סיפור בהמשכים נסיך היער והירח בחצות.

  • הוסף לסימניות
  • #41
יפה,
ממש, נהנתי מהדמויות המוכרות
נהניתי גם מהכתיבה
בעיקר החלק של חלומו של איסתרק שמתואר בכישרון,
תודה לך,
החזרת אותי לזמנים טובים...
אם כי הרבה מהדמויות שינית את אופין
מהללאל- משקר?, עובד על אי מי?
ובכללי הדמויות לא נאמנות לאופין המקורי
אבל זה מרתק
תמשיכי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
יפה,
ממש, נהנתי מהדמויות המוכרות
נהניתי גם מהכתיבה
בעיקר החלק של חלומו של איסתרק שמתואר בכישרון,
תודה לך,
החזרת אותי לזמנים טובים...
אם כי הרבה מהדמויות שינית את אופין
מהללאל- משקר?, עובד על אי מי?
ובכללי הדמויות לא נאמנות לאופין המקורי
אבל זה מרתק
תמשיכי...
תודה על הפידבק!
בקשר למהללאל בפרקים ג' ו' מתארים שיחות חשאיות שלו ושל המלך איסתרק, שם אני מבטא עד כמה הוא לא רוצה לעשות את זה, ואיך המלך מעודד ומחזק אותו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #43
בס"ד
פרק יא'​

האצבעות העדינות כמו ריחפו עם המכחול, בעבודה משותפת יוצרות קווי צבע עדינים המתחברים לציור. סינר לבן מלוכלך כיסה על שמלת הפשתן הוורדרדה, מגן מלכלוך צבעי השמן.

" ללב יש הרבה דרכים לדבר, במילים, בצלילים, ובקווים..." קולה של אימה המנוחה מהדהד בין קירות החדר הגדוש בציורי שמן .

"הלב מדבר?" שאלה לפני כמעט עשור, שעה שישבה על ברכי האם, ילדה קטנה אשר תום ורוך מציפים את עיניה הגדולות.

"הלב מדבר דרכך קטנה שלי," אמרה אימה מצביעה לעבר מקום הלב הקטנטן.

"ואת בורכת בכל הדרכים, אל תהססי להשתמש בהם." המשיך קולה הענוג של האם, כתגובה חייכו עיניה הילדותיות בפינוק, ראשה הקטן מתחכך בחיבוק החם.

אך הפינוק לא נמשך לנצח, והיו גם כאלה שטענו כי כישרונותיה עמדו לה לרועץ.

אכן היא הייתה ילדה ברוכת כישרונות, זהה באופן כמעט בלתי נתפס לאימה, מבחוץ ובפנים.

ילדת החן משכה תמיד את תשומת לב כולם ביופייה וכישרונותיה,
בעלת עור בהיר, עיניים כהות וגדולות שירשה דווקא מאביה, והשיער השחור עטור הבקבוקים, היא אהבה להראות לסובבים מה היא יודעת ואוהבת לעשות, אם זה לצייר, לשיר, ליזום, ליצור...

הילדות הייתה ילדות קסומה, יש שיאמרו חלומית.
אך אולי בגלל שהייתה חלומית כל כך, גם נגדעה מהר כל כך?
הילדה שהייתה נקברה מזה שנים בין מרצפות הרחוב הכוזרי, נחשבת לגלגול קודם.

"החיים משנים אותנו, וזה טבעי, אנחנו אמורים להשתנות," אמר אביה ללא הפסק.

החיים גם מבגרים אותנו, חשבה בליבה. פניה האצילות שלא דמו לפני הילדה שהייתה, בחנו את קבוצת הילדים הצוהלת שהצטיירה מתמונת השמן המתארת שוק כוזרי תוסס.
כולם מחייכים שם בתמונת השמן, הסוחרים מנופפים בידיהם לשלום. הקונים נראים מלאי חדווה, קרני השמש בקעו מבין הדוכנים, יוצרות מחול אורות עדין, ילד עוזר לגברת קשישה עם הסלים הכבדים, דוכנים צבעוניים מילאו את הכיכר....

הציור כמו קיבל חיים וניתן היה לדמיין את הקולות ,הצלילים והריחות.

הרבה תקווה נטמנה באותו ציור, בין מרצפות השוק, עובר דרך שקי הסחורות ונגמר בעננים הצחורים הנמשכים ממעל.
תקווה כי אכן המציאות דומה לציור, וכי האנשים באמת ובתמים מאושרים לפחות כמו בתמונה.

ולא נותר לה אלא לקוות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
וואו מהמם!
אני ממש אוהבת!
תיכף אכתוב ביקורת ארוכה ומפורטת...
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
מחכה לביקורת ארוכה ומפורטת...
אופס, נכון
מתחילה מהסוף
האצבעות העדינות כמו ריחפו עם המכחול, בעבודה משותפת יוצרות קווי צבע עדינים המתחברים לציור. סינר לבן מלוכלך כיסה על שמלת הפשתן הוורדרדה, מגן מלכלוך צבעי השמן.

" ללב יש הרבה דרכים לדבר, במילים, בצלילים, ובקווים..." קולה של אימה המנוחה מהדהד בין קירות החדר הגדוש בציורי שמן .

"הלב מדבר?" שאלה לפני כמעט עשור, שעה שישבה על ברכי האם, ילדה קטנה אשר תום ורוך מציפים את עיניה הגדולות.

"הלב מדבר דרכך קטנה שלי," אמרה אימה מצביעה לעבר מקום הלב הקטנטן.

"ואת בורכת בכל הדרכים, אל תהססי להשתמש בהם." המשיך קולה הענוג של האם, כתגובה חייכו עיניה הילדותיות בפינוק, ראשה הקטן מתחכך בחיבוק החם.
קטע מקסים וחלומי
אכן היא הייתה ילדה ברוכת כישרונות, זהה באופן כמעט בלתי נתפס לאימה, מבחוץ ובפנים.
המשפט מסורבל מדי "אכן היא הייתה"...
אושר הציף את גופו, הדבר שנראה היה כבלתי ניתן להשגה קרה!
מה שהיה בגדר חלום התממש!

אז ככה זה מרגיש שחלום מתגשם...
מדי בנאלי
כמו נמוג מזיכרונו
כמו חור שחור
לא מומלץ באותו משפט.
"יום סתיו מושלם!" קרא אלרון. מהללאל כהרגלו היה יותר שקט.

"מה נראה לך שנגלה," לנער הייתה משנה סדורה, תכליתי כמו תמיד.

"אין לדעת," קולו הרציני של אלרון תפס את מקום העליזות.

" אויבים הם בד"כ דבר בלתי צפוי," המשיך.

"ובגלל זה אין על מה לחשוב," תמיד נהג לסיים בעליזות .

"אל תהיה קל דעת," התרה מהללאל. "יש על מה לחשוב, אנחנו נכנסים לשטח אויב."

"אמור נא לי ידידי הצעיר, שם ביער, לא פחדת אם יום אחד תפקוד אתכם מפולת סלעים?" אלרון היה ציני ועוקצני.

" לא יודע איך הוד מעלתו אביי... סליחה אליהו ז"ל הסתדר איתך שם ביער." הוסיף.

"כמו שאני לא יודע איך הוד רוממותו שלוואן הסתדר איתך," השיב מהללאל בחיוך משלו.

"כנראה שלשניהם הייתה התמודדות לא פשוטה עם שני מטרידנים לא קטנים..." סיכם אלרון.

אך בלי משים שב מהללאל לימים של אליהו והוא ביער, נשאב למערבולת זיכרונות.
ואלרון שב לימי העבד שהיה, גם עליו לא הצליחו הזיכרונות לפסוח.

"למה שלא נעצור לארוחת בוקר," הציע אלרון, מנסה לחלץ עצמו מהזיכרונות.

"נשמע רעיון טוב," מהללאל משך את רתמות הסוס, מורה לבהמה לרדת מהשביל.

לאחר ברכה אחרונה, אספו את השאריות הפזורות על כר הדשא.

"אל תחשוב שאני לא דואג מפני שאני קל דעת," אלרון ניער את בגדי המסע מפירורי הלחם.

" אני יודע," מאשר מהללאל, קושר את האוכף על הסוס שנח מעט.

" באמת?" אלרון נראה מופתע.

" זה פשוט מאוד, מפני שגם אני לא דואג." מהללאל הפנה את מבטו לאיש.
כל הקטע הזה מתחיל במשפט של הדובר, ואח"כ תיאור
זה מרגיש מאולץ קצת
נסי לגוון את המבנה
אולי להעביר להתחלה תיאורים, לחלק את המשפטים לשתיים, ואפילו לא לכתוב תיאור בכלל לפעמים
זה ישדרג
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
אופס, נכון
מתחילה מהסוף

קטע מקסים וחלומי

המשפט מסורבל מדי "אכן היא הייתה"...

מדי בנאלי


לא מומלץ באותו משפט.

כל הקטע הזה מתחיל במשפט של הדובר, ואח"כ תיאור
זה מרגיש מאולץ קצת
נסי לגוון את המבנה
אולי להעביר להתחלה תיאורים, לחלק את המשפטים לשתיים, ואפילו לא לכתוב תיאור בכלל לפעמים
זה ישדרג
תודה על הערות המחכימות,
ותודה שלקחת ברצינות. מעריכה מאוד.
בעיקר מקווה שאני מצליחה להעביר את מה שרציתי לבטא...
 
  • הוסף לסימניות
  • #54
אושר הציף את גופו, הדבר שנראה היה כבלתי ניתן להשגה קרה!
מה שהיה בגדר חלום התממש!
אושר בדרך כלל לא מציף את הגוף. גוף זה פיזי. אושר זה מופשט. אושר הציף את ליבו, או את כולו, שכל זה גם מופשט. גם אושר הציף אותו יכול ללכת...
יש גם קצת מדי הרבה משפטים קצרצרים מדי והמון אנטרים.
סיפור יפה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
בס"ד

פרק יב'​

אותו בוקר הנוכחים בחדר השתוממו לנוכח המלך שהילך קודר באולם, מהלך סחור סחור כארי הכלוא מאחורי סורג, פניו מקומרות כלפי מטה, וגבותיו מכווצות בדאגה חסרת שם.
הנוכחים לא הראו אף צל של רגש אך האמת שבתוך ליבם תהו אחר פשר הדאגה. איסתרק לא פסק לרגע מללכת הלוך ושוב, גלימתו מתנופפת מאחוריו עם כל סיבוב חד שביצע.

"הוד מלכותו יוכל רק לרגע לעצור..." היה זה נאיתן שניסה בסה"כ לסדר את פאותיו המלכותיות של האיש, קולו מתחנן.

אך נראה היה כי המלך כלל לא שמע את הבקשה, ממשיך בשלו, אצבעותיו מסובבות את טבעת חותמו המלכותית תנועה שהעידה על חוסר שקט נפשי. מלווה במס חיילים הובהל המשנה למלך, הוד מעלתו פנרס אליקטאן, בבגדיו הנצחיים וכשפניו חיוורות הופיע בפתח האולם. התאור ששמע אך לפני רגע מנאיתן לא הלם את המאורע שהיה הרבה יותר גרוע.
פנרס הצטרף אל חבר המשתוממים, מחשב את צעדי פעולותיו.

"הוד מלכותו מודאג." ציין פנרס בקול את העובדה שכול הנוכחים ידעו בתוכם, כך ניסה לפתוח בשיחה עם האיש המודאג. אך פנרס התאכזב לגלות כי איסתרק נותר שקוע בתוך עצמו.

"האם המלך קיבל מידע חדש על אוייבינו?" פנרס חש בעיניי הנוכחים התלויות בו בתקווה. אך דבר לא הועיל, כל הניסיונות עלו בתוהו, אפילו רעייתו המלכה הלה ניסתה לדובב את האיש אך ללא הועיל.

הזמן חלף והאולם כבר מנה מניין אנשים לערך, כולם מודאגים ממצבו של מלכם המוטרד. וכי האם זאת שוב האבקה השחורה מחוללת האיימים שהוציאה את המלך משיווי משקל? חשב פינרס וכמוהו חשבו עוד כמה מן הנוכחים. אלא שאז הצעדים נעצרו, המלך ירום הודו הרים לעבר הנוכחים מבט חד ומפלח אשר גרם להם להרגיש חשופים ושקופים, מה שהביא לכמה מהם להשפיל מבט.

"נכבדיי," קרא איסתרק קולו רועם ועיניו ממשיכות לבחון את הנוכחים בחדר.

"ודאי חושבים אתם שאני מודאג." הקול הידהד מבין קירות האולם.

"וזה נכון," עוצמת הקול ירדה באופן דרמטי, "אך איני יודע את פשר דאגתי," נימת תסכול תיבלה את המילים. "ברשות כל הנוכחים בחדר זה, אלך להתייעץ יחד עם הוד רוממותו, משני, פנרס אליקטאן." המילים כמו חתכו את האויר, וכולם ליוו במבטים מודאגים את השניים המלווים בחיילי משמר הארמון. אך יצאו השניים ולחש רחש הצטלצל בחללי האולם ורק עוד מס' רגעים והוא יתפשט אל הממלכה כולה. הפרשנים מבינהם החלו להעלות השערות שיהיה מי שיהפוך לעובדות קיימות, המשרתים ירכלו על זה במטבחים, ונאמינו ישמרו לו אמונים גם בעת הזאת.

פינרס ציפה כי ברגע שיעברו את מפתן הדלת המלך יפצח בהסבר מפורט, והתאכזב לראות שהמציאות לא בחנה את ציפיותיו. המלך נותר מסוגר אל תוך עצמו ושקט, בטוח המשיך בהליכתו הנמרצת איש אינו יודע לאן, ואף אחד גם לא שואל, גם לא משנהו המסור, אשר תהיות רבות וחשש אמיתי ממלא את ליבו. הצריח הדרומי של הארמון הזדקר למולם מטיל צל רחב על הקבוצה הקטנה. תחושת חנק תקפה את פינרס ולולא השומרים היה מרשה לעצמו לשחרר מעט את קשרי גלימתו המלופפים סביב צווארון החולצה.

"אם יורשה לי כבודו מוביל אותנו לצריח?" המילים נאמרו בזהירות יתרה.

"אכן כן נכבדי," השיב איסתרק מבלי להשיב מבט למי שהיה אחד מהאנשים הכי קרובים למלך. הדבר גרם לריחוק מסויים, רוח קרה נשבה מין המילים. והחשש שפקד את חדרי ליבו של פינרס רק העצים.

"האם הוד רוממותו המלך יוכל להחכים את עבדו הקטן ולפחות לומר למה עלינו לשוחח דווקא בצריח?" השומרים פתחו לעברם את דלת הצריח המובילה לגרם המדרגות האפלולי.

"אין לי מושג, אך יש לי תחושה כי אני צריך להיות שם." הדברים נשמעו יותר מהזויים ואילולא היה זה המלך אישוניו של פינרס היו מתרחבים עד למקסימום. אך פינרס, כפינרס שמר על קור רוח ואיפוק מושלם רגשותיו נותרים עמוק בנבכי ליבו.

השומרים נטלו את הלפידים התלויים מהצד הפנימי של הצריח, וליוו את זוג האנשים המלכותי אל החדר המצוי בראש הצריח. אך אם חשב פינרס כי בחדר המלך יפצח בנאום שוב נוכח להתאכזב. הפעם ביכר פינרס את השתיקה, ככל שלא ינסה לדובב את המלך כך המלך ירצה לדבר, קבע בליבו. הוא סובב לחלון הפעור בחדר משקיף ממרומי הצריח על הממלכה.

"הלילה קרה משהו," פנרס הבליע חיוך לנוכח צליל קולו של המלך.

"קרה משהו..." פינרס ספק שאל ספק חזר על הדברים שנשמעו כעובדה.

"כן, קרה לי משהו," איסתרק הדגיש את המילה השלישית.

"מותר לשאול מה קרה?" פינרס חש שבין המילים טמון כאב גדול.

"זה בדיוק העניין," איסתרק התבונן בפניו של האיש שבסתר קרא לו חבר. "איני יודע מה קרה," הקול היה חלש ועייף.

פינרס המשיך מתבונן במלך המיוסר, מוחו לא פוסק מלפעול. "אולי לא קרה דבר." ניסה להישמע אופטימי והגיוני כאחד.

"צר לי ידידי הנכבד, אך ליבי אומר לי שקרה משהו," איסתרק הצטרף לעמוד לצד החלון. "והלוואי והייתי יכול לדעת, אך לבינתיים נראה כי אצטרך לחיות עם חלל שאין לו שם."

"עד כדי כך?!" פינרס נשמע נדהם.

"עד כדי כך," חזר איסתרק, כמאשר.



פרק יג'​

"ושוב תגיד שאתה לא התכוונת," מהללאל התבונן באיש המהלך לצידו.

"מה איתך ידידי הפעם אני רציני, אל תיקח אותי ברצינות." השיב אלרון במליצה, חיוך שובב מתנוסס על הפנים שלא הצליחו להסגיר את גילו.

ככל שהיום העריב, שכבת האדמה שינתה את מרכיביה, ומאדמה קשה ומרוצפת, כעת הם מהלכים אך בקושי באדמה מדברית וטובענית.
לפני מחצית שעה חצו את הגבול, בשקט, בשקט, מותירים את הסוסים מאחוריהם ברחת מהאורוות. ומשהו באווירה הטובה גם הוא נותר מאחור.

"שקט פה," ציין אלרון כשהוא מאמץ עיניו לראות משהו במדבר החשוך.

"וכי מה חשבת שיהיה פה, זה מדבר," מהללאל הצליח להתמצות יותר טוב בשטח, ללא עזרת הלפידים שהיו מין הסתם מסגירים אותם, צעדיו בוטחים , ואפשר לומר שאפילו היה רגוע.

" צריך למצוא מקום שנוכל להניח מעט את הראש," כתמיד מהללאל היה חדור מטרה ומעשי.

שקט פה, אלרון התהפך מנסה לשנות תנוחה הוא שכב כעת במנהרה שנמצאה לאחר שעות של חיפושים, אך השקט הזה לא נתן לו מנוח.
מחשבות שווא, גער בעצמו מנסה לעצום עיניים. אי אפשר להסתמך על תחושות, המשיך, וברגע הבא עיניו נפקחו מתבוננות בלהבה הקטנה שהדליקו, יוצרת מחול הבהובים מאיים על כותלי המנהרה המפותלים. נסה לישון, הציע לעצמו, משנה בפעם המאה תנוחה. מהללאל התנדב לצאת ולשמור מחוץ למנהרה, "לך תנוח, לפנות בוקר נתחלף," המליץ ספק קבע, שעה שנכח לראות את חברו העייף.
"אולי זה באמת יהיה טוב," אמר אז, אך כעת נוכח כי זה סתם מיותר לחלוטין ובזבוז זמן ממילא השינה ממנו והלאה.

מהללאל התבונן על הירח החרמשי, האויר המדברי הקריר הטיב עימו, וכשדעתו צלולה עליו, טיפס על אחד מהסלעים מתיישב בגב זקוף, כאילו כלל לא מפריע לו המשטח העוקצני.

זה יכל היה להיות רגע של שלווה, אך אלרון שהופיע בפתח המנהרה גרם לו לגנוז את השלווה.

" לך לישון, אני אשמור." אלרון התקדם לעבר מקום מושבו של האיש הצעיר.

"מה קרה?" מהללאל כיווץ גבותיו, משחק בנדן חרבו.

"לא משהו מיוחד, נדודי שינה," חייך אלרון, קולט בזווית עיניו את הנדן המתנופף.

" אתה סתם מודאג," הרגיע מהללאל, לפתע חש כי הוא צריך להרגיע גם את עצמו.

"לך, לך, אני צריך אותך מחר ערני," אלרון ידע להתעקש, ומהללאל נכנע למרות שהלילה לפחות בעיניו היה אחד מהלילות היפים.

מהללאל פקח את עיניו, מופתע לגלות את אור השמש שהספיק לחדור אל המנהרה. הוא קפץ ממקום משכבו. לאחר נטילת ידיים, כשלחיו האחת מאובקת לגמרי יצא מעם המנהרה. מגלה את אלרון באמצע להניח תפילין. "יבורך יומך," בירך, אלרון השיב בהנהון מנומס.

לאחר התארגנות בוקר יצאו בכוונה להעמיק אל שטח האוייב.

"זה קל מדיי," מהללאל התחיל לחוש שמשהו אינו כשורה.

"מצחיק שאתה אומר את זה," אלרון לא היה נינוח, החשש שליווה אותו בלילה נותר שם גם ביום.

"אבי היה אומר שאנחנו נראים כזוג נשים צעירות, המתנהלות לפי תחושותיהם."

אלרון חייך בתגובה, "גם מרגלים צריכים לשים לב לתחושות ,יותר נכון לומר למצפון הפנימי."

"כן ולא גם יחד," השניים התכופפו מעט מבעד לגבעת חול. לפי מה שזכור לשניים המחנה אמור להיות ממש כאן.

בזהירות התקדמו צעד אחר צעד, שלפתע ריח עז גרם לשניים להתקפל ולחסום את אפם.

"מה זה אמור להיות??" אלרון השתנק מהריח. מהללאל רק סימן בראשו שאינו יודע, פניו מתעוותות.

השניים נטלו את גלימות המסע, חוסמים בהן את אפם. הם חייבים לגלות את פשר הריח, מתקדמים אך בקושי לעבר מקורו.

הם עמדו שם כשניים שקפאם שד, אישוניהם התרחבו עד למקסימום. עדים ראשונים לטווח הנורא שנעשה במחנה.

המחנה הקווארי נשרף כליל, הגופות חלקם שרופות, חלקם חתוכות, חלקם נדקרו במקומות שונים. ריח השריפה והגופות איים לחנוק את השניים.

"מה הולך כאן?!" מהללאל היה מזועזע.

"שום דבר כבר לא הולך כאן," השיב אלרון בקול עמוק.

"זה לא ממש הזמן לזה אלרון," מצוקה אמיתית נשמעה בקולו.

"סליחה לא התכוונתי," אלרון התבונן בפנים המעוותות.

הקווארים היו אויביהם, ובכל זאת הטבח הנורא שהתבצע כאן היה מעבר ליכולת ההכלה של השניים.

הם הילכו בין הגופות המנו אנשים, נשים, זקנים, וטף.

" זאת לא שריפה, כלומר לא רק שריפה." אלרון בחן את אחת מהגופות, מזהה סימני דקירה מובהקים במקום החזה.

" אבל זה לא כוזר שתקפה," המצוקה הייתה חזקה, ועיניו תיזזו לכל כיוון, סוקרות בפחד את הסביבה.

"בגלל זה השקט הפחיד אותי," התובנה של אלרון זעקה בין העצים.

"אם זו לא כוזר, אז מי תקף אותם כך?" מהללאל נצמד למטרה.

"מי שזה לא יהיה, זה לא אויב חלש." אלרון התרומם מכריעתו, מנער את בגדי המסע.

"צריכים להודיע על כך למלך, וכדאי לפני זה למצוא משהו שיוכל לקדם אותנו בזיהוי האויב." מהללאל מעשי ביותר החל לתור אחר איזה סימן.

"איני מכיר אויב נוסף באזור חוץ מהקווארים," אלרון כיווץ את מצחו, חושב.

"יכול להיות שזה שני מחנות שהסתכסכו," העלה מהללאל את הרעיון.

" במידה ויש סיכסוך בין מחנות לא הורגים את הילדים והנשים, מחנה שמנצח לוקח את הילדים והנשים כשלל מלחמה," ביטל אלרון ממשיך להלך בפוגרום.

"לא הרחק מכאן אמור להיות מחנה נוסף," אצבעו של מהללאל הוראה לכיוון המחנה הנוסף, "בוא נלך לבדוק מה המצב שם," המשיך.

אך גם שם נוכחו לראות כי המצב דומה, וגם במחנה שלאחריו...

"תיקון טעות, טעיתי, לא רק שהאויב לא חלש מדובר באויב חזק מאוד ומתוחכם מאוד," אלרון העווה את פניו, זה המחנה השלישי שגילו מחוסל כליל.

" יותר גרוע מכך, זה איוב לא מוכר." קולו של מהללאל כמו עלה מהאוב, תואם את מראהו החיוור כמעט מת, של האיש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #56
וואו. פרק...
י באדמה מדברית וטובענית.
כוזר היתה בין אירופה לאסיה. באירופה אין מדבריות. אם הם הלכו לחלק האסייתי צריך לציין שהם הלכו מזרחה לכוון האסייתי. אם את נצמדת לספרים זה עוד יותר חשוב. בספרים מתואר הנוף והצמחייה וכו'. לא מדבר.
כוזר היתה באיזור טורקיה, חצי האי קרים. יכול להיות שהתפרשה גם יותר מזרחה .
הם הלכו בכלל לאיזור הקווארי. באיסתרק מתואר עליהם הרבה. לא מוזכר אפילו ברמז מדבר. היה מתואר כמקום יפה דווקא.
מערה. מנהרה נוצרת בידי אדם. אם הם מתחבאים הם לא היו רוצים מנהרה, חפורה בידי אדם.
מערה זה טבעי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #57
תודה על הערה את יכולה לקחת את זה כאדמה עם חול טובעני וזהו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #59
אוקי אוקי, לאחר בירורים...
מתקנת כמה טעויות:
1. הקווארים ישבו בגבול המזרחי, כך שמהללאל ואלרון הלכו למחוז המזרחי של כוזר, כך נקרא לזה מכאן והלאה.
2. אל תקחו קשה מדי את עניין האדמה המדברית...
3. כותבת עכשיו את הפרקים הבאים...
4. ותודה על כל הערות והארות, מעריכה מאוד מאוד.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #60
בס"ד
פרק יד'​

כברת הדרך חזור עברה עליהם בשתיקה, שתיקה של הבנה, שתיקה של הפנמת המאורע, שקט מכביד של מי שהאחריות רובצת על כתפיו.

רק כעת חש אלרון בצריבה הבוערת באזור עיניו, כשהאופק שלמולו מיטשטש כמעט לחלוטין, ושכבת ערפל מחסה את אישוניו. הוא לא היה מודע לכך שקרום עינו הרגיש נפגע מהחשיפה לאוויר המורעל, המאובק והשרוף, ולכן לא ייחס חשיבות מיוחדת לכאב, בטוח כי זה תוצאה של עייפות, ומעט שינה תסדר את העניין. כלפי חוץ אף אחד לא יכול היה להבחין כי האיש סובל ממשהו, הוא נותר לרכוב על גבי הסוס בזקיפות קומה, מבטו ממוקד לאורך כל המסלול, האדמומיות בעיניו הייתה הסימן היחיד שהסגיר את מצבו האמיתי.

ואם בסימנים עסקינן, שעה קלה לפני זה עוד היו שם באזור תרים אחר אחד כזה, ולו הקטן ביותר.

"אין כאן כלום." מהללאל השליך את החרב המפוחמת ארצה, מתרחק מעט מהשלולית שנוצרה מנוזל שרגעים מס' לפני היה בקיבתו.

"הפעם אני מסכים איתך," אמר אלרון, "לשם שינוי," הוסיף בחיוך ממש לא מבודח.

רחש מכיוון עצי הסרק גרם למהללאל באינסטינקט של יערן להרים את מבטו למקור הרעש, מגלה קבוצת ציפורים המתקבצת על ענפי העץ, ואת צבע השמים שנעשה אדמדמם סגלגל, "למיטב הבחנתי, כדאי שנזוז מכאן," אמר תוך הבחנת המצב. "אין לי שום חשק להישאר כאן בלילה," המשיך, תר בעיניו אחר חברו למסע, מוצא אותו שרוע על בירכיו עוסק בברירה עיקשת בעצמים שונים, מחפש ולו רמז קט.

מבטיהם הצטלבו, מדברים ללא מילים, חשים כי הכוחות והתקווה אזלו, כאילו היו נתונים בשעון חול חסר תחתית. ברכיו של אלרון התיישרו בכאב עקב ישיבה ממושכת, גורמות לגופו להתרומם. "דברי כבודו כציווי הם לי," אלרון מאובק ועייף קד קידה גמלונית ומעט משעשעת. מהללאל בחר שלא לענות הפעם למליצה הלא יוצלחת, כשהדאגה בליבו רק מתעצמת, לא מצא עוד מקום למליצות.

"ומה עכשיו?" שאל אלרון שעה שדהרו הישר אל לב מזרח כוזר, באמת ובתמים לא ידע לאן ישימו את פעמיהם. מהללאל גמע מעט מאויר הדרך שנעשה נקי, לוקח כמה רגעים לעבד נתונים, סוסו כאילו חש בדבר והאט מעט, אישוניו התכולים נתלו בנק' נסתרת על הקרקע, "לא כדאי שנלך היום אל מושל המחוז," שיתף בקול את לבטיו. "אין זה מין הראוי שנגיע אליו כך, ולכן נלון הלילה באכסניה מזדמנת, ומחר נצא לכיוון הארמון." לפתע שם לב כי הוא תופס פיקוד, והדבר לא מצא חן בעיניו כלל, " מה אתה אומר?" מיהר לברר את עמדת חברו למסע.

"אתה באמת רוצה לדעת?" שאל אלרון. מהללאל השיב במבט מסוקרן.

"אני אומר," קולו עלה אוקטבה כמכריז, "אני אומר שאתה מאוד דומה לאביך," הקול ירד בחדות כמעט ללחישה. האמירה הייתה מפתיעה ויוצאת דופן, ויותר מכל צרמה לאוזניו של מהללאל, כצילצול פעמונים חד ומתזכר בכאב שניסה כל כך לדחיק.

"איך זה קשור בכלל למה שאמרתי?" מהללאל הרים את כתפיו הרחבות בתחושת מיאון, "חוץ מזה אם הייתי מכיר את אביך כנראה שהייתי אומר דברים דומים," מילותיו התסרבלו זו בזו, אלרון הבחין מיד כי לא נעם לחברו איזכור האב, ובליבו החל קצת להתחרט.

במהלך כל המסע השתדל מהללאל שלא להיזכר בכך, מונע ככל שניתן את העימות החזיתי עם האבן הגדולה המונחת על לוח ליבו, עם הכאב שנשא מעצם הסכמתו לנשוא בתפקיד, כמה ויכוחים ביצע עם הוד מעלתו המלך, כמה דיבר אודות כך שאינו חפץ להסתיר דבר מאביו ולצאת ללא ברכת דרכו. כמה ליבו לא רצה והשכל המשיך לציית... אך הייתה בכך גם נחמה עבורו, שבמידה ולא ישוב יהיה מי שיאמר לאביו כמה כאב לו לצאת כך ללא ידיעתו, המלך איסתרק שהיה עד ממקור ראשון ללבטיו וכאבו ימסור זאת לאביו, במידה ו... תחושת צמרמורת עזה עברה לאורך עמוד שדרתו, והוא מיהר להתנער.

לאחר התארגנות חפוזה השניים שיצאו מהאכסניה לא דמו כלל לאלה שנכנסו במפתנה, בגדים מלכותיים ומסוגננים החליפו את בגדי המסע, שיערם מסורק בקפידה, ולאחר המקלחת הצוננת לא נותר זכר לאבק הדרכים שנידבק לעורם, אפילו כאב עיניו של אלרון פחת במעט, רק הלב בפנים נותר דאוג ושבור.

" אין דבר שלם מלב שבור", ותפילת ערבית תאמה בדיוק להגדרה, שאלפי סימני שאלה מרצדים באוויר, דאגה אמיתית וכנה על עתיד הממלכה כולה, לא נותרה תשובה אלא לתלות ביטחונם בבורא עולם המנהל את עולמו בחסד וברחמים, מתוך השגחה פרטית וכללית על בניו.

לאחר התפילה יצאו השניים מסוחררים מעט אל האוויר הלילי הצונן, רוח קלילה נישבה מבדרת את גלימותיהם, הרוח הטיבה מעט מתחושת הבערה שחש אלרון בעיניו, לעיתים מצמץ לנוכח מסך שחור שכמו ירד על עיניו מאבד לרגעים מס' את ראייתו. "הכל בסדר?" מהללאל הבחין בתנועת המצמוץ החוזרת ונשנית. "זה רק מעייפות ידידי," אמר בקול מרגיע אולי יותר כדי להרגיע את עצמו.

"מה אתה חושב שהמלך יעשה עם הדברים שנמסור לו?" שאל מהללאל, גבותיו של אלרון התכווצו מהורהר.

"כמדומני המלך ישלח לכאן את המונדרים, הם ידועים כמומחים בכל מה שקשור לגישוש, " אלרון המשיך לטוות את השערתו, "לאחר מכן נהיה כולנו חכמים יותר." המשיך ממצמץ שוב.

אותו לילה היה עבור אלרון סיוט של ממש, כפרת עוונות, חשב לעצמו כשעניו פקוחות לרווחה, בלילה הבערה בעיניו הלכה והתחזקה, תחילה ניסה לעצום את עיניו מגלה כי הפעולה הפשוטה רק מגבירה את הכאב, כאילו אי מי מכניס אל תוך עינו גפרור בוער, הוא ניסה מס' פעמים לשטוף את האזור ולחזור לישון אך הדבר לא הועיל, מיואש החליט להשאיר את האלה פקוחות, מגע האוויר הצונן הרגיע מעט את הכאב, גם ככה השינה כבר ממנו והלאה. עיניו נפקחו מקרני שמש שליטפו את ראשו, נדהם התרומם אט אט קולט שבסוף הצליח איך שהו להירדם.
"בוקר טוב," איחל מהללאל שהיה כבר לבוש בבגדי יציאה מלכותיים, חיוך לא היה שם, גם עליו לא עבר לילה שקט בלש' המעטה, ובכל אופן נראה כי הלילה הטיב עימו.

"יבורך יומך, הוד מעלת ידידי," גינוניו המלכותיים של אלרון הפכו לשפה שניה, והוא לא יכול היה להתנתק מהם.

"לך להתלבש ונצא כבר," מהללאל אף פעם לא חיבב את היחס המלכותי, מלכותי מדי שהופנה כלפיו, וגם הפעם דאג להשמיע זאת בדבריו.

רק שיצאו מתפילת שחרית נזכר כי במהלך ביקורם אצל מושל מחוז מזרח הוד מעלתו מר אהרון טליאסו, עליו להיפגש עם ביתו. נתון שלא התקשר לו בעליל עם מה שעובר עליו כעת, ולכן הדבר גרם לנוזל מר להעלות במעלה גרונו, ותחושה לא נעימה בעליל.

אלרון לא פסק מלמצמץ כל הדרך, הכאב בעיניו החל להציק לו ממש, אבל כל עוד מדובר בגירויי קטן אין צורך לחולל מהומות, חשב מדרבן את סוסו להזדרז.
במהלך הרכיבה הוקל עליו מעט, הכאב הלך ונמוג, דבר שהביא לחיוך קטן לבצבץ מבין שפתיו, אבל הוא לא נותר שם יותר מרגע מפני שככל שהכאב נעלם כך שדה ראייתו נעשה מטושטש, ושום מצמוץ או שפשוף עיניים לא הועיל, לרגע ניסה להביט על ידיו מקרוב, אך כל מרחב ראייתו היה מעורפל.

ואף אחד לא באמת צפה מה הולך לקרות.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

גלגל_מזלות_וינשוף_קסום.gif

ברוכים הבאים לאשכול הרשמי של "חויה בקליק" - הבית של המשחקים האינטראקטיביים, הקליקרים וההפעלות הכי חכמות שיש.

לרגל השקת האשכול ועונת המבצעים (Black Friday שקורה עכשיו וחנוכה שמגיע מיד אחריו), בנינו עבורכם את "גלגל המזל".אנחנו לא נגלה לכם איזו הנחה תקבלו. אתם תצטרכו לגלות בעצמכם...

אז איך זה עובד?​

בנינו אלגוריתם מיוחד שמחלק קופונים בצורה אקראית לגמרי.
בתוך המאגר מסתתרים:
מגוון סוגי קופונים לשירותים שלנו מהנחות בסיס ועד משחקים ללא עלות!

רוצים לסובב את הגלגל ולבדוק את המזל?​

  1. הגיבו כאן באשכול: "אני רוצה לסובב את הגלגל"
  2. נשלח לכם בהודעה פרטית קישור קסם חד-פעמי.
  3. לחצו על הקישור- ותגלו מיד במה זכיתם.
  4. כל כרטיס זוכה!

קצת עלינו (למי שלא מכיר):​

אנחנו ב"חויה בקליק" הופכים כל אירוע – מיום הולדת משפחתי ועד כנס של 2000 איש – לאירוע סוחף, תחרותי ומגבש.

מה תמצאו אצלינו:

  • מערכות טריויה להפעלה עצמית: אתם בונים את המשחק, מקרינים על מסך, והקהל משחק מהניידים שלו בזמן אמת-גם בטלפונים כשרים!. (פתרון מושלם וזול למשפחות, ימי הולדת וכיתות).

  • השכרת קליקרים (שלטים) פיזיים: הדבר האמיתי! ערכות של שלטים אלחוטיים למשחק ללא צורך אינטרנט וטלפונים בכלל. (הפתרון האידיאלי למוסדות, סמינרים, תלמודי תורה ומשפחות).

  • הפקות תוכן מלאות: אנחנו בונים לכם את השאלות, את העיצוב ואת החוויה מא' ועד ת' לארגונים ומוסדות
  • תוכנית בת מצוה יחודית חוויה סוחפת, מגבשת ומלאת עניין שכולם שותפים בה! לאירוע בת מצוה שלא ישכחו! טריילר לצפיה

  • ספיישל חנוכה: תוכניות מוכנות, מעוצבות ומתוכנתות למסיבות חנוכה - רק לחבר למסך ולהתחיל לשחק.

  • מסע את תוך עצמי וכמובן התוכנית החדשה שלנו סינק מסע מרתק לגילוי עצמי עם תוצאיה אישית ויחודית לכל משתתף
    מסע שאף משפחה לא מפספסת! טריילר לצפיה

שירות ותמיכה​

האשכול הזה נועד לכיף, להתייעצות על סוגי הפעלות ולחלוקת ההטבות.כדי שנוכל לתת שירות מהיר ומדויק ללקוחות קיימים (ובמיוחד בלחץ של חנוכה):שאלות טכניות, עזרה בתפעול או תמיכה בזמן אמת – נא לא לכתוב באשכול זה! (אנחנו עלולים לפספס אתכם כאן).פנו אלינו אך ורק בערוצי התמיכה הרשמיים לקבלת מענה מיידי:

📞 בטלפון לתמיכה ושירות: 03-773-7970
🌐 לאתר שלנו ולהתרשמות: -https://clicker.co.il/
📧 מייל: K037737970 @ GMAIL.COM

אז... מי הראשון שיש לו אומץ לסובב את הגלגל?
התגובות פתוחות, הקופונים במערכת מחכים... צאו לדרך! 👇

אשכולות דומים


הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.

—

בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!
החלטתי לקפוץ למים 🐋 ולרענן תקציר ופרקים ראשונים למשהו אפשרי לקריאה.
אשמח שתכתבו ביקורת מכל סוג שהוא (למעט קיצוץ כנפיים "אתה כותב נורא והסיפור שלך גרם לי לצמרמורות שיעמום" ;) ), כל הערות והארות על בוסריות הכתיבה ופיסוק לקוי תתקבלנה בברכה. (אם כי את השינויים אערוך בעיקר אצלי).
ו....כמובן! קצת עידוד ותמיכה לכותב, לליוויתן הכחול ולגיבורי הסיפור לא תזיק.
(אם אין ביקוש לסיפור אשמח גם שתכתבו לי, הוא בסך הכל נכתב בהשראת כל הספרים בסגנון הזה עד שלא נותרה לי 'ברירה' וכתבתי גם).
תדירות הפרקים לא תהיה צפופה, אבל נקווה לשמור על התמדה (לפחות בהתחלה!).
אז, חלא'ס בירבורים, פמפמפם! חצוצרות! שטיח אדום! קבלו את.... הפרק הראשון!

מאזן כוחות

פרק 1

עבר. תשע שנים אחורה. אחת מערי המרכז :




הוא הלך ברחוב. לא מבין למה בכלל הסכים לעצמו לצאת החוצה. הוא משוגע. בכל רגע עלול מישהו לגשת אליו. מי יודע אם זה לא הבחור לבוש השחורים שצועד במדרכה ממול.

הוא הגיע לסוף הרחוב במהירות, פונה בכיכר ימינה לכיוון רחוב פני יהושוע.

רגליו נעות בקצב מוגבר, כמעט רצות. הוא לא מצליח ולא רוצה לעצור אותן. משהו נשבר בתוכו. הוא לא יכול יותר עם המתח הזה. אולי צוות שלם הוקפץ בניסיון ללכוד אותו, ואולי הוא סתם מדומיין ואיש לא יודע שהוא קיים.

טכנית, הוא הכליל יותר מדי. ההורים והאחים שלו בטוח מודעים לקיומו והוא יכול לספור עוד כמה אנשים שמכירים אותו במידה כזו הוא אחרת.

הוא הניע את ראשו בחדות, מסיט את המחשבה הלא חשובה הצידה. הוא צריך להתרכז. לבדוק שלא עוקבים אחריו או לחילופין, לבדוק שלא הפך לפרנואיד.

יכול להיות שהוא יכול להירגע.

הרי המחשב הושמד, והוא רכש אותו דרך הספק שמוכר בשחור לאיתן, הוא שילם במזומן בלי לראות קבלה. מן הסתם הוא לא היחיד שקונה בשחור מהאיש והדגם של המחשב היה די נפוץ. לא אמורים לעלות עליו. הוא בעצמו כל כך נבהל כשהבין מה עשה, פעל במהירות מבלי לחשוב על ההמשך בכלל. העיקר לא להתגלות. יהיה כל כך טיפשי להרוס את חייו עכשיו, ובצורה כזאת.

הוא הגיע כבר לקצה השכונה נוחת מתנשם ומתנשף על ספסל עץ מקולף, מוחה את זיעתו. מבטו שוטט כה וכה, אין איש באזור. מעולה. זה באמת אזור מבודד יחסית. בבין הזמנים הוא שוקק חיים, עמוס במשפחות מרובות ילדים המשכנעות את עצמן כי החורשה הקטנה והמוזנחת, שעדיין לא ברור איך לא פינתה את מקומה לגורדי שחקים, היא אטרקציה של ממש.

הזיכרונות בהקשר הזה מעלים לו חיוך מריר. הוא לא סובל את המקום הזה.

קודם כל להירגע. הוא באמת אימפולסיבי מדי. גם בהסתתרות, וגם ביציאה החפוזה הזו החוצה.

ממה בעצם הוא חושש?

הוא נאנח. כל מה שהוא יודע על מי שאולי רודף אחריו מגיע מספרי המתח שאושי אחיו צובר לעצמו בהנאה.

לא בטוח בכלל שזה אמין. זאת אומרת, ממש בטוח שלא.

הוא נשך את שפתיו.

כן יש לו ממה לחשוש. הסופרים תמיד מודים בסוף הספר לאנשי הצללים שהם לא יכולים להזכיר את שמם, על המידע האמין והמועט שחלקו איתם. לא רק הספרות החרדית מוצפת בספרי מוסד ושב"כ כל יכולים, גם בספרות החילונית קיימים ספרים רבים כאלה. עוד לפני שעף בפעם הראשונה הוא הספיק לקרוא כמה מהם.

משהו מכל זה חייב להיות נכון.



###



הווה. אי שם במעמקי הים התיכון. הסוכנות. בסיס 301 :




"אני לא מבין"

"מה יש לא להבין?" קווין התעצבן.

"לא הסברת לי למה זה קשור אלינו, למה זה לא בטיפול של המוסד? אנחנו בכלל לא אמורים להיחשף לזה!" אריאל חש חוסר אונים. מבקשים ממנו בקשה הזויה לחלוטין. מילא הזויה, המטרה של המשימה מעורפלת, משהו שמריח כמו משחק מסוכן נודף פוליטיקה מצחינה.

"זה מאוד. מאוד. קשור אלינו" קווין בולע אוויר. יש לו דם חם "ואם תתבונן קצת במקום לקפוץ למסקנות, תוכל לראות שאתה מצוות עם עוד חייל משלנו לכמה חברה מהמוסד. מדובר במבצע חשוב עם מטרות משותפות, הרבה גורמים ביטחוניים מעורבים פה"

"מ''ם! אתה עדיין לא נותן לי סיבה הגיונית אחת! הכל פה מאוד מעורפל ולא ברור, גם המידע שהבאת לי," הוא מטיח את הטאבלט הקטן על השולחן "זה רק סיבובי מילים! בפועל אין פה כלום. לא מה אנחנו עושים, לא למה אנחנו עושים, לא שום דבר! רק קשקוש אחד שלם. אני לא מוכן לזה"

קווין נאנח. לבן אדם הזה יש חיישנים. זו הסיבה שהם רוצים אותו למבצע הזה, אבל זו גם הסיבה שהוא לא מוכן לצאת אליו. בעיה.

אריאל נעץ מבט חודר במ''ם שלו, נותן לו להתבשל בתוך עצמו. הוא מכיר אותו. תיכף יגיע שלב ההסברים לו הוא מחכה.

כמו בתחזית מדויקת מראש, קווין פולט עוד אנחה. אין לו ברירה. הוא צריך לספר לו.

"תראה, אריאל. המידע שאנחנו צריכים להשיג, לפי הערכות המודיעין, קשור בעיקר אלינו. אבל כמו שאתה יכול להבין לבד, בגלל שהפעולה הנוכחית היא באחת ממדינות כדור הארץ, המוסד עשה שרירים כדי לנכס אותה לעצמו. בסופו של דבר הצלחנו להגיע לסיכום של שיתוף פעולה, וציוות של שני חברה משלנו. לוחם, ואיש סייבר ומודיעין"

"בסדר הבנתי איך זה קשור אלינו. לא הבנתי, איך זה קשור אלי. למה דווקא אני? לפעולה כזו אתה יכול לקחת את אחד החדשים, אלו שסיימו את הטירונות לאחרונה. אני יכול להביא לך כמה שמות שיצלחו את הדבר הזה בלי למצמץ"

"אריאל, אנחנו לא יודעים מה רמת הטכנולוגיה שמשתמש בו האויב. חוץ מזה, לך יש הרבה מאוד ניסיון. יכול להיות שזה פיצוחים בשבילך, אבל היו''רים החליטו שאתה זה שיוצא למשימה הזו. יש לנו מעט מאוד ידע מקדים, ועדיף לנו להוציא את ההכי טובים, מאשר לגלות פתאום באמצע משימה שהטירונים שלנו לא יכולים להתמודד אתה. אתה מבין?"

"אם אני מבין? מה שהבנתי בסך הכללי זה, שאני יוצא לשמור שהצוות של המוסד לא יעשו שטויות. וגם בגלל, שאנחנו יודעים שהצוות שהם חיברו לנו יתוחקר על כל צורת החשיבה וההתנהלות שלנו. הם הרי רוצים ללמוד כמה שיותר על הסוכנות שאין להם יד ורגל בה. לכם אין דרך למנוע את זה, אז אתם רוצים לכל הפחות להרשים אותם. אני צודק?"

"בכל מילה" קווין תלה מבט מיואש בסוכן שלו. לפעמים הוא ממש לא יודע מה לעשות עם הבן אדם הזה.

"יפה. ואני לא מוכן לצאת למבצע הזה. אני מספיק שנים בסוכנות בשביל שלא אני אצא לשם"

"אין לך ברירה, אריאל. היו''רים כבר חתמו. אתה נפגש מחר בארץ עם צוות המשימה. את האימונים למבצע הזה אתם תעשו ביחד איתם בניהול המוסד. תתארגן. בלילה יבואו לאסוף אתכם"

"מה? אתה לא רציני" הבעתו של אריאל נדהמת ומלאת חוסר אמון. אין מצב שעושים לו את זה. אבל הם עושים את זה טוב. בטוח שדובר על המבצע הזה כבר חודשים, אבל הם מודיעים לו שניה לפני שהוא יוצא כדי למנוע התנגדות.



###



הווה. מטה המוסד. 4 קילומטר מנקודה אלמונית בכביש 6 לכיוון דרום :

"אני לא מבין"

"מה יש לא להבין?" אוהד התעצבן.

"לא הסברת לי מי זה בכלל החבר'ה האלה ולמה אנחנו מצוותים אתם? מה הסיפור? ובכלל, כל המידע על המשימה הזו מאוד מעורפל, מה קורה כאן?" ניתאי חש גרד קל בקצות האצבעות. זו משימה מוזרה, עם מטרה מוזרה ואנשים מוזרים. לא מתכון בדוק להצלחה.

"אוקי, עזוב את הקשקשת שאמרו לי להעביר לך. אמנם כרגע זה מוקדם מדי, אבל בכל מקרה מחר או מחרתיים אתה כבר תדע. אתה הולך להיות המפקד של צוות המשימה, השניים שבאים יהיו תחת פיקדוך והאימונים למשימה יהיו פה, תחת אחריותנו, כדי למנוע תקלים בשעת המבצע. לך כמפקד יש עוד מטרה, לגלות כל מידע שתוכל להוציא מהם כולל דרכי הפעולה שלהם בזמן אמת והארגון אליו הם משתייכים, ברור עד כאן?"

ניתאי מצמץ "הם לא ישראלים?"

"הם ישראלים. וזה מביא אותי לחלק הבא, המשימה שלכם. שני חברי הצוות שבאים מגיעים מה'סוכנות'. הם שלחו אלינו איש סייבר וביון ואיש שטח. עכשיו, מדובר בחבר'ה מוכשרים מאוד שלא עשו צבא או כל מסגרת מהסוג הזה ולרוב מגויסים מגיל צעיר, כך שהם כמעט ולא מכירים את העגה המבצעית המדוברת פה, תצטרכו לגשר על זה באימונים, ברור?"

כל שרירי פניו של ניתאי רטטו מחוסר נוחות, מה זה הדבר המשונה הזה שהנחיתו עליו? "מהסוכנות היהודית? מה הקשר?"

"מה?! מי אמר הסוכנות היהודית? אני מדבר על ה'סוכנות'!, לא שמעת עליהם אני מבין, מסתובבות עליהם עשרות קונספירציות במסדרונות המודיעין. הם סוג של אגדה שלא מאמינים שהיא קיימת, אבל הם אמיתיים. הם כמעט ולא קשורים לשום מוסד ממשלתי, בקושי ראש הממשלה מעודכן. וזה רק מה שאני יודע, בעיקר משמועות. בימים הראשונים אתם תתרגלו בכלל לעבוד בצוות, ואחרי זה תועבר אליך מטרת המשימה. ישירות מיאיר אגב, אני ממודר" סיים בחיוך מאולץ.

ניתאי הופתע ממשמעות המידע שנחת עליו והפיקוד על המשימה הזו הלך ודמה בעיניו למפלצת אימתנית. אין לו כוח לזה. "למה אתה ממודר? מה עד כדי כך רגיש?"

"אני לא חושב שהמשימה רגישה כל כך, ה'סוכנות' היא זו שרגישה. וזה כל מה שאני יכול לומר בנושא. החבר'ה משלנו שמצטרפים אליך: לביא, אדם, ינון ובן. מהסוכנות: אריאל הוא איש הסייבר והביון ונתי איש השטח. ברור?"

"כן המפקד. ברור."

"יופי" אוהד חייך, מכיר את הסוכן שלו "זה לא אמור להיות מסובך מדי ובערב ישלח אליך תדריך מלא יותר. בהצלחה" אוהד כבר הפנה את מבטו וידיו למחשב מסלק בכך את ניתאי שיצא מחדרו במילת פרידה כלשהי.

העסק הזה לא נראה לו בכלל. ושני סוכנים סנובים בצוות שלו גם לא.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה