סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

[מגבת]

אני מתעללת רק לשם מטרות טובות ובמטרות טובות אני מתכוונת לקידום העלילה כמובן... בכל אופן, בשביל סיפור טוב צריך קצת רוע לא?

לגמרי, רק שיגיע כבר הפרק הבא..

 

[אש קודש!]

רק אני הבורה שלא קראתי / ראיתי בחיים את הארי פוטר?

גם אני גיבורה שלא קראתי / ראיתי בחיים את הארי פוטר.

 

[משולש ברמודה]

תקציר: אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה. שלוואן ואלרון פוגשים את קנז ואמציה בדרך ליריד המתקיים באיינה ונכלאים איתם במרתף פונדק יחד עם שכיר החרב - סאלם שנשכר על ידי מטריאס ככל הנראה כדי להרוג את אולה. מיכאל ואיסתרק מגיעים ביחד עם אבירי המחוזות והפמליה המלכותית לאיינה בה מתקיים הטקס הצבאי. אבירם ואולה יוצאים בלילה לפעולה בכוזר החדשה. אולה מגלה על בגידתו של אליצור. הפעולה משתבשת בעקבות ידיעתו של יוסף על התוכנית כולה ממקור לא ידוע. אולה, אבירם והחיילים נופלים בשבי. קבוצת החיילים חוזרת לכוזר הישנה תחת מסווה הדסקיות האישיות של החיילים ועוברת את הגבול. אונמר מטפלת במאני (רעיתו של אליצור) שנפצעה בתחום האחוזה, מגלה על בגידתו של אליצור, מגיעה לאיינה ומספרת למיכאל ואיסתרק על מותו של יקוואל.


חמים מעט על הצוק למרות הרוח, חום יבש ומעיק של שעת בוקר, כזה השורר רק אחרי שעברו לפחות ארבע שעות תמימות מאז זרחה השמש. ובסטיאן מודע לעובדה הזאת לצערו היטב.

בשלווה, צורבת השמש את עורם של הקצינים שעל יד תל האבנים המאובק, ובדממה היא צופה במשלחת החיפוש מדווחת לשר המלחמה על העגלות המרוסקות שנגלו להם בתחתיתו של הצוק.


"אי אפשר להבחין בפרטים מלמעלה", אומר מפקדה של החולייה וקולו חורק בשעה שהוא עושה זאת, "אבל נראה כי הן דורדרו בכוח למטה, המפקד".

האנשים מסביב שותקים בדממה מזועזעת. משפילים את ראשם מטה בחרדה משתקת כשהם מנסים להיזכר בידוע להם על האנשים שנשלחו אל הפעולה הזאת.

ואף אחד מן הקצינים העומדים סביב לא מתקשה להבחין בניצוץ המהיר החולף בעיניו של שר המלחמה ובשפתיו המתהדקות בתנועת בליעה אחת מהירה.

דממה יבשה, קרועה, שוררת על הצוק. ולרגע אחד ארוך, על אף שהנוכחים כולם מיומנים מספיק מתוקף תפקידם להתמודד עם בשורות מעין אלו – עומדת הקבוצה הקטנה כולה ללא ניע, כאילו הייתה גוש קרח קפוא בליבו של נהר בעת חורף.

גם בסטיאן שותק, פניו חתומות כאילו חוצבו משיש, ורק ידו יציבה ודוממת, נשענת מעט יותר על ניצב חרבו. "שלחו קבוצה למטה, לבדוק האם יש ניצולים", הוא אומר לבסוף, מכוון את מילותיו לעברו של סגנו, ואחר כך הוא מפנה את גבו אליהם ומתרחק מעט משם.


שעתים שלמות לוקח למשלחת החילוץ להגיע למטה. שעתיים שלמות בהן הקיפו החיילים את הצוק, מחפשים דרך הגיונית להשתלשל אל תחתיתו. ולבסוף כשהגיעו אל האדמה זרועת ההריסות, נשימותיהם כבדות ושפתיהם קפוצות מחשש המחזה שהם עומדים לראות – נוכחו לדעת כי מלבד פיסות עץ שבורות וחדות, גלגלים עקומים וגופות סוסים מרוטשות - לא היה במקום דבר נוסף. בטח שלא גופותיהם של יותר מעשרים חיילים.

בתחילה היה המחזה חסר היגיון. ומפקדה של החוליה, כשקולו צרוד למדי – הורה לחייליו להתפזר ולחפש סביב, אולי נזרקו החיילים מהעגלה למרחקים גדולים יותר כשהידרדרו מטה.

אבל הממצאים, ברורים ונעדרי כל סממן השייך לגופה אנושית לא הותירו מקום לטעות. העגלות הצבאיות, מחוברות לסוסים זהים לסוסים איתם יצאה קבוצת החיילים בלילה – היו ככל הנראה ריקות לחלוטין כשדורדרו מראש הצוק.


פעולת הסחת דעת. ככה קראו לפעולות מהסוג הזה בשפה הצבאית. ובסטיאן, אמון היטב בשימוש בסוגיה השונים של האסטרטגיה הזאת, יודע להעריך אחת טובה כשהוא רואה אותה. זה הרי בדיוק מה שהוא עושה עכשיו, מעסיק את מוחו בפרטיה הטכניים של הפעולה, בסימני העקבות, ובדיווחיו של מפקד משמר הגבול שקיבל את החיילים החוזרים, ומונע ממוחו בכך את הגישה לאזור האסור, המסוכן ההוא.

בשקט, כששיניו נושכות את לשונו מאחורי שפתיו החתומות, הוא מאזין לדיווחו של מפקד חוליית החילוץ המאובק, ושמש הבוקר מסנוורת את עיניו בשעה שהוא עושה זאת.

די ברור כרגע שזאת הייתה פעולה הונאה מתוחכמת למדי. והחיילים, בכוח מונע בסטיאן מעצמו לשייך להם במוחו פנים ושמות - הוחלפו בדרך כלשהי עוד מצידו השני של הגבול. וברור גם לכל בר דעת כי לכניסתם החשאית לכוזר הייתה מטרה חשובה וחשאית מספיק כדי להשקיע את המאמץ הגדול הנדרש בהונאה שכזאת.

ואם נזכרים כי רק כשעתיים אחרי שחלפו החיילים בגבול הגיע הרץ למחנה, מיידע אותם בדיווחו הקצר והפשטני כי קבוצת החיילים אינה מתעכבת כפי ששיערו, אלא עברה את הגבול כשהלילה עוד שלט בשמים. ומצרפים למאזן את השעה הארוכה בה עקבו אחר סימני העגלות מן הגבול עד לראשו של הצוק הזה, ואת הזמן בו חפשה משלחת החילוץ סימני חיים בתחתיתו – מתקבלת העובדה הפשוטה, הקרה, שאינה ניתנת לשינוי.

קבוצת אנשים זרה, חמושה, ובעלת מטרות בלתי ידועות - שוהה כעת בכוזר עוד מלפני זריחתה השמש, זה למעלה מחמש שעות תמימות.

לרגע אחד ארוך נושם בסטיאן עמוקות את אוויר הבוקר, מאפשר לו לצרוב את ריאותיו.

צריך לשלוח רצים לערים הקרובות וליידע אותם על הקבוצה החופשית המסתובבת. צריך להקים משמרות חיפוש ולשלוח חוליות לצמתים מרכזיים. גם ליצור קשר עם המחתרת כדאי מאד, אולי יהיה בידי חלק מחבריה מידע מה קרה בשעות הלילה הריקות בהן הוחלפו החיילים.

הוא שותק לרגע אחד ארוך, ועומס המטלות והמשימות מכביד על כתפיו בלחץ האחריות.

רגע אחד ארוך הוא עוד עומד על מקומו בדממה, מניח לרוח הבוקר הקרירה לצנן מעט את ראשו הלוהט ממחשבות. ואז מתמוססות לאבק כל שאר השכבות המרכיבות את אישיותו, והוא פוסע קדימה קרוב יותר לקבוצת המפקדים הממתינה להחלטתו ומיידע אותם כשקולו יבש על רצף הפעולות הבאות הנדרשות.

אבל על אף שהמשימות הללו חשובות עד מאד, ולמרות שתפקידה של חולית החיפוש לא הסתיים עדיין – יודע בסטיאן שהוא נצרך כרגע הרבה יותר במקום אחר, חשוב לא פחות.

בניע ראש הוא מסמן לסגנו להתקרב אליו ומעביר לו את סמכויות הפיקוד העליונות בשטח, כמו הוראות חיפוש ואיתור נוספות. ואז הוא מסתובב, מחפש במבטו את שלישו ומורה לו להתכונן לנסיעה לאיינה.

כמו שנראות העובדות כרגע, עליו להגיע למלך מהר ככל וניתן. ליידע אותו בתוצאותיה של הפעולה בה תלו תקוות כה רבות, לספר לו על החולייה הסודית המסתובבת בשטח כוזר חופשיה לחלוטין, ובעיקר לומר לו כי את ההחלטות החשובות מכאן ואילך יהיה עליהם לקבל בסודיות מוחלטת וכמעט בלתי אפשרית. שכן מסקנה אחת ברורה עולה כבר מאירועי הבוקר החמים הזה, יבשה וחדה עד מאד: בלעדיה של בגידה פנימית לא היה יוסף יכול לתכנן חדירה מורכבת שכזאת, התלויה בוודאות במשימה אותה ניסו הם לבצע, ולהוציא אותה לפועל בצורה מדויקת כל כך.

בשתיקה עולה בסטיאן לעגלה הצבאית הפשוטה, ובדממה נשען על הבד הפשוט, הגס, המרפד את המושב. משתדל עד מאד להתעלם ממבטו המבין מידי של שלישו.

נסיעה היא זמן מת בדרך כלל, כזה בו אמורות המחשבות לנדוד למקומות רחוקים ולהעלות במוחו של הנוסע רעיונות חדשים ומצוינים לבעיותיו. ובסטיאן הוא אחד המכיר היטב בתועלת הגלומה בשעות החופשיות הללו.

אבל עכשיו מוצא עצמו שר המלחמה ממקד את מבטו בכוח בנוף היבש והקוצני החולף מבעד לחלון העגלה, נאבק בדממה בנתיב בו מתעקשות מחשבותיו לצעוד. שכן הוא יודע, וברור לו היטב, שאין דרך חזור אם ירשה למוחו לצעוד אל המקום הנסתר ההוא, ולתהות מה עלה בגורלו של הבן אותו שלח למשימתו האחרונה בלא להיפרד ממנו אפילו לשלום.

 

[משולש ברמודה]

הגרסה שנמסרה מן הארמון באלקן בימים שאחרי הגעתו של מנשה קפחבר לאלקן – הייתה עמומה למדי. בהודעה הרשמית נטען כי לאחר שנוכח האביר קפחבר בבוגדנותה של ממשלת כוזר הישנה ובנקמנותו של איסתרק קטינא שרצח בסתר את משפחתו כולה – החליט לחבור אל הצד הצודק ולהטות כתף לטובתו של הוד מלכותו המלך יוסף, ששמר אמונים לכישוריו ויכולותיו עוד מן הימים בהם שימש קפחבר כראש ממשלתו.

מחוץ לארמון, יכלו האנשים בוודאי להאמין לגרסה היבשה הזאת. וכי למה להם לתהות מעבר לטרדות היום על מטרותיו של אדם שנפגע באופן אישי מפעולותיהם של חברי הממשלה שמעבר לגבול?

להם בוודאי לא הפריע הופעתו של שחקן חדש-ישן בין חבריה של הממשלה. והם גם לא טרחו ולעקוב אחר פעולותיו בעיניים מצומצמות בפעמים בהן הזדמן להם להיפגש עם האיש ששימש עד לפני כשנתיים כראש ממשלת כוזר הישנה.

השאר, לעומת זאת, היו חכמים קצת יותר.

ועל אף שיוסף דיאלידאן עצמו קיבל אותו בחדר הראיונות הפרטי שלו באותו היום בו הגיע לאלקן, וקידם אותו לתפקידו הפנוי של שר החקלאות מיד לאחר שהתמקם בעיר – ידע מנשה כי האיש אינו בוטח בו אפילו לא לרגע.

הוא רק משתמש בו. זה הכול. מנצל את העובדה הפשוטה כי מעברו של מנשה לכוזר החדשה העלה את קרנו של יוסף והחליש את מעמדה של הממלכה השכנה. וכך בעוד הוא מצמיד לו צמד עוקבים חרישיים מהבולשת הנגדית, וסגן פיקח ונאמן מספיק כדי שיוכל לנהל את משרד החקלאות בעצמו - הפך מנשה קפחבר לשר בכיר בממשלתו של יוסף הממודר לאמיתו של דבר מכל עניין שיש בו חשיבות.

לעיתים, בישיבות ממשלה ארוכות מאד, שעה שקולו הקטיפתי של המלך ניגן בדממה השקטה את נאומיו מלאי הברק, היה תוהה מנשה לעצמו עד כמה היה טון דיבורו של אותו האיש שליו בשעה שנתן את ההוראה לרצוח בדם קר את אשתו וילדיו שלו, והאם גם אז היו עיניו יפות ובהירות כל כך.

אבל אחר כך סייע לו הזמן. אותו ידיד וותיק מהעבר הרחוק, אותו אויב נושן מהשנים האחרונות. והימים החולפים, יציבים וחסרי שינוי כמו השמים האפרוריים של אלקן – החלו משנים את מעמדו של מנשה בעיר.

זה לא שיוסף שהחל פתאום לתת בו אמון מלא, האיש היה חכם מספיק כדי להמשיך לחשוד בו גם לאחר הצלחותיו המוכחות של מנשה בעבודתו, אבל המעקב למשל – רפה מאד. ורק לעיתים נדירות הרגיש מנשה כאילו אנשים נסתרים בוחנים את פעולותיו בעיניים חושדות. גם האנשים שסביב החלו להבחין בתועלת הגלומה באדם שכזה, שאינו שייך לכאן וגם לא לכאן. שאין לו משפחה לאבד או חיים יפים לחוס עליהם במיוחד, ועדיין עושה את עבודתו חסרת הזוהר באותה הנחישות עמה הגיע לעיר לראשונה.

"אתה מבין מה זה ייאוש, הא?" אמר לו מטריאס פעם בלעג, על קצהו של גרם המדרגות היורד מאולם המועצה. גיחך לעצמו במרירות ואחר כך נעלם כלעומת שבא בסיבוב השיש הבוהק.

מנשה לא ידע מה גרם לשר צבא כוזר החדשה לחוש כך באותו הרגע. גם לא היה לו מושג האם חזר עכשיו האיש מפגישה עם מלכה של כוזר החדשה. אבל לא היה לו ספק כי מעמדו המדורדר של מטריאס, שהיה כך עוד בימים בהם החליף הוא חבילות עם זרים באתיל הרחוקה - התדרדר בחודשים האחרונים לשפל חדש וחסר תקדים, גם ביחסיו מלאי המהמורות של מטריאס עם המלך.

באלגנטיות זוהרת וחסרת רחמים, מידר יוסף את שר הצבא שלו מרוב התפקידים שיש בהם משמעות אמיתית. והתחכום העוקצני בו העביר המלך את תפקידיו הבכירים של מטריאס לפחותי דרגה ממנו, מותיר אותו בתפקידיו הרשמיים כחותמת שעווה מפוארת – גרם למטריאס המתוסכל לחפש לעצמו ללא הרף מוצא מן הכלא חסר החומות שהוכנס אליו בלא רצונו. ולא פלא היה שמבין כל חברי הממשלה הנאמנים ניסה לגשש עד כמה באמת חזקה נאמנותו של האביר קפחבר, והאם יוכל למצוא בעזרתו דרך לשוב אל מעמדו הראשון.

אבל מנשה לא היה טיפש. ומאבק של כמעט חיים שלמים בזירה הפוליטית סייע לו להקשיב באדיבות לשר הצבא השמנוני, להנהן בהזדהות כשחלק עמו האיש את תסכולו, ולהיזהר שבעתיים לצידו – שמא ינסה השר הערמומי להגישו כמנחת פיוס למלך.

זאת הייתה מערכת יחסים מוזרה למדי, וחשאית יחסית אל מול מערכות היחסים האחרות שניהל קפחבר עם שאר חברי הממשלה, אבל למרות זאת ואולי דווקא בשל כך - סייעה העובדה הזאת לתפקידו של מנשה כסוכן כפול להתחיל סוף כל סוף לקבל משמעות.

בתחילה, היו אלו רק פרטים קטנים וחסרי חשיבות, שאלמלא שיחותיו עם שר המלחמה – לא היו נודעים למנשה לעולם. ולמרות שעדיין היה קיים הסיכוי כי מטריאס עצמו הינו לא יותר מאשר פיתיון מוסתר היטב מאת יוסף דיאילידאן – החל מנשה לעשות שימוש זהיר וקפדני מאד בפרטים הללו.

והפעם האחרונה בה שיתף אותו מטריאס במידע שכזה בלי משים – הייתה כך נראה, משתלמת מאד.

אליצור, סגנו של אולה טרסדיאן, היה מסוג הבוגדים שמיקומם הבכיר יכול היה לגרום למפלתה של כיתת חיילים שלמה בקרב. ועל אף שמחמת אותה הזהירות שנקט מנשה ומחמת תפקידו הבכיר של אליצור - החליט בסטיאן מקאן שלא לחשוף את הבוגד לבינתיים – היה המידע יקר ערך באופן שגרם לכתפיו הכואבות של מנשה להתרפות קצת מידי פעם, ולצבעם היפה של השמים לחדור מידי פעם אל ערפל האדישות שכיסה בימים כתיקונם את ליבו.

אולי לכן הוא יושב עכשיו מול מטריאס, כתפיו שמוטות, עיניו שקועות ולשונו יבשה כל כך עד שהוא חושש שלא יוכל לפתוח את פיו לעולם. איך הגיעו החיילים עד למצודה ומי חשף כך את תוכניתם אם אליצור נוטרל מכל מידע משמעותי כבר מזמן?

"מנשה?", אומר מטריאס לאט, וידו מקפצת על ניצב חרבו בתנועה עצבנית.

"כן", אומר מנשה לאט, משתלט במאמץ על מיתרי קולו. "אז אולה וחייליו נמצאים עכשיו במצודה? מי הגאון שהצליח לגלות איך תכננו לחדור פנימה?"

שפתיו של מטריאס מתעקמות בהבעת חוסר ידע וכתפיו נמשכות מעט אחורה. "מידע פנימי", הוא פוסק לבסוף, ואז מוסיף במרירות: "אנשי הבולשת הנגדית עושים עבודה טובה כנראה".

"כן", מסכים מנשה ומתאמץ מאד להסתיר את החיוורון שהחל ממלא את פניו על ידי ריקונו של גביע היין העומד על שולחנו. "אז מה אתה עושה כאן?", הוא שואל, מתאמץ למסוך ידידות בקולו. "הוד מלכותו בוודאי נזקק כעת לתוכנית המשך כעת כשקבוצת החיילים בידו".

בזעף שולח מטריאס את ידו אל גביע הבדולח שלו ומוחה את שפתו בחוסר נימוס. "כן", הוא מסכים וקולו מריר, "היית מצפה שכך יהיה, לא?"

מנשה שותק. אבל בזמן שפיו חסר מעש, ממשיך מוחו לעבוד במרץ. אם מטריאס מודר מתוכנית תפיסתם של החיילים עד עכשיו, סביר להניח שיוסף ישמור גם את המשך תכנוניו לעצמו. ובכל אופן די ברור לו ששר הצבא לא הגיע ללשכתו רק כדי לתנות באוזניו את תסכולו.

"הוד מלכותו פירט לי את תוכניתו העתידית", פולט מטריאס לבסוף כשמנשה עדיין לא אומר כלום, וההצהרה מפתיעה מעט את מנשה. "אבל היא כל כך לא הגיונית שאני חושש ששוב פעם הוא בוחר להסתיר ממני את החלקים החשובים שלה".

"אממ", פולט מנשה את תגובתו הסדורה למשפט האחרון, ואצבעותיו סוגרות בכוח על הקלף עליו כתב בטרם נכנס מטריאס. "מה לא הגיוני בה?" הוא שואל לבסוף בנחת.

אבל מטריאס לא עונה, באחת הוא מתרומם מכיסאו וחובט בשולחן בכף ידו האחת חזק כל כך עד שהנוצה המונחת על המכתב יוצרת עליו קו מקוטע לשברים חדים מאד. "הכול", הוא זועם, "הכול לא הגיוני בה, עד שנראה לי ועוד רגע אאבד את שפיותי".

מאז החל מטריאס לשתף את קפחבר בהתנהגותו של יוסף אליו למד מנשה שמוטב לו המתין בשקט עד אשר יירגע שר המלחמה מהתפרצות הזעם שלו, ורק לאחר מכן לנסות לחזור לדבר עמו. ומלבד זאת, לזעם הבלתי נשלט היה כמעט תמיד יתרון רציני בדמות מידע חדש ומעניין מספיק כדי לסבול את ההתפרצות הזאת בדממה.

וגם עכשיו הוא ממתין בלא לומר כלום, שולח מידי פעם מבטים קצרים אל האיש המתהלך עכשיו בלשכתו בצעדים גדולים ומרוקן כוס אחר כוס של משקה אליקטום חריף אל גרונו תוך כדי דיבור מהיר.

וזאת הסיבה שהוא גם ממשיך להקשיב לו כשארשת פניו חתומה על אף הגילוי החדש והמבעית על הכנסתה של קבוצת חיילים מזויפת אל שטחיה של כוזר הישנה. אבל המשפט האחרון אותו מתיז מטריאס גורם לו להזדקף באחת במקומו וכששיעול מוזר ויבש מרעיד את כתפיו הוא מתרומם, משווה את קומתו עם זו של שר הצבא.

"התקפה על כוזר הישנה?", הוא שואל ובקולו יותר ממנה אחת של תדהמה, "עכשיו? כשחצי מצבא כוזר האחרת נמצא באיינה הקטנה בשביל הטקס הצבאי?"

מטריאס מתנשם, מוחה את מצחו המיוזע ביד אחת ומוזג לעצמו שוב פעם מהנוזל השקוף. "תאר לעצמך", הוא אומר וצחוק קרקרני נפלט ממנו בשעה שהוא עושה זאת. "לקחת חבורת חיילים מובחרת ולחצות את הגבול זה עוד דבר הגיוני – בטח אם יש לנו את יתרון ההפתעה לצידנו. אבל להגיע עד איינה רק כדי ליפול כפרי בשל לידיהם של המוני אנשי הצבא שמסתובבים שם חסרי מעש לקראת הטקס? ועוד יחד עם המלך עצמו? למה רק אני חושב שזאת תוכנית התאבדות מרשימה?"

מנשה בולע. "מה המטרה של התוכנית, אם כך?", הוא שואל בצרידות. "ומה הקשר שלה לקבוצת החיילים המזויפת?"

מטריאס מנענע את ראשו ימינה ושמאלה, וידיו נאחזות בחוזקה במשענת הכיסא הגבוהה. "לא יודע", הוא אומר לבסוף וקולו עגום, "זה מה שניסיתי להבין כל הלילה".

עיניו של מנשה פוזלות אל החלון שליד שולחן עבודתו. בחוץ שוטפת השמש באור בהיר וקורן את אבני מגדל השמירה האדירות שמול חלונו. "מתי יצאה הקבוצה הזהה אל הגבול?"

עיניו של מטריאס מצטמצמות בהבעת ריכוז. "כשעתיים לפני עלות השחר", הוא אומר לבסוף, "אולי אפילו פחות".

דממה שוררת בחדר הקטן, חרישית ומוזרה. ואפילו קול צעדיהם של השומרים במסדרונות לא נשמע בשקט הזה.

"ולמה באת אלי?", שואל מנשה לבסוף וקולו כבד ואיטי.

מטריאס לא עונה. לרגע אחד ארוך הוא רק בוהה בפיסת תכלת מוכתמת לבן המציצה מהחלון, ואז מסיט את מבטו אל הדלת הכבדה ולבסוף כשהוא רוכן קדימה וקולו נמוך כמעט עד כדי לחישה הוא אומר: "כי אתה מכיר אותו, מנשה".

עינו הימנית של מנשה קפחבר קופצת. "לא יותר טוב ממך, לאבו ידידי".

מטריאס צוחק, צחוק גדול וחסר חן. "אני בסך הכול היכרות לצורך הגשמת מטרות", הוא עונה ויש חיוך מלגלג על פניו, "ידיד שאפשר להשתמש בו כדי להעלות על כס השלטון. אתה לעומת זאת, הכרת אותו כשווה דרגה כבר שנים רבות קודם לכן".

הבליטה הקטנה בגרונו של מנשה נעה מעט כשהוא מתאמץ לבלוע את הפחד שבגרונו. זאת יכולה להיות הזדמנות של פעם בחיים בדיוק כמו שזאת יכולה להיות מלכודת מוות, אין אפשרות להציג זאת בדרך אחרת.

"לא הייתי כאן עד לפני שנה", הוא אומר לבסוף, מסתיר את אצבעותיו הלחות מאחורי גבו. "אינני בטוח שאני מבין טוב יותר ממך כיצד פועלת מחשבתו של הוד מלכותו".

"הוא השתנה", לואט מטריאס בשקט, "השתנה מאד בשנתיים האחרונות. בערך בתקופה שהתחיל כל הסיפור ההוא עם מהללאל. ואז הוא גם גירש את שלוואן לגיאט, הרחיק את פאר ממנו, ושלח את אוהד לרבוץ במטבחים. ואני כבר אז התחלתי לחשוד שיש כאן משהו מוזר".

עכשיו צונח מטריאס בחזרה אל הכיסא. "אבל אז הוא גם התחיל לפקפק בכל פעולה שעשיתי ולמדר אותי מהתפקידים הטבעיים שלי – כך שבטח לא הייתה לי את האפשרות לתהות בעצמי על פשר מעשיו של הוד מלכותו, תמוהים ככל ויהיו. אבל זה?", הוא מתנשף בחוזקה ומנענע את ראשו ימינה ושמאלה. "הוא מסתיר משהו, מנשה. וכולנו הולכים לסבול מכך – אם לא נגלה מהו".

בשקט עושות רגליו של מנשה את דרכן אל כסאו וגופו שוקע באיטיות מוזרה בריפוד הרך. האם יוסף דיאלידאן באמת השתנה בשנתיים האחרונות?

הרי כבר בימים ההם, כשעוד יכול היה להסתובב במסדרונות הקריה המלכותית של אתיל כשכבודו אינו רמוס תחת רגליו – נפוצו השמועות על כך שיוסף מתחיל להזדקן. כבר אז טענו אנשיו של האציל מרצאבך שמלכה של כוזר החדשה הופך אט אט לפרנואיד מפוחד המעביר את ימיו בחרדה מהתנקשות מתוכננת, בין כזאת הבאה משליחיה של הממלכה הישנה ובין כזאת שתצא מסביבתו הקרובה שלו.

אבל למען האמת, דווקא מנשה שהכיר את יוסף עוד מהשנים בהם ניהל המלך ברכיה את סדר היום בכוזר – התקשה במקצת להאמין להן.

אמת, החששות היו רציניים כולם, גם ההתנהגות המוזרה שבאה בעקבותיהן הייתה הגיונית למדי לאדם הסובל מהן. אבל כשחיבר את העובדות התמוהות כולן יחד עם האיש המתוחכם שהכיר מאז היה נער – הצליח יותר להאמין בקיומה של סיבה אחרת, גדולה ומסתורית הרבה יותר מתחושת פראנואידיות.

לרגע אחד ארוך הוא שוקל זאת. מעביר במחשבתו את הסיכונים והמלכודות הקיימים בשיחה מעין זו, ובמקביל את ההשלכות הגורליות כולן הנובעות מתכנוניו הלא ידועים של יוסף. ועל אף שהוא יודע שהוא מסתכן, ולמרות שברור לו שבזה הרגע הוא בוחר לחצות את הגשר אל הגדה ממנה אולי אין דרך חזרה – הוא חש היטב בתוך ליבו כי זרם החול שזרזף באיטיות חסרת רחמים מאז הגיע לאלקן על ראשו – נגמר בדיוק עכשיו, מותיר אחריו את שעון הזמן שלו ריק וחסר כל משמעות.

אולי אם היה מנשה מגיע לנקודה כזאת שנתיים קודם לכן – היה חושב לפעול אחרת, אולי אם היו לו חיים יפים לוותר עליהם היה מחייך כעת בחן ומראה למטריאס באדיבות את הדרך החוצה.

אבל אין לו למען האמת חיים כאלו. לא ילדים. לא אישה. גם לא ידידים. ועל אף שמנשה יודע היטב מהו טעמו של ייאוש עוד מימיו הרחוקים בשבי הקווארי, הוא מופתע עדיין לגלות עד כמה חזק הוא הרגש האדיש הזה כדי להעניק לאדם העומד על ראשו של צוק את הדחיפה האחרונה הנחוצה לו.

באחת הוא מתרומם, הודף את כיסאו בחריקה מודגשת אחורה, וקולו יבש ומעשי עד מאד כשהוא שואל: "איפה מסתובב אוהד בימים האלו?"

---

עוד כשהיה מנשה צעיר לימד אותו אביו על התועלת הגלומה בידיהם של אנשי השירות והתחזוקה הרבים המסתובבים תמיד בארמונו של כל בן אצולה. ועל אף השנים הרבות שעברו מאז, ולמרות שהספיק לצבור תובנות רבות וחכמות יותר בהמשך הדרך, לא שכח מנשה את העובדה הפשוטה הזאת מעולם.

אם ברצונך לדעת עד כמה חכם האדם שמולך, אם אתה תוהה עד כמה מחושב הוא בהתנהלותו בזירה המדינית המורכבת – בדוק כיצד הוא מתייחס למקורות מידע שוליים. שים לב כיצד הוא מנהל את בחירותיו על סמך ידיעות אותן מחזיקים הפשוטים שבמכריו. ושועלים פוליטיים אמיתיים, זאת למד מנשה מזמן, הפיקו את מיטב התועלת דווקא מהמקורות הללו.

אבל הבוקר ארוך ועמוס, וכמעט שבע שעות תמימות מאז זרחה השמש מתבזבזות בחיפושיו של משרתו האישי של מנשה אחר אוהד, משרתו לשעבר של המלך יוסף, על אף שמקומו הרשמי אמור להיות במטבח יחד עם שאר שרתי הסעודה.

אבל לבסוף נמצא האיש, שמכיוון שיומו היה פנוי למדי רכב באותו הבוקר עד לכפר הסמוך כדי לבקר את אחותו ומשפחתה. והמשרת, גאה על הצלחתו במשימה, מצליח לשכנעו לחזור למצודה כדי להיפגש עם דמות בכירה המעוניינת לראותו בדחיפות.

המטבח אומנם, הוא לא מקום טוב למפגשים מעין אלו, בטח לא בשעות הבוקר העמוסות. מצד שני הרבה פחות עיניים סקרניות ישימו לב אליהם בהמולה השוררת המקום החם הזה, בוודאי לעומת המסדרונות בקומות הגבוהות יותר, העמוסים עכשיו לרגל טקס חניכת הצוערים, בקצינים ומפקדים בכירים עד מאד. ומנשה, בסיועו של אחראי התנור המבוגר המכיר אותו עוד מהימים בהם עבד הוא עצמו בארמונו שלו, מצליח לארגן להם פינה שקטה וחשוכה מאחורי הסככה בה מייבשים המשרתים את הכלים.

לאט, כששפתיו קפוצות, הוא ממתין עד שמתיישב המשרת לשעבר על כיסא המטבח הפשוט. וכשידיו שלובות לו בחוזקה על חזהו הוא מבקש ממנו לספר לו בפירוט רב ככל האפשר, מדוע העביר אותו המלך ממשרתו ושילח אותו לחיי בטלה משמימים על יד התנורים כשנה וחצי קודם לכן.

אוהד שותק וחיוך קטן ותמים מרים מעט את שפתיו, אבל טיפות זיעה קטנות מופיעות על מצחו בשעה שהוא זאת, נוצצות במיוחד לאורם הצהבהב של הלפידים שהדליק המשרת קודם לכן.

זה דורש זמן, הרבה יותר זמן משצפה מנשה, אבל למרות שהוא משתדל להיות משכנע ככל האפשר הוא לא מצליח להוציא מהאיש אפור השיער את הסיבה בשלה הפך בין לילה מהאדם הקרוב ביותר למלך – למשרת נמוך דרגה המבלה את יומו על יד הסירים.

לבסוף מסייע לו דווקא מנהגו העממי של מטריאס, ובשעה שאוהד מתרומם ממקומו במטרה לעזוב את השיחה חסרת התועלת – מזנק לכיוונו מפקד ההוסטרס לשעבר, מצמיד אותו אל הקיר באבחת סכין מהירה ומברר בחיוך מתוק מה שלומו של בנו הקטן, זה שהחל לאחרונה ממש לעבוד בצוות הארכיון של משרד המלחמה.

שפתיו של מנשה מתעוותות מעט וידו נשלחת לעצור את מטריאס, אבל הפעולה כך נראית – משפיעה מאד על המשרת המבוגר. עיניו מתרחבות קצת ואז מתחילה שפתו העליונה לרעוד, והזיעה שניקדה קודם רק את מצחו מרטיבה כעת גם את עצמות לחייו בזוהר מוזר.

מטריאס מחייך, כאילו ציפה לתגובה כזאת בדיוק, וגבתו השמאלית מתרוממת מעט בתנועה רבת משמעות. "בחירה קשה, אוהד יקירי?" הוא שואל וקולו רך מאד.


עשרה רגעים אחר כך הם חוזרים אל החדר הזמני המשמש את קפחבר בביקור הבכירים במצודה. ועל אף שמנשה רוצה מאד לשבור את הדממה ההמומה שנפלה עליהם מאז הסכים אוהד לפתוח סוף כל סוף את פיו, הוא לא מוצא בתוכו את הכוח לחתוך את השקט המכושף ששורר ביניהם.

"מה עושים עכשיו?", שלא במפתיע, מטריאס הוא הראשון להעז לדבר.

זאת שאלה טובה. שאלה טובה מאד. אבל אף שברור למנשה כי הזמן הדוחק דורש מהם לנקוט בפעולה מיידית – הוא אינו מסוגל לזוז ממקומו.

אין לו כל קושי להסיק את המסקנה העולה מדבריו של אוהד, אין לו כל קושי בכלל, אולי אפשר לומר אפילו שהיא ברורה לו מידי.

עכשיו למפרע, מתבהרים לו כל פרטי המידע הקטנים, המוזרים. פתאום מתחברות כל נקודות הצבע לציור אחד גדול ובולט. ועל אף שברור לו כי למטריאס אינטרסים שונים לחלוטין ממנו – הוא די בטוח שכרגע מתאחדים רצונותיהם והופכים למשותפים בצורה אחידה מידי.

"הפלוגה בראשותו של המלך יצאה לפני כשעה", הוא אומר בשפתיים יבשות, "ומכיוון שמדובר בחיילי הוסטרס אני די בטוח שאתה יודע טוב יותר ממני עד כמה הם מהירים ומיומנים".

מטריאס מהנהן בשפתיים קפוצות וניצוץ מהיר חולף בעיניו. "אפשר עדיין לצאת אחריהם", הוא אומר וידו אוחזת בניצב חרבו בחוזקה. "ועל אף שאפשר לומר בוודאות גדולה יותר שאני אינני בוטח בך מאשר לומר שאני מאמין לך – אני נוטה כעת עד מאד להעדיף יותר את האופציה הראשונה".

לרגע אחד ארוך שותק מנשה קפחבר ורק קצהו של פיו מתעוות מעט כלפי מעלה. "אולי אפשר לומר את המשפט הזה גם עלי", הוא אומר לבסוף וחיוכו מתרחב מעט יותר. "או שוודאי אפשר לומר אותו".

 

[-חיה-]

וואו מתחת אותי לגמרי
גם עם בסטיאן וגם עם מנשה
והכתיבה שלך יפה כזאת שנסחפים אליה מהמשפט הראשון.

בגלל שביקשת פעם שעברה ביקורת אז ניסיתי לקרוא בעין ביקורתית יותר וקפצו לי לעיניים שתי נקודות:

ובסטיאן, זיעה טרייה מרטיבה את מצחו, מודע לעובדה הזאת היטב.

המשפט הזה מעט מסורבל לדעתי, אולי כדאי לנסח אותו שונה?

"התקפה על כוזר הישנה?", הוא שואל ובקולו יותר ממנה אחת של תדהמה, "עכשיו? כשחצי מהצבא נמצא באיינה הקטנה בשביל הטקס הצבאי?

מבחינת מטריאס כשאומרים הצבא בה"א הידיעה מתכוונים לצבא כוזר החדשה, ולכן מצופה ממנשה להגיד "כשחצי מצבא כוזר הישנה נמצא באיינה" בכדי לא לעורר חשדות אצל מטריאס.

 

[משולש ברמודה]

וואו מתחת אותי לגמרי
גם עם בסטיאן וגם עם מנשה
והכתיבה שלך יפה כזאת שנסחפים אליה מהמשפט הראשון.

בגלל שביקשת פעם שעברה ביקורת אז ניסיתי לקרוא בעין ביקורתית יותר וקפצו לי לעיניים שתי נקודות:

תודה רבה! תיקנתי.
את האמת בטח יהיו פה הרבה טעויות כי העליתי בלחץ של זמן, מצד שני לא רציתי לדחות לשבוע הבא כי לא נראה לי שהייתי מספיקה אז להעלות...
עריכה: הנה אחת מעצבנת שמצאתי.

מטריאס מהנהן בשפתיים קפוצות וניצוץ מהיר חולף בעיניו. "אפשר עדיין לצאת אחריהם", הוא אומר וידו אוחזת בניצב חרבו בחוזקה. "ועל אף שאפשר לומר בוודאות גדולה יותר שאני אינני בוטח בך מאשר לומר שאני מאמין לך – אני נוטה כעת עד מאד להעדיף יותר את האופציה הראשונה".

צריך להיות כתוב השנייה כמובן.

 

[אש קודש!]

שעתים

שעתיים.

בלעדיה של בגידה פנימית לא היה יוסף יכול לתכנן חדירה מורכבת שכזאת,

איסתרק שיקר?

"הידיעה על בגידתו של אליצור נודעה כבר לפני כחודש תמים לאביר מקאן"

 

[משולש ברמודה]

שעתיים.

איסתרק שיקר?

לא. שימי לב שמנשה גילה על הבגידה של אליצור, אבל למרות שגם בסטיאן וגם איסתרק ידעו עליה - המידע לא הגיע ממנו. חוץ מזה שמצוין כבר על ידי מנשה שאליצור ממודר כבר ממזמן, כלומר הוא תוהה מאיפה כן הגיע המידע.

 

[אש קודש!]

לא. שימי לב שמנשה גילה על הבגידה של אליצור, אבל למרות שגם בסטיאן וגם איסתרק ידעו עליה - המידע לא הגיע ממנו. חוץ מזה שמצוין כבר על ידי מנשה שאליצור ממודר כבר ממזמן, כלומר הוא תוהה מאיפה כן הגיע המידע.

לא הבנת אותי!
אין קשר למנשה. ממחשבתו של בסטיאן נראה שהוא לא יודע על הבוגד אלא מבין שיש בוגד.
איסתרק אומר שהאביר מקאן יודע ע"כ.

 

[שרהלה שרהלה]

@משולש ברמודה לא לא לאאאא!!!!!
את אלופה! מתחת אותי כהוגן, והכתיבה... אוי הכתיבה!!! סוחפת!!!
מנשה מאוד אמין, ואהבתי גם את מטריאס! (מותר? ) מאוד נאמן לדמות שלו.
מחכה להמשך!

(היו כמה ניסוחים טיפה מסורבלים, אולי כדאי לפשט אותם קצת?)

 

[מגבת]

הפרקים האלו מעוררים תקווה,
"יהי רצון מלפניך שתוליכם לשלום ותחזירם לשלום, ותצילם מכף כל אויב ואורב..

לא, לא, בעצם לא!


@משולש ברמודה, את כותבת אלופה במיוחד!
הדפסתי את הפרקים ואני מתכוונת לכרוך אותם.
את יכולה בקלות להוציא אותו כרב מכר!

(היו כמה ניסוחים טיפה מסורבלים, אולי כדאי לפשט אותם קצת?)

מצטרפת,
כמו למשל

"ועל אף שאפשר לומר בוודאות גדולה יותר שאני אינני בוטח בך מאשר לומר שאני מאמין לך – אני נוטה כעת עד מאד להעדיף יותר את האופציה הראשונה".

 

[מירי11111]

וואו
דברים מתחילים לזוז...
מרתק כמו תמיד.. ומתחיל למתוח

מקווה שתספקי הסברים בהקדם למסקנות של שני האישים הללו, כי איני אוהבת ערפל כבד...

 

[-חיה-]

צריך להיות כתוב השנייה כמובן.

אוי מעצבן
באמת קראתי את המשפט הזה כמה פעמים כי הוא לא הסתדר לי

 

[brachy 100]

וואו
איזה כיף היה לפתוח את המייל ולגלות כזאת הפתעה נחמדה....
פרקים מדהימים!!
תמשיכי מהר....

 

[משולש ברמודה]

לא הבנת אותי!
אין קשר למנשה. ממחשבתו של בסטיאן נראה שהוא לא יודע על הבוגד אלא מבין שיש בוגד.
איסתרק אומר שהאביר מקאן יודע ע"כ.

בסטיאן לא ידע שיש בוגד אחר נוסף על אליצור. כלומר מנשה גילה על אליצור, דיווח הלאה ואליצור מודר. לכן המידע לא היה יכול להגיע ממנו וגם איסתרק וגם בסטיאן יודעים את זה.
וזאת בדיוק הכוונה של איסתרק כשהוא אומר שבסטיאן יודע על הבגידה - כלומר, הוא מתכוון שבסטיאן מודע לבגידה של אליצור ולכן אונמר לא צריכה לדאוג.
אבל על האפשרות שיש בוגד אחר נודע רק עכשיו לבסטיאן - כי בלי בגידה כזאת לא הייתה ליוסף יכולת לדעת על התוכנית בצורה מדויקת.
עכשיו מובן יותר?

(היו כמה ניסוחים טיפה מסורבלים, אולי כדאי לפשט אותם קצת?)

צודקת וצודקים כל אלו שהעירו על זה. הפרקים האלו בהחלט דורשים עוד עריכה אחת רצינית לפחות.

 

[AUVI]

וואהה נשארתי במתח איום היום!
כתיבה מדהימה!

בשתיקה עולה בסטיאן לעגלה הצבאית הפשוטה, ובדממה נשען על הבד הפשוט, הגס,

אולי אפשר לשנות, שלא תהיה כפילות...?

 

[משולש ברמודה]

@משולש ברמודה לא לא לאאאא!!!!!
את אלופה! מתחת אותי כהוגן, והכתיבה... אוי הכתיבה!!! סוחפת!!!
מנשה מאוד אמין, ואהבתי גם את מטריאס! (מותר? ) מאוד נאמן לדמות שלו.
מחכה להמשך!

@משולש ברמודה, את כותבת אלופה במיוחד!
הדפסתי את הפרקים ואני מתכוונת לכרוך אותם.
את יכולה בקלות להוציא אותו כרב מכר!

וואו
דברים מתחילים לזוז...
מרתק כמו תמיד.. ומתחיל למתוח

וואו
איזה כיף היה לפתוח את המייל ולגלות כזאת הפתעה נחמדה....
פרקים מדהימים!!
תמשיכי מהר....

וואהה נשארתי במתח איום היום!
כתיבה מדהימה!

תודה רבה!

אולי אפשר לשנות, שלא תהיה כפילות...?

צודקת. פה אי אפשר לערוך אבל תיקנתי אצלי.

 

[AUVI]

צודקת. פה אי אפשר לערוך אבל תיקנתי אצלי.

מוכנה לחשוף איך תיקנת...?
תודה!

 

[משולש ברמודה]

מוכנה לחשוף איך תיקנת...?

בשמחה.
ניסחתי אותו למען האמת מחדש כבר.

לאיטו עולה בסטיאן על העגלה הצבאית הפשוטה, משתדל עד מאד להתעלם ממבטו המבין מידי של שלישו, ובדממה הוא נשען על הבד הגס המרפד את מושב העץ הנוקשה.

 

[אש קודש!]

עכשיו מובן יותר?

אכן .
תודה!