בעז"ה
והנה עוד קשקוש שאני אוהבת... הקשקוש הזה היה אמור להיות סצנת פתיחה לסיפור ארוך ויפה בהמשכים, שמעולם לא נכתב
קצת על המבנה שלה: יש לה מבנה שונה מהרגיל, כזה שמיועד כביכול להסרטה או לקומיקס (למרות שהסיפור הזה, כמובן, לא מיועד באמת להסרטה או ציור- פשוט זו הצורה שהסצנה הזו הצטיירה לי, ואהבתי את זה ככה).
בכל מקרה, כדי להבין מה הולך שם צריך להבין את המבנה של הסצנה.
אלישבע לא שנה ראשונה בשידוכים. והיא נפגשת עם כל מיני בחורים מכל מיני טיפוסים. בדגש על טיפוסים.
אז על פי המבנה של הסצנה הזו, המצלמה מצלמת צד אחד, את הדמות הראשית, ואז היא מראה את הצד השני- בטיקים מתחלפים, כל פעם דמות אחרת. כלומר, אלישבע נפגשה עם יוסי ועם חיים ועם מוישי, בימים שונים כמובן, אבל המצלמה מראה אותם אחד אחרי השני.
הסוג הזה של הסצנה- אני לא יודעת איך קוראים לו בשפה המקצועית, אבל הוא משמש להראות דברים כמו ראיונות עבודה, פגישות או כל סצנה שבה דמות מרכזית אחת חווה את אותו דבר רק עם כמה אנשים\שינויים קלים. שוב: המצלמה מצלמת שני צדדים, הצד האחד הוא הדמות הראשית, הצד השני- דמויות מתחלפות.
יש דוגמא לסוג הזה של הסצנה בסרטון - ראיון לעבודה מאתגרת שעל ידי רשת בני יוסף, אפשר לחפש אותו.
הבנתם?
אם לא, זה בסדר גמור, אבל לא הייתי ממליצה לקרוא... זה יראה לכם בלאגן אחד שלם וקצת מוזר
בעז"ה
מסעדה. פנים. שולחן זוגי בצד. המצלמה "יושבת" על השולחן, המבט מתמקד בכיסא הריק.
אלישבע מתיישבת על הכיסא.
אלישבע (מחייכת): סליחה על האיחור... מקווה שלא חיכית הרבה זמן. (מניעה קצת את הקוקו לאחור): אלישבע, אלישבע לוי.
העבר השני של השולחן-
בחור עם חולצה לבנה וכרס קטנה, חליפה שחורה קצרה ומגבעת יושב מולה-
הבחור: חיים. חיים אנגלמן. נעים מאד.
מעבר-
בחור רזה עם מצח גבוה, קצת גבעולי, חולצה לבנה מכופתרת עד הכפתור האחרון:
הבחור, (העיניים שלו קצת בוהות ובכלל יש בו משהו קצת מוזר): יוסי.
מעבר-
בחור עם חולצה לבנה וצווארון הפנימי בצבע תכלת, שיער מסורק בקפידה תחת כיפה שחורה:
הבחור (דיבור שוטף, הרבה תנועות ידיים): אני מוישי. כלומר, בישיבה קוראים לי מוישי. את יכולה לקרוא לי משה. או מושיק, אמא שלי קוראת לי מושיק. למרות שבעצם.. זה שם דיי משפחתי, אז אולי בינתיים רק משה. כאילו... מה זה בינתיים. חה, כאילו, אני לא מתכוון... נו, כאילו, זה פשוט שם דיי אישי, אולי כדאי באמת רק מוישי. כי זה השם שאני הכי רגיל אליו. אבל, האמת, לפעמים אני כן רגיל למשה, כי סבא שלי קורא לי ככה - -
מעבר לחיים:
חיים: את הגעת באוטובוס, נכון? וואו, לא פשוט, לא פשוט.
(חיים משתתק כשהמלצר מתקרב ומביא להם את התפריטים. חיים מקבל, אומר תודה ככה נימוסי מדיי, ואז כשהמלצר מתרחק הוא מביט ימינה ושמאלה, מעביר מבט רב משמעות לאלישבע, ואומר בלחש): אני יודע מי המשגיח כאן. אחד בשם מאיר ברייכמן. לא לגעת בירוקים. גם אם חסלט, הם לא משרים ושוטפים בסבון חמש דקות, מקסימום שתיים.. את בטח מבינה.
מעבר ליוסי:
יוסי (ממשיך לבהות באלישבע, הפה שלו קצת פתוח בצורה טיפשית וחסרת מודעות עצמית, לא אומר כלום).
מעבר למוישי:
מוישי (בהתלהבות, עם תנועות ידיים, באותו שטף דיבור): ...אז אמרתי לו, גם לי זה היה לא נעים. אבל כאילו, הסתדרנו. כאילו, הוא לא ביקש סליחה, אבל אני הבנתי... הבנתי שלא נעים לו וכזה. ואחר כך נהיינו שוב חברותא, שזה בכלל היה וואו, לא צפוי.. כאילו, גם השלמנו וגם כזה, אחר כך חשבתי שאולי הוא כן רצה לבקש סליחה אבל לא שמתי לב - - -
מעבר ליוסי:
יוסי: (ממשיך לבהות באלישבע).
אלישבע, בחוסר נעימות: אז מה... מה אתה עושה בחיים?
מעבר לחיים:
חיים: אני שואל ומישיב בכולל של הרב ברנדס שליט"א. ברוך השם, ברוך השם, יש קושיות חזקות, הרבה סיפוק.
מעבר למוישי:
מוישי: כרגע אני לומד בכולל של תפארת ישראל, אבל אז הראש כולל אמר לי, זה היה בדיוק לפני חודש, הוא בא אליי ושאל אותי, מוישי מה אתה עושה? הגיע הזמן לעשות לימוד, משהו, לעתיד. וואו. זה ככה היה לי הלם. מה, לעזוב את הכולל? אני, כאילו, לא האמנתי שהוא אומר לי את זה....
(אלישבע מנסה לעקוב אחרי השטף, לא כל כך בהצלחה)
...ואז הוא אמר לי, לא, לא לעזוב, רק תלך תלמד משהו ככה יומיים בשבוע. וואו, הרגשתי כאילו אבן יורדת לי מהלב, איזה לחץ זה היה- - -
מעבר ליוסי:
יוסי (בקול השטוח שלו):
פגישות.
(אלישבע נחנקת מהקפה שלה באמצע הלגימה).
מעבר לחיים:
חיים: ...ולפעמים אני מגיע לכולל של גיסי לליל שישי. את יודעת, קצת אווירה אחרת... (מביט בעוגה שבצלחת של אלישבע, עוצר לרגע): אה, לא הייתי אוכל את זה.
אלישבע (באמצע להרים את הכפית עם חתיכת העוגה אל שפתיה, הכפית נעצרת באמצע הדרך): מה?
חיים (מנענע את ראשו ככה בספקנות): תראי, לא בטוח שיש כאן שיעור. כן? זו עוגה דיי קטנה. לא יודע, לא הייתי נכנס לזה. כן ברכה אחרונה, לא ברכה אחרונה...
(אלישבע מניחה באיטיות ובאי נעימות את הכפית חזרה לצלוחית).
מעבר למוישי:
מוישי (העיניים שלו אדומות, בידו אוחז מפית שולחן שכבר רטובה, הדיבור שלו כבר מלא התרגשות ובכי):
....ואז אמא אמרה לי, מושיק, כל דבר חי בסוף חייב למות... חייב למות, את מבינה?! זה היה... (אלישבע, המומה קצת, מעבירה לו את המפית שלה והוא מקבל אותה ומקנח את האף-): זה היה כאילו, כל כך קשה. זה היה הדג שהכי אהבתי.
מעבר ליוסי:
(יוסי ממשיך לבהות באלישבע)
(אלישבע משחקת בעצבנות עם הכפית שלה בכוס הקפה הריקה. אחרי רגע או שניים, מרימה את מבטה ומניפה את ידה): מלצר!
מעבר. חוץ, רחוב חשוך, חורף, מדרכה רטובה.
אלישבע פוסעת לאיטה לעבר תחנת האוטובוס, הבל של קור יוצא מבין שפתיה. ידיה בכיס המעיל. כשהיא מגיעה לתחנה היא משעינה את ראשה על קיר התחנה, יש לה מבט עייף, עם דוק של עצב, מתבוננת בשמיים השחורים.
לפתע צליל צלצול ורטט. היא מוציאה את הטלפון מהתיק. מתבוננת בשם שכתוב על המסך:
חלי. האצבע שלה נעה על המקשים לרגע, עדיין לא עונה. לאחר כמה רגעים מרימה את הטלפון.
הנושאים החמים
Reactions: דינה מילר, r :), אדריכלית מתחילה ועוד 12 משתמשים15 //