שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

שלום.
זו לא אני שכותבת לך.
זו גם לא אני שדומעת.
זו לא אני, אף פעם לא הייתי בכלל קיימת.
אני רק בדימיון של עצמי.
אני רק תעתוע, רוח עוועים.
אז שלום לך, זו שבאמת קיימת.
הייתי רוצה להיות איתך, להיות החברה שאף פעם לא היית בשבילי.
הייתי רוצה שתחלמי עליי בלילה, כמו שאני חלמתי על תקוות וחלומות.
הייתי רוצה בכלל שהחיים יראו אחרת, שיהיו לי חיים אמיתיים.
אבל בינתיים אני רק בדימיון שלך, שהוא בעצם גם הדימיון שלי.
הלוואי ויכולתי לסיים את המכתב ב"להתראות", אבל החיים לימדו אותי לא לצפות ממך לדבר.
אני רק מבטיחה שתמיד התגעגעתי לעצמי, כלומר - אלייך.
ולנצח גם אתגעגע, אם לא תיזכרי בי יום אחד.

ממני,
אני.
 
לא הכי מנוסח בעולם...
אבל רק לזה היה לי זמן :ROFLMAO: :ROFLMAO:
כשאני
בעקבות השעון
מנסה לרדוף

ממשימה למשימה
עוד משהו לדחוף

ואין לי זמן להיעצר,
להסתכל
לנשימה

ואין לי זמן
לראות ת'נוף
לראות ת'סוף

הרגעים
קצרים מידי
והימים
חולפים מהר
אני בטירוף
רק לא לאחר

להספיק
הכל
מהתחלה עד סוף
רק בתוך ההספקים-
תגידו לי,
לאן נעלמו לי החיים?
 
שיר שכתבתי מתישהו...

ממש לא אהבתי את השורה האחרונה ונמאס לי לחשוב על חרוז.... למי שיש רעיון, מוזמן להציע.


הוא בא והולך
מזיק ותומך
מבזבז וחוסך
תלוי מי, תלוי איך.

ישנם שהוא כמעט בגדר מיותר
וישנם שהוא כמעט ובקושי נותר
ישנם שבשימוש הוא תמיד מותר
וישנם שרק בסוף הוא יותר.

כולם רצים, רודפים אחריו
כולם רוצים ממנו הרגע ועכשיו
אין אחד שבשבילו הוא יותר מידי
אין אחד שיאמר עליו מספיק ודי

ישנם שישימו אותו כמטרה
שכל חייהם יפעלו בעבורה
וישנם- החכמים, שהוא רק כלי עזר
להשגת מטרה ששווה פי עשר
 

פריקה של יום ארווווווך


זֶה כְּלוּם
זֶה רַק הַיּוֹם הַזֶּה
שֶׁנִּמְתַּח כְּמוֹ מַסְטִיק
וּכְלוּם לֹא קוֹרֶה
וְקוֹרֶה הַכֹּל
וּכְלוּם לֹא נוֹגֵעַ
וְהַכֹּל מַרְגִּישׁ
עַד שֶׁכִּמְעַט אֵין מָקוֹם
לִכְלוּם
 
אור מרקיע
כוסה בעבים
המתנגשים
מחשמלים
ורוח הופכת
משתוללת
כאילו הייתה
מעולם מערבולת
גשם ניתך
מכסה ארץ
יוצר בוץ
בהתערבותו
ושלוליות נקוות
הולכות וגדלות
משקפות שמיים
בבכיים
 
מי שחי את החלום - כנראה חלם את החיים
והחיים האלו, היו הרבה יותר מאשר סתם חלום.
היה בהם עבר, ועתיד
ותקוות שאף פעם לא צבעו לו את השמיים בצבע חדש.
את השמיים האלו הוא רצה לחיות, כמו שהם היו לו פעם.
מי חלם שחיים הם בסך הכל אסופת חלומות?
ומי חי את חלומותיו בהקיץ?
ומי חלם אז בכיתה, כשלמדנו לדקלם:
את החיים אנחנו חיים.
לא אחרים.
 
בס"ד

לפעמים אני מפחדת להמשיך. לפעמים אני ממשיכה בכל זאת. לפעמים אני עוצרת בלי לפחד. לפעמים אני מפחדת בלי לעצור.

לפעמים החיים קוראים לי לסגת. לפעמים אני מקשיבה להם. לפעמים החיים קוראים לי לרוץ. לפעמים אני מתעלמת מהם.

לפעמים החיים קוראים לי. קוראים. אני לא מבינה מה. אבל הם קוראים. צועקים מילה שאיני מבינה את משמעותה. שאיני קולטת את צליליה, על אף שהם חוזרים על עצמם וברורים. איני קולטת. לא יודעת אילו עיצורים והטיות נאמרו. לא יודעת מה הם צועקים בגרון ניחר כל כך הרבה זמן. חרדה מכך, מהצעקה שאיני מבינה, היא נשמעת מבוהלת. גם אני.

אולי הם קוראים בשמי. רוצים שאצטרף אליהם. שאמנע מן המוות שרבים מדי מכנים חיים. שאבחר בהם, באמת.

אולי הם קוראים לי: "לברוח", חוששים מהשארותי במקום שמהווה לי מלכודת. אולי מפני המוות, אולי מפני עצמי.

אולי הם קוראים לתשומת לב. זמן רב שלא התייחסתי אליהם, שלא הענקתי להם שום חשיבות.

אולי הם צועקים לי את קוד חיי. את המפתח לפתוח אותם, להבין את סודם, לבכות שנים של הסתר, ללטף דמעה של גילוי. לראות אור, להסיר מים מעיניי ולהביט אליהם. להכיר אותם כמו שבן אדם מכיר את חייו לאחר שנתגלה לו סודם.

אולי. אבל אני איני מבינה מה הם קוראים.
 
תמימות

צבעים צבעו את קירותי.
צבעים נקשו את לילותי.
צבעים היו לי, ואינם עוד.
צבעים נבראו בי, היו ראש החוד.
ובלי לילה, בלי יום,
הצבעים ההם היו בי כולם.
ובלי רעש, בלי שקט,
הצבעים ההם ביקשו להתנקות.
כמו חלום תכול,
כמו כוס עקרים,
כמו כל מה שהייתי
ואינני עוד.
 
והעם שלנו,

כבשה אחת.

אחת בן שבעים זאבים.


והעם שלנו,

עם אחד.

עם של אריות.


והעם שלנו,

יונה צחורה.

מחפשת רק לשבת, בשלווה.
 
נראה לי שדווקא החוסר מקצועיות כאן מיוחד...
ואולי ימקד במסר - והיה זה לזכות....



הקושי הזה-

הוא קושי!!!!

אבל הוא לא סותר טוב ויופי!

הזריקה היא

זריקה וכואבת.

אבל המקור והמטרה-

מרפאה ביד אוהבת!!

וכאן אני זאת שבוחרת------------

כאן הבחירה שלי

בין-

לגדול- לליפול

לנצור או לחדול.

להתרפק או להתפרק.

לחייך לבין לשייך.

להתחבר או להתנתק.

להאמין או להאשים.

-----------

אז בחרתי – איתך.

כי נבחרתי – מאיתך.

------------

כלי שברירי וקטן

מלא בכוח –

אמונתך.
 
משהו שכתבתי במקור לאתגר בו העלו בכל יום קטע, אבל אחרי שכתבתי גיליתי שכתבתי למילה שכבר עברה...

לא מרגיש לי מתאים לאשכול משל עצמו, אבל עדיין מתחשק לי להעלות...


בס"ד

כל היום אני בורחת. מעצמי.

כל היום אני שואלת. למה?

כל היום אני לא עונה. נמאס.

בלאו הכי אני לא אבין את עצמי.



כל היום אני מחפשת.

כל היום אני מפסיקה.

כל היום אני בוכה. בשקט. בלב.

כל היום אני אומרת לעצמי די. כי אני לא יכולה רק לבכות ולא לעשות עם זה שום דבר.



כל הלילה אני חושבת.

כל הלילה אני פתאום יודעת.

כל הלילה אני מתכננת תכניות.

עכשיו אני לא יכולה לעשות אותן, לילה. אבל עוד מעט תזרח השמש.



כל יום אני לא עושה.

כל לילה מתחרטת.

כל יום בורחת. מעצמי.

כל לילה מעמידה עצמי פנים מול פנים. מחייכת.



תפסתי את עצמי לשיחה בשעה של בין הערביים. לא יום ולא לילה.

בלבול היום טרם הרפה, בהירות הלילה טרם סחפה בעז.

פתאום זו הייתה אני.



בלי יכולות בלתי מוגבלות של לילה,

בלי פחד מזמן שבורח של יום.



אני. ופתאום היה רגוע.

והבנתי.



יכולותיי לא משתנות מיום ללילה,

רק כיוון מבטי.



ובשעה זו, של לא יום ולא לילה, איחדתי את שניהם.
 
השראה

הדף כבר מקושקש
הצפרניים כסוסות
הכל נדחה בקש
המילים עדיין כמוסות

בעל הבית דוחק
מצפה לתוצאה
העט ממני צוחק
אין לי השראה

מנסה מכאן, מנסה משם
לא מוצא מאומה
כותב ומוחק
מרים ידיים בדממה

והנה מתוך הבעיה
צמח הפתרון
מה שהיה היה
עכשיו כבר יש לי שירון
 
לשלוח את ילדי

לשלוח את הילד שלי
אל עולם
גדול, עצום,
מלא באנשים.
לשטוף לו פנים
לתת חיבוק אחרון
לפני שהוא יוצא.
ואין לדעת
מה קורה לו
ואין שליטה
על החיים שלו.
ודאגה לופתת
ודמעות מתפללות.
הוא הילד שלי,
אבל לא תמיד
הסינר יכול לגונן עליו.

ילד שלי,
כן, אתה ילד שלי.
אך עוד יותר, תמיד
אתה בן של אבא גדול וטוב.
כמה שנאהב
אותך, ילד
ונאחל לך
את כל הטוב
יש לך אבא,
למעלה
שאוהב אותך-

עוד יותר.
 
יורד עכשיו גשם
וזה מרגיש לי שהשם בוכה איתנו
על המצב ועל עוד שבת שהסתיימה בשישה חיילים שנפלו...

השמיים בוכים
בהמון קולות
מחברים אדמה
לרקיע

לטהר לנקות
דם שנספג
שקט ודממה
להבקיע

שנדע שאבא
אתנו בצרה
כואב ודומע
זה בטוח

להריח תקווה
עם עלה שמגיח
ולנו מבטיח
גואל יגיע
 
בא לי לדבר איתך אבא,

אתה פה? אתה שומע?

כבר המון זמן שלא שיתפתי אותך במה שעובר עלי,

הרבה מים עברו בנהר ואני נשארתי איי שם יושבת ומחכה לך.

אתה בטח זוכר איך ביום כיפור הייתי כל כך קרובה, דיברנו הכי פתוח שאפשר,

סיפרתי לך על המשפחה, החברות, הלימודים.

סיפרתי לך על המלחמות והאתגרים שעומדים לי בדרך.

והרגשתי אותך כל כך קרוב אלי,

ואז הגיע יום שהסתיר את הכל ברגע,

כבר הרבה זמן שלא הרגשתי אותך פה, לידי, קרוב.

כבר הרבה ימים שהתפילות שלי לא כמו ביום כיפור,

כבר הרבה ימים שהלב שלי אטום, כבר לא יכול להכיל להתמודד

לנשמה שלי קשה לשמוע.

על עוד פיגוע, ועוד הרוג, ועוד חולה, ועוד מסכן,

ועוד ילדה קטנה בודדה.



כשהייתי קטנה אמא לחשה לי באוזן שאתה הכי קרוב שאפשר, ובקרוב תבנה לנו את ביתך ונוכל להגיע קרוב להודות

ועברו ימים ועברו לילות ועדין אין בית ואין קרבה אמיתית.

ועכשיו אבא,

מאוחר,

ואני לא נרדמת,

חושבת על מחר,

לא רוצה לשמוע עוד אזעקות, עוד בשורות,

עוד צרות.

אני רק מחכה לשמוע קול שופר,

חזק, מהדהד, שירעיד את ליבי ואז אצליח לחזור להתפלל כמו ביום כיפור.

בינתיים אני לא הולכת לישון,

כי אני מחכה,

ואולי מחר בבוקר,

אזכה אני לדמעה האחרונה.
 
טוב, זה באמת קשקוש
אמרו לי שטעיתי,
לא הסכימו לשמוע.
את הקול הזה,
האבוד שעוד נלחם עליי.
רוצה שיהיה לי טוב
ואני מחיתי, אל תוך הלילות,
כשלתי, גם גיבורים נפלו,
במלחמה הזאת.

באתי שוב,
עם מיליון ציפיות...
רציתי לצ-ע-ו-ק את מה שבער בפנים,
אכל אותי, הפך לי פנים.
והרוע והחוסר ששוב בא אלי באותה הדמות.
קרה נוקשה,
ואני צמאתי לטיפות של חיים
שוב,
נשכתי שפתיים,
בלעתי דמעות,
לא היה בי עוד כוח לספוג, לשתוק
לבלוע ביום,
ובלילה לדמוע.
ואולי יבוא יום וישמעו, ויראו
את כל האור שבי- בפסגת הרי החושך.
יראו בי אדם, ראוי לאוזן.
יום יבוא....
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

וואו, החיים האלה עוברים מהר!

אני זוכר את שנות ילדותי כאילו הן כאן על ידי במרחק נגיעה, אך הן לא! הן רחוקות מכדי שאשאב לתוכן בניסיון לעצור את הזמן.
ובכל זאת...
מידי פעם מתנוצצים להם רגעים יפים כאלה שמחזירים אותי אחורה בזמן, להתרפק על העבר הרחוק, להרגיש קצת 'ילד' למרות היותי 'בוגר' משכבר הימים.

לא אשקר, בבואם של רגעים מהסוג הזה אני מנסה למתוח אותם כמה שאפשר, לתת להם עוד ועוד זמן מסך שיאפשר לי להישאר בחוויות הילדות המלאות בתמימות חיננית וצבועות בצבעים עזים.
אין כמו לנדוד אל המרחבים האינסופיים של הילדות, הכל חדש, הכל מעניין, והכל כל כך ילדותי...

מול כל הרגעים היפהפיים הללו, ישנו רגע אחד מזוקק וחזק מאין כמוהו שהחזיר אותי באחת למציאות הנוכחית, הוא העמיד אותי במקום, ולחש באוזניי בקול בוגר – היי חבר, התבגרת, אתה כבר לא ילד!

לא יודע למה אני מרגיש צורך לשתף איתכם את הרגע הזה, לא יודע, אולי זה קטע של מבוגרים...

אני אוהב ילדים!
ילדים זה שמחה! ועוד כל מיני קלישאות...
אני אוהב את הילד שבי, זה שמסתכל על העולם בעיניים מופתעות, זה שמתלהב מיונה וממלט שנשפך ממשאית בטון.
אני אוהב ורוצה כל דבר שילדים אוהבים ורוצים! אם להיות מדויק אז אני אוהב כל דבר חוץ מדבר אחד – הדבר המוזר הזה שילדים רוצים להיות מבוגרים!
תמיד הרגשתי ילד! מאז שאני מכיר אות עצמי... במשך השנים גדלתי והתפתחתי אבל עדיין נשארתי ילד!

בטח עכשיו אתם שואלים את עצמכם – מתי הבנתי שאני לא ילד?

אז ככה!
לא ב'בר מצווה' וגם לא כשהתקבלתי ל'ישיבה קטנה'.

כשעשיתי 'תעודת זהות' קיבלתי בעיקר מחמאות ש'וואו אני נראה ממש ילד', וגם ב'ישיבה גדולה' כשגדלו לי זיפים, זה עדיין לא הרגיש הדבר האמיתי, בפנים בפנים אם להיות כנה, הייתי ילד!

גם כשעשיתי 'רישיון' זה לא ממש הוסיף לתחושת ה'בגרות' שלי, להיפך! זה רק חיזק אצלי את הילדותיות כשנהניתי כל כך לסובב את ההגה כמו איזה ילד בן שש שמשחק במכונית על שלט.
טוב, אולי זה לא ממש הרגיש כמו ילד, זה הרגיש יותר כמו 'ילד גדול'...

כשהתחתנתי גם לא! מה לעשות... מידי פעם זה לגמרי מרגיש לי כמו בילדות כשהיינו משחקים ב'אבא ואמא'...

נו, מתי? אתם שוב שואלים, הרי אני יכול להמשיך ככה את כל החיים...

מוצאי שבת, תפילת ערבית, מניין אחד לפני האחרון שזה אומר חמש דקות לפני זמן ר"ת [סתם שתדעו...], החדר שליד ההיכל המרכזי.
החדר היה מלא ברובו במתפללים, אני ישבתי מאחור ומולי על הספסל ילד חינני ישוב על ברכיו כשהוא נגד כיוון התנועה...

הילד סקר במבטו את כלל המתפללים, עושה את מה שילדים אוהבים לעשות, לספור לכמה אנשים יש משקפיים, לבדוק למי יש את הזקן הכי ארוך בשכונה, למדוד מרחוק את הגובה הממוצע של אבא מצוי... בקיצור, סטטיסטיקות של ילדים...

ואז, ברגע אחד, מבטו נתקל בעיניי

וזהו!

באותו רגע הבנתי, מה שלא הבנתי שלושים שנה!

רגע של שיתוף



אל הידית העגולה של דלת המרפאה נשלחה יד קמוטה, נאחזה בה ומשכה.

הדלת נפתחה כדי רבע, ונעצרה. אחר כך נעה לכאן ולשם, מתאמצת, רועדת, ומתחילה להיסגר בחזרה כשפתאום תפסה בחלקה העליון יד אחרת, איתנה. ובתנופה פתחה אותה עד הסוף. "בבקשה אדוני, תזהר אדוני מהמדרגה".

והזקן מודה למושיעו בניד ראש ויוצא בצעד איטי אל השביל.

בעל היד האיתנה מוסיף להחזיק בדלת פתוחה, שריריו הצעירים גוברים בקלות על קפיץ המשקוף הלוחץ כנגדו. והוא מביט אחרי הדמות הכפופה המתרחקת לאט, ומשהגיע למסקנה שהזקן בסדר, עזב את הדלת ונכנס פנימה, מניח לקפיץ להסיע את הדלת הכבדה בתנועה איטית אך נחושה, ולסגור אותה בנקישה נחרצת.

הזקן פסע לאורך השביל וכשהגיע לספסל התיישב עליו באנחה.

מכיסו הוציא טלפון נייד ישן שחוק ומרופט, שכפתוריו נשרו ממנו ומסכו הסדוק מודבק ברצועות סלוטייפ צהובות. הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור היחידי שנותר במכשיר, והרימו אל אזנו.

לאחר מספר רגעים התפשטה נהרה על פניו החרושות. "חנה מרים?"

"כן כן, ברוך השם ברוך השם, הכל הכל בסיידר".

"בטח, הוא עבר על הבדיקות בעיון רב, בעיון רב הוא הסתכל על כל הבדיקות, חמש דפים גדולים, הוא הסתכל על הכל בדקדוק. את מכירה את דוקטור אלכסנדר, עם הפה ככה, עקום קצת. את יודעת זה שעושה בדיחות. את היית אצלו גם כן...

נכון זה היה מזמן, הרבה שנים.

בקיצער, הוא מסתכל טוב טוב בניירות, קורא בדקדוק גדול. ואחר כך הוא אומר לי: מר אייזן! - את שומעת חנה מרים, ככה הוא קורא לי - מר אייזן. שכה יהיה לי טוב.

מר אייזן יש לך לב כמו נער בן שש עשרה!

ככה הוא אוהב, את יודעת, לעשות בדיחות.

רק קצת ברזל הוא אומר, ותבוא עוד חצי שנה לביקורת.

את שמחה חנה מרים? מאושרת?! ידעתי שתהיי מאושרת, בגלל זה צלצלתי. דבר ראשון אחרי שיצאתי מהרופא התיישבתי על ספסל לבשר לך. ואני מאושר שאת מאושרת. חנה'לה. אני מאושר מזה שאת מאושרת יותר מעצם הבשורה.

בקושי הצלחתי לצאת מהמרפאה, בקושי. הדלת שם, שרעקלאך. מישהו היה צריך לעזור לי לפתוח. אבל הלב, חנה מרים. לב של נער בן שש עשרה!

לץ, דוקטור אלכסנדר הזה, הוא לוחץ במחשב שלו קצת פה וקצת שם ופתאום יוצא מרשם לברזל, יוצא לבד מהמכונה שלידי. היית צריכה לראות. פלאי פלאים. 'שני כדורים ביום אחרי האוכל' הוא אומר לי. ואז הוא שם את היד שלו על הברך שלי, והפה שלו העקום, נהיה עוד יותר עקום, בזמן שהוא אומר לי 'תבוא עוד חצי שנה לביקורת'. איזה משפט יפה זה, חנה מרים, הא, כמו שיר. חצי שנה בריאות. לא שבוע לא חודש, חצי שנה! וכשאני קם ללכת הוא אומר "אל תשכח את הכרטיס מר אייזן". עוד פעם מר אייזן. לץ שכזה.

ואני ישר מחפש ספסל להתקשר אליך. כי. הבדידות, חנה מרים. אוי כנגד הבדידות אפילו לב בן שש עשרה לא עומד. ילד כי ימצא צדף יפה על החוף, ירוץ מיד להראות לאימו. בחורה שגמרה מבחן חוץ, מיד מתקשרת לחברות. את זוכרת את המבחני חוץ של אסתי? גהינום, הא.

בקיצור, האדם אין שמחתו שלמה עד שישתפנה עם אחרים, עם אהובים.

ואם כל המתח הגדול הזה, הרשרושים, הסחרחורות, הבדיקות המקיפות, חמש דפים גדולים באנגלית. פתאום נעלם בבת אחת - 'קצת ברזל וביקורת עוד חצי שנה'. כל השמחה הזאת, האושר הנפלא הזה, שווה כקליפת השום.

קליפת השום, חנה'לה!

אם אין לך למי לספר אותו. לשתף".

עיניו של הזקן נצצו בלחלוחית וידו התהדקה על מכשיר הטלפון.

"ואין נחמה ל'מר אייזן', ואין ולו טיפת שמחה בלב של נער בן שש עשרה. כי הלב הזה מת. מת מגעגוע".

קולו של הזקן מתרסק "נו די, חנה מרים, די עם הרגשנות. אני צריך למהר לבית מרקחת לקנות את הברזל.

אז להתראות, בנתיים.

נפגש עוד חודשיים וחצי בערך הא, י"ג תמוז. ארבע עשרה שנה כבר, איך שהזמן טס. ואסתי תניח לך הזמנה, ותשים עליה אבן שלא תעוף.

זהו, שלום חנה מרים, שלום".

ילד קרב אל הזקן בהיסוס

"אפשר שיחה? אני צריך להתקשר לאמא שלי".

"מצטער ילד, אין לי טלפון", ענה הזקן.

וכשראה שהילד מסתכל בו בעיני פליאה, ננער "אה, זה? זה לא עובד! הנה, אפילו בטריה אין פה. רואה, וגם הכפתורים נפלו חוץ מהכפתור הזה, שאיתו אפשר לצלצל רק למישהו אחד". ענה בהתרוממו מהספסל.

"למי?" שאל הילד בקול תמים.

אך הזקן שכבר הסתובב והחל ללכת לא ענה.

רק כתפיו רטטו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה