שיתוף - לביקורת הרחפנים - קווים לדמותם!

  • הוסף לסימניות
  • #62
האנשים האלה שכשאתה מספר בדיחה וכולם מתגלגלים מצחוק, הם מסתכלים על כולם בסבר פנים חמור - למחצה.
הציטוט הוא מאשכול האדישים.


האנשים האלה שכשאתה מספר בדיחה וכולם מתגלגלים מצחוק, הם תמיד יצטרפו לצחוק שניה אחת אחרי כולם...
 
  • הוסף לסימניות
  • #63
הציטוט הוא מאשכול האדישים.


האנשים האלה שכשאתה מספר בדיחה וכולם מתגלגלים מצחוק, הם תמיד יצטרפו לצחוק שניה אחת אחרי כולם...
סיכמנו כבר שזה דומה, לא?!:unsure::LOL:
 
  • הוסף לסימניות
  • #64
אלו שחוזרים הבסיתה מהתפילה, ורואים את דמותם משתקפת במראה עם כיפת לילה ("היה נראה לי שכמה אנשים הסתכלו עלי בצורה מוזרה, אבל לא הייתי בטוח").

אלו שמברכים בורא נפשות, ואז מגלים שהכוס עדיין מלאה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #65
אלו שחוזרים הבסיתה מהתפילה, ורואים את דמותם משתקפת במראה עם כיפת לילה ("היה נראה לי שכמה אנשים הסתכלו עלי בצורה מוזרה, אבל לא הייתי בטוח").

אלו שמברכים בורא נפשות, ואז מגלים שהכוס עדיין מלאה.

@חיים רר יצאת מהקהילה???
 
  • הוסף לסימניות
  • #68
רק אני מתקשה להבין איך אשכול כזה קשור לפורום פה?
אנחנו מאפיינים דמויות,
לאחר מכן נשתמש בדמויות אלו ונוסיף אותם לעלילה.
זו דרך הפוכה, במקום לבנות את העלילה הראשית ולפתח לפיה
דמיות שייבחרו דברים על פי העלילה, אנחנו בוחרים לתת אפיון חזק שיוביל את הדמויות לעבר העלילה.
הפלוס בכך הוא שכשהדמויות חזקות הספר מנצח, הדמיות יהיו כל כך חזקות עד שהן
תיצורנה עלילה, קונפליקט, והמשך מרתק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #69
אנחנו מאפיינים דמויות,
לאחר מכן נשתמש בדמויות אלו ונוסיף אותם לעלילה.
זו דרך הפוכה, במקום לבנות את העלילה הראשית ולפתח לפיה
דמיות שייבחרו דברים על פי העלילה, אנחנו בוחרים לתת אפיון חזק שיוביל את הדמויות לעבר העלילה.
הפלוס בכך הוא שכשהדמויות חזקות הספר מנצח, הדמיות יהיו כל כך חזקות עד שהן
תיצורנה עלילה, קונפליקט, והמשך מרתק.
ניסחת את זה בדיוק @חנש !
 
  • הוסף לסימניות
  • #73
מוזר, נכון?
1691157218481.png
 
  • הוסף לסימניות
  • #74
אולי זה קשור לבלאגן של נטפרי-פרוג
 
  • הוסף לסימניות
  • #75
  • הוסף לסימניות
  • #77
במשפחת נסיקה, אין הרבה דברים מיוחדים.
בסך הכל, אבא מטוס ואמא חללית עובדים בעבודות נורמטיביות. חמקן ורחפן לומדים בישיבות הטובות ביותר, ורחפת לומדת בכיתה ה'.
החיים מתנהלים על מי מנוחות, מריבות נוהגות להיקטע באמצע ("מי התחיל?" "לא זוכר..."), הקטנים נוטים להרדם על הספה סתם כי הם שוכחים ללכת למיטה ("אבל אמא, מה אכפת לך? היו לי אותם חלומות.") וערימת הבגדים על השולחן נוהגת לפנות את עצמה רק בהדלקת נרות. לפעמים גם זה לא קורה, ואבא מפנה כשהוא מזמזם שלום עליכם.
עד ליום שבו הגיע לכיתתה של רחפת הטרנד הנורא מכל - בגדים.
בגדים היינו לצאת מהבית, לזכור לקחת כרטיס אשראי, להיכנס לחנות הנכונה, לקנות את מה שבאופנה (ולא מכנסי גברים) ואז גם לזכור להשתמש בבגדים הללו.
צרה צרורה.
אמא שקלה לאסור על השתתפות בטרנד, ולצערה גילתה שארון הבגדים של רחפת מלא סריגים מהחורף שעבר. ונו, כבר חודש אלול. אי אפשר לטעון שזה אופנתי בשום צורה.
ההסכמה הגיעה דווקא מצידו של אבא, שגילה בדיוק לפני שבועיים שיש הלכה בקשר לקניית בגדים לבנות. לכבוד החגים.
כך, לאחר עוד כמה תלאות שלא ראויות לפירוט בפורום קדוש זה ("אמא!!! הוא לא מסכים להגיד לי איפה הוא ראה את הנעליים שלי אתמול!"), יצאו אבא, רחפת וכרטיס האשראי לקניות.
תחילה התברר שהם שכחו לקחת את כרטיס הרב קו, ובן דודו של אבא (מיסטר יוסטון) הסכים לשלם עבורם.
אחר כך התברר שיש שביתה כללית (קשה לדעת על מה, כשלא עוקבים אחרי החדשות) ולכן רק חנות אחת הייתה פתוחה.
אבא נכנס לפעילות. סוף סוף דבר שאין חולק על היותו טוב בו - מידות. עובר על הבגדים ומודד לפי העין, משליך על כיסא שירות את כל הבגדים שאמורים להיות טובים על ביתו.
והיא, נאלצה להדמים מנוע ולבדוק את הבגדים בזה אחר זה.
אחרי שהוכח ששלושה בגדים טובים עליה, היא ביקשה ללכת לקופה. אבל באופן מפתיע, עד שלא ביקשו מאבא את הכרטיס - הוא לא הפסיק להעמיס בגדים.

איך הייתה הקנייה, אתם שואלים?
תשאלו את אחמד. שמצא באוטובוס שקית מלאה בגדים איכותיים, וואלה הדיה מן אללה. חמדולילה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #80
איך הייתה הקנייה, אתם שואלים?
וואו, המשפחה הזו מוכרת לי מאנשהו...
אבל למה לכתוב שמות במפורש? מישהו יכול להיפגע, לא?
דרך אגב כשחזרו הם ראו שהם השאירו את המזגן דלוק,
אבל מישהו סגר את התריס של המזגן כך שהוא נטף על כל הסלון,
על הסוודרים שעוד לא הוחלט מה דינם.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

לכבוד פורים, נזכרתי בניתוח האופי שערכתי כאן כמה פעמים...
(למי שלא זוכר או יודע- שיחפש את המילים 'קווים לדמותם')
והחלטתי- אנחנו הולכים הפעם על הראש של הליצנים 🤡⚔️🥳
אז---
קבלו אותם

הליצנים האלה;

שגם אם יהיו באמצע טיגון צ'יפס בשמן עמוק ורותח - ויכניסו את היד לתוך השמן (בטעות!!!) הם יוציאו אותה בחיוך מתנשא: "לאף אחד בעולם אין קעקוע כזה, אה?!"

כשהם יחטפו צעקות באמצע הכביש על עקיפה מסוכנת וכמעט-גרימת-תאונה ומוות-בכוונה-תחילה, הם יצפרו בעליזות בצופר הרכב, עד שיהיו כאלה שיטעו לחשוב שיש בתוכו חתן... ולא ליצן.

כאשר ידווחו להם על הפסד כספי עצום שהכניס אותך לתוך מינוס עמוק במיוחד וקשה לחילוץ, תגובתם תהיה צוהלת ומבריקה: "בקטנה. אני מינוס, ועוד המינוס בבנק - ביחד אנחנו הופכים לפלוס. נמחק המינוס!"

כשהבוס שלהם יפטר אותם מהעבודה, הם יבקשו לשאת נאום פרידה מול כל העובדים שישמע בערך כך: "אז בתור הבוס הראשי והמנכ"ל שלכם עד היום, החלטתי לפרוש לאור התנהגותם הנלוזה של הפקידים תחתיי..."

הם אלו שיתנדבו להכין לך קפה. הפוך. עם המון קצפת. אבל כשיגיעו להגיש לך אותו, הכוס הרותחת תתהפך עליך, בטעות! ובזמן שאתה תקפץ במקומך בעקבות הקפה הרותח, הם יגידו לך בחיוך רחב: "שומע, דווקא יפה לך בגדים חומים".

הם גם אלו שירוצו לאוטובוס באמוק, יחליקו, יתהפכו, יתגלגלו, יגלו שכל הבגדים שלהם מלאי קרעים ואבק - ויפרצו בצחוק מחניק מול הקהל הלחוץ: "ראיתם את זההה? איך התהפכתי כאן---- אין יותר טוב מזה!"

כאשר טיל ינחת על הבית שלהם ויהרוס אותו כליל (לכל האופטימיים - לא, המדינה לא באמת תממן לכם את שיפוץ הבית) הם יסתכלו עליו בעין של חוקר עתיקות ויסננו: "יהיה מעניין לראות את בני הבית מסתדרים בארמון הזה..."

ורק כאשר הם יהיו על ערש דווי ונוטים למות - הם ימצאו את הרצינות שבהם: "אז יהיה לכם קשה בלעדיי, נכון?! מי יצחיק אתכם? זהו, הלכו לכם החיים! קצה של חיוך לא תוכלו להראות יותר, רק בכי!!!"
וקול נהי הקהל יחתום את חייו של הליצן התורן---



הבהרה-
הכל בהומור ורוח פורימית 🤡
אשמח לתגובות!
שיתוף - לביקורת עולם תיסמון
היי שלום שמחה להיצטרף לפורום הכיפי הזה
אוהבת לקרוא את השיתופים שלכם, הם מהממים אחד אחד!!!
מצרפת כאן משהו קטן שכתתבי לעצמי עדיין לא הוחלט אם זה
סיפור/פרק ראשון/הקדמה/הצצה בהמשך נראה כבר...
מקווה שתאהבו אני ממש אשמח להערות (אפשר גם הערות על הפיסוק נעביר לGPT😎)
הסיפור נכתב בהשראת הספרים של בתיה ענה של עולם חירש/נכה
מקווה מאוד שזה מובן מהסיפור עצמו ולא צריך את ההברה, שמדובר על עולם שכולם בעלי תסמונת דאון


סליחה אחות, סליחה, אני מחכה לראות את התינוק שלי, אמרתי לה בנחרצות שלא התעמעמה, למרות העייפות הרבה שהייתי בה. בכל אופן, אני יולדת.
"היי, שלום לך", אחות נעימת סבר שעל התג שלה כתוב "שלווה" עם לב אדום לידו, התקרבה בזהירות לעבר המיטה שלי.
"אוי יופי", חייכתי בהקלה, "בטח התינוקי אצלה".
"אממ... לא" – היא הגיעה ללא העריסה הפרוותית בצבע תכלת של התינוק שלי. פחד קר התחיל לזחול לי במעלה הגרון.
"הכול בסדר עם התינוק שלי? הוא רגיל, נכון?"
האחות חייכה בחיוך שלא הצלחתי לראות אותו – זה התבלבל לי בין ההסבר של המורה גאולה האגדית לחיוך מרחם, לבין כזה שמח... או אולי בכלל מודאג?




התינוק שלי נולד עם פיגור.
בקושי הצלחתי לעצור את הבכי שלי כדי להסביר לאמא שלי את גודל הטרגדיה!
חסר לו כוריזום!!!!
העיניים של אמא התמלאו בדמעות.
"אוי, תסמונת אפ!" היא נאנחה לעצמה.
"אמא... מוישי ראה אותו!"
ו—ויפחות חנקו את גרוני.
אמא כלאה את הדמעות למעני ושאלה:
"ומה?"
"העיניים שלו... ישרות לגמרי!!!"
הלשון של אמא השתרבבה החוצה יותר מהרגיל בתדהמה.
"אוי ואבוי! ואיך הלשון שלו?"
"הל... הלשון שלו... היא... היא בלועה בתוך הפה! היא לגמרי שקועה. לא רואים אותה בכלל!"
אמא קינחה את אפה ואמרה:
"לא נורא חמדתי, היום יש ניתוחים, בקלות ניתן לסדר את תווי הפנים..."
אבל שתינו ידענו – זו הבעיה הקטנה. החיצוניות.
כי את הבעיה הגדולה – הרבה יותר קשה, עד בלתי אפשרי – לסדר...




(6 שנים אחרי)

"אמא, אני ממש נואשת" – גלגלתי את המילה החדשה על לשוני.
"את מה?" שאלה אמא שלי בחוסר הבנה.
"נואשת, אמא. נואשת – זה אומר שאני ממש ממש לא יודעת מה לעשות".
"מה קרה?" שאלה אמא שלי בדאגה, תוך כדי שהיא כיבתה את המיקסר שעירבל במרץ את עוגת הגזר המפורסמת שלה.
"אני לא יודעת מה לעשות עם רפאל. שנה הבאה הוא אמור להתחיל ללכת לחיידר, ואני ומוישי ממש לא יודעים מה לעשות... אם כדאי לשלב אותו בכיתה רגילה, או שכדאי שילך לכיתה מיוחדת, מתואמת לילדים כמוהו – שלא מפותחים רגשית ומתקשים בהבעת רגש.
הסוציאלית אמרה שקוראים לזה כיתת TUCR. אנחנו מתלבטים איפה הוא יוכל להתפתח יותר טוב."




"שלוווום! אני תפארת. איך קוראים לך חמודי?"
"קוראים לו רפאל", אמרתי בקול, אחרי שהילד שלי החמוד עמד בשקט ולא הישיר מבט.

אמא שלי, החכמה, יעצה לי ללכת איתו לאבחון מקצועי לפני שאני אחליט החלטה גורלית כל כך, כמו לאיזה סוג כיתה לשלוח את האוצר שלי.

בהמשך האבחון, תפארת נתנה לרפאל כרית רכה וקטיפתית בצורת לב, ואמרה לו:
"אני מסובבת את שעון החול, ותגיד לי כמה שיותר אנשים שאתה אוהב אותם".

הלב שלי התכווץ בחשש בשעה שרפאל לא הצליח לגמור את האצבעות בידיים שלו.
הוא התחיל ב"אבא ואמא", המשיך ל"נוחי", וגמר ב"רעות".
אחרי רמזים קלים מצידי, אמר גם את סבא וסבתא.

וזהו.
נגמר הזמן.

את כל השכנים הוא לא אמר!
גם את כל החברים הוא לא אמר!
ואפילו את המנקה בבניין שתמיד אומר לו שלום – הוא לא טרח לומר!

אם זה היה נוחי, הרהרתי בהרהור ממש לא אמהי – הוא כבר מזמן היה גומר גם את אצבעות הרגליים שלו...

תפארת המשיכה גם בתרגילי החיוכים והחיבוקים, ועוד דברים רבים, שבסופם חייכה לרפאל בנחמדות ואמרה:
"רפאל חמוד, אתה יודע להעביר קווים בין מספרים?"

בטח רפאל חייך בשמחה. והושיט יד קדימה

זה אחד התחביבים המוזרים האהובים עליו הרהרתי במורת רוח קלה לעצמי

תפארת הביאה לו חוברת ועט, ושלחה אותו מחוץ לחדר.

"תראי", היא אמרה לי באמפתיה,
"זה נכון שהוא לוקה בתסמונת אפ, אבל אני חושבת שהכיוון – בכללי – ממש טוב. אני אכתוב לך המלצה על מרפאה ברגשות, היא ממש אלופה ומתמחה בזה.

אבל בכל זאת", המשיכה בעדינות,
"אני כן חושבת שכדאי לו להתחיל בכיתה מיוחדת עם שילוב בכיתה רגילה, ואני ממש מקווה ששנה הבאה הוא כבר יוכל ללכת לכיתה רגילה לגמרי, כל הזמן."

באותו שנייה פרץ רפאל לחדר.
"אמא, גמרתי את כל החוברת! אפשר עוד אחת?"

אפרופו השוואת...
חשבתי לעצמי – נוחי גם בעוד שנתיים לא היה גומר גם את העמוד הראשון...




רפאל

"אין לי כמעט חברים!
טוב, בעצם כולם חברים שלי – אבל הם כל הזמן שמחים, ואני לא תמיד. רק כששמח לי אני שמח ומחייך.
היום אני לא חייכתי, ואז הגננת הגיעה אליי ושאלה אותי למה אני עצוב.
אבל אני בכלל לא עצוב. מה הקשר? למה הם חושבים שאני עצוב?

אני בכלל עסוק היום בלחשוב.
אני חושב מה המספר שאחרי 999.
כששאלתי את זה את אמא, היא אמרה לי שזה בכלל לא משנה מה המספר,
אבל אם זה חשוב לי מאוד – אז היא תשאל את אבא כשהוא יחזור.

אני לא יודע אם זה נקרא שזה חשוב לי מאוד או לא.
כי מצד אחד – זה לא כזה חשוב, כי עדיין לא ראיתי חוברת שיש בה יותר מ־999 מספרים להעביר בהם קו.
בעצם... אפילו יותר מ־100 לא ראיתי.
אבל אם פתאום אני אקבל חוברת שמעבירים בציור יותר מ־999 – זה כן יהיה לי נורא חשוב.

אוף, התבלבלתי.
ניסיתי להסביר לאמא את הבלאגן שיש לי בראש עם כל ה'חשוב-לא חשוב' שלי,
אבל היא רק חיבקה אותי ואמרה לי:
"אני אוהבת אותך יותר מכל המספרים – אפילו יותר מהמספר שאחרי 999".

שמחתי.
אבל אחרי זה... פתאום כבר לא כל כך.
כי איך היא יכולה לאהוב אותי כמו משהו שהיא לא יודעת מהו?

טוב.
אולי אבא אוהב אותי יותר מ־999,
חשבתי לי בשמחה רגע לפני שנרדמתי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה