סיפור בהמשכים נסיך היער והירח בחצות.

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד

נסיך היער והירח בחצות.​

הצהרה חשובה: "נסיך היער והירח בחצות" הנו פאנפיק לסדרת הספרים "ממלכה במבחן" ועל כן כל הדמויות הינן בבעלות בלעדית של מיה קינן.

פרק א'

רעואל ישב על הדרגש ואחז בבטנו בחוזקה, כוס מים צוננים הוגשה אחר כבוד להוד מעלתו הקטן שנחנק מרב צחוק באולם הסייף.

"מה כל כך מצחיק אותך", מהללאל התנשף, מניף את החרב הכהה בהשתעשעות.

"צר לי אח גדול, אבל אתה נראה כמו מוקיון..." התנשף הקטן מצחוק.

מהללאל מחה אגלי זיעה דקים שבצבצו על מצחו, האמת שהאנשים הנוכחים באולם רק חיכו לטפוח על המצח הרטובה אך מהללאל הבהיר כבר מזמן כי הוא לא ייתן לדבר מסוג זה או דומה לו לקרות.
בדיוק כמו שצורת לחימתו עם כל העבודה הסיזיפית והקשה שעשה לא השתנתה לחלוטין, עדיין יצר ההישרדות גבר על גינוני הלחימה המסורתיים.

"שנראה אותך, הוד מעלתו הקטן," הציע מהללאל, מושיט בחינניות יתר חרב כהה קטנה לעבר אחיו בן החמש, וכבר הרגליים הקטנות קיפצו אל זירת האימונים.
"נסה לתקוף אותי!" מהללאל התכופף מעט, ורעואל נראה מאושר מהמשחק מנסה לחדור את ההגנה של אחיו הגדול.

"מזכיר לך משהו?" המלך איסתרק חייך לנוכח המראה שניגלה לפניו בתוך אולם הסייף, הוא עמד שם יחד עם האביר בסטיאן בחצר האחוזה, ונהנה לראות את משחק המשובה של השניים.

"האם הוד מלכותו מנסה להתלוצץ איתי?" שאל בסטיאן בקול פגיע ולא מוכר, איסתרק הרים אליו מבט האומר דרשני, מגלה למולו את האדם החזק במדינה אם לא הכי חזק בממלכה שמצחו נחרש תלמים תלמים.

"למה ככה ידידי?!" התפלא המלך משלב את ידיו מאחורי גבו, מודע ולא מודע לקשר המורכב הנוצר בין האב לבנו.

"אל תצפה!" אמר רק בליל אמש באירוסיי אחיו מיכאל למי שעכשיו נראה פגוע וחסר אונים. "הציפיות הללו גורמות לך לכאב מיותר וחסר כל תכלית." קבע בפני האביר שגדול ממנו בעשרות שנים, אך כצופה מהצד ראה את הדברים כהווייתם. "הסתכל!" קרא שעה שמהללאל שוחח עם אחד מזקני האצולה, "יש כל כך הרבה צדדים יפים בבחור", סיים. אך בסטיאן השיב לו מבט מיוסר, כן הוא ציפה מבנו האבוד ועדיין מצפה, וזה דבר שלא נתון לשליטתו.

מבלי לשים לב מרגע שובו של מהללאל היא עטף את ליבו בציפיות כלפיו, כלפי עתידו וכלפי עתיד משפחתו. הוא היה בטוח כי מהללאל יהפוך לבן אצולה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, שהרי דם כחול זורם בעורקיו. הוא ידע שזה ייקח זמן, אך אט אט החל להבין שהמציאות החליטה אחרת. ומהללאל לא הצליח להשתלב בחברת האליטה הכוזרית. בסופו של יום הוא נותר בשלו, בעל דעה מגובשת ועצמאית כמעט לחלוטין. וליבו שצופה בציפייה מסנוורת כבר התעוור לחלוטין לא רואה את כל המאמץ של בנו, רוחו הטובה, מעשיי החסד, הענווה, הבגרות, כבוד הבריות... לא את כל זה הוא לא הצליח לראות.

ואכן מהללאל היה בחור משכמו ומעלה, מתעלה בתורה וההיראה ועם כל זאת תמיד היה ונישאר אדם של עשייה כלפי בריותיו של בורא עולם. לרב לא היו אלו בריות שקורצו בארמונות תחת כפיות זהב, אלה היו אנשי היום יום אליהם חבר בטבעיות שכזו. כל פשוטי העם אהבו אותו, אזרחים רבים מצאו את עצמם מתייעצים ושופכים את ליבם אליו, או אפילו סתם שומעים את דבריו הנעימים לכל אוזן. בשכונת העוני הגדילו לעשות והכריזו עליו כרב השכונה, שם היה מוסר דרשות בבית הכנסת השכונתי, קובע שיעורים לנוער הכוזרי הפרברי, ודואג לילדי השכונה. כן הם היו חלק ניכר וחשוב מחייו וקסמו לו יותר מכל ארמון נוצץ כזה או אחר.

"אבל יש לך תפקיד!" כל קריאה כזו מאת אביו המאוכזב גרמה לליבו להתכווץ בכאב, אביו אשר ייעד אותו לגדולות.

"אל חשש אבי, אמלא את תפקידי!" מהללאל היה נחוש לא פחות מאביו, "אך בלי כל משחקי הכבוד הללו." המשיך מודע לפגיעה המתמשכת שחווה פיזית ונפשית מכל אותם משחקים שפלים, כמה חברים הפסיד בגלל קרבי מעמדות, וכמה העולם הזה זר ומנוכר עבורו.

"וכי מי אמר שלמלא את התפקיד חייב לכלול את ההתחככות בגלימות הכבוד המתנופפות בהיכלי השן?!" תמהה באוזני אביו.

ואז הגיע שלב האפיסת כוחות, אם במלחמות נשקפה דמותו של השר כארי במלוא הדרו, בוויכוחים למול מהללאל הפך להיות כארי זקן ועייף ממלחמות.

"אתה תראה ממנו הרבה נחת," אמר לו הרב שבוע שעבר שעה שהלך לדרוש ממנו עיצה.

גם הרב כמו הוד רוממותו המלך אמר לו כי לבנו יש דרך הייחודית רק לו, וכי חייו לא התנהלו ולא מתנהלים כהלך חייו של בן אצולה רגיל.

אולי זה הגיל, אמרה לו גטאלי רעייתו , הוא היה בטוח שהדברים מכוונים אליו, שהתכוונה לומר שהזדקן ולכן נעשה קטנוני.
אבל כוונתה הייתה למהללאל שמאז ומתמיד נטתה לבקר את התנהגותו באוזניי בעלה, הוא עלול להרוס את שמנו הטוב בקרב משפחות האצולה. הייתה משתפת אותו בחששותיה.

"מהללאל כבר בוגר," המשיכה לומר, עוטפת את דפני ביתם התינוקת בשמיכת הקטיפה.
כעת רק קלט שהיא מתכוונת לבנו ולא אליו.
ותמיד שעולה המילה בוגר לצד השם של בנו מצטרף גם המושג הזה שנקרא- שידוכים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אוהו איזה כיף!!!!!
תמיד כיף לשמוע ממלכה במבחן והכי ממהללאל שלנו....

משהו קטן ....
״אל תצפה!" אמר רק בליל אמש באירוסיי אחיו מיכאל למי שעכשיו נראה פגוע וחסר אונים.״ - אולי זה רק עוד פסיקים אולי הניסוח , אבל היתי צריכה לקרוא את המשפט הזה פעמים עד שהבנתי ...

״ותמיד שעולה המילה בוגר לצד השם של בנו מצטרף גם המושג הזה שנקרא- שידוכים.״ -אהבתי במיוחד, משאיר אחריו שובל חיוך והרבה סקרנות לאיפה את רוצה לקחת אותנו...

לגבי האופי של מהללאל -גם מאיה לקחה אותו ביוזבד לכיון של בחור לא מעורבב בחברה, שמתעסק עם ילדים, רק לי זה היה מוזר ונוגד כ״כ את האופי שנתנה לו במהללאהל ?
שם הוא היה חד שנון, נושא חן, יודע מה לומר ומה נכון להגיב בכל המשחק שלו מול איסתרק ואנשי אתיל, הוא ערך עם אליהו שיחות עומק רבות ....
אני יכולה להבין שכל הגינונים באתיל היו מאוסים עליו, אבל עדין היתי מצפה שימצא לו חברים טובים כמו אולה, אנשים מבוגרים שעברו דבר או שנים [לאו דווקא מהאצולה...] אולי הקוואקזים ...

אשמח לשמוע עוד דעות
@משולש ברמודה @שרהלה לנציצקי ולא זוכרת מי עוד ....
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אוהו איזה כיף!!!!!
תמיד כיף לשמוע ממלכה במבחן והכי ממהללאל שלנו....

משהו קטן ....
״אל תצפה!" אמר רק בליל אמש באירוסיי אחיו מיכאל למי שעכשיו נראה פגוע וחסר אונים.״ - אולי זה רק עוד פסיקים אולי הניסוח , אבל היתי צריכה לקרוא את המשפט הזה פעמים עד שהבנתי ...

״ותמיד שעולה המילה בוגר לצד השם של בנו מצטרף גם המושג הזה שנקרא- שידוכים.״ -אהבתי במיוחד, משאיר אחריו שובל חיוך והרבה סקרנות לאיפה את רוצה לקחת אותנו...

לגבי האופי של מהללאל -גם מאיה לקחה אותו ביוזבד לכיון של בחור לא מעורבב בחברה, שמתעסק עם ילדים, רק לי זה היה מוזר ונוגד כ״כ את האופי שנתנה לו במהללאהל ?
שם הוא היה חד שנון, נושא חן, יודע מה לומר ומה נכון להגיב בכל המשחק שלו מול איסתרק ואנשי אתיל, הוא ערך עם אליהו שיחות עומק רבות ....
אני יכולה להבין שכל הגינונים באתיל היו מאוסים עליו, אבל עדין היתי מצפה שימצא לו חברים טובים כמו אולה, אנשים מבוגרים שעברו דבר או שנים [לאו דווקא מהאצולה...] אולי הקוואקזים ...

אשמח לשמוע עוד דעות
@משולש ברמודה @שרהלה לנציצקי ולא זוכרת מי עוד ....
תודה על התגובה והערות אשתדל לקחת לתשומת ליבי.
לגבי האופי של מהללאל- בתור אחת שמאוד מאוד התחברה לדמות ,ואפילו הזדהתה איתה בהמון דברים, כמו דרך ההתמודדות עם דברים, דרך היסתכלות, בדידות, אשיות וכו'...

נראה לי הכי טבעי שהוא יהיה אדם שפחות מרגיש בנוח עם אנשי האגו.
האמת והפשטות שלו זה הדבר הכי יפה והכי טהור שיש באישיותו.
חוץ מזה זה לא אומר שאין לו חברים בני אצולה... להפך! ועוד אפרט על כך בפאנפיק.
אבל ואולי בגלל שהוא רוצה לשמור עליהם בתור חברים וידידים הוא אינו מוכן להתעסק בעולם האצולה.
מרגיש לי שהוא מבין שהעולם הזה מלא באי צדק , כבוד ותככנות. וכידוע מהללאל לא סובל את כל הדברים הללו.

נ.ב. בקשר לשידוכים, אותי איכזב נורא שהוא לא התחתן בסידרת הספרים חיכיתי לזה בכליון עיניים, אך מצד שני זה השאיר לי מקום להמציא כיד הדמיון הטובה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
@רזים זה מקסים! מיוחד! איזה כיף שיש עוד קצת ממלכה במבחן בעולם הזה...
התחלה מצויינת, כתיבה ממש ממש יפה!!!
מותק רעואל. דמיינתי אותו מתגלגל מצחוק והבטן שלו קופצת... תיארת את זה מצויין, סיקרנת לגביו. מותק של ילד.
אהבתי את הדילמה של בסטיאן מול מהללאל. בסדרה, בסטיאן מצד אחד נמס כשהוא רואה את בנו ואת הפשטות שלו, ומצד שני החיספוס של מהללאל גרם לקצר תקשורתי משמעותי בינהם. אהבתי שפתחת לנו צוהר ליחסים בינהם!
ושידוכים... אני כבר אמרתי את שלי. צר לי לאכזב אבל אין נערות ברמה של מהללאל בנמצא. הלוואי ותימצא אחת...


2 הערות:
1.זה מתרחש בארמון מקאן? אז למה הוד מלכותו מוצא לנכון לבלות את ביקורו בבית האביר בהצצה על בניו המשתעשעים? ואם זה בארמון המלוכה, למה מהללאל משחק שם עם אחיו?
2.
מגלה למולו את האדם החזק במדינה אם לא הכי חזק בממלכה
מה ההבדל בין מדינה לממלכה?


מחכה כבר להמשך!!!

לגבי האופי של מהללאל -גם מאיה לקחה אותו ביוזבד לכיון של בחור לא מעורבב בחברה, שמתעסק עם ילדים, רק לי זה היה מוזר ונוגד כ״כ את האופי שנתנה לו במהללאהל ?
שם הוא היה חד שנון, נושא חן, יודע מה לומר ומה נכון להגיב בכל המשחק שלו מול איסתרק ואנשי אתיל, הוא ערך עם אליהו שיחות עומק רבות ....
א. תודה על התיוג!
ב. מהללאל לא התחבר עם פשוטי העם בתור חבר, אלא בתור האח שלהם בבית המלך. בתור חסד. כבר ביוזבד מוזכר שבסטיאן מנסה להגיד לו להפסיק את הקשר עם כמה מפרחחי אתיל, ומהללאל אומר שבלעדיו הם היו במצב הרבה יותר גרוע, והם ממש משתפרים.
הוא עשה איתם חסד, ונתן להם תשומת לב. חברים - הוא היה ידידו של המלך עצמו, של המבוגרים, לא של צעירים בגילו שגדלו בתוך השמנת. לא הייתה לו שיחה איתם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
@רזים זה מקסים! מיוחד! איזה כיף שיש עוד קצת ממלכה במבחן בעולם הזה...
התחלה מצויינת, כתיבה ממש ממש יפה!!!
מותק רעואל. דמיינתי אותו מתגלגל מצחוק והבטן שלו קופצת... תיארת את זה מצויין, סיקרנת לגביו. מותק של ילד.
אהבתי את הדילמה של בסטיאן מול מהללאל. בסדרה, בסטיאן מצד אחד נמס כשהוא רואה את בנו ואת הפשטות שלו, ומצד שני החיספוס של מהללאל גרם לקצר תקשורתי משמעותי בינהם. אהבתי שפתחת לנו צוהר ליחסים בינהם!
ושידוכים... אני כבר אמרתי את שלי. צר לי לאכזב אבל אין נערות ברמה של מהללאל בנמצא. הלוואי ותימצא אחת...


2 הערות:
1.זה מתרחש בארמון מקאן? אז למה הוד מלכותו מוצא לנכון לבלות את ביקורו בבית האביר בהצצה על בניו המשתעשעים? ואם זה בארמון המלוכה, למה מהללאל משחק שם עם אחיו?
2.

מה ההבדל בין מדינה לממלכה?


מחכה כבר להמשך!!!


א. תודה על התיוג!
ב. מהללאל לא התחבר עם פשוטי העם בתור חבר, אלא בתור האח שלהם בבית המלך. בתור חסד. כבר ביוזבד מוזכר שבסטיאן מנסה להגיד לו להפסיק את הקשר עם כמה מפרחחי אתיל, ומהללאל אומר שבלעדיו הם היו במצב הרבה יותר גרוע, והם ממש משתפרים.
הוא עשה איתם חסד, ונתן להם תשומת לב. חברים - הוא היה ידידו של המלך עצמו, של המבוגרים, לא של צעירים בגילו שגדלו בתוך השמנת. לא הייתה לו שיחה איתם.
תודה על הפידבק! זה מה זה חשוב, מעריכה מאוד!
בקשר לשידוכים מקווה שתופתעי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
פרק ב'​
" אתה איש סודי," לחש הקול בחשיבות רבה אל תוך החלל החשוך.
"אדוני יודע שלעולם לא אבגוד בכבודו" הקול השני נשמע חסר ביטחון.
"ובדיוק בגלל זה אני מודיע שלא אוכל להמשיך במשימה," הקול חסר הביטחון נשמע כאילו עלה מהאוב.
"תבין הוא יקר לי מדי, כל מילה שלו מסבה לי כאב רב". המשיך.
" ובגלל כאב אישי וריגעי אתה תהא מוכן להפקיר את האומה?!" שאגה הלחישה.
" לא." הפעם שב מעט מהביטחון אל הקול.
" שנמשיך?" ספק שאל ספק קבע הלוחש.
חסר הביטחון השיב בהינהון שוכח כי החלל חשוך לגמרי.
פרק ג'​
מהללאל עשה את דרכו חזרה אל האחוזה, פניו נפולות וגבו שפוף מעט, מה שנגד את בגדיו ההדורים וגופו החסון.
עיניים דואגות וכאובות ליוו אותו מתוך מבנה האחוזה, מתבוננות בו מבעד לחלון הראוה...
עוד פעם פגישת שידוך כושלת... חלפה מחשבה מבעל העיניים.
מהללאל חייך בעייפות לעבר המשרת שקיבל את פניו, מהנהן בשתיקה, לא היה לו כח למבטים, לא היה לו אף טיפת סבלנות להכיל את האמירות החוזרות ונישנות אודות מגרעותיו בבחירת האחת, והמשפטים התבולים בתוכחה סמויה וגלויה אודות קו חשיבתו. ולכן איפו לא פנה אל הדמות שהתבוננה בו אמש ופסע הישר אל גרם המדרגות הרחב. מוכנס בתוך עצמו החל עולה בכבדות את המדרגות, הנעליים בעלות החוטם המחודד הציקו לו שוב, והבגדים המגונדרים מדי, החלו ליצור גירוד בלתי נסבל במעלה צווארו.
אלא שאז קול טפיפות רגליים קיצבי ומהיר גרם למבטו להתרומם, היה זה רעואל הקטן שרץ לקראתו במורד המדרגות, לבוש בבגדי בן אצולה טיפוסי הכולל חליפה תכלכלה בעלת מכנסיים תואמים וחולצת כותנה צחורה.חיוך רחב התנוסס על פניו הילדותיות חסרות הדאגה. מה שגרם למהללאל לשכוח מהגירוד המעצבן ואפילו מהפגישה הלא מוצלחת.
הילד הזה מעבר לכך שהיה אחיו, הזיז אצלו משהו, הוא הצליח לפתוח בפניו עולם חדש ולא מוכר. עולם של ילדים שמעולם לא היה לו, מה שהפך את הקשר שלהם למיוחד במינו, למרות פער הגילאים.
"מהללאל!" קרא הילד קולו נרגש ,וידו מתנופפת באויר. מהללאל זיהה שהוא אוחז בחפץ כלשהו אך לא הצליח להבחין במה, הם התקדמו זה לעבר זה. "תראה מה הכנתי!" קרא רעואל בהתרגשות מרים את חתיכת העץ בגאווה.
"מה זה?" שאל מהללאל בהתעניינות, סוקר את העץ המגולף.
" זו מנורת בית המקדש, הכנתי אותה בעצמי!" המשיך הילד בעיניים נוצצות. מהללאל המשיך להתבונן רגע ביצירת גילופי העץ המושקעת מבחין שכפות ידיו של רעואל טמונות בשרוולי החליפה ,והחפץ אחוז בכף היד המכוסה.
"ומה קרה לכפות ידיך?" שאל בקול חוקר.
" לא כלום." השיב הילד ושידר שדווקא כן קרה משהו.
" תראה לי אותם", ביקש מהללאל.
" למה שאראה לך?" קולו הקטן מעט התגונן ועיניו התעגלו במבט פגיע וחושש.
מהללאל התכופף ,כורע על ריצפת השיש המכוסה בשיטח פרסי משובח, עיניו נעשו בגובה עיניו של הילד, נפגשות.
ידיו המוצקות החלו מלטפות את הזרועות הזעירות ובמהירות החליקו ושלפו את כפות הידיים הקטנות, חוספות אותם כשהן מעוטרות בכתמי דם יבשים, וחתכים שלא ייבישו אדם בוגר.
"איך זה קרה?!" מהללאל הזדעזע.
" מהסכין גילוף," השיב הילד קולו מעט רועד.
"זה כואב לך?" שאל.
הילד הניד בראשו אך בד בבד עיניו התמלאו בדמעות, הוא התבייש בזה שכאב לו, כאב זה רק לתינוקות, חשב.
בשניה הבאה מצא את עצמו מהללאל מחובק עם הילד. המום מעט השיב חיבוק רך, עדיין לא התרגל למחוות מהסוג הזה.
"בסדר, בוא נלך לטפל בפציעך," אמר ונטל את היד הקטנה בכפו הגברית.

" הייתה חייב ידידי להזכיר לי את זה, כמעט וזה פרח מזיכרוני!" מהללאל הרשה לעצמו להתבטאות למול האביר אולה, שעם הזמן נוצרה בינהם קירבה מספקת לחלוק כל דבר אחד עם השני.
" ימחל לי כבודו שדרשתי בשלומו," אמר אולה, בגוון ציני.
"מעניין, כשזה היה השידוך שלך הכל נעשה בחדרי חדרים, אף אחד כמעט לא ידע. אך שמדובר בשידוך שלי זה הופך להיות עיניין של נחלת הכלל."
מהללאל סב לאחוריו פוסע לעבר חלון חדרו, נותן לנוף השקיע להרגיע את חוסר השקט שפיעפע בתוכו, משעין את ראשו על פרק כף ידו המונחת על אדן החלון.
אולה בחר שלא להגיב לדברי חברו, פשוט בגלל שהוא הבין לנפשו של האיש. אכן, זה ממש לא נעים שנושא כל כך פרטי ואישי הופך לדבר הכי מדובר בקרב כולם.
כולם דיברו עליו שעה שהכריזו בחגיגיות כי הגיע השעה, לחתן את נסיך היער.
וההצעות החלו נוהרות בכמות אדירה, כל בנות האצולה ממרחבי כוזר רצו לזכות ולהנישא לאיש והאגדה, האדם וההשראה. או יותר מדויק הוריהם רצו, כי אחרי הכל הן היו רק בנות 14 ובהגדרה של מהללאל- ילדות. ואם מישהו תהה, זה בדיוק מה שהפריע לו.
"אתה שוכח שילדות מתבגרות". אמר אביו שוב ושוב.
וכשיתבגרו? השאלה הייתה מלאה בכל כל הרבה תיסכול, של פגישות שלמות שהדבר היחיד עליו המשודכת ידעה לדבר זה על ריקמות, כנסים ושמלות. ומהללאל חיפש מעבר, מישהי שיוכל לדבר איתה על הקמת בית, על חינוך, על השקפה...
אחת שמעניין אותה לדעת קצת יותר מאיך להורות למשרתות ולעוזרי הבית מה ואיך לעשות.
אולה קרב אל חברו שברבות הימים הפך לידיד קרוב ואהוב.
מהללאל ציחקק כמו לעצמו, " בעבר כלל לא העלתי על דעתי שאי פעם אזכה להתחתן," שיתף.
"ועכשיו כל העולם עסוק בלחתן אותי." הגוון האירואי ניחר מגרונו.
" יש רק משדך אחד מהללאל," אולה התבונן בפני חברו האציליות. והציב את אצבעו כלפי מעלה.
" הוא יצר אותנו, ברא את העולם, מה זה בשבילו לשדך נשמות שנחצו?" המילים חדרו אל ליבו, מפלסות להן דרך מבין גלי הכאב.
לרגע הם שתקו ואז כאילו נעור מאיזה חלום, זע מהללאל פונה לעבר אחת מפינות החדר, החל נועל את נעליו.
"לאן זה?" שאל אולה מופתע.
"לעיירה," השיב מהללאל בחיוך כאילו לא דיברו לפני דקה.
"אני לא רוצה לאחר לשיעור, היום יש שיעור מיוחד במינו!" חיוך נאה נוצר משפתיו המשורטטות.
אולה השיב בחיוך משלו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
בס"ד

פרק ו​

"יש תפקידים נגלים ויש תפקידים נסתרים," אמר הקול למוד הניסיון.

האיש למולו זע מעט.

"ומי אמר שהתפקיד הנגלה עולה בגדולתו על התפקיד הנסתר?" שאל הקול בתמיהה, ולולא החושך היה ניתן לראות את הגומה הנוצרת בין גבותיו המכווצות.

"אדרבה, כבודו מוזמן להסביר זאת לאבי," סוף סוף דיבר האיש שהיה קפוא עד כה.

"כואב לך על אביך, זה מובן." ניכר כי גם ללמוד הניסיון הדבר חורה.

"אבל חשוב על היום שאחרי, חשוב כמה יהיה גאה בך כשהכל יתגלה." בקול היה נסוך כל כך הרבה משמעות, שאפילו בחדר האפלולי ניתן היה לחוש בקרן אור של תקווה.

"אני אשתדל." השיב האיש, מבטו נעשה נחוש כבעבר.

"כך אני אוהב אותך." הקול נשמע מסופק, אולי כי לא הייתה לו הרבה ברירות.



פרק ז'​

"אז איך כבודו אמר שקוראים לו?" הקול הנשי היה צרוד ומזדקן.

השדכנית המדופלמת שקעה בכורסא המלכותית, חלק מערכת הישיבה החדשה שרכש אלרון לכבוד שיפוץ הטרקלין הדרומי של אחוזתו.

הטרקלין הדרומי שופץ בשילוב של עתיק ועדכני, קירותיו צופו בשיש בהיר ובוהק מהזן הנדיר והיקר יותר, הכניסות עוצבו בצורת קשתות רחבות, ועמודי גבס מעוטרים, עבודת יד, פוזרו במרחבי החלל. מהתקרה השתלשלו נברשות קריסטל בדוגמת דמעות נושרות והאירו את המקום באור יקרות.
לסיום הוצבה ערכת ישיבה בסגנון מלכותי, מרופדת בקטיפה בעלת גוון ארגמני, דפנותיה עשויות מעץ מהגוני כהה ושולחן אליפסי עגול העשוי מעץ זהה, ובפינות הונחו אחר כבוד אגרטלים המלאים בצמחי פרא שהעניקו גוון של חיים לחלל הדומם.

כלפי חוץ ההווה של האיש נראה היה מושלם, הוא היה מושל באלקן וגלילותיה, כסף לא היה חסר לו, וגם חברים לא, בעצם כל בן אצולה אשר כיבד את עצמו רכש את אלרון כחבר וכיועץ כאחד, וכך הוא היה מושך בחוטים מאחורי הקלעים, מגלם את תפקיד ההיגיון שעומד מאחורי כל צעד ושעל של מקבלי ההחלטות.

ובדומה לחברו מהללאל עסק בהשתדלות המתבקשת, מנסה את מזלו בעולם השידוכים, וזה לא היה קל בלש' המעטה.

כעת ישב שם כהרגלו מלא ביטחון, נינוח כולו, לבוש בבגדי בוקר קלילים, אוחז בכוס הבדולח בעלת הרגל הדקה שמחציתה מלאה ביין קל ועסיסי, רק אגרופו הקפוץ הטמון בריפוד הכורסא מסגיר את קוצר רוחו.

השדכנית המזדקנת שרבטה בידה הרועדת את שמו על הקלף המזדקן, "מה הייחוס?" עיניה הציצו מבעד לקלף.

"גר", החיוך לא סר מפניו. השדכנית שתקה כממתינה, לוגמת מרווה חם מכוס החרסינה שהוגשה לפניה.

"במקור מהשבטים הנורדים." אמר מאולץ, תחושה מוזרה מטפסת מהחזה הישר למעלה גרונו.

"מ....מ...." הנהנה ברב משמעות.

"ובמה כבודו עוסק, ועסק בעבר?" הזקנה כאילו נעורה לחיים, טובעת את הנוצה המצהיבה בכסת הדיו ושבה לשרבט על הקלף.

"כיום אני מושל אלקן, ובעבר הייתי המשרת האישי של הוד מעלתו שלוואן דיאלידאן." גבו הזדקף בגאווה.

"משרתו האישי של שלוואן דיאלידאן... זה מה שאתה אומר," ציקצקה הקשישה מדגישה את שם המשפחה.

כן עדיין היו כאלה רוכשי ספקות לגבי משפחת דיאלידאן, כמו שהיו עדיין כאלה שהעריצו את דרכו של יוסף בסתר ובגלוי.

שום כסף או כבוד שבעולם לא יעזור כאן, אמר לו אי מי. תופעה די מעניינת ציין אלרון, משתומם. שכשזה מגיע לשידוכים הכתמים שלא הוא אחראי להם הופכים ממיקרוסקופיים למימדים עצומים.
ושאף אחד לא יתבלבל, הוא היה מוכן להתפשר, והרבה, אבל גם הציב לעצמו גבולות, הצעות כמו אלמנות המבוגרות ממנו , או בעלות ילדים עם מס' הנושק לעשרה, כאלה החולות בנפשם...

עד כאן! יהיה עברו אשר יהיה, גם לו יש גבולות.

"טוב," אמרה, מנסה להתרומם מהכורסא הנמוכה, משרתת שעמדה שם הכן לעזור , ניתרה ממקומה, מושיטה זרוע לקשישה.

"במידה ויהיה משהו, אשלח לך מברק." הוסיפה מתנשפת ממאמץ.

אלרון הניע את ידו כמחוות כבוד, מעניק לאישה הכבודה לפסוע לפניו, חיוכו לא סר מפניו למרות שידע כי המשפט האחרון היה התחמקות אלגנטית מהמילה לא.

"לא קונים אישה בכסף," הוסיפה בביקורתיות, כשהיו בסמוך לשער האחוזה.

"אקח זאת לתשומת ליבי," השיב סבלנותו כמעט פוקעת.

ואז הבחין בשליח הלבוש במדי בית המלוכה, ממתין בקצה השביל. אוחז בידו גליל החתום בחותמת המלך בכבודו ובעצמו.

קרה משהו.. חשב, ובין רגע שקעו כל רגשותיו השליליים מהשיחה האחרונה, וסקרנות מהולה בדאגה מילאה את גופו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
וואו !
תודה, רזים, על הפנאפיק. התגעגעתי למהללאל...
מחכה להמשך!
הגיעה השעה
"לעיירה," השיב מהללאל בחיוך כאילו לא דיברו לפני דקה.
לא נראה לי שמסופר על עיירות בסדרה, יותר על כפרים אולי או מחוזות. ובכלל, מהללאל לא הולך לפאתי כאזארן?
טעות? או שפספסתי משהו?

וגם אני מצטרפת לקודמי, אני לא חושבת שיש מישהי ראויה למהללאל. אין. צריך לייבא או להמציא מאנשהו כי הוא בחור מיוחד ממש

והערה אחרונה: אני לא חושבת שאלרון עד כדי כך--- לא יודעת. אמנם הוא גר, ועבד לשעבר אבל דווקא בגלל הכח שצבר, הכסף והמעמד- מגיע לו משהו טוב. ואפילו מאוד טוב. אל תדפקי אותו עם איזו אלמנה או משהו... בבקשה
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #14
וואו !
תודה, רזים, על הפנאפיק. התגעגעתי למהללאל...
מחכה להמשך!

הגיעה השעה

לא נראה לי שמסופר על עיירות בסדרה, יותר על כפרים אולי או מחוזות. ובכלל, מהללאל לא הולך לפאתי כאזארן?


טעות? או שפספסתי משהו?

וגם אני מצטרפת לקודמי, אני לא חושבת שיש מישהי ראויה למהללאל. אין. צריך לייבא או להמציא מאנשהו כי הוא בחור מיוחד ממש

והערה אחרונה: אני לא חושבת שאלרון עד כדי כך--- לא יודעת. אמנם הוא גר, ועבד לשעבר אבל דווקא בגלל הכח שצבר, הכסף והמעמד- מגיע לו משהו טוב. ואפילו מאוד טוב. אל תדפקי אותו עם איזו אלמנה או משהו... בבקשה
1.ברור שנשדך לאלרון מישהיא טובה!
לא חשבתי אחרת...
רק רציתי לבטא איך עולם השידוכים מסתכל עליו, ובכלל על נתונים חיצוניים.
2. בקשר לפרקים ג' ו': לא נכתב בטעות, זה מין קטע כזה עם מלא סימני שאלה... מיסתורי.
בכל אופן כך נסיתי לעשות...
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
בס"ד

פרק ח'​

"תם אך לא נשלם", סיכם מהללאל את השיעור, מאגד בעדינות את איגרות הקלף, קולו מרוצה.

לקראת סוף השיעור אחד מהבחורים הקשה קושיה מעולה שעליו ליישב, וסיום כזה היה עבורו מתוק מאין כמוהו.

השיעורים נמסרו פעמיים בשבוע בשעות הערב, בבית הכנסת השכונתי ששופץ ע"י כל תושבי השכונה, והפך למבנה היפה ביותר באזור, כיאה לבית מקדש מעט.

" לא יאה כי הוד מעלתו יתאבק עימנו בעפר..." טענו לפניו התושבים, שעה שהפשיל שרווליו לערבב את תערובת המלט. מהללאל חייך והחל להסביר להם על מעלת בניית בית ה', שהרי בית כנסת הינו בית מקדש מעט, ולהבדיל דוד המלך התחנן בפני הבורא לבנות את בית המקדש. כולם תרמו לעבודה מכספם ומרצם.

מהללאל נפרד בחיוך אצילי וחם מהבחורים, מבטיח לנסות למצוא תירוץ לשאלה.

מידי פעם כשהסתובב בשכונה, היה נזכר בתחילת הדרך, בה דאג שלכל בעל בית יהיה עבודה מתגמלת, במקביל החל לעבוד עם הנוער, כל בחור בעל יכולות למידה ובעיקר רצון, התקבל לישיבה שהותאמה לו באופן אישי.

בחורים שמטבעם ואופיים לא יכלו לשבת וללמוד הפכו ל"נוער העובד", ושובצו לעבודה ,שגם הותאמה לרצונם ויכולתם, החל מתפקידים בשכבות האצולה וכלה בשוליה של סנדלר. מהללאל הקפיד להדגיש לבחורים כי, כל עבודה מכבדת את בעליה, ואין לערוך השוואות בין הלומדים לעובדים, ובין סוגי העבודה, העיקר כי תשרה ברכה על עמלם.

מהללאל יצא אל הרחוב הקריר, גלימתו מתנופפת ברוח. וצמרמורת קלה עלתה במעלה גבו.

אדם זר לא היה מעלה על דעתו כי עד לפני שנה שכונה זו המצויה בפאתי כאזראן, כונתה שכונת עוני, שכן כיום הייתה ברמת בנוני ומעלה.

מהללאל טען תמיד כי לא היה צריך לעשות הרבה חוץ מלהיות כאוזן קשבת ומתווכת.

האנשים היו אנשי עמל, והיה רק צריך לשבץ אותם במקום הנכון.

העבודה עם הנוער הייתה יותר מאתגרת, אך מהללאל לא נרתע, אט אט הצליח להיכנס ללבבות, ולתת לבחורים לכוון את עצמם למקום טוב, ע"פ יכולותיהם ורצונם.

לילדי השכונה שכר את מיטב המלמדים, והשיעורים התבצעו במבנה חדש שנבנה בסמוך לבית הכנסת.

כל רגע הפך לרגע של עשייה, שיעור האבטלה צנח פלאים, וגם המשבר הכלכלי נפתר, ברובו ע"י התושבים עצמם ,שהועסקו בעבודות שונות.
גם המצב הרוחני השתפר. אנשים עמדו בזמני התפילות והבחורים אשר הלכו ללמוד בישיבות יזמו שיעורי תורה, מידי פעם היה דואג שרב חשוב יתארח באזור ויבוא למסור דרשה.

אם אבא היה כאן אולי היה גאה... חשב לעצמו.

"אין מאושר ממך", לחש לו המלך איסתרק, בעיניים נוצצות, שעקב בהשתאות אחר פעולותיו של האיש הצעיר.

אין מאושר ממני... חשב מהללאל, ושוב אותו כיווץ עז בחזה איים לפלח את גופו.

איש לא ידע זאת, גם הוא ,לא חווה זאת מיד. אך ככל שהזמן עבר, ככל שעוד בחור התקדם, שעוד נער חזר לדרך הישר, זה החל לקרות לו יותר ויותר.

כל רגע קטן של נחת הפך לסיוט עלי האדמות, מחול שדים פראי אשר איש אינו יודע עליו מלבדו.

היו רגעים שהחיזיון לא הירפה ממנו.

שעה שהיה מתבונן בנוער הפורח, תמונתו של יקוואל צפה מנבכי נפשו, יקוואל הנסיך המנוח.

יקוואל- כישלונו האישי, יקוואל- הנער אשר חב לו את חייו, יקוואל- אשר אחראי היה לנפילתו האחרונה שהובילה למותו, בטרם עת.

לו היה יודע אז...

והעיניים, עיניו של יקוואל בחיזיון, היו כבויות, חסרות החיות התמידית שריצדה שם תמיד.

היו אלו עיניים של אחד שמת בעודו חי.

מהללאל חשש שהוא עלול לאבד את שפיותו, הייסורים, האשמות, כל אלו נטלו ממנו את טיפת האושר האחרונה מעמלו.

חודשים רבים לא מצא לעצמו נחמה, לילות טרופים חסרי שינה, ימים ללא מנוח. ונחמה מאין?

אך ההבנה הגיעה בסוף, נושאת בכנפיה נחמה,

הוא מאמין כי יקוואל יושב שם, בסמוך לכיסא הכבוד, לצד אבותיו הצדיקים, ומתפלל על כל נער תועה.

ואלו היו תפילותיו שמשיבות את הנערים לדרך הישר. אך ורק הם, ולא דבר אחר.

יקוואל היה בחייו ובמותו התגלמות של תקווה, של אור, לכל הנוער המתמודד.

הוא היה הנסיך של הנערים, במותו העניק חיים ותקווה לכל נוער כוזר. והתוצאות בשטח היו בהתאם.

מידי פעם היה מתאבל על הנער אשר אהב בכל נפשו, מבטיח לתקן את עצמו, כדי שמותו לא יהיה לשווא.

ממש בכניסה לשכונה, כנטע זר, המתין שליח במדי בית המלוכה, עומד שם, מעט בחוסר נוחות.
אוחז בידו גליל חתום בחותמת המלך.
מובן היה כי הוא ממתין לבחור העונה לשם מהללאל או אם ירצה מיכאל.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #17
פרק ט'​
בזמן שכל יבשת אירופה וחצי מיבשת אסיה חיים במירוץ אחר אבקת השריפה, היו מי שהשחיזו חרבותיהם, שינוי טקטיקת ההשתלטות היה תהליך של זמן, אך משתלם בהחלט.

ובמקום לחפש ממלכה להשתלט עליה, הם רוצים ליצור ממלכה משל עצמם. ובשביל ממלכה צריך אדמות, ובשביל לכבוש אדמות צריך להרוג. וזה מה שהם הולכים לעשות לעם ששורה עתה בשיכרון הניצחון.

************​


בגדי המסע היו תלויים אחר כבוד באחד מאלף הארונות המיותרים לחלוטין של מהללאל, כעת שמח לראותם שוב. שאווירת שליחות מתמזגת בהרפתקה החל בהכנות נמרצות לקראת היציאה לכיוון חבל הארץ הדרומי של הממלכה.

אותו ערב נרדם מהללאל כשחיוך על פניו, סוף סוף מזה זמן רב ראה את אביו מתנפח מגאווה. אפילו בגדיו הצבעוניים אמש תאמו את התאור- טווס.

"בשעה שיצאתי מהשכונה המתין לי שליח מאת המלך ," הודיע מהללאל אמש, שעה שישבו לסעוד ארוחת ערב בקרב המשפחה המצומצמת בלבד.

"שליח? ומה בפיו?" אביו היה נראה עסוק בלתפוס את חתיכת הבשר החמקמקה.

" נקראתי לחזית בדרום," מהללאל בחן את אביו מנסה לראות איך הדברים ישפיעו עליו.

בדיוק לפני שאמר את הדברים נתפסה חתיכת הבשר העקשנית ונלעסה היטב. כאשר שמע את הבשורה נתקעה ההיא והלועס כמעט נחנק.

שיעול עז תקף את שר הצבא, ומים קרים הוגשו בבהילות למי שהיה ראש וראשון בממלכה. או אולי זה פשוט קרה מתוצאה של הלם או הפתעה.

מהללאל ניסה להאמין כי זו הייתה אשמת חתיכת הבשר הלא יוצלחת.

"מי קרא לך לחזית?" האב אכן נשמע מופתע, מה שאישר את הסיבה השניה לחניקת הפתע.

"המלך בכבודו ובעצמו." מהללאל הזדקף מעט במקום מושבו.

"מעניין..." בסטיאן תהה בינו לבין עצמו איך זה שהמלך לא הודיע לו על כך, שהרי רק אחרי הצהריים נכחו יחד בפגישת ממשלה.

על פניו נראה היה כי מהללאל בציוות אלרון נשלחים לפקח על הפלוגות בדרום, ולהרים את מורל הלוחמים.
בנוסף, כנראה איסתרק ניכס לעצמו את תפקיד השדכן המלכותי, ולאחר שהצליח לשדך את אחיו מיכאל, חש בעל ניסיון רב בתחום והציע למהללאל להיפגש עם בתו היחידה של מושל מחוז דרום. כששמע זאת בסטיאן ניתן היה לראות ניצוץ חולף בין אישוניו.

בוקר למחרת לאחר תפילת שחרית של הנץ, מהללאל נראה אפילו יותר אצילי כשחן אבירי נסוך על פניו, עם בגדי המסע, יצא יחד עם סוסו לכיוון נק' המפגש שנקבעה, שהיא לא פחות ולא יותר מהכיכר המרכזית של אתיל.

עיניו זיהו ממרחק את זקיפות הקומה הכל כך אופיינית לאיש. אלרון היה נראה כרגיל, במיטבו.
כשנפגשו ירד זה מהסוס והשניים פתחו בגל צחוק רועם ומשחרר.

"אני לא מאמין שהצלחת להאכיל את אביך בתירוץ השטותי הזה", אלרון לבוש גם הוא בבגדי מסע כהים הניח את ידו באזור החזה ,חש בהלומת ליבו ממאמץ הצחוק.

"דמיין איך הוא היה נפוח כולו מגאווה," אמר מהללאל, צוחק גם הוא, ומרצין באחת.

כמו שהמלך ירום הודו אמר, יש תפקידים גלויים ויש תפקידים נסתרים.

ישנם כאלה הנראים קרובים למלך וישנם שרק למראית עין נראים מרוחקים.

כמה שהתמונה החיצונית מתעתעת, וכמה שהאמת מתחת לפני השטח כפשוטו, שונה לחלוטין.

והמלך ידע לנצל את העובדה הזו, כמו שידע לנצל היטב את העובדה ששניהם רווקים, חסרי עול פחות או יותר, והאמין בכוחם של הצעירים.

הנקודות התחברו לתצרף מושלם. השניים ידעו להסתדר בתנאי שטח, מהללאל היה יערן לשעבר ואלרון עבר כמה דברים בחייו. שניהם היו נאמנים לו בכל לב, כך שלא יביאו מידע כוזב, מה שכבר התרחש בעבר.
וכן ,שניהם רווקים צעירים אשר יכולים להעדר מהבית לזמן ממושך.

זו לא פעם ראשונה שהמלך איסתרק שולח אותם לרגל בשטחים הקווארים. הם עשו זאת בשנה שעברה.
אז טען מהללאל באוזני אביו כי הוא הולך לנפוש בגבול הצפון אצל הרב בנטיאל, וזו הייתה אמת חלקית, מפני שבתחילה הלכו השניים אל ביתו של יוזבד לא כדי לנפוש אלא כדי ללמוד מפיה של רנה את השפה הקווארית, מהללאל ואלרון ניחנו בכושר תפיסה מהיר בהחלט ,ותוך שבועיים הצליחה הוד מעלתה ללמד אותם את השפה הבסיסית וקצת מעבר. משם עברו לגבול דרום ובתנאי שדה צוטטו וריגלו אחר תוכניות השבטים, מה שהעלו בחכתם גרם לעורו של המלך להסמר חידודין, חידודין. ולפעמון הכוננות לצלצל באוזניו.

גם הפעם נאמרה מקצת האמת, אכן מהללאל הסכים לפגוש את בתו של מושל מחוז דרום, למרות ששוב היה מדובר בבת אצולה בסביבות גיל ה- 14...

ואלרון לא היה צריך לספק לאף אחד תירוצים, רק הודיע לסגנו כי הוא יוצא לזמן לא מוגבל ומטיל עליו את משימותיו של מושל אלקן.

וכעת הגיעה השעה לתת עזרה לממלכה היקרה, הכל נעשה באופן חשאי לחלוטין. רק שלושה ידעו על העניין, היו אלה: המלך, אלרון ומהללאל.
​
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
אוהו @רזים זה טוובבב!!
מתוק קליל וזורם ...
אז תודה על כל הפרקים היפים ותודה על מהללאל ... !!
תודה על התגובה...
האמת שאני דיי חדשה,
ודי בהלם שאוהבים את הכתיבה,
אז תודה,
זה נותן לי הרבה ביטחון במה שאני עושה.
באמת הפאנפיק עוסק בעיקר על שידוכי כוזרים...
אולי בגלל שמאוד רציתי שמהללאל ואלרון יתחתנו
ואולי בגלל שגם אני בתקופה
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #20
מדהים! כתיבה יפה ויצירתית מאוד! (כמו לחבר בין אלרון ומהללאל...)
הצלחת לסקרן כמו שצריך!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

גלגל_מזלות_וינשוף_קסום.gif

ברוכים הבאים לאשכול הרשמי של "חויה בקליק" - הבית של המשחקים האינטראקטיביים, הקליקרים וההפעלות הכי חכמות שיש.

לרגל השקת האשכול ועונת המבצעים (Black Friday שקורה עכשיו וחנוכה שמגיע מיד אחריו), בנינו עבורכם את "גלגל המזל".אנחנו לא נגלה לכם איזו הנחה תקבלו. אתם תצטרכו לגלות בעצמכם...

אז איך זה עובד?​

בנינו אלגוריתם מיוחד שמחלק קופונים בצורה אקראית לגמרי.
בתוך המאגר מסתתרים:
מגוון סוגי קופונים לשירותים שלנו מהנחות בסיס ועד משחקים ללא עלות!

רוצים לסובב את הגלגל ולבדוק את המזל?​

  1. הגיבו כאן באשכול: "אני רוצה לסובב את הגלגל"
  2. נשלח לכם בהודעה פרטית קישור קסם חד-פעמי.
  3. לחצו על הקישור- ותגלו מיד במה זכיתם.
  4. כל כרטיס זוכה!

קצת עלינו (למי שלא מכיר):​

אנחנו ב"חויה בקליק" הופכים כל אירוע – מיום הולדת משפחתי ועד כנס של 2000 איש – לאירוע סוחף, תחרותי ומגבש.

מה תמצאו אצלינו:

  • מערכות טריויה להפעלה עצמית: אתם בונים את המשחק, מקרינים על מסך, והקהל משחק מהניידים שלו בזמן אמת-גם בטלפונים כשרים!. (פתרון מושלם וזול למשפחות, ימי הולדת וכיתות).

  • השכרת קליקרים (שלטים) פיזיים: הדבר האמיתי! ערכות של שלטים אלחוטיים למשחק ללא צורך אינטרנט וטלפונים בכלל. (הפתרון האידיאלי למוסדות, סמינרים, תלמודי תורה ומשפחות).

  • הפקות תוכן מלאות: אנחנו בונים לכם את השאלות, את העיצוב ואת החוויה מא' ועד ת' לארגונים ומוסדות
  • תוכנית בת מצוה יחודית חוויה סוחפת, מגבשת ומלאת עניין שכולם שותפים בה! לאירוע בת מצוה שלא ישכחו! טריילר לצפיה

  • ספיישל חנוכה: תוכניות מוכנות, מעוצבות ומתוכנתות למסיבות חנוכה - רק לחבר למסך ולהתחיל לשחק.

  • מסע את תוך עצמי וכמובן התוכנית החדשה שלנו סינק מסע מרתק לגילוי עצמי עם תוצאיה אישית ויחודית לכל משתתף
    מסע שאף משפחה לא מפספסת! טריילר לצפיה

שירות ותמיכה​

האשכול הזה נועד לכיף, להתייעצות על סוגי הפעלות ולחלוקת ההטבות.כדי שנוכל לתת שירות מהיר ומדויק ללקוחות קיימים (ובמיוחד בלחץ של חנוכה):שאלות טכניות, עזרה בתפעול או תמיכה בזמן אמת – נא לא לכתוב באשכול זה! (אנחנו עלולים לפספס אתכם כאן).פנו אלינו אך ורק בערוצי התמיכה הרשמיים לקבלת מענה מיידי:

📞 בטלפון לתמיכה ושירות: 03-773-7970
🌐 לאתר שלנו ולהתרשמות: -https://clicker.co.il/
📧 מייל: K037737970 @ GMAIL.COM

אז... מי הראשון שיש לו אומץ לסובב את הגלגל?
התגובות פתוחות, הקופונים במערכת מחכים... צאו לדרך! 👇

אשכולות דומים


הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.

—

בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!
החלטתי לקפוץ למים 🐋 ולרענן תקציר ופרקים ראשונים למשהו אפשרי לקריאה.
אשמח שתכתבו ביקורת מכל סוג שהוא (למעט קיצוץ כנפיים "אתה כותב נורא והסיפור שלך גרם לי לצמרמורות שיעמום" ;) ), כל הערות והארות על בוסריות הכתיבה ופיסוק לקוי תתקבלנה בברכה. (אם כי את השינויים אערוך בעיקר אצלי).
ו....כמובן! קצת עידוד ותמיכה לכותב, לליוויתן הכחול ולגיבורי הסיפור לא תזיק.
(אם אין ביקוש לסיפור אשמח גם שתכתבו לי, הוא בסך הכל נכתב בהשראת כל הספרים בסגנון הזה עד שלא נותרה לי 'ברירה' וכתבתי גם).
תדירות הפרקים לא תהיה צפופה, אבל נקווה לשמור על התמדה (לפחות בהתחלה!).
אז, חלא'ס בירבורים, פמפמפם! חצוצרות! שטיח אדום! קבלו את.... הפרק הראשון!

מאזן כוחות

פרק 1

עבר. תשע שנים אחורה. אחת מערי המרכז :




הוא הלך ברחוב. לא מבין למה בכלל הסכים לעצמו לצאת החוצה. הוא משוגע. בכל רגע עלול מישהו לגשת אליו. מי יודע אם זה לא הבחור לבוש השחורים שצועד במדרכה ממול.

הוא הגיע לסוף הרחוב במהירות, פונה בכיכר ימינה לכיוון רחוב פני יהושוע.

רגליו נעות בקצב מוגבר, כמעט רצות. הוא לא מצליח ולא רוצה לעצור אותן. משהו נשבר בתוכו. הוא לא יכול יותר עם המתח הזה. אולי צוות שלם הוקפץ בניסיון ללכוד אותו, ואולי הוא סתם מדומיין ואיש לא יודע שהוא קיים.

טכנית, הוא הכליל יותר מדי. ההורים והאחים שלו בטוח מודעים לקיומו והוא יכול לספור עוד כמה אנשים שמכירים אותו במידה כזו הוא אחרת.

הוא הניע את ראשו בחדות, מסיט את המחשבה הלא חשובה הצידה. הוא צריך להתרכז. לבדוק שלא עוקבים אחריו או לחילופין, לבדוק שלא הפך לפרנואיד.

יכול להיות שהוא יכול להירגע.

הרי המחשב הושמד, והוא רכש אותו דרך הספק שמוכר בשחור לאיתן, הוא שילם במזומן בלי לראות קבלה. מן הסתם הוא לא היחיד שקונה בשחור מהאיש והדגם של המחשב היה די נפוץ. לא אמורים לעלות עליו. הוא בעצמו כל כך נבהל כשהבין מה עשה, פעל במהירות מבלי לחשוב על ההמשך בכלל. העיקר לא להתגלות. יהיה כל כך טיפשי להרוס את חייו עכשיו, ובצורה כזאת.

הוא הגיע כבר לקצה השכונה נוחת מתנשם ומתנשף על ספסל עץ מקולף, מוחה את זיעתו. מבטו שוטט כה וכה, אין איש באזור. מעולה. זה באמת אזור מבודד יחסית. בבין הזמנים הוא שוקק חיים, עמוס במשפחות מרובות ילדים המשכנעות את עצמן כי החורשה הקטנה והמוזנחת, שעדיין לא ברור איך לא פינתה את מקומה לגורדי שחקים, היא אטרקציה של ממש.

הזיכרונות בהקשר הזה מעלים לו חיוך מריר. הוא לא סובל את המקום הזה.

קודם כל להירגע. הוא באמת אימפולסיבי מדי. גם בהסתתרות, וגם ביציאה החפוזה הזו החוצה.

ממה בעצם הוא חושש?

הוא נאנח. כל מה שהוא יודע על מי שאולי רודף אחריו מגיע מספרי המתח שאושי אחיו צובר לעצמו בהנאה.

לא בטוח בכלל שזה אמין. זאת אומרת, ממש בטוח שלא.

הוא נשך את שפתיו.

כן יש לו ממה לחשוש. הסופרים תמיד מודים בסוף הספר לאנשי הצללים שהם לא יכולים להזכיר את שמם, על המידע האמין והמועט שחלקו איתם. לא רק הספרות החרדית מוצפת בספרי מוסד ושב"כ כל יכולים, גם בספרות החילונית קיימים ספרים רבים כאלה. עוד לפני שעף בפעם הראשונה הוא הספיק לקרוא כמה מהם.

משהו מכל זה חייב להיות נכון.



###



הווה. אי שם במעמקי הים התיכון. הסוכנות. בסיס 301 :




"אני לא מבין"

"מה יש לא להבין?" קווין התעצבן.

"לא הסברת לי למה זה קשור אלינו, למה זה לא בטיפול של המוסד? אנחנו בכלל לא אמורים להיחשף לזה!" אריאל חש חוסר אונים. מבקשים ממנו בקשה הזויה לחלוטין. מילא הזויה, המטרה של המשימה מעורפלת, משהו שמריח כמו משחק מסוכן נודף פוליטיקה מצחינה.

"זה מאוד. מאוד. קשור אלינו" קווין בולע אוויר. יש לו דם חם "ואם תתבונן קצת במקום לקפוץ למסקנות, תוכל לראות שאתה מצוות עם עוד חייל משלנו לכמה חברה מהמוסד. מדובר במבצע חשוב עם מטרות משותפות, הרבה גורמים ביטחוניים מעורבים פה"

"מ''ם! אתה עדיין לא נותן לי סיבה הגיונית אחת! הכל פה מאוד מעורפל ולא ברור, גם המידע שהבאת לי," הוא מטיח את הטאבלט הקטן על השולחן "זה רק סיבובי מילים! בפועל אין פה כלום. לא מה אנחנו עושים, לא למה אנחנו עושים, לא שום דבר! רק קשקוש אחד שלם. אני לא מוכן לזה"

קווין נאנח. לבן אדם הזה יש חיישנים. זו הסיבה שהם רוצים אותו למבצע הזה, אבל זו גם הסיבה שהוא לא מוכן לצאת אליו. בעיה.

אריאל נעץ מבט חודר במ''ם שלו, נותן לו להתבשל בתוך עצמו. הוא מכיר אותו. תיכף יגיע שלב ההסברים לו הוא מחכה.

כמו בתחזית מדויקת מראש, קווין פולט עוד אנחה. אין לו ברירה. הוא צריך לספר לו.

"תראה, אריאל. המידע שאנחנו צריכים להשיג, לפי הערכות המודיעין, קשור בעיקר אלינו. אבל כמו שאתה יכול להבין לבד, בגלל שהפעולה הנוכחית היא באחת ממדינות כדור הארץ, המוסד עשה שרירים כדי לנכס אותה לעצמו. בסופו של דבר הצלחנו להגיע לסיכום של שיתוף פעולה, וציוות של שני חברה משלנו. לוחם, ואיש סייבר ומודיעין"

"בסדר הבנתי איך זה קשור אלינו. לא הבנתי, איך זה קשור אלי. למה דווקא אני? לפעולה כזו אתה יכול לקחת את אחד החדשים, אלו שסיימו את הטירונות לאחרונה. אני יכול להביא לך כמה שמות שיצלחו את הדבר הזה בלי למצמץ"

"אריאל, אנחנו לא יודעים מה רמת הטכנולוגיה שמשתמש בו האויב. חוץ מזה, לך יש הרבה מאוד ניסיון. יכול להיות שזה פיצוחים בשבילך, אבל היו''רים החליטו שאתה זה שיוצא למשימה הזו. יש לנו מעט מאוד ידע מקדים, ועדיף לנו להוציא את ההכי טובים, מאשר לגלות פתאום באמצע משימה שהטירונים שלנו לא יכולים להתמודד אתה. אתה מבין?"

"אם אני מבין? מה שהבנתי בסך הכללי זה, שאני יוצא לשמור שהצוות של המוסד לא יעשו שטויות. וגם בגלל, שאנחנו יודעים שהצוות שהם חיברו לנו יתוחקר על כל צורת החשיבה וההתנהלות שלנו. הם הרי רוצים ללמוד כמה שיותר על הסוכנות שאין להם יד ורגל בה. לכם אין דרך למנוע את זה, אז אתם רוצים לכל הפחות להרשים אותם. אני צודק?"

"בכל מילה" קווין תלה מבט מיואש בסוכן שלו. לפעמים הוא ממש לא יודע מה לעשות עם הבן אדם הזה.

"יפה. ואני לא מוכן לצאת למבצע הזה. אני מספיק שנים בסוכנות בשביל שלא אני אצא לשם"

"אין לך ברירה, אריאל. היו''רים כבר חתמו. אתה נפגש מחר בארץ עם צוות המשימה. את האימונים למבצע הזה אתם תעשו ביחד איתם בניהול המוסד. תתארגן. בלילה יבואו לאסוף אתכם"

"מה? אתה לא רציני" הבעתו של אריאל נדהמת ומלאת חוסר אמון. אין מצב שעושים לו את זה. אבל הם עושים את זה טוב. בטוח שדובר על המבצע הזה כבר חודשים, אבל הם מודיעים לו שניה לפני שהוא יוצא כדי למנוע התנגדות.



###



הווה. מטה המוסד. 4 קילומטר מנקודה אלמונית בכביש 6 לכיוון דרום :

"אני לא מבין"

"מה יש לא להבין?" אוהד התעצבן.

"לא הסברת לי מי זה בכלל החבר'ה האלה ולמה אנחנו מצוותים אתם? מה הסיפור? ובכלל, כל המידע על המשימה הזו מאוד מעורפל, מה קורה כאן?" ניתאי חש גרד קל בקצות האצבעות. זו משימה מוזרה, עם מטרה מוזרה ואנשים מוזרים. לא מתכון בדוק להצלחה.

"אוקי, עזוב את הקשקשת שאמרו לי להעביר לך. אמנם כרגע זה מוקדם מדי, אבל בכל מקרה מחר או מחרתיים אתה כבר תדע. אתה הולך להיות המפקד של צוות המשימה, השניים שבאים יהיו תחת פיקדוך והאימונים למשימה יהיו פה, תחת אחריותנו, כדי למנוע תקלים בשעת המבצע. לך כמפקד יש עוד מטרה, לגלות כל מידע שתוכל להוציא מהם כולל דרכי הפעולה שלהם בזמן אמת והארגון אליו הם משתייכים, ברור עד כאן?"

ניתאי מצמץ "הם לא ישראלים?"

"הם ישראלים. וזה מביא אותי לחלק הבא, המשימה שלכם. שני חברי הצוות שבאים מגיעים מה'סוכנות'. הם שלחו אלינו איש סייבר וביון ואיש שטח. עכשיו, מדובר בחבר'ה מוכשרים מאוד שלא עשו צבא או כל מסגרת מהסוג הזה ולרוב מגויסים מגיל צעיר, כך שהם כמעט ולא מכירים את העגה המבצעית המדוברת פה, תצטרכו לגשר על זה באימונים, ברור?"

כל שרירי פניו של ניתאי רטטו מחוסר נוחות, מה זה הדבר המשונה הזה שהנחיתו עליו? "מהסוכנות היהודית? מה הקשר?"

"מה?! מי אמר הסוכנות היהודית? אני מדבר על ה'סוכנות'!, לא שמעת עליהם אני מבין, מסתובבות עליהם עשרות קונספירציות במסדרונות המודיעין. הם סוג של אגדה שלא מאמינים שהיא קיימת, אבל הם אמיתיים. הם כמעט ולא קשורים לשום מוסד ממשלתי, בקושי ראש הממשלה מעודכן. וזה רק מה שאני יודע, בעיקר משמועות. בימים הראשונים אתם תתרגלו בכלל לעבוד בצוות, ואחרי זה תועבר אליך מטרת המשימה. ישירות מיאיר אגב, אני ממודר" סיים בחיוך מאולץ.

ניתאי הופתע ממשמעות המידע שנחת עליו והפיקוד על המשימה הזו הלך ודמה בעיניו למפלצת אימתנית. אין לו כוח לזה. "למה אתה ממודר? מה עד כדי כך רגיש?"

"אני לא חושב שהמשימה רגישה כל כך, ה'סוכנות' היא זו שרגישה. וזה כל מה שאני יכול לומר בנושא. החבר'ה משלנו שמצטרפים אליך: לביא, אדם, ינון ובן. מהסוכנות: אריאל הוא איש הסייבר והביון ונתי איש השטח. ברור?"

"כן המפקד. ברור."

"יופי" אוהד חייך, מכיר את הסוכן שלו "זה לא אמור להיות מסובך מדי ובערב ישלח אליך תדריך מלא יותר. בהצלחה" אוהד כבר הפנה את מבטו וידיו למחשב מסלק בכך את ניתאי שיצא מחדרו במילת פרידה כלשהי.

העסק הזה לא נראה לו בכלל. ושני סוכנים סנובים בצוות שלו גם לא.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה