הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #141
דווקא זה בדיוק הדמות של אלרון!
נאמן למקור... הוא תמיד היה יוצא דופן בקטע הזה שלו...
- פותח הנושא משולש ברמודה
- פורסם בתאריך
נאמן למקור... הוא תמיד היה יוצא דופן בקטע הזה שלו...
- הוסף לסימניות
- #142
משולש אין מילים!
את פשוט אומנית!
ולגבי שכיר החרב, מדובר במי שסיפר לבסטיאן מקאן על מעשיו של קלידיאס?
את פשוט אומנית!
ולגבי שכיר החרב, מדובר במי שסיפר לבסטיאן מקאן על מעשיו של קלידיאס?
תודה על ההסבר, גם בגלל המידע וגם כי כיף לקרוא סיפורים שהסופר בדק וחקר, זה מוסיף אמינות ומשדרג.
- הוסף לסימניות
- #143
- הוסף לסימניות
- #145
וואו. אני אומרת את זה כל פעם ואומר גם עכשיו- זה סיפור מהמם, מדוייק מאד, מתאים בצורה מושלמת לדמויות המקוריות.
אני מוצאת את עצמי מדמיינת שזה ספר מקורי של מיה, ואני מאמינה לזה.
גם אני אהבתי את האפרוריות של אלרון.
הרי הוא לא תם וישר כמו פנרס, והוא ניחן בחוש הומור מבחיל לעיתים, אבל ציני ועוקצני כהוגן. בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. זה מה שאנחנו אוהבים בו. שהוא לא מובן לעיתים. ומסתורי.
איך אני אוהבת לומר במיקרים כאלו?
תחזקנה זרועותייך וקולמוסך תמיד יהיה חד כהלצותיו של אלרון...
אבל אולי כדאי שקנז ינהל קצת יותר את הסיטואציה. הוא אמור להיות המבוגר האחראי בסצנות מעין אלו. ולא שחסר לו מה לומר, ובציניות לא מועטה...
אני מוצאת את עצמי מדמיינת שזה ספר מקורי של מיה, ואני מאמינה לזה.
גם אני אהבתי את האפרוריות של אלרון.
הרי הוא לא תם וישר כמו פנרס, והוא ניחן בחוש הומור מבחיל לעיתים, אבל ציני ועוקצני כהוגן. בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. זה מה שאנחנו אוהבים בו. שהוא לא מובן לעיתים. ומסתורי.
איך אני אוהבת לומר במיקרים כאלו?
תחזקנה זרועותייך וקולמוסך תמיד יהיה חד כהלצותיו של אלרון...
אבל אולי כדאי שקנז ינהל קצת יותר את הסיטואציה. הוא אמור להיות המבוגר האחראי בסצנות מעין אלו. ולא שחסר לו מה לומר, ובציניות לא מועטה...
- הוסף לסימניות
- #146
משולשששש!
אילו פרקים!!!! כבר מזמן ראיתי אותם ולא הייתה לי דקה פנויה, והם ארוכים ארוכים... אבל זהו, הייתי חייבת.
מרתק! הדמויות כל כך מדויקות! שלוואן פשוט שלוואני, אלרון הוא הכי אלרון שיש, וקנז ואמציה... איך התגעגעתי לחבורה שלהם בפדהאל!!!
וגם סאלם... מאוד נאמן למי שהוא היה באיסתרק.
מדהים! העלילה מתפתחת בקצב טוב, הכתיבה, כמו תמיד...
מהמם! מחכה בקוצר רוח להמשך!
אילו פרקים!!!! כבר מזמן ראיתי אותם ולא הייתה לי דקה פנויה, והם ארוכים ארוכים... אבל זהו, הייתי חייבת.
מרתק! הדמויות כל כך מדויקות! שלוואן פשוט שלוואני, אלרון הוא הכי אלרון שיש, וקנז ואמציה... איך התגעגעתי לחבורה שלהם בפדהאל!!!
וגם סאלם... מאוד נאמן למי שהוא היה באיסתרק.
מדהים! העלילה מתפתחת בקצב טוב, הכתיבה, כמו תמיד...
מהמם! מחכה בקוצר רוח להמשך!
- הוסף לסימניות
- #147
תקציר: אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה. אלרנן דיליאבר מציע לבסטיאן מקאן אפשרות צבאית מעניינת. במקביל באחוזת בנטיליאן מגיע אלרון לביקור אצל שלוואן ומספר לו על הטקס השבעת החיילים הצעירים המתקיים השנה באיינה - העיר בה יתקיים היריד. שלוואן ואלרון פוגשים את קנז ואמציה בדרך לאיינה ונכלאים איתם במרתף פונדק יחד עם שכיר החרב - סאלם שנשכר על ידי מטריאס, ככל הנראה כדי להרוג את אולה. אולה מגיע למחנה האימונים ומגלה כי מודר מהתוכנית ופלוגתו הפכה לכוח גיבוי, איסתרק מאשר את תוכנית הסודית להריגתו של יוסף דיאלידאן.
---
איינה
---
איינה אוהבת את ימי היריד. רחובותיה המנומנמים מתמלאים לפתע בהמון אדם וכיסיהם של בעלי האכסניות הופכים כבדים מתמיד כשהם מארחים את הסוחרים הרבים המגיעים לעיר.
תמיד היו הימים הללו המיוחדים ביותר בשנה עבור העיר הקטנה שרק מיקומה המרכזי הפך אותה למקום המתאים ביותר עבור מפגשם השנתי של הסוחרים, והשבועיים בהם נמלא השוק בריחות, צבעים וטעמים מילאו אותה בברק וצבע שהספיקו תמיד לשנה שלמה. והטקס הצבאי המפואר המתקיים השנה באיינה, שבוע בלבד לפני פתיחתו של היריד, עומד כנראה להפוך את הימים הללו לבלתי נשכחים.
כרכרות ססגוניות רתומות לסוסים אציליים מגיעות מידי כמה רגעים לפתחה המקושט של העיר, מביאות את נכבדיה של אתיל ומפקדיו הבכירים של הצבא אל מקום הטקס, ונערים קטנים ומרוגשים רודפים אחריהן, מלווים אותן בנשימה קצרה עד לקצה העיקול.
ארמון המושל שבימים רגילים מכיל בתוכו פינות מאובקות רבות, עבר ניקוי ומירוק יסודי כמעט כאילו עונת האביב הגיעה ועימה חג הפסח, ולא סתיו קריר וגשום. וברחובות הנקיים מסתובבים בני משפחתם הנרגשים של הטירונים, כאלו שעשו את דרכם מרחוק כדי להיפגש עם הבנים הצעירים, והקיבוץ הזה של אנשים זרים מהקצוות המרוחקים ביותר של הארץ מביא אתו מפגשים מרגשים במיוחד בין בני משפחה נשכחים.
ברחובות הרחבים מסתובבים בני העיר, אלו שכתפיהם מתוחות מידי בימים כתיקונם ועיניהם עייפות וטרודות. עכשיו זוהרות העיניים באור רך, וגם השרירים שבגבם זקופים יותר בשעה שהם מראים לקהל האורחים הגדול את הדרך הקצרה ביותר עד הפונדק הסמוך. דרך שמקושטת בפרחים בשלל צבעים ובדגלי התכלת של הממלכה.
מחוץ לעיר, קרוב לנהר הדיסטאף השוצף, עמלים בעלי המלאכה להתקין את הבמה המכובדת עליה יתקיים הטקס, ולהכין את מקום מושבם של האצילים והנכבדים ובראשם בני משפחת המלוכה. עכשיו נוטים כבר על הבמה צלליו של הערב, ואור כתום וסגלגל שוטף את מושבי האבן ההדורים.
יש ציפורי מים קטנות קרוב לאיינה, כאלו שאוהבות לעוף מעל מקורות מים זוהרים כמו הנהר הזורם על יד העיר, והמעוף השלו שלהן, יחד עם צילה של השמש האדומה על חומותיה של איינה הוא המראה היפה ביותר שראה איסתרק מזה זמן רב.
"עיר יפה", אומר מיכאל בשקט, מביט גם הוא מחלון הכרכרה. "היינו אמורים לעבור בה במהלך המסע הראשון שלי לבבל, לא?"
ראשו של איסתרק נע מעט ימינה, "אולי", הוא מסכים, "יכול בהחלט להיות", ואז מחזיר את מבטו אל החלון כששוטף אותו פתאום גל הזיכרונות.
כמעט תשע שנים עברו מאז אותו מסע, תשע שנים ארוכות בהן השתתף כמלך באין ספור מסעות ונסיעות ברחבי הממלכה, מבקר כמעט ברוב הערים הגדולות שתחת שליטה של כוזר האמיתית, ובכל אופן רק עכשיו עולה בדעתו עובדה מוזרה אחת.
"זאת הייתה הפעם האחרונה שלי", הוא אומר פתאום בשקט, מפנה את מבטו בחזרה לכיוונו של אחיו.
חיוך עצוב עולה על פניו של מיכאל כשהוא מבין את כוונתו, "כיורש עצר?" הוא שואל ומניע מעט את תלתליו השחורים. "זאת הייתה פעם אחרונה להרבה דברים".
לאט מניע איסתרק את ראשו, בוהה בנהר הבהיר הנוצץ לפרקים בינות לגלימותיהם השחורות של שומרי הראש.
שקט שורר בכרכרה, חם ורגוע, כאילו יש כוח קסום ומוזר כלשהו לציוציהן של הציפורים על העוברים תחת מעופן.
יש משהו יפה בזיכרונות. באופן בו מסתכלים עליהם האנשים ממרחקם של השנים, ברוך אותו מעלים הפנים המטושטשות מאותם ימים על עיניהם, בברק השקוף שמוסיפים הגעגועים על האישונים.
ויש משהו מוזר קצת בזיכרונות, איך למרות הזמן החולף, או שאולי דווקא בגללו, מוצאים בהם בני האדם נחמה.
* * * * *
----
מחנה האימונים, בין איינה לראטון
----
יש הילה מיוחדת הלילה לעצים, או שאולי מישהו החליט לשחק בתאורה של הכוכבים. אחרת לא ברור למה הענפים השבורים שעל האדמה נדמים כמו מקלות זוהרים. הירח, דקיק וחיוור, משקיף על מחנה האימונים מלמעלה ולא נראה כמתאמץ במיוחד להאיר אותו.
השבילים בוציים. מלאים בשלוליות קטנות שעדיין לא יבשו ובשכבות עבות של עלים המרשרשות היטב תחת נעליו הכבדות של אולה.
למה קרא לו אבירם בשעה כזאת?
צמד החיילים הפשוטים מתהלך במרחק של שלושה צעדים לפניו, הלפידים שבידיהם מאירים בכתם אור חלש ומטושטש את השביל, ובכל מקרה אין זה מכבודו שישאל אותם מדוע היה דחוף כל כך למפקדו של הגדוד השני לזמן אותו קרוב יותר לשעת חצות. ואולה בעייפות פנימית רק דוחף את ידיו הקרות עמוק יותר לאדרת החמה שלבש.
חייל אחד מסיט את יריעת האוהל הכבדה, האחר נעמד לצידו ומצדיע. בצעד עייף נכנס אולה אל חללו של האוהל ועל אף שהוא מתאמץ למסוך בקולו ידידות, לא נשמע קולו חברי למדי בשעה שהוא משתופף תחת הפתח ואומר: "קראת לי, אבירם?"
"כן", דמות גבוהה למדי ורזה מתרוממת מבין הצללים אותם יצרו שתי מנורות שמן כבדות ומעלות עשן. "אנחנו יוצאים עכשיו".
הלילה? לפני שלושה ימים יידע סגנו של בסטיאן אותו ואת אבירם בזמנה של הפעולה וקבע אותה לתחילתו של השבוע הבא. מה קרה בשלו הוקדם המועד המתוכנן בכמעט שבוע תמים?
כשגבותיו מכווצות מביט אולה במפקדו של הגדוד המקביל אליו, מחפש על פניו רמז לכך שהוא מתבדח, ולאחר שהוא לא מוצא הוכחות מפלילות כלשהן הוא נאלץ לקבל את הדברים במשמעותם הפשוטה.
"הוראה של מי?" הוא שואל לבסוף, מתקרב פסיעה נוספת למרכז האוהל.
"שר הצבא, בהוראת המלך", עונה אבירם, והוא מספיק מנומס כדי להסיט את עיניו לנקודה רחוקה בשעה שהוא עושה זאת. "הם רוצים שנצא תוך שעה".
אולה מהנהן בראשו פעם אחת, מהנהן פעם שנייה, ואז בולע את גאוותו ושואל: "מה המטרה?"
שוב בורחות עיניו של אבירם ממבטו של אולה, כך שהפעם הן מסתכלות בעיון על החול התחוח שעל האדמה.
"הבנתי", אומר אולה וקולו יבש. "דרכי הגעה?"
"יש שתי עגלות שאמורות לקחת אותנו משער המחנה עד הגבול, למרות שהוא סגור הרמטית במיוחד בעקבות הטקס הצבאי באיינה, מפקד המשמר קיבל פירוט מדוקדק של הלוחיות האישיות שלנו כדי לתת לנו לעבור".
"שער המחנה", חוזר אולה כמאשר. ובשעה שהוא עושה זאת, הופך קולי למעשי קצת יותר וגם העייפות כמו הפגיעה נדחקת לפינה רחוקה. "הוראות מיוחדות?"
"ביגוד כהה. צבעי הסוואה", יש איזושהי הקלה בקולו של אבירם למשמע תגובותיו של אולה, ומשום מה יש בכך משהו מנחם קצת. "ניפגש ביציאה בעוד מחצית השעה מעכשיו".
בשתיקה מרים את אולה את ידו בתנועה העממית המסמלת אישור, ואחר כך מרים את יריעת הבד ויוצא אל הזקיפים הממתינים.
אין למען האמת הרבה הפתעה כאן. אין אפילו הפתעה בכלל. אם בסטיאן החליט להעביר אותם לתפקיד אחורי, הגיוני שגם את המטרה ישאיר נסתרת מעיניו עד הרגע האחרון כמו את מועד הפעולה. ובכל זאת חורכת השיחה האחרונה את ליבו בכוויה ארוכה וצורבת.
הוא מרפה את כתפיו ומשחרר נשימה ארוכה אחת שהחזיק כל זמן השיחה עם אבירם.
אלו הן העובדות. זאת המציאות, ואיתה יש להתמודד. ועכשיו די לרחמים העצמיים, יש לו להכין חבורה שלמה של אנשים עייפים ליציאה.
מלכתחילה דרש בסטיאן ממנו ומאבירם לבחור עשרה חיילים מצטיינים מכל גדוד ולצוות אותם יחד לתוכנית אימונים תחת פיקודם האישי, ומכיוון שבהתחלה הייתה התוכנית סודית גם מעיניו של אבירם, העדיפו שני המפקדים לאמן את שני הצוותים יחד כדי לתת ללוחמים אפשרות להכיר את דרכי הפעולה של חבריהם מהגדוד המקביל טוב יותר.
גם מקום השינה של הצוות המאוחד נקבע על פי אופייה הלא ברור של הפעולה, ועכשיו מסייע לו במיוחד מיקומם של האוהלים הקרובים מצד אחד אל שערו של המחנה ורחוקים מספיק, מהצד השני, ממקום מגוריהם של שאר החיילים.
הוא נוטל לפיד אחד מידיו של אחד הזקיפים, משחרר אותו ואת חברו לדרכם, ואז מגשש את דרכו בעצמו בעקבות כתם האור עד לאוהל המפקדים הרחב בו נם כעת בשלווה סגנו.
אליצור לא אוהב את השינוי בתוכניות. לא אוהב בכלל. בשתיקה הוא נוטל את ידיו ובזעף רוכס את רצועות העור של נעליו הכבדות.
"עשרים רגעים ליציאה", אומר אולה ומעביר יד על עיניו העייפות. "יש לנו עגלות שממתינות כבר על יד השער".
ראשו של אליצור מתרומם. "אין עדיין יעד?" הוא שואל באגביות, ידיו מסתבכות בקשירתה של הרצועה.
באנחה מעביר אולה את הלפיד לידו השנייה. "אם היה אחד כזה, נדמה לי שהייתי טורח לציין אותו".
שקט שורר ביניהם לרגע. ידיו של אליצור מושכות בכוח את הרצועות, ומעיניו של אולה לא נעלמות שיניו הנושכות את שפתיו.
"יהיה בסדר", הוא אומר בשקט וקולו רגוע, מושיט לאליצור את הלפיד הבוער. "עכשיו לך תעיר כבר את השאר. מאוחר מידי".
פעם, לא כל כך מזמן, כשיצא גדודו של אולה לקרב או למשימה סודית מיוחדת, היה בסטיאן משתדל להיפרד ממנו רגע לפני היציאה.
נכון, לא תמיד נכח מפקדו העליון של צבא כוזר בזמן שיצאו החיילים, ובכלל לא בטוח שאפשר היה לקרוא למבט החטוף שהחליף אתו בסטיאן בזמן התדרוך האחרון או לטפיחת השכם שהעניק לו ברגעים נדירים יותר – פרידה. ובכל אופן חיממה המחווה את ליבו של אולה, מעניקה לו ביטחון וכוח מוזר במקצת.
עכשיו, לא המתין אף אחד לחבורה הדוממת שהגיעה אל רחבת השער החשוכה. החיילים, כהים ושותקים החלו עולים על העגלות, קרוב יותר לסוסים תדרך אבירם בקול נמוך את העגלונים, מוודא איתם את נכונותו וכשירותו של המסלול המתוכנן.
באנחה שקטה מסתובב אולה, נתקל כמעט פנים מול פנים באליצור, שבדיוק עשה את דרכו אל העגלה.
"סליחה", הוא מתנצל ומתרחק פסיעה אחת אחורנית, "כולם עלו?"
"כן", נעליו של אליצור חופרות גומות קטנות בקרקע הרטובה. "ישנו פחות משעתיים", הוא מזכיר ויש לחץ בקולו.
"נו", בנחת משלב אולה את ידיו, כממתין להמשכו של המשפט.
שפתיו של אליצור מתעקמות מעט, אבל הוא רק שותק, מקבל את הנזיפה המרומזת ללא תגובה.
"נגיע, נבצע ונחזור", רק שפתיו של אולה מחייכות, אבל עיניו נותרות רציניות. "אולי אפילו נספיק להתפלל שחרית בנץ החמה".
"אולי", מסכים אליצור, "אולי גם נספיק לפגוש את שר הצבא, או שהוא מעדיף לדבר עדיין רק עם אבירם?"
אולה שותק. הדממה המקיפה אותם, חשוכה וכבדה, מופרת רק ברחשיה של הרוח וצניפותיהם של הסוסים.
בהתחשב במעמדו של אליצור, השאלה הזאת בוטה במיוחד. אבל אם נתעלם רגע מסדר המעמדות הנוכחי, טיב היחסים ביניהם בהחלט יכול לאפשר שאלה מן הסוג הזה. אבל אולה רק זוקף את כתפיו, בוחר להתעלם מהעקיצה. "תעלה לעגלה", הוא ממליץ וקולו יבש.
לרגע אחד ארוך מביט בו אליצור, נראה כמתלבט האם לומר משהו נוסף ונסוג למול מבטו הקפוא של אולה, לבסוף הוא רק מהנהן בראשו פעם אחת ומסתובב.
בשתיקה מסתובב אולה גם הוא, מפנה את פניו לכוונם של הסוסים, הרוח הקרה פורעת מעט את שערו ועוקצת את לחייו.
דמותו הגבוהה של אבירם מתקרבת לכיוונו, מוארת בקושי באור העששיות התלויות על העגלות. "מה הוא רצה?", הוא שואל, מחווה בסנטרו על גבו המתרחק של אליצור.
אולה מושך בכתפיו. "אפשר לצאת", הוא אומר במקום לענות. "כולם נמצאים".
"שאל משהו על התוכנית?", חוזר אבירם על שאלתו, ידיו מורחות ביסודיות את צבע ההסוואה על פניו.
קצה של חיוך מעקם את פיו של אולה. "הוא יודע מה תפקידה של החולייה שלנו, אם לזה אתה מתכוון".
אבל אבירם לא עונה, רק שואף נשימה עמוקה אחת באיטיות ונראה לא מרוצה במיוחד. "נצא", הוא אומר לבסוף ומרים רגל אחת על מדרגת העץ של העגלה. "אין לנו הרבה זמן".
---
תודה על התגובות לפרקים הקודמים! זה משמח מאד ונותן מוטיבציה להמשיך לכתוב
---
איינה
---
איינה אוהבת את ימי היריד. רחובותיה המנומנמים מתמלאים לפתע בהמון אדם וכיסיהם של בעלי האכסניות הופכים כבדים מתמיד כשהם מארחים את הסוחרים הרבים המגיעים לעיר.
תמיד היו הימים הללו המיוחדים ביותר בשנה עבור העיר הקטנה שרק מיקומה המרכזי הפך אותה למקום המתאים ביותר עבור מפגשם השנתי של הסוחרים, והשבועיים בהם נמלא השוק בריחות, צבעים וטעמים מילאו אותה בברק וצבע שהספיקו תמיד לשנה שלמה. והטקס הצבאי המפואר המתקיים השנה באיינה, שבוע בלבד לפני פתיחתו של היריד, עומד כנראה להפוך את הימים הללו לבלתי נשכחים.
כרכרות ססגוניות רתומות לסוסים אציליים מגיעות מידי כמה רגעים לפתחה המקושט של העיר, מביאות את נכבדיה של אתיל ומפקדיו הבכירים של הצבא אל מקום הטקס, ונערים קטנים ומרוגשים רודפים אחריהן, מלווים אותן בנשימה קצרה עד לקצה העיקול.
ארמון המושל שבימים רגילים מכיל בתוכו פינות מאובקות רבות, עבר ניקוי ומירוק יסודי כמעט כאילו עונת האביב הגיעה ועימה חג הפסח, ולא סתיו קריר וגשום. וברחובות הנקיים מסתובבים בני משפחתם הנרגשים של הטירונים, כאלו שעשו את דרכם מרחוק כדי להיפגש עם הבנים הצעירים, והקיבוץ הזה של אנשים זרים מהקצוות המרוחקים ביותר של הארץ מביא אתו מפגשים מרגשים במיוחד בין בני משפחה נשכחים.
ברחובות הרחבים מסתובבים בני העיר, אלו שכתפיהם מתוחות מידי בימים כתיקונם ועיניהם עייפות וטרודות. עכשיו זוהרות העיניים באור רך, וגם השרירים שבגבם זקופים יותר בשעה שהם מראים לקהל האורחים הגדול את הדרך הקצרה ביותר עד הפונדק הסמוך. דרך שמקושטת בפרחים בשלל צבעים ובדגלי התכלת של הממלכה.
מחוץ לעיר, קרוב לנהר הדיסטאף השוצף, עמלים בעלי המלאכה להתקין את הבמה המכובדת עליה יתקיים הטקס, ולהכין את מקום מושבם של האצילים והנכבדים ובראשם בני משפחת המלוכה. עכשיו נוטים כבר על הבמה צלליו של הערב, ואור כתום וסגלגל שוטף את מושבי האבן ההדורים.
יש ציפורי מים קטנות קרוב לאיינה, כאלו שאוהבות לעוף מעל מקורות מים זוהרים כמו הנהר הזורם על יד העיר, והמעוף השלו שלהן, יחד עם צילה של השמש האדומה על חומותיה של איינה הוא המראה היפה ביותר שראה איסתרק מזה זמן רב.
"עיר יפה", אומר מיכאל בשקט, מביט גם הוא מחלון הכרכרה. "היינו אמורים לעבור בה במהלך המסע הראשון שלי לבבל, לא?"
ראשו של איסתרק נע מעט ימינה, "אולי", הוא מסכים, "יכול בהחלט להיות", ואז מחזיר את מבטו אל החלון כששוטף אותו פתאום גל הזיכרונות.
כמעט תשע שנים עברו מאז אותו מסע, תשע שנים ארוכות בהן השתתף כמלך באין ספור מסעות ונסיעות ברחבי הממלכה, מבקר כמעט ברוב הערים הגדולות שתחת שליטה של כוזר האמיתית, ובכל אופן רק עכשיו עולה בדעתו עובדה מוזרה אחת.
"זאת הייתה הפעם האחרונה שלי", הוא אומר פתאום בשקט, מפנה את מבטו בחזרה לכיוונו של אחיו.
חיוך עצוב עולה על פניו של מיכאל כשהוא מבין את כוונתו, "כיורש עצר?" הוא שואל ומניע מעט את תלתליו השחורים. "זאת הייתה פעם אחרונה להרבה דברים".
לאט מניע איסתרק את ראשו, בוהה בנהר הבהיר הנוצץ לפרקים בינות לגלימותיהם השחורות של שומרי הראש.
שקט שורר בכרכרה, חם ורגוע, כאילו יש כוח קסום ומוזר כלשהו לציוציהן של הציפורים על העוברים תחת מעופן.
יש משהו יפה בזיכרונות. באופן בו מסתכלים עליהם האנשים ממרחקם של השנים, ברוך אותו מעלים הפנים המטושטשות מאותם ימים על עיניהם, בברק השקוף שמוסיפים הגעגועים על האישונים.
ויש משהו מוזר קצת בזיכרונות, איך למרות הזמן החולף, או שאולי דווקא בגללו, מוצאים בהם בני האדם נחמה.
* * * * *
----
מחנה האימונים, בין איינה לראטון
----
יש הילה מיוחדת הלילה לעצים, או שאולי מישהו החליט לשחק בתאורה של הכוכבים. אחרת לא ברור למה הענפים השבורים שעל האדמה נדמים כמו מקלות זוהרים. הירח, דקיק וחיוור, משקיף על מחנה האימונים מלמעלה ולא נראה כמתאמץ במיוחד להאיר אותו.
השבילים בוציים. מלאים בשלוליות קטנות שעדיין לא יבשו ובשכבות עבות של עלים המרשרשות היטב תחת נעליו הכבדות של אולה.
למה קרא לו אבירם בשעה כזאת?
צמד החיילים הפשוטים מתהלך במרחק של שלושה צעדים לפניו, הלפידים שבידיהם מאירים בכתם אור חלש ומטושטש את השביל, ובכל מקרה אין זה מכבודו שישאל אותם מדוע היה דחוף כל כך למפקדו של הגדוד השני לזמן אותו קרוב יותר לשעת חצות. ואולה בעייפות פנימית רק דוחף את ידיו הקרות עמוק יותר לאדרת החמה שלבש.
חייל אחד מסיט את יריעת האוהל הכבדה, האחר נעמד לצידו ומצדיע. בצעד עייף נכנס אולה אל חללו של האוהל ועל אף שהוא מתאמץ למסוך בקולו ידידות, לא נשמע קולו חברי למדי בשעה שהוא משתופף תחת הפתח ואומר: "קראת לי, אבירם?"
"כן", דמות גבוהה למדי ורזה מתרוממת מבין הצללים אותם יצרו שתי מנורות שמן כבדות ומעלות עשן. "אנחנו יוצאים עכשיו".
הלילה? לפני שלושה ימים יידע סגנו של בסטיאן אותו ואת אבירם בזמנה של הפעולה וקבע אותה לתחילתו של השבוע הבא. מה קרה בשלו הוקדם המועד המתוכנן בכמעט שבוע תמים?
כשגבותיו מכווצות מביט אולה במפקדו של הגדוד המקביל אליו, מחפש על פניו רמז לכך שהוא מתבדח, ולאחר שהוא לא מוצא הוכחות מפלילות כלשהן הוא נאלץ לקבל את הדברים במשמעותם הפשוטה.
"הוראה של מי?" הוא שואל לבסוף, מתקרב פסיעה נוספת למרכז האוהל.
"שר הצבא, בהוראת המלך", עונה אבירם, והוא מספיק מנומס כדי להסיט את עיניו לנקודה רחוקה בשעה שהוא עושה זאת. "הם רוצים שנצא תוך שעה".
אולה מהנהן בראשו פעם אחת, מהנהן פעם שנייה, ואז בולע את גאוותו ושואל: "מה המטרה?"
שוב בורחות עיניו של אבירם ממבטו של אולה, כך שהפעם הן מסתכלות בעיון על החול התחוח שעל האדמה.
"הבנתי", אומר אולה וקולו יבש. "דרכי הגעה?"
"יש שתי עגלות שאמורות לקחת אותנו משער המחנה עד הגבול, למרות שהוא סגור הרמטית במיוחד בעקבות הטקס הצבאי באיינה, מפקד המשמר קיבל פירוט מדוקדק של הלוחיות האישיות שלנו כדי לתת לנו לעבור".
"שער המחנה", חוזר אולה כמאשר. ובשעה שהוא עושה זאת, הופך קולי למעשי קצת יותר וגם העייפות כמו הפגיעה נדחקת לפינה רחוקה. "הוראות מיוחדות?"
"ביגוד כהה. צבעי הסוואה", יש איזושהי הקלה בקולו של אבירם למשמע תגובותיו של אולה, ומשום מה יש בכך משהו מנחם קצת. "ניפגש ביציאה בעוד מחצית השעה מעכשיו".
בשתיקה מרים את אולה את ידו בתנועה העממית המסמלת אישור, ואחר כך מרים את יריעת הבד ויוצא אל הזקיפים הממתינים.
אין למען האמת הרבה הפתעה כאן. אין אפילו הפתעה בכלל. אם בסטיאן החליט להעביר אותם לתפקיד אחורי, הגיוני שגם את המטרה ישאיר נסתרת מעיניו עד הרגע האחרון כמו את מועד הפעולה. ובכל זאת חורכת השיחה האחרונה את ליבו בכוויה ארוכה וצורבת.
הוא מרפה את כתפיו ומשחרר נשימה ארוכה אחת שהחזיק כל זמן השיחה עם אבירם.
אלו הן העובדות. זאת המציאות, ואיתה יש להתמודד. ועכשיו די לרחמים העצמיים, יש לו להכין חבורה שלמה של אנשים עייפים ליציאה.
מלכתחילה דרש בסטיאן ממנו ומאבירם לבחור עשרה חיילים מצטיינים מכל גדוד ולצוות אותם יחד לתוכנית אימונים תחת פיקודם האישי, ומכיוון שבהתחלה הייתה התוכנית סודית גם מעיניו של אבירם, העדיפו שני המפקדים לאמן את שני הצוותים יחד כדי לתת ללוחמים אפשרות להכיר את דרכי הפעולה של חבריהם מהגדוד המקביל טוב יותר.
גם מקום השינה של הצוות המאוחד נקבע על פי אופייה הלא ברור של הפעולה, ועכשיו מסייע לו במיוחד מיקומם של האוהלים הקרובים מצד אחד אל שערו של המחנה ורחוקים מספיק, מהצד השני, ממקום מגוריהם של שאר החיילים.
הוא נוטל לפיד אחד מידיו של אחד הזקיפים, משחרר אותו ואת חברו לדרכם, ואז מגשש את דרכו בעצמו בעקבות כתם האור עד לאוהל המפקדים הרחב בו נם כעת בשלווה סגנו.
אליצור לא אוהב את השינוי בתוכניות. לא אוהב בכלל. בשתיקה הוא נוטל את ידיו ובזעף רוכס את רצועות העור של נעליו הכבדות.
"עשרים רגעים ליציאה", אומר אולה ומעביר יד על עיניו העייפות. "יש לנו עגלות שממתינות כבר על יד השער".
ראשו של אליצור מתרומם. "אין עדיין יעד?" הוא שואל באגביות, ידיו מסתבכות בקשירתה של הרצועה.
באנחה מעביר אולה את הלפיד לידו השנייה. "אם היה אחד כזה, נדמה לי שהייתי טורח לציין אותו".
שקט שורר ביניהם לרגע. ידיו של אליצור מושכות בכוח את הרצועות, ומעיניו של אולה לא נעלמות שיניו הנושכות את שפתיו.
"יהיה בסדר", הוא אומר בשקט וקולו רגוע, מושיט לאליצור את הלפיד הבוער. "עכשיו לך תעיר כבר את השאר. מאוחר מידי".
פעם, לא כל כך מזמן, כשיצא גדודו של אולה לקרב או למשימה סודית מיוחדת, היה בסטיאן משתדל להיפרד ממנו רגע לפני היציאה.
נכון, לא תמיד נכח מפקדו העליון של צבא כוזר בזמן שיצאו החיילים, ובכלל לא בטוח שאפשר היה לקרוא למבט החטוף שהחליף אתו בסטיאן בזמן התדרוך האחרון או לטפיחת השכם שהעניק לו ברגעים נדירים יותר – פרידה. ובכל אופן חיממה המחווה את ליבו של אולה, מעניקה לו ביטחון וכוח מוזר במקצת.
עכשיו, לא המתין אף אחד לחבורה הדוממת שהגיעה אל רחבת השער החשוכה. החיילים, כהים ושותקים החלו עולים על העגלות, קרוב יותר לסוסים תדרך אבירם בקול נמוך את העגלונים, מוודא איתם את נכונותו וכשירותו של המסלול המתוכנן.
באנחה שקטה מסתובב אולה, נתקל כמעט פנים מול פנים באליצור, שבדיוק עשה את דרכו אל העגלה.
"סליחה", הוא מתנצל ומתרחק פסיעה אחת אחורנית, "כולם עלו?"
"כן", נעליו של אליצור חופרות גומות קטנות בקרקע הרטובה. "ישנו פחות משעתיים", הוא מזכיר ויש לחץ בקולו.
"נו", בנחת משלב אולה את ידיו, כממתין להמשכו של המשפט.
שפתיו של אליצור מתעקמות מעט, אבל הוא רק שותק, מקבל את הנזיפה המרומזת ללא תגובה.
"נגיע, נבצע ונחזור", רק שפתיו של אולה מחייכות, אבל עיניו נותרות רציניות. "אולי אפילו נספיק להתפלל שחרית בנץ החמה".
"אולי", מסכים אליצור, "אולי גם נספיק לפגוש את שר הצבא, או שהוא מעדיף לדבר עדיין רק עם אבירם?"
אולה שותק. הדממה המקיפה אותם, חשוכה וכבדה, מופרת רק ברחשיה של הרוח וצניפותיהם של הסוסים.
בהתחשב במעמדו של אליצור, השאלה הזאת בוטה במיוחד. אבל אם נתעלם רגע מסדר המעמדות הנוכחי, טיב היחסים ביניהם בהחלט יכול לאפשר שאלה מן הסוג הזה. אבל אולה רק זוקף את כתפיו, בוחר להתעלם מהעקיצה. "תעלה לעגלה", הוא ממליץ וקולו יבש.
לרגע אחד ארוך מביט בו אליצור, נראה כמתלבט האם לומר משהו נוסף ונסוג למול מבטו הקפוא של אולה, לבסוף הוא רק מהנהן בראשו פעם אחת ומסתובב.
בשתיקה מסתובב אולה גם הוא, מפנה את פניו לכוונם של הסוסים, הרוח הקרה פורעת מעט את שערו ועוקצת את לחייו.
דמותו הגבוהה של אבירם מתקרבת לכיוונו, מוארת בקושי באור העששיות התלויות על העגלות. "מה הוא רצה?", הוא שואל, מחווה בסנטרו על גבו המתרחק של אליצור.
אולה מושך בכתפיו. "אפשר לצאת", הוא אומר במקום לענות. "כולם נמצאים".
"שאל משהו על התוכנית?", חוזר אבירם על שאלתו, ידיו מורחות ביסודיות את צבע ההסוואה על פניו.
קצה של חיוך מעקם את פיו של אולה. "הוא יודע מה תפקידה של החולייה שלנו, אם לזה אתה מתכוון".
אבל אבירם לא עונה, רק שואף נשימה עמוקה אחת באיטיות ונראה לא מרוצה במיוחד. "נצא", הוא אומר לבסוף ומרים רגל אחת על מדרגת העץ של העגלה. "אין לנו הרבה זמן".
---
תודה על התגובות לפרקים הקודמים! זה משמח מאד ונותן מוטיבציה להמשיך לכתוב
נערך לאחרונה ב:
- הוסף לסימניות
- #149
ממש!
מסקרן בטירוף!
למה אבירם חושד באליצור? הוא באמת חושד בו או שאני מדמיינת?
אני אוהבת את הסיפור כשהם מגיעים לקטע המותח.
אהבתי את השיחה של מיכאל ואיסתרק.
בכלל, אני רוצה עוד קצת אזכור על מיכאל. לא שמענו עליו הרבה מאז חזר מבבל. זה חסר.
- הוסף לסימניות
- #150
כעת קראתי לראשונה.
מהמם!
אין קשר בין הכתיבה שלך לשל מיה, ולעני"ד ברוב הפעמים שכותבים על ממלכה במבחן, אין קשר לכתיבה של מיה.
זה מין סטייל כזה, או מחמאה לכתוב 'יואו, איך את כותבת כמו המקור! מושלם!', למרות שברוב הפעמים אין קשר...
אציין שהכתיבה שלך מדהימה בפני עצמה, מחכה לפרק הבא!
מהמם!
אין קשר בין הכתיבה שלך לשל מיה, ולעני"ד ברוב הפעמים שכותבים על ממלכה במבחן, אין קשר לכתיבה של מיה.
זה מין סטייל כזה, או מחמאה לכתוב 'יואו, איך את כותבת כמו המקור! מושלם!', למרות שברוב הפעמים אין קשר...
אציין שהכתיבה שלך מדהימה בפני עצמה, מחכה לפרק הבא!
- הוסף לסימניות
- #151
קודם כל סליחה שאני מקפיצה כך סתם ללא מטרה, יש לי עדיין תקווה להעלות פרק או שניים נוספים לפני פסח, תלוי מאד בהספקים שלי
תודה על מה שכתבת! אפשר לומר שזה אפילו משמח אותי במיוחד, אני לא אוהבת לחשוב שזה חיקוי.
מהצד השני, אני אהיה כנה ואומר שהכתיבה שלי הושפעה ומושפעת כנראה עדיין מהכתיבה של מיה קינן.
כתבו לי כאן בפורום על אחד הקטעים שכתבתי (לא באשכול הזה) שהכתיבה מזכירה קצת את מיה קינן.
את האמת התלבטתי אם לקחת את זה בתור מחמאה או אולי דווקא הפוך...
אמנם כאן אני מרשה לעצמי להשתמש בביטויים ששייכים לגיבוריה של מיה, כי אחרי הכול אם הם אמרו משהו פעם אחת הגיוני שיגידו אותו גם כאן וזה מתאים במיוחד לכתיבת פאנפיק, אבל בחומרים מקוריים משלי אעדיף שיראו את הסגנון האישי שלי.
בכל מקרה, התגובות האלו גורמות לי בעיקר לנסות לברר עם עצמי עד כמה אני שולפת ביטויים סתם כי נתקעו לי בראש או שאני חושבת לעומק על המשמעות שלהם לפני שאני כותבת אותם, בדיוק בגלל הפחד שמא אני סתם מחקה.
בקיצור, הרגעת אותי קצת
נערך לאחרונה ב:
- הוסף לסימניות
- #152
מחמאה! ברור!
כתיבה שמזכירה מעט כתיבה אחרת, זה לא נקרא כתיבה מועתקת. (ואם היא מזכירה כתיבה של מאסטרית, זו מחמאת ענק!)
כתיבה שממש דומה לכתיבה של סופר/ת אחר/ת, זה כבר מאכזב.
אולי יש דמיון, אבל לא שווי.
- הוסף לסימניות
- #153
יש קשר.
אני רואה אותו, בברור.
כשכותבים פנאפיק, זו מחמאה אדירה.
זה אומר לסופרת שהיא הצליחה להעביר לנו את אותן תחושות על אותן גיבורים.
- הוסף לסימניות
- #154
ברור שיש קשר, הרי זה פנאפיק. וזה מתבקש.
אני לא מתכוונת לחיקוי.
אלא לסגנון, וזה מהמם מבחינתי.
- הוסף לסימניות
- #155
סגנון הכתיבה שונה. מאוד.
הגיבורים זהים, וזה שהיא שומרת על אופיים ותכונותיהם זה נכון וכך צריך להיות.
- הוסף לסימניות
- #156
מדובר על התגובה שלי לסיפור בפומפיי?
אם כן אז זו הייתה מחמאה, והתכוונתי לא רק לסגנון הכתיבה אלא לסגנון הסיפור (אם יש בזה עניין, אני יכול לפרט יותר את כוונתי בתגובה נפרדת).
בנוגע לפנאפיק, לדעתי הדמיון למ. קינן קיים ודווקא חשוב כי הוא נותן את ה"אווירה" של הסיפור המקורי. גם בסגנון הכתיבה, גם בקצב, ובעיקר בפיתוח הדמויות. בסופו של דבר, זה מה שהקורא מחפש כשהוא קורא פנאפיק- להיפגש עם סיפור ישן ואהוב. מזווית חדשה, אבל ישן ואהוב.
(ניתן כמובן לעשות פנאפיקים אחרים, לבחון את הדמויות באווירה חדשה או אפילו בז'אנר אחר, אבל גם אז לדעתי צריך קשר מהותי כלשהו לסיפור המקור).
נערך לאחרונה ב:
- הוסף לסימניות
- #157
כן
אשמח באמת אם תוכל לפרט על הסגנון.מסכימה. זה גם מה שאני מחפשת בפאנפיקים.
וזאת הסיבה אגב לכך שאני לא מכניסה דמויות חדשות (למעט ניצבים כמובן), ברוב הפעמים הן יוצאות שנואות במיוחד לעומת הדמויות המקוריות. (מה שנקרא דמויות 'מרי סו').
- הוסף לסימניות
- #158
בשמחה.כן
מסכימה. זה גם מה שאני מחפשת בפאנפיקים.
וזאת הסיבה אגב לכך שאני לא מכניסה דמויות חדשות (למעט ניצבים כמובן), ברוב הפעמים הן יוצאות שנואות במיוחד לעומת הדמויות המקוריות. (מה שנקרא דמויות 'מרי סו').
לפני שאני מתחיל, הכוונה שלי בדמיון לקינן הוא לא הרגשה של חיקוי אלא של התכתבות עם הסיפורים שלה, והתכתבות נכונה מאוד במקרה הזה. אז אני אתחיל בכתיבת כל הנקודות שמזכירים את קינן:
קודם כל הז'אנר. דרמה תקופתית עם נגיעות של ספרות הרפתקה למבוגרים. קינן לא המציאה את הז'אנר הזה, אבל אצלינו היא השם הכי בולט בו.
נקודה שנייה היא כמה טכניקות דומות. השימוש בזמן הווה,התיאור המפורט של הרקע, שימוש רב ועמוק בסאבטקסט בפרט בפיתוח דמויות (אפילו משניות או ניצבות).
הנקודה השלישית פחות בולטת כי היא קשורה בעיקר למבנה הסיפור, אבל זאת הנקודה העיקרית אליה התכוונתי.
קראתי פעם בשם קולנוען שאני לא זוכר את שמו שיש שני סוגי כתיבה: אחת בה הדמויות יוצרות את העלילה, ואחת בה העלילה יוצרת את הדמויות.
במקרים רבים אצל קינן העלילה שולטת, אך לדמויות רצונות משלהם. דבר שיוצר מן מאבק בין הדמות לתפקיד בעלילה או במסר. המתח הזה הוא המקום בו היא מכניסה את הקונפליקטים של הדמות, ולעיתים הוא הופך את הסיפור לקשוח מאוד.
הסיפור שלך משתמש בזווית המבט הזאת ומפתח אותה:
אנחנו מקבלים סוף אסוני מראש, אנחנו יודעים מה העלילה הולכת לעשות לדמות הראשית.
אנחנו לא יכולים לגלות לה, אנחנו לא יכולים לצעוק, אנחנו רק יכולים לצפות בשקט איך הדמות צועדת בטרגדיה אל עבר הסוף, מפספסת את הסוף הטוב במילימטר.
לכן זה לא חיקוי אלא התכתבות. שימוש שונה בתבנית קודמת שמוכרת לקהל.
אני מקווה שכוונתי מובנת.
- הוסף לסימניות
- #159
ניתוח מעניין ממש. במיוחד הקטע בו העלילה יוצרת את הדמויות, עכשיו שהגדרת את זה אני מבינה שזה בדיוק מה שקרה בסיפור. תודה!
- הוסף לסימניות
- #160
וואו, אהבתי את ההגדרה!
פרוגבוט
תוכן שיווקי
פוסטים חדשים שאולי לא קראת....
302 תגובות
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.
יש 4 גופי כשרות
היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.
רשימות קרנות כשרות:
rhon.co.il
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.
יש 4 גופי כשרות
- בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
- גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
- תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
- כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.
היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.
רשימות קרנות כשרות:
כשרות – השקעות Rהון
rhon.co.il
2K תגובות
אשכולות דומים
"על שלושה דברים הספר עומד, ועל דבר אחד הוא זז.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)
אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.
1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.
2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.
3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.
יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.
ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה @Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).
בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)
אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.
1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.
2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.
3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.
יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.
ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה @Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).
בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.
139 תגובות
בעז"ה
המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.
קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.
מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.
כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.
אז, מוכנים להתחיל?
לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.
(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)
אז מה קרה אצל יקוואל?
יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.
כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.
לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.
אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.
מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.
בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.
-
המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.
קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.
מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.
כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.
אז, מוכנים להתחיל?
לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.
(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)
אז מה קרה אצל יקוואל?
יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.
כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.
לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.
אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.
מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.
בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
- מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
- בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
- איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.
-
30 תגובות
הצטרפות לניוזלטר
איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
לוח מודעות
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- ברוריה2266
- נוצר:
- דירת גן ירושלים
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- wg
- נוצר:
- פורממן
- נוצר:
- יהונתן כץ
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- נופש עם נוף לכנרת
- נוצר:
- שותף בעסק
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית
🌊 Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית 🌊...
וילת ''נופש בגבעה” – חופשה ברמה אחרת באשקלון!
וילת “נופש בגבעה” אירוח ברמה אחרת...!!
פתוחה...
דירת נופש ענקית ומפנקת בלב ירושלים
דירת נופש משופצת מהיסוד, ברמה הגבוהה ביותר, 5...
חופשה משפחתית יוקרתית: 5 חדרים בקו הים 🌊
נופש יוקרתי על הים: דירת 5 חדרים מרווחת (2...
יחידה לזוג באזור גן ורשא
יחידה מהממת ומטופחת נקיה לפסח עם ממ"ד!!
במרכז העיר
דירת נופש משופצת ונקיה ברמה!
דירה נקיה מאוד, אפשר לקבל במייל תמונות, צמודה...
דירת נופש בקריית שמואל עם נוף עוצר נשימה לכנרת
דירת הנופש נמצאת במרכז קרית שמואל ליד השטיבלאך...
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים לדירת 3 חדרי שינה בנתניה לפסח!!
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים בדירת 3...
דירת נופש מפנקת מושכרת לכל חג הפסח ב4000 ש"ח
דירה אירוח
דירת אירוח מפנקת ונעימה לזוג או...
צימר זוגי / משפחתי מפנק בישוב הנופש מיצד!!
צימר מפנק ומרווח, המותאם במיוחד לזוגות ומשפחות...
דירה נופש יחודית ברובע היהודי בסמיכות לכותל
ברח' שונה הלכות, בסמיכות לכותל (2 דקות הליכה)...
3 חדרי שינה. עד 12 איש. 12 דק הליכה מהכנרתת
דירת נופש בטבריה - חדשה ויוקרתית
מתחם גדול מתאים במיוחד לשבתות גיבוש ושמחות ולכל מטרה
מתחם נאה ומסודר בלב בני ברק שקט ביוחד
אירוח...
בית כפרי בבר יוחאי- מושלם למשפחות
🌻 בית כפרי עם 5 חדרי שינה, אפשרות להוספת...
דירה משפחתית מהממת לנוף!!!
דירה שמורה ומהממת ונקיה לכיוון הנוף כולל מרפסת...
דירת נופש לפסח נקיה ומטופחת
דירת נופש נקיה מרוחות ומטופחת
משכירים לכל הפסח...
סוויטה זוגית מפנקת בקו ראשון לים
✨ חופשה זוגית מושלמת בקו ראשון לים! ✨
סוויטה...
המקום המושלם לנופש גלילי קסום ומושקע.
מושלם לנופש משפחתי כולל מרפסת עם נוף מטורף...
memories /נופשים בעתיקה סוויטת פסגת הארי
בלב העיר העתיקה של צפת, ברחוב האר״י 18, מחכה...
memories / ממוריז נופשים בעתיקה
צימר מרווח ומפנק בצפת העתיקה – חופשה קסומה עם...
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון בוטיק!
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון...
דירת נופש חדשה ומרווחת בהר שמואל 5 דקות מירושלים
דירה להשכרה חדשה מרווחת ויפה !!
בהר שמואל...
דירת נופש קומת קרקע בהר שמואל
דירה נקיה ומוסדרת קומת קרקע בשכונה שקטה ונעימה...
דירה עם מרפסת נוף לכנרת ומירון
דירה משופצת ומקסימה, ריהוט חדש, מרפסת עם נוף...
נווה עמוס- וילת נופש ברמה גבוהה
וילת נופש יוקרתית וחדשה, 7 חדרי שינה מרווחים...
