שיתוף המשך ל-זה בסדר.
"תגיד, רוני, מה איבדת?" שאלתי אותו בלב. "אתה יודע שאני אלוף בלמצוא. אפילו את המטבע שרציתי לתת לאדון חומוסצ'יפסלט מצאתי בסוף. יודע איפה? על המדרכה ליד הגדר של החיפושיות. הלכתי ונתתי לו, מה אתה חושב. מה, אני גנב שלוקח פיתה עם המון דברים טעימים בלי לשלם? אבל הוא לא רצה לקחת. רק צחק ואמר: ' זה בסדר, נשמה. שיהיה לך לבריאות. תהנה'.
אז הלכתי. והיה לי לבריאות. ונהניתי.
בקיצור, רוני, שאני אעזור לך לחפש?"
רוני לא ענה.
עכשיו התווספה לי עוד שאלה לרשימה שמחכה לו: מתי 'תה חוזר, רוני?
ישבתי על הגדר וחיכיתי.
רוני יבוא.
הוא יענה לי על כל השאלות.
הסתכלתי על החיפושיות המתרוצצות כאילו הן ממהרות לאיזה מקום חשוב, ושיננתי את רשימת השאלות הממתינות לרוני בקוצר רוח:
"מה זה חומוסצ'יפסלט, מה איבדת, מתי 'תה חוזר, מה זה חומוסצ'יפסלט, מה איבדת, מתי 'תה חוזר, מה זה חומוסצ'יפסלט, מה..."
פתאום חשבתי שיהיה מצחיק ומוזר לשאול את רוני 'מתי 'תה חוזר' אחרי שהוא יחזור. צחקקתי לעצמי ומחקתי את השאלה מהרשימה.
המשכתי לשנן את השתיים שנותרו.
אסור לי לשכוח אותן.
עוד רגע יחזור האח הכי חכם שלי, יענה עליהן אחת-אחת.
נדנדתי רגליים. החיפושיות הסתובבו במעגל. עברתי לישיבה מזרחית. הן הסתדרו בשורה ארוכה. ליטפתי אותן, את כולן, לא פספסתי אחת. הן המשיכו להתרוצץ. השענתי את הראש על הברכיים. הן טיפסו על הנעל שלי. הסתכלתי איך הן הופכות ארגמניות בחושך שהחל לרדת. לחשתי להן: הנה, תיכף רוני יגיע, אל תהיו עצובות.
איש מקומט עם עיניים טובות עצר לידי, שאל: "הכל בסדר, ילד?"
"בסדר גמור", עניתי לו, מנגב במהירות דמעה שהרטיבה לי את הלחי.
"זה בסדר, נשמה". הוא אמר, והקמטים הרכים שלו הביטו בי.
אבא צעק מהחלון שכבר מאוחר.
צעקתי לו חזרה: "בסדר גמור".
החיפושיות המשיכו להתרוצץ בחושך.
הנושאים החמים
