עזרה לא רוצה ריטלין!!!

לא עברתי על כל האשכול
רק משהו קטן מסוג של נסיון אני הייתי ממלא מקום בהרבה ת"ת וכיתות אמירה של ילדים על ריטלין זה דבר מאוד נפוץ (הרבה פעמים להקניט כול שמעו על זה) לפי מה שנראה מהסיפור זה לא בא מהקנטה ולכן אולי כמו שכתבו לפתוח את הנושא יעזור מאוד.
 

קבצים מצורפים

  • Screenshot_20230403-101815_Chrome.jpg
    Screenshot_20230403-101815_Chrome.jpg
    KB 88.9 · צפיות: 58
  • Screenshot_20230403-101752_Chrome.jpg
    Screenshot_20230403-101752_Chrome.jpg
    KB 89.5 · צפיות: 64
תודה רבה,
שזה אומר שחודש הבא יש במלאי
הבעיה רק מי שלא הסתדר החודש,
אם אפשר לשאול מאיפה המידע,
 
מי שבמכבי שינסה להזמין מבית המרקחת דרך האתר, לפעמים הם מביאים תחליפים.
כך היה לי בתרופה אחרת שהיה מחסור חמור בשוק ודרך הזמנה הביאו לי את אותו מוצר רק ככל הנראה מחברה שלא משווקת בישראל, או משהו כזה.
 
היום היה על זה כתבה בהמודיע, כתבו שם שיש תחליף לויואנס, מעלה צילום אבל לא כ"כ ברור...
כתבה המודיע ויונאס חדש.jpeg
 

קבצים מצורפים

  • כתבה המודיע ויונאס חדש.jpeg
    כתבה המודיע ויונאס חדש.jpeg
    KB 312.8 · צפיות: 52
וואווא
ראיתי עכשיו את הכתבה באתר של הביננו
מצורף קישור
 
תנו עצה מה עושים אם ילד בן 10 שלא מסכים בשו"א לקחת ריטלין,
הוא לקח חודשיים, השיפור היה עצום,
תכלס שאלו אותו בכיתה אם הוא לוקח ריטלין,
ומאותו היום הנושא נגמר מבחינתו.
אני מתפלא שאף אחד לא כתב לפני
דבר ראשון מבינים אותו!!!
דבר שני אם זה לא מסוכן לא מכריחים אותו
דבר שלישי עצות איך לשכנע
אחרי מספר פעמים שלא הרשיתי לו כל מיני דברים מטעמי אחריות ובטיחות והסברתי לו שבגלל שכרגע הוא במצב שהוא לא שולט על המעשים שלו אז אני לא יכולה לאפשר לו (לדוג' להחזיק את התינוקת...) אז הוא לוקח יותר בקלות.
סליחה שאני כותב
אם הוא באמת שולט במעשים שלו
זה פשוט מגעיל
תכלס הילד מרגיש שניצחו אותו ששולטים עליו,
מקווה שהבנתי אותו מספיק נכון, השאלה מה אני עושה אם זה?
השאלה אם הוא מרגיש שהרבה שולט עליו
או שהכדור שולט עליו
אני מכיר מישהו שלא לוקח רטלין רק כי הוא רוצה לשלוט על עצמו ולא תרופה
 
אטומיק לוקחים בשעה קבועה.
אנחנו שאלנו את הרופא מה לעשות אם שכח לקחת בבוקר והרופאה אמרה לתת בצהרים כדי להמשיך השפעה מתמשכת.
אם אני רוצה שהוא ירדם ב- 12 בצהרים לפני ליל הסדר אני לא יכולה לתת רגיל ב8 בבוקר כי על שינה זה כן משפיע עליו מידית
 
ב"ה עדיין עומד בהסכמה שלו לקחת ריטלין עד אחרי פסח,
אבל עדיין לא מסכים גם אחרי תחילת הלימודים.
אבל אני רוצה להגיד טיפ לכל ההורים שמביאים ריטלין לילדים גם בחופש:
ילד שלוקח ריטלין צריך להביא לו תעסוקה, זה מתסכל להיות משועמם בהשפעת ריטלין,
תשלחו אותו לקניות/ספרים יפים/יצירות וכו'
 
אבל אני רוצה להגיד טיפ לכל ההורים שמביאים ריטלין לילדים גם בחופש:
ילד שלוקח ריטלין צריך להביא לו תעסוקה, זה מתסכל להיות משועמם בהשפעת ריטלין,
תשלחו אותו לקניות/ספרים יפים/יצירות וכו'
אני רוצה להגיד טיפ לכל ההורים בחופש:
ילד צריך להביא לו תעסוקה, זה מתסכל להיות משועמם ,
תשלחו אותו לקניות/ספרים יפים/יצירות וכו
:);)
 
אני רוצה להגיד טיפ לכל ההורים בחופש:
ילד צריך להביא לו תעסוקה, זה מתסכל להיות משועמם ,
תשלחו אותו לקניות/ספרים יפים/יצירות וכו
:);)
יש הבדל ענקקקקק להיות משועמם עם ריטלין ובלי
הרטלין עושה תחושה שכל הזמן חייבים לעשות משהו וא"א להתבטל
זה נורא ואיום וזוועה להשתעמם איתו!!!
 
תלוי מאד מה זה בא "לתקן"
יש ריטלינים שמרגיעים אימפולסיביות
ואז להפך
הילד רגוע ולא מחפש מידי הרבה תעסוקה
בקיצור
תלוי
 
שעת האפס מגיע,
במשך כל החופש הוא לא פספס יום אחד, הוא לקח כל יום ריטלין,
ניסיתי לדבר איתו להמשיך גם בלימודים, והוא לא מסכים,
הוא אומר שיהיה לו קשה עם זה.
האם לבקש מהמלמד שידבר איתו על הנושא אפי' שהוא מתבייש שידברו על זה אם אנשים מהת"ת?
 
וואו, כואב הלב,
אם הייתי מכיר אותו הייתי שמח לדבר איתו (לא יודע אם זה היה עוזר.. בכל אופן במקרה הזה לא רלוונטי).
אין לי הרבה מה לומר כי אני לא יודע מה הנקודה שמפריעה לו,
הנקודה הזו צריכה מענה, ולכן א"א לזרוק עצות בלי לדעת מהי.

לא נראה לי שלהפעיל עליו לחץ בלי לתת את המענה המתאים לקושי שלו יעזור (לפעמים אפי' להכריח עוזר..)
במיוחד אם הוא לא רוצה שידברו על זה עם אנשים מהת"ת.
צריך לברר ממי הוא מתבייש וממה, ולתת לזה מענה - וכדי שלא יצחקו עליו צריך לדאוג שלא ידעו מזה.

בהצלחה!
 
שעת האפס מגיע,
במשך כל החופש הוא לא פספס יום אחד, הוא לקח כל יום ריטלין,
ניסיתי לדבר איתו להמשיך גם בלימודים, והוא לא מסכים,
הוא אומר שיהיה לו קשה עם זה.
האם לבקש מהמלמד שידבר איתו על הנושא אפי' שהוא מתבייש שידברו על זה אם אנשים מהת"ת?
1. צריך לדבר עם הרבה, ולידע אותו שההתעניינות שלו מביכה את הבן שלכם.
2. לנסות לדבר איתו שלרבה חשוב ללמוד מה עוזר לתלמיד מסוים, כדי שהוא יוכל לעזור לתלמידים אחרים.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

לאחרונה נודע לי שיש לבן שלי בכיתה ילד שמנודה מאוד בחברה.
עוד יותר היה לי עצוב לדעת שגם הבן שלי משתף עם זה פעולה.

לא אלאה אתכם בדברים, רק אומר שדיברתי עם הבן שלי (בן 8) על הנושא, הסברתי לו מה עובר על הילד ועודדתי אותו להזמין אותו אליו ולשתף אותו במשחקים, ותודה לה' זה עבד.

אמא של אותו ילד התקשרה אלי בהתרגשות גדולה ואמרה לי "עשיתם דבר גדול!".

כדי שזה יחזיק מעמד, כתבתי סיפור בעזרת צ'אט GPT, ויצרתי תמונות לסיפור, על מנת לעזור לילד שלי להבין טוב יותר את הדברים, איך הילד הרגיש כשהיה לבד, ועד כמה זה שמשתפים אותו בכיתה בדברים, משמעותי עבור הילד הזה.

הסיפור וגם התמונות לא מושלמים, למרות ששיפצרתי לא מעט, אבל את העבודה הם עושים!

כל מי שמעוניין לקחת ולספר לילדים שלו כדי לרכך להם את הלב, ולפתוח להם את העיניים לילדים שסביבם, קדימה!
אנחנו בתור הורים יכולים לעזור כל כך לילדים שלנו להיות אכפתיים ואמפטיים יותר ולשנות את החיים שלהם עצמם ושל כל הסובבים אותם.



הסיפור

אהרן עמד לבד במסדרון של כיתה ד’, ליד וו המעילים. כל שאר הילדים רצו, קפצו, דיברו וצחקו. הרצפה רעדה מעט מהרעש של ארבעים זוגות נעליים שחזרו מהפסקת עשר. אבל הוא – רק עמד שם. החזיק את המעיל שלו חזק־חזק, כאילו הוא מגן עליו מפני כל העולם. הוא לא ידע בדיוק ממה הוא מפחד – אבל הרגיש שכל תזוזה שלו תגרום לכולם להסתכל. כל מבט, כל לחשוש קטן מאחורי הגב – כאילו מדביק לו מדבקה של “אחר”.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_31_00 AM.png
הוא ידע שהוא שונה. אינו אהוב עליהם. הוא ראה את זה בעיניים של הילדים האחרים, גם כשהם ניסו להסתיר. הוא הרגיש את זה בלחישה של המילים כשהיה עובר לידם. הוא שמע. הוא הבין.


הוא הגיע רק לפני חודש מבני־ברק. הבית שם היה קטן מידי בשבילם, והם החליטו לעבור דירה וגם עיר, לירושלים. אמא שלו הייתה אומרת לו כל בוקר: “אתה ילד מיוחד, אהרן. אתה תאיר איפה שתהיה” אבל עכשיו, בתוך החיידר החדש הזה, היה לו קשה מאוד להאמין בזה.


החולצה שלו הייתה תמיד נקיה ומגוהצת בצורה מושלמת. אמא שלו, שידיה תמיד היו עסוקות, גיהצה אותה כל בוקר בקפידה – אולי בתקווה שאם הוא ייראה מסודר, יהיה לו קל יותר למצוא חברים. אבל הילדים בכיתה ראו בזה משהו מוזר. הם לבשו בגדים רגילים, לפעמים מקומטים, לפעמים לא תואמים. החולצה המושלמת של אהרן רק חיזקה את הרגשת הזרות. כאילו הוא משדר: “אני לא שייך.”


בהתחלה כשהגיע לחיידר, עוד ניסה לדבר עם חברים שם, לספר משהו. אבל הילדים האחרים היו מסתכלים עליו בלעג, ואז מתלחששים ביניהם. הוא שמע את הלחישות. לא תמיד הבין את כולן, אבל הבין מספיק. מספיק כדי לדעת שמדברים עליו.


וכל הפסקה – כל הפסקה! – הוא היה יושב בפינה, לבד, ומוציא את קופסת הפלסטיק שלו. בתוכה היה תמיד כריך גבינה לבנה, חתוך לשניים בדיוק שווה, ובתוך כל אחד מהחצאים שורה של זיתים ירוקים. תמיד אותם זיתים. תמיד אותה הקפדה. הוא היה לוקח ביס קטן, לועס לאט־לאט, לא כי היה רעב – אלא כדי להרגיש שיש לו מה לעשות. הוא פחד מהרגע שבו האוכל ייגמר. כי אז לא תהיה לו שום סיבה להישאר לשבת. ואז – מה יעשה? יעמוד לבד? יטייל במסדרון לבד? יבהה בילדים משחקים?


לפעמים הוא היה מרגיש שהלב שלו רוצה לבכות. אבל הוא לא בכה. לא ליד כולם. רק בערב, מתחת לשמיכה. שם, רק שם, היה מרשה לדמעות ליפול. אבל אפילו אז – בשקט. למה אף אחד לא משחק איתי? לא שואל אותי למה אתמול לא באתי לכיתה?? למה לא אוהבים אותי כאן?

ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_54 AM.png

המלמד, הרב בלוי, היה טוב לב. הוא השתדל לעזור, לשים אותו ליד ילדים חדשים בכל פעם, אולי תיווצר חברות. אבל כמעט תמיד, כשהגיע תורו של אהרן להחליף מקום – היה שקט מוזר. מין רחש כזה. מישהו היה לוחש משהו. ובסוף – אהרן שוב מצא את עצמו יושב לבדו, ליד הקיר. קרוב למדפי החומשים. רחוק מהלב של הכיתה. אף אחד לא היה מעוניין לשבת ליד הילד הזה, שעליו כל הילדים לועגים.


הוא היה מסתכל על הילדים, איך הם צוחקים, מתווכחים, משתעשעים. ואילו הוא – לבד. לפעמים דמיין שהוא שקוף, כמו אוויר. הוא נמצא, אבל אף אחד לא רואה אותו באמת.


בכל פעם שהיה צריך לקרוא בקול – שפתיו רעדו. הוא פחד שיטעה. פחד שיצחקו. לפעמים האותיות התבלבלו לו. הפה יבש. והמילים – לא יצאו חלק. הוא ידע שהוא יודע, אבל הפחד שיתקע, שיגמגם – עצר אותו. והוא שמע את הלחישות, את הגיחוכים, גם אם היו חלשים. הם היו מספיק חזקים כדי לפגוע.


ואז הגיע חיים דוד.


חיים דוד ברנשטיין היה ההפך הגמור מאהרן. הוא היה מרכז הכיתה. חכם, שמח, חרוץ, עם חיוך רחב שכולם אהבו. אפילו המלמד הקשוח של הצהריים היה נמס כשהוא היה שר “אהבת תורה” בלחן חדש שהמציא. כל הילדים רצו לשבת לידו. הוא ידע להקשיב, ידע לעזור, אבל הוא היה עסוק. כל כך עסוק. והוא – לא ראה את אהרן.


עד לאותו יום.


זה היה שיעור גמרא. המלמד חילק דפים. לדף של אהרן היה קרע. הוא ניסה לחבר אותו עם מהדק סיכות שהיה לו בקלמר. אל לא ממש הצליח בזה. פתאום – חיים דוד קם, הלך לשולחן של המלמד, לקח דבק סלוטייפ, התכופף ליד אהרן והדביק לו את הדף בזהירות. בלי לומר מילה. אהרן לחש "תודה." חיים דוד רק חייך קלות וחזר למקומו.


ומשהו קרה.


למחרת בהפסקה, כששיחקו טאקי, חיים דוד הניח יד על כתפו של אהרן ואמר: “רוצה להצטרף?”


הלב של אהרן דפק מהר. הוא לא ידע לשחק. הוא לא זכר את הצבעים. והוא באמת טעה ומאוד מהר הפסיד. כמה ילדים צחקו. אבל חיים דוד רק עשה בידו “ששש” והמשיך לשחק כאילו כלום. ואחר כך חילק וופל שוקולד שהיה לו בתיק. חצי אחד – הוגש לאהרן. וזה... שינה הכל.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_47 AM.png
אהרן הרגיש כאילו השמש זרחה בתוך הלב שלו. פתאום – הוא לא היה לבד. פתאום – מישהו ראה אותו.


באותו ערב, כשחזר הביתה, אמא שלו אמרה: “מה קרה? אתה נראה אחר.” והוא רק חייך. חיוך קטן. אבל מלא אור.


אבל לא הכול היה קל. יוסי לנדאו – שידע להצחיק ולהרעיש – אמר בקול: “המלך מצא לו קבצן!” והילדים צחקו. לא חזק. אבל מספיק.


אהרן הוריד את הראש. הבושה חזרה. כאילו הרגע היפה מאתמול – נמחק.


אבל חיים דוד קם. נעמד מול יוסי ואמר בשקט ובביטחון: “דיבורים כאלה לא בכיתה שלנו.” והמלמד שמע ושיבח. והכיתה שתקה. וחשבה.


ואז – דברים התחילו להשתנות.


כשאהרן גילה יום אחד לחיים דוד, שבחופש סבא שלו לימד אותו קליגרפיה – לכתוב אותיות יפות כמו סופר סת”ם – חיים דוד מיד תלה שלט: “בואו ללמוד מאהרן!” והילדים באו. ובכל יום בהפסקה הגדולה – אהרן הדריך בכתיבה קליגרפית את הילדים. חיים דוד ישב לידו, הסתכל בהתפעלות, ואהרןכל כך שמח. הוא הרגיש שהוא נותן. שהוא חשוב.


במסיבת החומש – כל האולם היה מקושט בכתובות שהוא עזר לצייר. והוא קיבל תעודה. ומחיאות כפיים. ויוסי לנדאו – אפילו הוא חייך.


במירון, בטיול השנתי של הכיתה, אהרן התחיל לשיר מה שתמיד הם היו שרים בטיולים, כשהיה בחיידר בבני ברק. חיים דוד הצטרף, ולאט־לאט גם שאר הילדים עד שכל האוטובוס התמלא בשירת ילדים צוהלת. הוא הפך להיות זה שמחכים לשמוע ממנו עוד, שיש לו סיפורים ורעיונות מעניינים, שהביא איתו מבני ברק. זה היה רגע שבו לא רק הוא הרגיש שייך – אלא כל הכיתה הרגישה את זה גם.

ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_42 AMמ.png

בלילה, בנסיעה חזור, פנה אליו לפתע חיים דוד, ואמר לו: “חשבתי שאני עוזר לך, אבל בסוף אני לומד ממך” – אהרן הרגיש שדמעה של התרגשות מתגלגלת לו על הלחי, ואמר לחיים דוד "אני לא אשכח לך לעולם את מה שעשית למעני".


בסוף השנה, במסיבת סיום הגדולה, קראו בשמו: “פרס חברותא למופת – אהרן!”

ומיד אחריו: “פרס מנהיגות – חיים דוד!”
והם עלו יחד לבמה. כתף נוגעת בכתף. עיניים נוצצות.


והכיתה מחאה כפיים. ואמא של אהרן – מחתה דמעה.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_38 AMמ.png
וגם כשהם גדלו, ואהרן הפך לתלמיד חכם גדול, וחיים דוד למשגיח בישיבה קטנה, בכל פעם שחיים דוד סיפר לתלמידים צעירים על חסד – הוא אמר: “פעם אחת, ילד הושיט יד במשחק. והוא לא ידע – שהוא בעצם הוציא ילד אחר מהצל אל האור.”
ב"ה

פחדים בתחפושת

הפחדים הגדולים שלנו – אלה עם הכובעים השחורים והכותרות המבהילות,
כבר הבינו שאם הם ייכנסו ככה בדלת הראשית, נברח להם מהחלון.
אז הם התחילו להתחפש.

פתאום זה לא "מה אם יפלו טילים?", אלא,
"מה אם בדיוק ייגמר הטישו כשאני בממ"ד?"
לא "האם המלחמה תימשך?", אלא,
"אם נדחה את הטיול השנתי – מתי נספיק לעשות שקופיות?"

והכי מפחיד:
האם אמא באמת תתעקש לשמור את כל השוקולד ל'שעת חירום'?
(וכולנו יודעים שהשעה הזאת מגיעה ברגע שמישהו משאיר כפכף באמצע המסדרון.)

הפחדים הגדולים התעייפו מלהפחיד בגדול,
אז הם התחילו לפחד בקטן.
בקטנות.
בקטנוניות.

שלא ייגמר החלב.
שלא נתקע במעלית בזמן אזעקה.
שלא נצטרך לשחק טאקי עם דודה רבקה עוד פעם.

ובינתיים, אנחנו עסוקים בלהתמודד עם הדרמות הקטנות,
כשהפחד הגדול יושב בצד, שותה תה,
ואומר:
"מצוין. תמשיכו ככה. אני לא צריך להתאמץ בכלל."

אז הנה,
רשימה ארוכה של פחדים קטנים בזמן גדול
(או: למה במלחמה דווקא הפחד הכי מלחיץ הוא שלא יהיה שוקולד…)

• "תפסיקו לשתות מים! אם תהיה הפסקת מים, מה תשתו??"
• "תשתו הרבה מים, שלא נתייבש מהלחץ!"
• "למה קניתם רק 12 חבילות פסטה? מה יקרה אם ניתקע פה חודשיים??"
• "למה קניתם כל כך הרבה פסטה? איפה אני אמורה לשים אותה?! גם אני צריכה חמצן!"
• "אני שומרת את העוגיות לאזעקות. רק לאזעקות!"
• (אחרי ביס חמישי) "טוב, זאת הייתה אזעקה פנימית. של העצבים."
• "אני לא ישנה. אני דרוכה. מישהו צריך להקשיב לחדשות!"
• (שעה אחרי): "מה? הייתה אזעקה? לא שמעתי, הייתי באמצע משבר לאומי, הקוטג’ נגמר במדפים."
• "אם הבית יהיה מבולגן ונצטרך לרדת למקלט, מה יחשבו עלינו השכנים?"
• "בבקשה, רק תסדרו את הסלון! לא אכפת לי מהטילים – אכפת לי מהבלגן!"
• "מי לקח את המטען של הפלאפון? אני שומרת אותו לזמן חירום!"
• (אחרי דקה): "מה זאת אומרת נשאר לך רק 4%? איך לא שמרת אותו לזמן חירום?!"
• "לא לגעת בשום דבר! אני מתעדת את המזווה, שאם תהיה קטסטרופה, נדע בדיוק מה היה!"
• "אל תשבו קרוב לקיר, אולי הוא יתמוטט."
• "תשב צמוד לקיר, מה אתה באמצע החדר?!"
• "אני שומעת את החדשות רק ברקע."
• (בפועל): "שקט כולם! אני מנסה להבין אם אמרו 'יירוט' או 'יריב'!"
• "תורידו ווליום באזעקה, היא מלחיצה את אבא."
• "תעלה ווליום, שלא נפספס עוד אחת!"
• "שמרתי לכם טונה ובמבה לימי חירום."
• (אחרי חמש דקות): "הילדים כבר גמרו הכול...
טוב, נצא למכולת, אבל רק לדברים חשובים,
טונה, במבה, ושוקו. ולחמניות. וחיתול.

ויש את הפחד הכי מוכר מכל,
שלא נצליח להרדים את הקטנים בזמן.

אנחנו משכיבים אותם בעדינות.
מניחים ראש על הכרית, לוחשים שיר ערש,
מסדרים את הדובי בזווית אסטרטגית,
נושמים נשימה של ניצחון,
ואז: אזעקה.

הכול מתחיל מהתחלה.
להרדים. שיר ערש.
"שכחתי לנשק את הדובי."
ואז שוב אזעקה.
בשלב הזה הילדים כבר שואלים אם יש טקס השכבה בהמשכים.

וההורים?
שומרים על קור רוח,
כי אם נבהל גם מזה, מי יכין את הקפה של הבוקר?

והפחדים הקטנים לא עוצרים שם.
יש להם תחפושות נוספות, מתוחכמות הרבה יותר.
הם יודעים להסתנן פנימה דרך הסדקים של העצבים המרוטים.

למשל:
– שאם לא נשתוק בדיוק עכשיו – יהיה פיצוץ (לא חיצוני).
– שאם מישהו שוב יגיד "מה קרה? הכול בסדר", לא נוכל להבטיח שנשיב תשובה רגועה.
– שאם הילד שוב ישאל "יש משהו טעים?" בדיוק כשנגמר הקפה – אולי נצעק עליו בטעות גם אם הוא רק בן ארבע.

ויש גם את הרגע שבו כולנו יודעים:
אין יותר גבול בין רוגע מתוח לבין מתח רגוע.

אנחנו שוטפים כלים כאילו מדובר בנשק להשמדה רגשית.
מנקים את הבית כאילו מישהו הולך להיכנס לבדוק אם טאטאנו מתחת לספה.

ואז, בין כותרת מבהילה למריחת שוקולד חשאית מהמגירה הסודית,
אנחנו נזכרים:
אה, נכון. הפחדים הגדולים שוב התחפשו.
והקטנים, שוב ניצחו אותם בנקודות.

ובינתיים, הפחד הגדול יושב לו בפינה, שותה תה בשקט,
מסתכל על הפאניקה הקטנה שעושה עבודה מעולה,
ואומר לעצמו:
"אני בכלל לא צריך לעבוד קשה.
הם כבר עושים את זה בשבילי."
ופתאום, ביום שישי, כשהילדים בבית – רבי אברהם מאיר התלונן שהוא לא נושם.
עד שהגיע האמבולנס הוא דיבר דיבורים אחרים לגמרי.
"עכשיו כבר לא כואב לי כלום" אומר רבי אברהם מאיר לרעייתו.
אנשי ההצלה קלטו מיד מה קורה. הם ביקשו שהילדים יכנסו לחדר והתחילו בהחייאה. עוד מכת חשמל, עוד אחת. למעלה משעה ניסו להפעים את הלב, וכשחזר מעט הדופק העלו אותו לאלונקה והמשיכו לנסות. שוב ושוב, שוב ושוב.
איך אפשר שדווקא אחרי ההשתלה המוצלחת אבא ילך ככה?
זה היה נורא. נורא. הילדים נשארו בבית, ואמא לבד בבית חולים אמריקאי עם אבא זכרונו לברכה. השבת מתקרבת, היא לא יודעת אם עליה להדליק נרות או לא...
המחשבות משוטטות, אחת עשרה שנים התחננו להוסיף נר להדלקת הנרות, אכן התקבלו התפילות, ושלושה נרות הצטרפו לזוג הפמוטים הראשון. אבל אף אחד לא סיפר לה שתישאר לגדל אותם לבד...
מה אנחנו מבינים בחשבונות שמים? הלב נקרע כשרואים את הילדים הללו ליד הקבר של אבא. הגדול רק בן חמש עשרה! ילדים שהיה להם אבא שעשה הכל בשבילם, שאהב אותם בכל נימי נפשו.
כבר הם היו בטוחים שהנה-הנה אבא מבריא לגמרי! הניתוח הצליח, הכל היה טוב!
ולפתע, ממקום בטוח ומוגן הם נופלים לשבעה במקום זר ובשפה זרה.
הראש מפוצץ מבכי. הלב מלא צער איום ונורא. ילד בן 15, ובן 12. ילדה בת 6! הם בוכים את נשמתם, והאלמנה בוכה איתם.
ואנחנו שומעים את הבכי הזה ---
נכון, אי אפשר להחזיר להם את אבא. אבל אפשר – וחייב! לדאוג שישתקמו וישובו לחיים נורמליים! אחרי שנתיים של גלות וטלטלות – הם צריכים שיקום עמוק ותמיכה כדי לקום, ואנחנו פה בשבילם!
צריכים אותנו! צריכים את הצדקה שלנו!​
בצדקה שלנו נקים בסיס כלכלי לשנים הבאות, כדי להוריד מהאלמנה לפחות את העול הכלכלי. בכסף שלנו ישלמו חובות משנות הציפייה הארוכות, והילדים גם יוכלו לקבל טיפול רגשי אחרי הטראומות שעברו
היכנסו בקישור הבא ותצילו את המשפחה​

להלן הסיפור המלא

האברך הצעיר
הרה"ח ר' אברהם מאיר ליכטנשטיין ז"ל
שנפטר בניכר לאחר מחלה קצרה
והוא בן 47 בלבד והותיר
3 יתומים קטנטנים
הזועקים "על מי נטשתנו"!

"אי אפשר לנתח." אומר הרופא הבכיר באנגלית מתגלגלת.
אמא פוערת עיניים. מה פירוש אי אפשר? שנה שלמה הם מחכים להשתלת כבד! שנה שלמה הם מצטופפים בבית חמותה האלמנה המבוגרת, הילדים עברו בית ספר וישיבה, בעלה צמוד לפלאפון- גם בשבת! כי אולי יקראו לו מהר-מהר דחוף להשתלה מצילת חיים.
ועכשיו, כשסוף סוף הוא על שולחן הניתוחים וכבר התחילו הכנות להרדמה – אי אפשר לנתח?
"אין התאמה מושלמת בין הכבד לדם של בעלך." אומר המנתח. "אני מצטער. זה סיכון גדול מידי."
הם יוצאים מבית החולים מנופצים. חוזרים לילדים שכל כך חיכו לשמוע בשורות טובות, לסבתא שהאירוח המתמשך הזה לא קל עבורה בכלל. איך יספרו להם? איך יגידו שלא, בסוף לא עשו השתלה, וצריך להמשיך לחכות בפחד מוות שיגיע כבד מתאים?
המתנה
הם חיכו המון בחיים.
אחת עשרה שנים היה הבית שקט. בכיור המצוחצח שכנו 2 מזלגות ו2 צלחות ולפעמים גם מחבת וסיר קטן. סלסלת כביסה נמוכה הספיקה לבגדים המועטים, והריק הטריף את הנשמה.
רבי אברהם מאיר השקיט את הכאב הכוסס בדפי הגמרא. הוא למד בכולל שעות על גבי שעות, ובין לבין השקיע את כישרונותיו הברוכים בהקמת בית המדרש המפואר של ויז'ניץ בירושלים. היו לו ידי זהב ולב רחב, והוא טרח בגופו ממש לפאר ולרומם את בית השם.
אבל רק אחרי אחת עשרה שנה של טלטלות ורופאים שהותירו חובות עתק – זכו רבי אברהם מאיר ורעייתו לחבוק בן.
ילד משלהם! תינוק שבוכה ומעיר אותם בלילות, וממלא את החדר בבלגן מתוק של בגדים זעירים מוצצים וטיטולים.
הוא בעצמו התייתם מאביו בגיל 18, עלה ללמוד בארץ והקים כאן את ביתו כשכ"ק מרן האדמו"ר מויז'ניץ שליט"א מלווה אותו אישית. עכשיו הוא מאושר לקרוא לבנו על שם אביו ז"ל.
אחרי שלוש שנים נולד בן נוסף, ושש שנים אחר כך, נולדה הבת. הם חשו עשירי תבל. שלושה ילדים! שלושה אוצרות מדהימים מהקדוש ברוך הוא!
"מאמי," אבא מתקשר לאמו האלמנה בארה"ב. "מגיע לנו מזל טוב! הודו להשם!"
והיא לא חולמת שמהר מאד הם יגיעו אליה בעצמם, כל המשפחה, וזה לא יהיה שמח בכלל.
אסון כבד
אבא יושב בראש השולחן. הגביע המצוחצח לפניו, ופתאום ראשו נשמט על מגש החלות.
הגדול ניגש, מתקרב לאבא ומתחיל לצרוח. "אבא התעלף!" הוא צועק. "אמ - - - אאא!!!!"
מאותה שבת שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה. אבא פונה באמבולנס, הילדים נשארו לבד במתח עד מוצאי שבת.
אבא הוכנס לבדיקות בהולות בהן מצאו שהכבד שלו הרוס לגמרי. גמור.
"אתה חייב השתלת כבד, ובדחיפות." אמרו הרופאים. "טוסו לארצות הברית, שם יש סיכוי שתוך חודש-חודשיים ימצא עבורך כבד."
תוך שבוע קיפלו חיים שלמים, עלו על מטוס והגיעו להתארח אצל סבתא שמתגוררת מספיק קרוב למרכז הרפואי.
הם מחכים שיקראו להם. דרוכים 24 שעות ביממה. נו, מתי ימצאו כבד? זה עניין של סכנת חיים! כל רגע עלול חס ושלום לקרות משהו!
עוד חודש עובר, עוד חודש, עוד חצי שנה... עורו של אבא קיבל גוון צהוב ומדדי הצהבת נסקו פחד, ועדיין לא נמצא הכבד המתאים.
אחרי שנה הזעיקו את אבא. בוא, יש כבד!
הילדים רקדו מאושר. אמא התקשרה לבכור שבישיבה: "מכניסים את אבא להשתלה! תתפלל ותבקש מהחברים שיתפללו גם."
הם כל כך קיוו! כל כך רצו את אבא!
אבל רגע לפני הניתוח הודיע המנתח על ביטול. אין מספיק התאמה. תחזור הביתה, לחיות בפחד - - -
הפעם השנייה שהעלו אותו על שולחן הניתוחים גם לא היתה מרנינה במיוחד. המצב הידרדר כל כך שבלית ברירה הוחלט להתפשר ולהשתיל גם בלי התאמה מקסימלית... זה כמעט נגמר באסון.
הגוף דחה את ההשתלה, ובעקבותיה ניזוקו גם שתי הכליות. חודש וחצי רבי אברהם מאיר לא הצליח לקום מהמיטה מרוב חולשה. הצהבת הגיעה לסכנת חיים מיידית.
כותבים את זה ככה, מהר. מתמצתים כמעט שנתיים אימה בכמה שורות. הילדים חוו את חיו בחרדה תמידית. ילדה בת חמש יושבת בגן ובראש שלה הבכי המפוחד של אמא. ילדים בני אחת עשרה וארבע עשרה שמיטלטלים בין ייאוש לתקווה גדולה, ושוב מתנפצים, ושוב.
עוברת עוד שבת ועוד שבת, סוכות וחנוכה, פורים ופסח ושבועות ובין הזמנים ושוב ימי הרחמים וסוכות וחנוכה... חגים עצובים, רחוק מהבית, מלאי פחד ודמעות...
אפילו בבית החולים נבהלו מהקטסטרופה בגופו של אבא. הצוות הפך את העולם והצליח להשיג כבד מתאים במצב מצוין, ואבא הוכנס להשתלה בפעם השלישית!
והפעם הזו הצליחה מעל למשוער! אבא התאושש והתחזק במהירות מפתיעה. כבר היה לו כח לקום, ללכת, לדבר...
בפסח אפשרו לו לצאת לחגוג את ליל הסדר עם הילדים. הם צהלו לקראתו. אבא! אבא חזר!!!
"ברוך השם אני מרגיש יותר טוב." אמר אבא לעסקן מסור שליווה אותו מהארץ. "בעזרת השם נשמע בקרוב בשורות טובות!"
הוא כבר שוחרר מבית החולים והתחיל לחזור לעצמו. ללימוד התורה שכה אהב, לשעות של טיפוח ופטפוט עם ילדיו המתוקים...
ופתאום, ביום שישי, כשהילדים בבית – רבי אברהם מאיר התלונן שהוא לא נושם.
עד שהגיע האמבולנס הוא דיבר דיבורים אחרים לגמרי.
"עכשיו כבר לא כואב לי כלום" אומר רבי אברהם מאיר לרעייתו.
אנשי ההצלה קלטו מיד מה קורה. הם ביקשו שהילדים יכנסו לחדר והתחילו בהחייאה. עוד מכת חשמל, עוד אחת. למעלה משעה ניסו להפעים את הלב, וכשחזר מעט הדופק העלו אותו לאלונקה והמשיכו לנסות. שוב ושוב, שוב ושוב.
איך אפשר שדווקא אחרי ההשתלה המוצלחת אבא ילך ככה?
זה היה נורא. נורא. הילדים נשארו בבית, ואמא לבד בבית חולים אמריקאי עם אבא זכרונו לברכה. השבת מתקרבת, היא לא יודעת אם עליה להדליק נרות או לא...
המחשבות משוטטות, אחת עשרה שנים התחננו להוסיף נר להדלקת הנרות, אכן התקבלו התפילות, ושלושה נרות הצטרפו לזוג הפמוטים הראשון. אבל אף אחד לא סיפר לה שתישאר לגדל אותם לבד...
מה אנחנו מבינים בחשבונות שמים? הלב נקרע כשרואים את הילדים הללו ליד הקבר של אבא. הגדול רק בן חמש עשרה! ילדים שהיה להם אבא שעשה הכל בשבילם, שאהב אותם בכל נימי נפשו.
כבר הם היו בטוחים שהנה-הנה אבא מבריא לגמרי! הניתוח הצליח, הכל היה טוב!
ולפתע, ממקום בטוח ומוגן הם נופלים לשבעה במקום זר ובשפה זרה.
הראש מפוצץ מבכי. הלב מלא צער איום ונורא. ילד בן 15, ובן 12. ילדה בת 6! הם בוכים את נשמתם, והאלמנה בוכה איתם.
ואנחנו שומעים את הבכי הזה ---
נכון, אי אפשר להחזיר להם את אבא. אבל אפשר – וחייב! לדאוג שישתקמו וישובו לחיים נורמליים! אחרי שנתיים של גלות וטלטלות – הם צריכים שיקום עמוק ותמיכה כדי לקום, ואנחנו פה בשבילם!
צריכים אותנו! צריכים את הצדקה שלנו!
בצדקה שלנו נקים בסיס כלכלי לשנים הבאות, כדי להוריד מהאלמנה לפחות את העול הכלכלי. בכסף שלנו ישלמו חובות משנות הציפייה הארוכות, והילדים גם יוכלו לקבל טיפול רגשי אחרי הטראומות שעברו.
0 תגובות

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה