בס"ד
פרק יב'
אותו בוקר הנוכחים בחדר השתוממו לנוכח המלך שהילך קודר באולם, מהלך סחור סחור כארי הכלוא מאחורי סורג, פניו מקומרות כלפי מטה, וגבותיו מכווצות בדאגה חסרת שם.
הנוכחים לא הראו אף צל של רגש אך האמת שבתוך ליבם תהו אחר פשר הדאגה. איסתרק לא פסק לרגע מללכת הלוך ושוב, גלימתו מתנופפת מאחוריו עם כל סיבוב חד שביצע.
"הוד מלכותו יוכל רק לרגע לעצור..." היה זה נאיתן שניסה בסה"כ לסדר את פאותיו המלכותיות של האיש, קולו מתחנן.
אך נראה היה כי המלך כלל לא שמע את הבקשה, ממשיך בשלו, אצבעותיו מסובבות את טבעת חותמו המלכותית תנועה שהעידה על חוסר שקט נפשי. מלווה במס חיילים הובהל המשנה למלך, הוד מעלתו פנרס אליקטאן, בבגדיו הנצחיים וכשפניו חיוורות הופיע בפתח האולם. התאור ששמע אך לפני רגע מנאיתן לא הלם את המאורע שהיה הרבה יותר גרוע.
פנרס הצטרף אל חבר המשתוממים, מחשב את צעדי פעולותיו.
"הוד מלכותו מודאג." ציין פנרס בקול את העובדה שכול הנוכחים ידעו בתוכם, כך ניסה לפתוח בשיחה עם האיש המודאג. אך פנרס התאכזב לגלות כי איסתרק נותר שקוע בתוך עצמו.
"האם המלך קיבל מידע חדש על אוייבינו?" פנרס חש בעיניי הנוכחים התלויות בו בתקווה. אך דבר לא הועיל, כל הניסיונות עלו בתוהו, אפילו רעייתו המלכה הלה ניסתה לדובב את האיש אך ללא הועיל.
הזמן חלף והאולם כבר מנה מניין אנשים לערך, כולם מודאגים ממצבו של מלכם המוטרד. וכי האם זאת שוב האבקה השחורה מחוללת האיימים שהוציאה את המלך משיווי משקל? חשב פינרס וכמוהו חשבו עוד כמה מן הנוכחים. אלא שאז הצעדים נעצרו, המלך ירום הודו הרים לעבר הנוכחים מבט חד ומפלח אשר גרם להם להרגיש חשופים ושקופים, מה שהביא לכמה מהם להשפיל מבט.
"נכבדיי," קרא איסתרק קולו רועם ועיניו ממשיכות לבחון את הנוכחים בחדר.
"ודאי חושבים אתם שאני מודאג." הקול הידהד מבין קירות האולם.
"וזה נכון," עוצמת הקול ירדה באופן דרמטי, "אך איני יודע את פשר דאגתי," נימת תסכול תיבלה את המילים. "ברשות כל הנוכחים בחדר זה, אלך להתייעץ יחד עם הוד רוממותו, משני, פנרס אליקטאן." המילים כמו חתכו את האויר, וכולם ליוו במבטים מודאגים את השניים המלווים בחיילי משמר הארמון. אך יצאו השניים ולחש רחש הצטלצל בחללי האולם ורק עוד מס' רגעים והוא יתפשט אל הממלכה כולה. הפרשנים מבינהם החלו להעלות השערות שיהיה מי שיהפוך לעובדות קיימות, המשרתים ירכלו על זה במטבחים, ונאמינו ישמרו לו אמונים גם בעת הזאת.
פינרס ציפה כי ברגע שיעברו את מפתן הדלת המלך יפצח בהסבר מפורט, והתאכזב לראות שהמציאות לא בחנה את ציפיותיו. המלך נותר מסוגר אל תוך עצמו ושקט, בטוח המשיך בהליכתו הנמרצת איש אינו יודע לאן, ואף אחד גם לא שואל, גם לא משנהו המסור, אשר תהיות רבות וחשש אמיתי ממלא את ליבו. הצריח הדרומי של הארמון הזדקר למולם מטיל צל רחב על הקבוצה הקטנה. תחושת חנק תקפה את פינרס ולולא השומרים היה מרשה לעצמו לשחרר מעט את קשרי גלימתו המלופפים סביב צווארון החולצה.
"אם יורשה לי כבודו מוביל אותנו לצריח?" המילים נאמרו בזהירות יתרה.
"אכן כן נכבדי," השיב איסתרק מבלי להשיב מבט למי שהיה אחד מהאנשים הכי קרובים למלך. הדבר גרם לריחוק מסויים, רוח קרה נשבה מין המילים. והחשש שפקד את חדרי ליבו של פינרס רק העצים.
"האם הוד רוממותו המלך יוכל להחכים את עבדו הקטן ולפחות לומר למה עלינו לשוחח דווקא בצריח?" השומרים פתחו לעברם את דלת הצריח המובילה לגרם המדרגות האפלולי.
"אין לי מושג, אך יש לי תחושה כי אני צריך להיות שם." הדברים נשמעו יותר מהזויים ואילולא היה זה המלך אישוניו של פינרס היו מתרחבים עד למקסימום. אך פינרס, כפינרס שמר על קור רוח ואיפוק מושלם רגשותיו נותרים עמוק בנבכי ליבו.
השומרים נטלו את הלפידים התלויים מהצד הפנימי של הצריח, וליוו את זוג האנשים המלכותי אל החדר המצוי בראש הצריח. אך אם חשב פינרס כי בחדר המלך יפצח בנאום שוב נוכח להתאכזב. הפעם ביכר פינרס את השתיקה, ככל שלא ינסה לדובב את המלך כך המלך ירצה לדבר, קבע בליבו. הוא סובב לחלון הפעור בחדר משקיף ממרומי הצריח על הממלכה.
"הלילה קרה משהו," פנרס הבליע חיוך לנוכח צליל קולו של המלך.
"קרה משהו..." פינרס ספק שאל ספק חזר על הדברים שנשמעו כעובדה.
"כן, קרה לי משהו," איסתרק הדגיש את המילה השלישית.
"מותר לשאול מה קרה?" פינרס חש שבין המילים טמון כאב גדול.
"זה בדיוק העניין," איסתרק התבונן בפניו של האיש שבסתר קרא לו חבר. "איני יודע מה קרה," הקול היה חלש ועייף.
פינרס המשיך מתבונן במלך המיוסר, מוחו לא פוסק מלפעול. "אולי לא קרה דבר." ניסה להישמע אופטימי והגיוני כאחד.
"צר לי ידידי הנכבד, אך ליבי אומר לי שקרה משהו," איסתרק הצטרף לעמוד לצד החלון. "והלוואי והייתי יכול לדעת, אך לבינתיים נראה כי אצטרך לחיות עם חלל שאין לו שם."
"עד כדי כך?!" פינרס נשמע נדהם.
"עד כדי כך," חזר איסתרק, כמאשר.
פרק יג'
"ושוב תגיד שאתה לא התכוונת," מהללאל התבונן באיש המהלך לצידו.
"מה איתך ידידי הפעם אני רציני, אל תיקח אותי ברצינות." השיב אלרון במליצה, חיוך שובב מתנוסס על הפנים שלא הצליחו להסגיר את גילו.
ככל שהיום העריב, שכבת האדמה שינתה את מרכיביה, ומאדמה קשה ומרוצפת, כעת הם מהלכים אך בקושי באדמה מדברית וטובענית.
לפני מחצית שעה חצו את הגבול, בשקט, בשקט, מותירים את הסוסים מאחוריהם ברחת מהאורוות. ומשהו באווירה הטובה גם הוא נותר מאחור.
"שקט פה," ציין אלרון כשהוא מאמץ עיניו לראות משהו במדבר החשוך.
"וכי מה חשבת שיהיה פה, זה מדבר," מהללאל הצליח להתמצות יותר טוב בשטח, ללא עזרת הלפידים שהיו מין הסתם מסגירים אותם, צעדיו בוטחים , ואפשר לומר שאפילו היה רגוע.
" צריך למצוא מקום שנוכל להניח מעט את הראש," כתמיד מהללאל היה חדור מטרה ומעשי.
שקט פה, אלרון התהפך מנסה לשנות תנוחה הוא שכב כעת במנהרה שנמצאה לאחר שעות של חיפושים, אך השקט הזה לא נתן לו מנוח.
מחשבות שווא, גער בעצמו מנסה לעצום עיניים. אי אפשר להסתמך על תחושות, המשיך, וברגע הבא עיניו נפקחו מתבוננות בלהבה הקטנה שהדליקו, יוצרת מחול הבהובים מאיים על כותלי המנהרה המפותלים. נסה לישון, הציע לעצמו, משנה בפעם המאה תנוחה. מהללאל התנדב לצאת ולשמור מחוץ למנהרה, "לך תנוח, לפנות בוקר נתחלף," המליץ ספק קבע, שעה שנכח לראות את חברו העייף.
"אולי זה באמת יהיה טוב," אמר אז, אך כעת נוכח כי זה סתם מיותר לחלוטין ובזבוז זמן ממילא השינה ממנו והלאה.
מהללאל התבונן על הירח החרמשי, האויר המדברי הקריר הטיב עימו, וכשדעתו צלולה עליו, טיפס על אחד מהסלעים מתיישב בגב זקוף, כאילו כלל לא מפריע לו המשטח העוקצני.
זה יכל היה להיות רגע של שלווה, אך אלרון שהופיע בפתח המנהרה גרם לו לגנוז את השלווה.
" לך לישון, אני אשמור." אלרון התקדם לעבר מקום מושבו של האיש הצעיר.
"מה קרה?" מהללאל כיווץ גבותיו, משחק בנדן חרבו.
"לא משהו מיוחד, נדודי שינה," חייך אלרון, קולט בזווית עיניו את הנדן המתנופף.
" אתה סתם מודאג," הרגיע מהללאל, לפתע חש כי הוא צריך להרגיע גם את עצמו.
"לך, לך, אני צריך אותך מחר ערני," אלרון ידע להתעקש, ומהללאל נכנע למרות שהלילה לפחות בעיניו היה אחד מהלילות היפים.
מהללאל פקח את עיניו, מופתע לגלות את אור השמש שהספיק לחדור אל המנהרה. הוא קפץ ממקום משכבו. לאחר נטילת ידיים, כשלחיו האחת מאובקת לגמרי יצא מעם המנהרה. מגלה את אלרון באמצע להניח תפילין. "יבורך יומך," בירך, אלרון השיב בהנהון מנומס.
לאחר התארגנות בוקר יצאו בכוונה להעמיק אל שטח האוייב.
"זה קל מדיי," מהללאל התחיל לחוש שמשהו אינו כשורה.
"מצחיק שאתה אומר את זה," אלרון לא היה נינוח, החשש שליווה אותו בלילה נותר שם גם ביום.
"אבי היה אומר שאנחנו נראים כזוג נשים צעירות, המתנהלות לפי תחושותיהם."
אלרון חייך בתגובה, "גם מרגלים צריכים לשים לב לתחושות ,יותר נכון לומר למצפון הפנימי."
"כן ולא גם יחד," השניים התכופפו מעט מבעד לגבעת חול. לפי מה שזכור לשניים המחנה אמור להיות ממש כאן.
בזהירות התקדמו צעד אחר צעד, שלפתע ריח עז גרם לשניים להתקפל ולחסום את אפם.
"מה זה אמור להיות??" אלרון השתנק מהריח. מהללאל רק סימן בראשו שאינו יודע, פניו מתעוותות.
השניים נטלו את גלימות המסע, חוסמים בהן את אפם. הם חייבים לגלות את פשר הריח, מתקדמים אך בקושי לעבר מקורו.
הם עמדו שם כשניים שקפאם שד, אישוניהם התרחבו עד למקסימום. עדים ראשונים לטווח הנורא שנעשה במחנה.
המחנה הקווארי נשרף כליל, הגופות חלקם שרופות, חלקם חתוכות, חלקם נדקרו במקומות שונים. ריח השריפה והגופות איים לחנוק את השניים.
"מה הולך כאן?!" מהללאל היה מזועזע.
"שום דבר כבר לא הולך כאן," השיב אלרון בקול עמוק.
"זה לא ממש הזמן לזה אלרון," מצוקה אמיתית נשמעה בקולו.
"סליחה לא התכוונתי," אלרון התבונן בפנים המעוותות.
הקווארים היו אויביהם, ובכל זאת הטבח הנורא שהתבצע כאן היה מעבר ליכולת ההכלה של השניים.
הם הילכו בין הגופות המנו אנשים, נשים, זקנים, וטף.
" זאת לא שריפה, כלומר לא רק שריפה." אלרון בחן את אחת מהגופות, מזהה סימני דקירה מובהקים במקום החזה.
" אבל זה לא כוזר שתקפה," המצוקה הייתה חזקה, ועיניו תיזזו לכל כיוון, סוקרות בפחד את הסביבה.
"בגלל זה השקט הפחיד אותי," התובנה של אלרון זעקה בין העצים.
"אם זו לא כוזר, אז מי תקף אותם כך?" מהללאל נצמד למטרה.
"מי שזה לא יהיה, זה לא אויב חלש." אלרון התרומם מכריעתו, מנער את בגדי המסע.
"צריכים להודיע על כך למלך, וכדאי לפני זה למצוא משהו שיוכל לקדם אותנו בזיהוי האויב." מהללאל מעשי ביותר החל לתור אחר איזה סימן.
"איני מכיר אויב נוסף באזור חוץ מהקווארים," אלרון כיווץ את מצחו, חושב.
"יכול להיות שזה שני מחנות שהסתכסכו," העלה מהללאל את הרעיון.
" במידה ויש סיכסוך בין מחנות לא הורגים את הילדים והנשים, מחנה שמנצח לוקח את הילדים והנשים כשלל מלחמה," ביטל אלרון ממשיך להלך בפוגרום.
"לא הרחק מכאן אמור להיות מחנה נוסף," אצבעו של מהללאל הוראה לכיוון המחנה הנוסף, "בוא נלך לבדוק מה המצב שם," המשיך.
אך גם שם נוכחו לראות כי המצב דומה, וגם במחנה שלאחריו...
"תיקון טעות, טעיתי, לא רק שהאויב לא חלש מדובר באויב חזק מאוד ומתוחכם מאוד," אלרון העווה את פניו, זה המחנה השלישי שגילו מחוסל כליל.
" יותר גרוע מכך, זה איוב לא מוכר." קולו של מהללאל כמו עלה מהאוב, תואם את מראהו החיוור כמעט מת, של האיש.
הנושאים החמים
Reactions: איה סופר, מלי :), גולנים ועוד 28 משתמשים31 //