל-כך חכמה", אני מחבקת אותה. "בואי, אני רוצה להראות לך משהו".
אני מרימה אותה אל החלון הגדול בסלון. אלפי כוכבים מביטים עלינו, זוהרים.
"ליבי, את רואה את כל הכוכבים היפים האלו, את הירח והשמים הגדולים. יש מישהו מאחוריהם שמשגיח עלינו. שום דבר, אבל שום דבר בעולם לא יכול לקרות ללא האישור שלו. אין לך מה לפחד. הוא הרבה יותר חזק מהאיש הזה שהיה כאן היום. הוא אוהב אותנו ודואג לנו כמו אבא", רק אחרי שאני אומרת את המילה האחרונה, אני מבינה שזו הייתה טעות. אולי הייתי צריכה לדמות אותו למלך שיכול לתת לנו הכל לו רק נבקש.
"מיכלי, מתי אבא יחזור?", היא שואלת.
"לא יודעת"
"אבל מיכלי, גם מחר ששאלתי אותך, וגם לפני המון המון ימים אמרת שאת לא יודעת. מתי כבר תדעי... מה זה, מיכלי את בוכה?"
"לא, מה פתאום".
"אז למה העיניים שלך רטובות?".
"לא יודעת"
"אוף, את שוב פעם לא יודעת?"
"ליבי, אני אגיד לך מה אני כן יודעת? שאת הילדה הכי מתוקה והכי חכמה בכל העולם. ובגלל שאת כל-כך גיבורה ואמיצה אני אקנה לך מחר הפתעה גדולה. אבל בתנאי שתלכי לישון עכשיו, בסדר?".
"מיכלי, אני שמחה שיש לנו אבא בשמים", היא מניחה ראש על כתפי הימנית, נאנחת. "אבא לא יחזור לבית יותר. אני כן יודעת".
המסקנה שלה משאירה אותי ללא מילים. דקה ארוכה אני מנסה לנסח תשובה שתתיישב על ליבה, ורגע לפני שאני פותחת את הפה בכדי לענות לה, אני מגלה שעיניה עצומות. תלתליה הזהובים נשפכים על כתפי. פניה הרכות טומנות חידה שאיש לעולם לא ידע לפתור.
פתאום, כשאני מתבוננת בה, מזדחל לליבי רגש הקנאה. זה כל-כך טיפשי לקנא באחותי הקטנה, אך אני לא יכולה להתכחש לתחושה שממלאה אותי. הלוואי וגם לי הייתה כתף להישען עליה, בגד לספוג בו את דמעותיי. הלוואי והיה לי מקום אחד שהייתי יכולה לברוח אליו, לצעוק בו את זעקותיי. הלוואי והיה מישהו אחד בעולם שהיה מרפא את הלב שלי, משכיח פחדיי. הלוואי.
השמים בחוץ כהים מתמיד. יהלומים כסופים מעטרים אותם. אני עומדת לבד מול ירח מלא ושותק, ושואלת את אלוקים שאלה אחת, פשוטה: 'מי ירגיע את הילדה הקטנה בתוכי?'
גם היה מפחדת.
rhon.co.il
הנושאים החמים
