שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

[סיפור8]

בעז"ה


זו התחלה של שיר שפגשתי מחדש רק לפני יומיים, לא זכרתי אותו, וממש צחקתי...





אמא את

מאה.

את מאה אחוז



את מאה אחוז

של אוקטבה סופרן

כשרגע אחרי הסדר

שוב הכל בלגן



את מאה אחוז

של מיתר רופף

כשההוא זורק

והשני באגרוף מנופף






חחח... השיר הגיע בדיוק בזמן מוקדש לכל האימהות טרום-פסח..

 

[סיפור8]

בעז"ה



וזה ממש מעכשיו.

מכירים את הסיפורים האלה שלא נותנים לכם מנוח? אז אתם מורידים אותם לכתיבה בתקווה שיעזבו אתכם.
אז זה אחד כזה.

רקע קצר: טים נפצע קשה על ידי אויבים, ולאחר שנתיים שבהם שיקם מחדש את חייו מחדש במקום אחר, אויביו אילצו אותו לחזור למקום הקודם. הוא יודע שחייו לא בשליטתו. הוא לא רואה טעם בעבודה, עיסוק בתחביבים או יצירת מערכות יחסים חדשות פעם נוספת. מה שהוא עושה באופן כללי זה לחתום אבטלה פעם בשבוע במרכז הקהילתי השכונתי, ולישון בדירת החדר השכורה שלו.

הסגנון של הכתיבה הוא בסגנון של תקציר, גם לא ערוך לשונית או משהו- כי הוא לא נכתב לפרסום או שיתוף, שוב- רק כדי להיפטר מהסיפור... אבל הוא מתאים להגדרות של האשכול הזה






באחד השבועות עובר טים, כהרגלו, ליד פתח אולם הספורט בדרך ליציאה מהמרכז הקהילתי לאחר שחתם אבטלה. כדורסל נורה משם החוצה, בטעות, וכשטים מגלה שהוא שייך לקבוצת הילדים על כיסאות הגלגלים שמשחקים כעת באולם הספורט, הוא מרים את הכדור והולך לעבר פתח האולם, שם מתקרב אליו ילד בכיסא גלגלים בכדי לקחת את הכדור ממנו. הילד, שפניו הילדותיות עומדות בניגוד לניצוץ הפיכח בעיניו, לוקח את הכדור בכעס ופולט: "מה, אתה חושב שלא יכולתי לקחת לבד?" טים לא מבין על מה הכעס, והמאמן, שחום עור כבן חמישים בעל שיער מאפיר, גם הוא על כיסא גלגלים, מחייך אליו בחיוך של הרגעה, "זה בסדר, ככה זה ג'וני," הוא אומר לטים, רגע לפני שהוא חוזר למשחק עם הילדים. טים מתבונן לעוד כמה רגעים במשחק. הילדים זזים במהירות בכיסאות הגלגלים ומשליכים לעבר הסל. ג'וני מתאמץ מאד, פעם אחת מחטיא את הסל ונראה מאוכזב, צועק על חברי קבוצתו שיעבירו לו שוב את הכדור, לאחר מכן הוא מקבל את הכדור שוב ומצליח לקלוע לסל והוא מאושר, צורח "יש!" לחברי קבוצתו. טים מתבונן, מתקשה לנתק את מבטו, לוקחות לו מספר דקות עד שהוא מתנתק ממקומו במפתן האולם וחוזר הביתה.

בשבוע לאחר מכן הוא עובר שוב לאחר החתימה במסדרון ליד פתח אולם הספורט, ושוב פעם עיניו חולפות במשחק של הילדים. הוא קולט את הריכוז של הילדים, את תנועות ידיהם המהירות ושליטתם המפתיעה בכסא הגלגלים, הצעקות שלהם אחד לשני שמהדהדות מכותלי האולם, ואת חריקות גלגלי הגומי על רצפת הלילינאום. הוא רואה גם את ג'וני, שצועק משהו לחבריו, כל כולו מרוכז במהלך המשחק. המאמן קולט בזווית עיניו את טים, ומחייך אליו כמחווה של היכרות. טים מניד את ראשו באופן כמעט בלתי מורגש, חסר חיוך, מנתק את מבטו וממשיך לפסוע הלאה. המאמן מתבונן במקום בו עמד טים, ומהרהר.

בשבוע הבא טים נחוש לא להביט באולם למעט, אולי, מבט חטוף, ופשוט להמשיך הלאה. אלא שכשהוא עובר במסדרון הוא שומע קריאות אכזבה רמות בוקעות מהאולם. הוא מניע את ראשו בכדי לראות מה קרה, והוא רואה את הילדים עוצרים מהמשחק ומתבוננים לאיזו נקודה רחוקה בספסלי היציע. לפני שהוא מספיק להבין מה בדיוק קרה, טים שומע את המאמן קורא: "הי, אתה, יש לך מומחיות בלהביא כדורים. לך תביא אותו, הוא שם למעלה."

טים מבין שהכדור עף להם לספסלים העליונים ביציע, מקום שניתן להגיע אליו רק באמצעות המדרגות. הוא נכנס לאולם, עולה בקושי מסוים את המדרגות ומביא לילדים. דווקא ג'וני מגיע לקחת ממנו את הכדור. הוא מסתכל על טים בצורה מוזרה. "אתה צולע," הוא מציין תוך כדי שהתקרב לטים. חיוך קטן וזוויתי עולה על שפתיו של טים, ובתגובה הוא משיב, "ואתה על כסא גלגלים." אבל על אף שהתשובה הזו הייתה בבחינת סיכון קל, הרי שנראה שהילד לא נפגע אלא דווקא רווה נחת מסגנון התשובה, וכשהוא מקבל את הכדור הוא מקבל זאת בחיוך ואולי, אפילו, במעט הערכה.

ג'וני חוזר למשחק, ואחד הילדים האחרים, ששיערו השחור מסודר על מצחו ועיניו רכות יותר, שואל את טים, "תרצה להצטרף אלינו?"

אילו היה זה רק הילד הזה, היה קל לטים להתנצל בחביבות ולסגת. אבל השאלה גרמה ללא מעט זוגות עיניים להיתלות בטים, שמבין שלא רק הילד הזה חפץ בנוכחותו. "אני לא טוב בכדורסל," הוא מודה בפני הילד, ובעצם בפני חלק גדול מהקבוצה.

המאמן מתקרב אליהם, מחייך גם הוא. "זה לא נורא," הוא אומר, מסמן לג'וני למסור לו את הכדור, "גם אם היית טוב היית מפסיד מולם. זה דיי קשה לנצח אותם."

הילדים מריעים בחדווה לשמע ההצהרה. נשיפת חיוך נבוכה עולה על שפתיו של טים, אבל רגע לפני שהוא מספיק לסרב, הכדור כבר מושלך אליו בעוצמה על ידי המאמן, והוא נאלץ לתפוס אותו. "קדימה, בוא נראה מה יש לך."

על אף שטים הצהיר שהוא אינו טוב בכדורסל, ועל אף שהילדים אכן היו ממש טובים- היכולות שלהם לשנות זווית ולנוע במהירות בכיסא הגלגלים הדהימו אותו- הוקל לו לגלות כי הם אינם מנצחים אותו בכזו קלות. ורק לאחר רבע שעה ארוכה שבה הילדים מסרו אחד לשני, צעקו, חמקו וקלעו- המשחק נגמר בניצחון מהדהד לזכותם.

ולמרות שטים לא היה נוכח במשחק שלם איתם מעולם, לא היה לו כל ספק כי צעקות השמחה, טפיחות הכתף ותרועות הניצחון היו הרבה מעבר למשחקים אחרים. הם ניצחו בנאדם רגיל! נכון, הוא אומנם מעט צולע, אבל מצד שני הוא גבוה ורחב כתפיים אפילו במעט יותר מהממוצע, ובסך הכל הוא הראה יכולת לא רעה בלחטוף כדור ולקלוע, והם נצחו אותו!

 

[נ. גל]

בעז"ה



וזה ממש מעכשיו.

מכירים את הסיפורים האלה שלא נותנים לכם מנוח? אז אתם מורידים אותם לכתיבה בתקווה שיעזבו אתכם.
אז זה אחד כזה.

רקע קצר: טים נפצע קשה על ידי אויבים, ולאחר שנתיים שבהם שיקם מחדש את חייו מחדש במקום אחר, אויביו אילצו אותו לחזור למקום הקודם. הוא יודע שחייו לא בשליטתו. הוא לא רואה טעם בעבודה, עיסוק בתחביבים או יצירת מערכות יחסים חדשות פעם נוספת. מה שהוא עושה באופן כללי זה לחתום אבטלה פעם בשבוע במרכז הקהילתי השכונתי, ולישון בדירת החדר השכורה שלו.

הסגנון של הכתיבה הוא בסגנון של תקציר, גם לא ערוך לשונית או משהו- כי הוא לא נכתב לפרסום או שיתוף, שוב- רק כדי להיפטר מהסיפור... אבל הוא מתאים להגדרות של האשכול הזה






באחד השבועות עובר טים, כהרגלו, ליד פתח אולם הספורט בדרך ליציאה מהמרכז הקהילתי לאחר שחתם אבטלה. כדורסל נורה משם החוצה, בטעות, וכשטים מגלה שהוא שייך לקבוצת הילדים על כיסאות הגלגלים שמשחקים כעת באולם הספורט, הוא מרים את הכדור והולך לעבר פתח האולם, שם מתקרב אליו ילד בכיסא גלגלים בכדי לקחת את הכדור ממנו. הילד, שפניו הילדותיות עומדות בניגוד לניצוץ הפיכח בעיניו, לוקח את הכדור בכעס ופולט: "מה, אתה חושב שלא יכולתי לקחת לבד?" טים לא מבין על מה הכעס, והמאמן, שחום עור כבן חמישים בעל שיער מאפיר, גם הוא על כיסא גלגלים, מחייך אליו בחיוך של הרגעה, "זה בסדר, ככה זה ג'וני," הוא אומר לטים, רגע לפני שהוא חוזר למשחק עם הילדים. טים מתבונן לעוד כמה רגעים במשחק. הילדים זזים במהירות בכיסאות הגלגלים ומשליכים לעבר הסל. ג'וני מתאמץ מאד, פעם אחת מחטיא את הסל ונראה מאוכזב, צועק על חברי קבוצתו שיעבירו לו שוב את הכדור, לאחר מכן הוא מקבל את הכדור שוב ומצליח לקלוע לסל והוא מאושר, צורח "יש!" לחברי קבוצתו. טים מתבונן, מתקשה לנתק את מבטו, לוקחות לו מספר דקות עד שהוא מתנתק ממקומו במפתן האולם וחוזר הביתה.

בשבוע לאחר מכן הוא עובר שוב לאחר החתימה במסדרון ליד פתח אולם הספורט, ושוב פעם עיניו חולפות במשחק של הילדים. הוא קולט את הריכוז של הילדים, את תנועות ידיהם המהירות ושליטתם המפתיעה בכסא הגלגלים, הצעקות שלהם אחד לשני שמהדהדות מכותלי האולם, ואת חריקות גלגלי הגומי על רצפת הלילינאום. הוא רואה גם את ג'וני, שצועק משהו לחבריו, כל כולו מרוכז במהלך המשחק. המאמן קולט בזווית עיניו את טים, ומחייך אליו כמחווה של היכרות. טים מניד את ראשו באופן כמעט בלתי מורגש, חסר חיוך, מנתק את מבטו וממשיך לפסוע הלאה. המאמן מתבונן במקום בו עמד טים, ומהרהר.

בשבוע הבא טים נחוש לא להביט באולם למעט, אולי, מבט חטוף, ופשוט להמשיך הלאה. אלא שכשהוא עובר במסדרון הוא שומע קריאות אכזבה רמות בוקעות מהאולם. הוא מניע את ראשו בכדי לראות מה קרה, והוא רואה את הילדים עוצרים מהמשחק ומתבוננים לאיזו נקודה רחוקה בספסלי היציע. לפני שהוא מספיק להבין מה בדיוק קרה, טים שומע את המאמן קורא: "הי, אתה, יש לך מומחיות בלהביא כדורים. לך תביא אותו, הוא שם למעלה."

טים מבין שהכדור עף להם לספסלים העליונים ביציע, מקום שניתן להגיע אליו רק באמצעות המדרגות. הוא נכנס לאולם, עולה בקושי מסוים את המדרגות ומביא לילדים. דווקא ג'וני מגיע לקחת ממנו את הכדור. הוא מסתכל על טים בצורה מוזרה. "אתה צולע," הוא מציין תוך כדי שהתקרב לטים. חיוך קטן וזוויתי עולה על שפתיו של טים, ובתגובה הוא משיב, "ואתה על כסא גלגלים." אבל על אף שהתשובה הזו הייתה בבחינת סיכון קל, הרי שנראה שהילד לא נפגע אלא דווקא רווה נחת מסגנון התשובה, וכשהוא מקבל את הכדור הוא מקבל זאת בחיוך ואולי, אפילו, במעט הערכה.

ג'וני חוזר למשחק, ואחד הילדים האחרים, ששיערו השחור מסודר על מצחו ועיניו רכות יותר, שואל את טים, "תרצה להצטרף אלינו?"

אילו היה זה רק הילד הזה, היה קל לטים להתנצל בחביבות ולסגת. אבל השאלה גרמה ללא מעט זוגות עיניים להיתלות בטים, שמבין שלא רק הילד הזה חפץ בנוכחותו. "אני לא טוב בכדורסל," הוא מודה בפני הילד, ובעצם בפני חלק גדול מהקבוצה.

המאמן מתקרב אליהם, מחייך גם הוא. "זה לא נורא," הוא אומר, מסמן לג'וני למסור לו את הכדור, "גם אם היית טוב היית מפסיד מולם. זה דיי קשה לנצח אותם."

הילדים מריעים בחדווה לשמע ההצהרה. נשיפת חיוך נבוכה עולה על שפתיו של טים, אבל רגע לפני שהוא מספיק לסרב, הכדור כבר מושלך אליו בעוצמה על ידי המאמן, והוא נאלץ לתפוס אותו. "קדימה, בוא נראה מה יש לך."

על אף שטים הצהיר שהוא אינו טוב בכדורסל, ועל אף שהילדים אכן היו ממש טובים- היכולות שלהם לשנות זווית ולנוע במהירות בכיסא הגלגלים הדהימו אותו- הוקל לו לגלות כי הם אינם מנצחים אותו בכזו קלות. ורק לאחר רבע שעה ארוכה שבה הילדים מסרו אחד לשני, צעקו, חמקו וקלעו- המשחק נגמר בניצחון מהדהד לזכותם.

ולמרות שטים לא היה נוכח במשחק שלם איתם מעולם, לא היה לו כל ספק כי צעקות השמחה, טפיחות הכתף ותרועות הניצחון היו הרבה מעבר למשחקים אחרים. הם ניצחו בנאדם רגיל! נכון, הוא אומנם מעט צולע, אבל מצד שני הוא גבוה ורחב כתפיים אפילו במעט יותר מהממוצע, ובסך הכל הוא הראה יכולת לא רעה בלחטוף כדור ולקלוע, והם נצחו אותו!

וואו, את זה הייתי רוצה לקרוא כספר/סיפור בהמשכים.

 

[אש קודש!]

בעז"ה



וזה ממש מעכשיו.

מכירים את הסיפורים האלה שלא נותנים לכם מנוח? אז אתם מורידים אותם לכתיבה בתקווה שיעזבו אתכם.
אז זה אחד כזה.

רקע קצר: טים נפצע קשה על ידי אויבים, ולאחר שנתיים שבהם שיקם מחדש את חייו מחדש במקום אחר, אויביו אילצו אותו לחזור למקום הקודם. הוא יודע שחייו לא בשליטתו. הוא לא רואה טעם בעבודה, עיסוק בתחביבים או יצירת מערכות יחסים חדשות פעם נוספת. מה שהוא עושה באופן כללי זה לחתום אבטלה פעם בשבוע במרכז הקהילתי השכונתי, ולישון בדירת החדר השכורה שלו.

הסגנון של הכתיבה הוא בסגנון של תקציר, גם לא ערוך לשונית או משהו- כי הוא לא נכתב לפרסום או שיתוף, שוב- רק כדי להיפטר מהסיפור... אבל הוא מתאים להגדרות של האשכול הזה






באחד השבועות עובר טים, כהרגלו, ליד פתח אולם הספורט בדרך ליציאה מהמרכז הקהילתי לאחר שחתם אבטלה. כדורסל נורה משם החוצה, בטעות, וכשטים מגלה שהוא שייך לקבוצת הילדים על כיסאות הגלגלים שמשחקים כעת באולם הספורט, הוא מרים את הכדור והולך לעבר פתח האולם, שם מתקרב אליו ילד בכיסא גלגלים בכדי לקחת את הכדור ממנו. הילד, שפניו הילדותיות עומדות בניגוד לניצוץ הפיכח בעיניו, לוקח את הכדור בכעס ופולט: "מה, אתה חושב שלא יכולתי לקחת לבד?" טים לא מבין על מה הכעס, והמאמן, שחום עור כבן חמישים בעל שיער מאפיר, גם הוא על כיסא גלגלים, מחייך אליו בחיוך של הרגעה, "זה בסדר, ככה זה ג'וני," הוא אומר לטים, רגע לפני שהוא חוזר למשחק עם הילדים. טים מתבונן לעוד כמה רגעים במשחק. הילדים זזים במהירות בכיסאות הגלגלים ומשליכים לעבר הסל. ג'וני מתאמץ מאד, פעם אחת מחטיא את הסל ונראה מאוכזב, צועק על חברי קבוצתו שיעבירו לו שוב את הכדור, לאחר מכן הוא מקבל את הכדור שוב ומצליח לקלוע לסל והוא מאושר, צורח "יש!" לחברי קבוצתו. טים מתבונן, מתקשה לנתק את מבטו, לוקחות לו מספר דקות עד שהוא מתנתק ממקומו במפתן האולם וחוזר הביתה.

בשבוע לאחר מכן הוא עובר שוב לאחר החתימה במסדרון ליד פתח אולם הספורט, ושוב פעם עיניו חולפות במשחק של הילדים. הוא קולט את הריכוז של הילדים, את תנועות ידיהם המהירות ושליטתם המפתיעה בכסא הגלגלים, הצעקות שלהם אחד לשני שמהדהדות מכותלי האולם, ואת חריקות גלגלי הגומי על רצפת הלילינאום. הוא רואה גם את ג'וני, שצועק משהו לחבריו, כל כולו מרוכז במהלך המשחק. המאמן קולט בזווית עיניו את טים, ומחייך אליו כמחווה של היכרות. טים מניד את ראשו באופן כמעט בלתי מורגש, חסר חיוך, מנתק את מבטו וממשיך לפסוע הלאה. המאמן מתבונן במקום בו עמד טים, ומהרהר.

בשבוע הבא טים נחוש לא להביט באולם למעט, אולי, מבט חטוף, ופשוט להמשיך הלאה. אלא שכשהוא עובר במסדרון הוא שומע קריאות אכזבה רמות בוקעות מהאולם. הוא מניע את ראשו בכדי לראות מה קרה, והוא רואה את הילדים עוצרים מהמשחק ומתבוננים לאיזו נקודה רחוקה בספסלי היציע. לפני שהוא מספיק להבין מה בדיוק קרה, טים שומע את המאמן קורא: "הי, אתה, יש לך מומחיות בלהביא כדורים. לך תביא אותו, הוא שם למעלה."

טים מבין שהכדור עף להם לספסלים העליונים ביציע, מקום שניתן להגיע אליו רק באמצעות המדרגות. הוא נכנס לאולם, עולה בקושי מסוים את המדרגות ומביא לילדים. דווקא ג'וני מגיע לקחת ממנו את הכדור. הוא מסתכל על טים בצורה מוזרה. "אתה צולע," הוא מציין תוך כדי שהתקרב לטים. חיוך קטן וזוויתי עולה על שפתיו של טים, ובתגובה הוא משיב, "ואתה על כסא גלגלים." אבל על אף שהתשובה הזו הייתה בבחינת סיכון קל, הרי שנראה שהילד לא נפגע אלא דווקא רווה נחת מסגנון התשובה, וכשהוא מקבל את הכדור הוא מקבל זאת בחיוך ואולי, אפילו, במעט הערכה.

ג'וני חוזר למשחק, ואחד הילדים האחרים, ששיערו השחור מסודר על מצחו ועיניו רכות יותר, שואל את טים, "תרצה להצטרף אלינו?"

אילו היה זה רק הילד הזה, היה קל לטים להתנצל בחביבות ולסגת. אבל השאלה גרמה ללא מעט זוגות עיניים להיתלות בטים, שמבין שלא רק הילד הזה חפץ בנוכחותו. "אני לא טוב בכדורסל," הוא מודה בפני הילד, ובעצם בפני חלק גדול מהקבוצה.

המאמן מתקרב אליהם, מחייך גם הוא. "זה לא נורא," הוא אומר, מסמן לג'וני למסור לו את הכדור, "גם אם היית טוב היית מפסיד מולם. זה דיי קשה לנצח אותם."

הילדים מריעים בחדווה לשמע ההצהרה. נשיפת חיוך נבוכה עולה על שפתיו של טים, אבל רגע לפני שהוא מספיק לסרב, הכדור כבר מושלך אליו בעוצמה על ידי המאמן, והוא נאלץ לתפוס אותו. "קדימה, בוא נראה מה יש לך."

על אף שטים הצהיר שהוא אינו טוב בכדורסל, ועל אף שהילדים אכן היו ממש טובים- היכולות שלהם לשנות זווית ולנוע במהירות בכיסא הגלגלים הדהימו אותו- הוקל לו לגלות כי הם אינם מנצחים אותו בכזו קלות. ורק לאחר רבע שעה ארוכה שבה הילדים מסרו אחד לשני, צעקו, חמקו וקלעו- המשחק נגמר בניצחון מהדהד לזכותם.

ולמרות שטים לא היה נוכח במשחק שלם איתם מעולם, לא היה לו כל ספק כי צעקות השמחה, טפיחות הכתף ותרועות הניצחון היו הרבה מעבר למשחקים אחרים. הם ניצחו בנאדם רגיל! נכון, הוא אומנם מעט צולע, אבל מצד שני הוא גבוה ורחב כתפיים אפילו במעט יותר מהממוצע, ובסך הכל הוא הראה יכולת לא רעה בלחטוף כדור ולקלוע, והם נצחו אותו!

וואו, את זה הייתי רוצה לקרוא כספר/סיפור בהמשכים.

מאוד!

 

[אש קודש!]

בס"ד

עוד עב"מ (לא ערוך) מהאוסף...


מלחמה


קולות נאנקים
בנים נאבקים
אבות מבכים
על דם עוללים רכים


מלחמת כוחות
מלחמת היצר
מלחמת מוחות
מי יזכה בכתר?

מלחמה תמידית
מלחמת חורמה
מלחמה יהודית
מלחמתה של אומה



קולות משוררים
בנים מעוטרים
אבות מאושרים
על חיי בנים כשרים


מלחמת כוחות
מלחמת היצר
המלחמה הוכרעה
כי זכינו בכתר!

משיח בן דוד כאן
ניצחה האומה
עולם מתוקן
גאולה שלימה!

 

[אל הדגל]

אשכול נהדר לערב פסח כשמוצאים פתאום את כל האוצרות...
הנה שיר חסר שם מהגנזכים-

אז מה אם אני עושה דיאטה
ואין לי מה להוריד
אז מה אם אני בלחץ סתם
בלי שום פרויקט על הווריד
אז מה אם אני קצת ממורמר
למרות שיש לי הכל
אז מה אם אני מרגיש בקצה
על עולם לגמרי עגול
אז מה אם אני מקבץ נדבות
למרות שיש לי ממון
אז מה אם אני מחביא קופסא
ואין בה שום מטמון
אז מה אם אני שותה חלב סויה
ואין לי שום רגישות
אז מה אם אני מנתק מרצון
קשר עם האנושות
אז מה אם אני כותב בשמאל
ולא נשבר לי היד
אז מה אם אני מתחבא בלי
שרודף אחרי אף אחד
אני בסך הכל מגלה אמפטיה
לכל אותם אומללים-
לחוצים-עצובים-עצלים-עניים-
שבויים-בודדים וחולים.

 

[אש קודש!]

אז מה אם אני מרגיש בקצה
על עולם לגמרי עגול

את זה אהבתי לחלוטין!

בכללי קטע מהמם!

 

[א. פרי]

יש לי הרבה קטעים שכתבתי לעצמי, באחד מהם נתקלתי השבוע.

אני משננת לאחרונה שכל אדם צריך להיות במקום הראשון בעיני עצמו, לאהוב את עצמו ולאפשר לעצמו להיות מי שהוא, לפי דרך התורה כמובן. לא כולם מסכימים עם האמירות שלי, אבל זו הדרך שלי.

יום אחד
הסתכלתי בעיניים
של אף אחד
וראיתי
רק את עצמי

 

[הפצחן]

יפה.
כמדומני היה פה פעם אשכול דומה של גופזר

משהו שלי
לָמָּה מִי אַתָּה, לְהָבִין מַשְׁמָעוּיוֹת
לָמָּה מִי אַתָּה שֶׁתִּלְמַד מִטָּעוּיוֹת?

 

[Talya kadosh]

ושמש העניקה מאורה לירח, וחרמש הוריד דמעותיו. ובכיו, נגע בשמי השמיים, ברא כוכבים. ומאורם, העניקו זיו לארצם.

עוד חלק מסוג של שיר.

 

[סיפור8]

בעז"ה



והנה עוד קשקוש שאני אוהבת... הקשקוש הזה היה אמור להיות סצנת פתיחה לסיפור ארוך ויפה בהמשכים, שמעולם לא נכתב


קצת על המבנה שלה: יש לה מבנה שונה מהרגיל, כזה שמיועד כביכול להסרטה או לקומיקס (למרות שהסיפור הזה, כמובן, לא מיועד באמת להסרטה או ציור- פשוט זו הצורה שהסצנה הזו הצטיירה לי, ואהבתי את זה ככה).
בכל מקרה, כדי להבין מה הולך שם צריך להבין את המבנה של הסצנה.
אלישבע לא שנה ראשונה בשידוכים. והיא נפגשת עם כל מיני בחורים מכל מיני טיפוסים. בדגש על טיפוסים.
אז על פי המבנה של הסצנה הזו, המצלמה מצלמת צד אחד, את הדמות הראשית, ואז היא מראה את הצד השני- בטיקים מתחלפים, כל פעם דמות אחרת. כלומר, אלישבע נפגשה עם יוסי ועם חיים ועם מוישי, בימים שונים כמובן, אבל המצלמה מראה אותם אחד אחרי השני.
הסוג הזה של הסצנה- אני לא יודעת איך קוראים לו בשפה המקצועית, אבל הוא משמש להראות דברים כמו ראיונות עבודה, פגישות או כל סצנה שבה דמות מרכזית אחת חווה את אותו דבר רק עם כמה אנשים\שינויים קלים. שוב: המצלמה מצלמת שני צדדים, הצד האחד הוא הדמות הראשית, הצד השני- דמויות מתחלפות.
יש דוגמא לסוג הזה של הסצנה בסרטון - ראיון לעבודה מאתגרת שעל ידי רשת בני יוסף, אפשר לחפש אותו.
הבנתם?
אם לא, זה בסדר גמור, אבל לא הייתי ממליצה לקרוא... זה יראה לכם בלאגן אחד שלם וקצת מוזר








בעז"ה



מסעדה. פנים. שולחן זוגי בצד. המצלמה "יושבת" על השולחן, המבט מתמקד בכיסא הריק.

אלישבע מתיישבת על הכיסא.

אלישבע (מחייכת): סליחה על האיחור... מקווה שלא חיכית הרבה זמן. (מניעה קצת את הקוקו לאחור): אלישבע, אלישבע לוי.​

העבר השני של השולחן-

בחור עם חולצה לבנה וכרס קטנה, חליפה שחורה קצרה ומגבעת יושב מולה-

הבחור: חיים. חיים אנגלמן. נעים מאד.​

מעבר-
בחור רזה עם מצח גבוה, קצת גבעולי, חולצה לבנה מכופתרת עד הכפתור האחרון:

הבחור, (העיניים שלו קצת בוהות ובכלל יש בו משהו קצת מוזר): יוסי.​

מעבר-
בחור עם חולצה לבנה וצווארון הפנימי בצבע תכלת, שיער מסורק בקפידה תחת כיפה שחורה:

הבחור (דיבור שוטף, הרבה תנועות ידיים): אני מוישי. כלומר, בישיבה קוראים לי מוישי. את יכולה לקרוא לי משה. או מושיק, אמא שלי קוראת לי מושיק. למרות שבעצם.. זה שם דיי משפחתי, אז אולי בינתיים רק משה. כאילו... מה זה בינתיים. חה, כאילו, אני לא מתכוון... נו, כאילו, זה פשוט שם דיי אישי, אולי כדאי באמת רק מוישי. כי זה השם שאני הכי רגיל אליו. אבל, האמת, לפעמים אני כן רגיל למשה, כי סבא שלי קורא לי ככה - -​

מעבר לחיים:

חיים: את הגעת באוטובוס, נכון? וואו, לא פשוט, לא פשוט.

(חיים משתתק כשהמלצר מתקרב ומביא להם את התפריטים. חיים מקבל, אומר תודה ככה נימוסי מדיי, ואז כשהמלצר מתרחק הוא מביט ימינה ושמאלה, מעביר מבט רב משמעות לאלישבע, ואומר בלחש): אני יודע מי המשגיח כאן. אחד בשם מאיר ברייכמן. לא לגעת בירוקים. גם אם חסלט, הם לא משרים ושוטפים בסבון חמש דקות, מקסימום שתיים.. את בטח מבינה.​

מעבר ליוסי:

יוסי (ממשיך לבהות באלישבע, הפה שלו קצת פתוח בצורה טיפשית וחסרת מודעות עצמית, לא אומר כלום).​

מעבר למוישי:

מוישי (בהתלהבות, עם תנועות ידיים, באותו שטף דיבור): ...אז אמרתי לו, גם לי זה היה לא נעים. אבל כאילו, הסתדרנו. כאילו, הוא לא ביקש סליחה, אבל אני הבנתי... הבנתי שלא נעים לו וכזה. ואחר כך נהיינו שוב חברותא, שזה בכלל היה וואו, לא צפוי.. כאילו, גם השלמנו וגם כזה, אחר כך חשבתי שאולי הוא כן רצה לבקש סליחה אבל לא שמתי לב - - -​

מעבר ליוסי:

יוסי: (ממשיך לבהות באלישבע).

אלישבע, בחוסר נעימות: אז מה... מה אתה עושה בחיים?​

מעבר לחיים:

חיים: אני שואל ומישיב בכולל של הרב ברנדס שליט"א. ברוך השם, ברוך השם, יש קושיות חזקות, הרבה סיפוק.​

מעבר למוישי:

מוישי: כרגע אני לומד בכולל של תפארת ישראל, אבל אז הראש כולל אמר לי, זה היה בדיוק לפני חודש, הוא בא אליי ושאל אותי, מוישי מה אתה עושה? הגיע הזמן לעשות לימוד, משהו, לעתיד. וואו. זה ככה היה לי הלם. מה, לעזוב את הכולל? אני, כאילו, לא האמנתי שהוא אומר לי את זה....
(אלישבע מנסה לעקוב אחרי השטף, לא כל כך בהצלחה)
...ואז הוא אמר לי, לא, לא לעזוב, רק תלך תלמד משהו ככה יומיים בשבוע. וואו, הרגשתי כאילו אבן יורדת לי מהלב, איזה לחץ זה היה- - -​

מעבר ליוסי:

יוסי (בקול השטוח שלו):

פגישות.

(אלישבע נחנקת מהקפה שלה באמצע הלגימה).​

מעבר לחיים:

חיים: ...ולפעמים אני מגיע לכולל של גיסי לליל שישי. את יודעת, קצת אווירה אחרת... (מביט בעוגה שבצלחת של אלישבע, עוצר לרגע): אה, לא הייתי אוכל את זה.

אלישבע (באמצע להרים את הכפית עם חתיכת העוגה אל שפתיה, הכפית נעצרת באמצע הדרך): מה?

חיים (מנענע את ראשו ככה בספקנות): תראי, לא בטוח שיש כאן שיעור. כן? זו עוגה דיי קטנה. לא יודע, לא הייתי נכנס לזה. כן ברכה אחרונה, לא ברכה אחרונה...

(אלישבע מניחה באיטיות ובאי נעימות את הכפית חזרה לצלוחית).​

מעבר למוישי:

מוישי (העיניים שלו אדומות, בידו אוחז מפית שולחן שכבר רטובה, הדיבור שלו כבר מלא התרגשות ובכי):

....ואז אמא אמרה לי, מושיק, כל דבר חי בסוף חייב למות... חייב למות, את מבינה?! זה היה... (אלישבע, המומה קצת, מעבירה לו את המפית שלה והוא מקבל אותה ומקנח את האף-): זה היה כאילו, כל כך קשה. זה היה הדג שהכי אהבתי.​

מעבר ליוסי:

(יוסי ממשיך לבהות באלישבע)

(אלישבע משחקת בעצבנות עם הכפית שלה בכוס הקפה הריקה. אחרי רגע או שניים, מרימה את מבטה ומניפה את ידה): מלצר!​

מעבר. חוץ, רחוב חשוך, חורף, מדרכה רטובה.

אלישבע פוסעת לאיטה לעבר תחנת האוטובוס, הבל של קור יוצא מבין שפתיה. ידיה בכיס המעיל. כשהיא מגיעה לתחנה היא משעינה את ראשה על קיר התחנה, יש לה מבט עייף, עם דוק של עצב, מתבוננת בשמיים השחורים.

לפתע צליל צלצול ורטט. היא מוציאה את הטלפון מהתיק. מתבוננת בשם שכתוב על המסך: חלי. האצבע שלה נעה על המקשים לרגע, עדיין לא עונה. לאחר כמה רגעים מרימה את הטלפון.

 

[משולש ברמודה]

הסוג הזה של הסצנה- אני לא יודעת איך קוראים לו בשפה המקצועית

מצאתי את הקטע הבא, אולי זה המושג המקצועי:

אהבתי מאד את הרעיון הזה, וגם התיאורים של הדמויות עם כל הפרטים הקטנים עד לרמת הכפתורים בחולצה - מעביר את התחושות בצורה מדויקת.

 

[אש קודש!]

חיים: ...ולפעמים אני מגיע לכולל של גיסי לליל שישי. את יודעת, קצת אווירה אחרת... (מביט בעוגה שבצלחת של אלישבע, עוצר לרגע): אה, לא הייתי אוכל את זה.

אלישבע (באמצע להרים את הכפית עם חתיכת העוגה אל שפתיה, הכפית נעצרת באמצע הדרך): מה?

חיים (מנענע את ראשו ככה בספקנות): תראי, לא בטוח שיש כאן שיעור. כן? זו עוגה דיי קטנה. לא יודע, לא הייתי נכנס לזה. כן ברכה אחרונה, לא ברכה אחרונה...

(אלישבע מניחה באיטיות ובאי נעימות את הכפית חזרה לצלוחית).

קודם כל, חנקת אותי מצחוק...
ד"א, הייתי אומרת לו: "בשתיים יש שיעור, כן? אז אין לי בעיה לקבל עוד אחת..."
אני חייבת פרק נוסף!
פליז!!!
לכי על סיפור בהמשכים.
מחכה לתיוג

מצאתי את הקטע הבא, אולי זה המושג המקצועי:
צפה בקובץ המצורף 1349384

אהבתי מאד את הרעיון הזה, וגם התיאורים של הדמויות עם כל הפרטים הקטנים עד לרמת הכפתורים בחולצה - מעביר את התחושות בצורה מדויקת.

לא נראה לי שזה אותו דבר.

 

[משולש ברמודה]

לא נראה לי שזה אותו דבר.

למה לא?

 

[אש קודש!]

למה לא?

התיאור לא נשמע חופף למה שהיא התכוונה.

 

[משולש ברמודה]

התיאור לא נשמע חופף למה שהיא התכוונה.

כן הבנתי שזה מה שאת חושבת שאלתי למה את חושבת שלא חופף.
לדעתי זה כן תואם, למרות שלא במדויק כי זה תיאור של שוטים קצרים שמתארים תהליך כלשהו שעובר על הגיבור (ראיונות או פגישות נגיד).

 

[אש קודש!]

כן הבנתי שזה מה שאת חושבת שאלתי למה את חושבת שלא חופף.
לדעתי זה כן תואם, למרות שלא במדויק כי זה תיאור של שוטים קצרים שמתארים תהליך כלשהו שעובר על הגיבור (ראיונות או פגישות נגיד).

שימי לב למה שכתבת:

למרות שלא במדויק

 

[משולש ברמודה]

שימי לב למה שכתבת:

אממ... אני עייפה עכשיו אבל הערת את הסקרנית שבי אז מחר אגגל יותר ברצינות ואבדוק אם זה המושג המדויק או שישנו אחר.

 

[אש קודש!]

אממ... אני עייפה עכשיו אבל הערת את הסקרנית שבי אז מחר אגגל יותר ברצינות ואבדוק אם זה המושג המדויק או ישנו אחר.

ספרי מה גילית.
מחכה .

 

[מנוחה כהן]

תוצר של שנות התיכון עם כל חיבוטי הנפש בהם:

פעם היה בגינה,
אפרוח קטן.
פלומה צהובה,
מקור אדום,
וְפִיצְפוּץ עליז שקורא- אני כאן!

פעם היה בגינה,
אפרוח קטן.
פלומה צהובה,
מקור אדום,
וצִיפְצוּף עדין שאומר- אני כאן...

פִיצְפוּץ היה צעקן.
רעשן.
ותמיד תמיד
הוא רצה להיות, מוּוּוּשְלָםםם!

וצִיפְצוּף היה שָּקֵט,
קְצָת ביישן...
בחלקו שָמֵח,
כמעט- כל הזמן.

מי יותר שלם,
מי יותר מאושר,
זאת לא נדע,
כנראה,
עד עולם.

פִיצְפוּץ וצִיפְצוּף
הפכים הם?
אולי.

וכּכאלה,
איך נוכל להשוות?!
ואין להם
מכנה משותף...